אף פעם לא לימדו אותי את הדרך הביתה, אז הלכתי לאיבוד.
באיבוד הערפל נמצא באופן קבוע (אף על פי שלא תמיד רואים אותו). יש פה הרבה בתים והרבה יצורים שגם אותם לא לימדו את הדרך הביתה, אז הם (אנחנו) חיים בבתים אחרים. מרהטים אותם באופן כזה, שנרגיש 'בבית'.
הרבה מאיתנו ריהטו בצורה משכנעת עד כדי כך, שהם כבר לא מחפשים את ביתם שלהם.
כולנו יתומים להורינו היתומים גם הם.

כל אינדיווידואל משפיע בדרכו על השאר (אי אפשר אחרת). ואפילו שגם אני ריהטתי. נותרה בי מודעות במידה מסויימת.
ואני תוהה איך למצוא את ביתי.

טעות, תועים, תהינו.

ומה עכשיו?

מה אני מפספסת?

איך אני יוצרת יציבות פנימית?
יש לי כל מיני תשובות.
כולן בליל של חוויות אישיות, קטעי "שיטות" מוסדרות, יצירתיות וחשק רגעי של התודעה הפרטית שלי... ולא יהיו רלוונטיות לאף אחת אחרת.
וממילא מילים כתובות לא יכולות להיות כלי בלעדי להעברת מסר שכזה.

אבל יש אחת מאוד פשוטה שאני מאוד אוהבת לאחרונה-
לנשום מהאף. כשאני נזכרת, אני מתחילה בנשיפה (בהחלה מייד שאפתי! לקח זמן קודם לנשוף).
מידי פעם שאני עושה את זה אני נושפת, נושמת רגוע, נושפת שוב רגוע ומחכה. מתבוננת.
זה רגע שבו אין נשימה ו [b]אני[/b] קיימת לגמרי במציאות...

אפשר לשחק עם זה עוד כל מיני, אבל כיף לגלות לבד, אז אני לא ארחיב יותר @}

כשחשבתי שהבעיות והקשיים שלי הם בגלל משהו בי, רעדתי מפחד, תכלס כל הזמן.
כשהבנתי את המקורות התרבותיים שלי, התפוגג הפחד שלי מעצמי.
לא לפחד מעצמי, תורם ליציבות :-)

כשהייתי עסוקה באיך לפתור בעצמי רק את הבעיות שלי, רק נתקעתי עוד יותר.
המצב פה חברתי כללי. המצבים האישיים הקשים הם תוצאה של כשל מערכתי לא אישי.
וגם סוג של מראה [b]דו צדדית[/b] .
בהרבה דפים פה באתר, תמצאי התבטאויות שאומרות בערך- שינוי פנימי בי מייצר שינוי בסביבה שלי. וזה מאוד נכון, חלקית.
תמצאי מעט דפים שיש בהם הבנה ששינוי הסביבה קריטי להמשך ייצור שינוי פנימי.
שטווח השינוי האישי שאפשרי בנסיבות הקיימות הוא מגוחך.
שכל מי שעושה "עבודה עצמית" בתרבות שלנו [b]צריך[/b] בדרך לדחוף קירות, אם הוא רוצה להתקדם בעצמו.
ואם הוא מוותר על לדחוף, כל מה שנותר, בשלב די מוקדם, הוא ללכת בסיבובים "מכילים ורגישים באופן אישי" לדברים איומים ובעיני די בלתי נתפסים.

יש מאחורי הרבה "עבודה עצמית".
זה נהדר. זה חשוב. אי אפשר בלי זה. אבל בשלב מסויים הבנתי שזה רק קצה החוט. או מה שאיפשר לי לתפוס את קצה החוט. לא כל החוט ובטח לא [b]החיים[/b] :-)

(())

שלום לך חיה יפה שכמוך (())
[u]אבל למה להפסיק לחפש?[/u]
צודקת. שכחתי מילה חשובה וקריטית. להפסיק לחפש [b]כל הזמן[/b] :-)
או לחשוב שכשאמצא, יהיה פתאום קל ופשוט וזה רק מה שחסר...
(אני הייתי ככה, לא יודעת אם את...).

וכן, בלוג זה סוג של לחפש.
את מוזמנת לבלוג שלי [po]בלוג של דליתוש ב[/po] @}

[u]איך את עושה את זה?[/u]
תודה ששאלת. אני אקח קצת זמן לנסות לנסח בכמה משפטים...
אני חושבת שאני בערך יודעת מה קורה אבל לא איך לנסח את זה במילים כתובות.
בכל מקרה, זה בטוח קשור ל-
[u]מפריע לי שאחרי שנים של מחייה בתרבות הזאת, אנשים עוד חושבים שהקשיים שלהם בחיים הם אישיים ושההתמודדות איתם אמורה ויכולה להיות אישית / משפחתית בלבד[/u]

[u]שבת שלום לך יקרה[/u] וראשון שלום לך @}

[u]אולי כשנפסיק לחפש ולחפש ולדאוג שאין ולא נמצא ונתאכזב מעצמנו על טעויות בזיהוי וכאלה, נפגוש בהם...[/u]
אני מסכימה שצריך להפסיק לדאוג ולהתאכזב מטעויות בזיהוי, אבל למה להפסיק לחפש? (כתיבת בלוג זו גם צורה לחפש, לא?)

[u]הבה! בואי רק נזכור שזה תהליך שכרגע נראה הפכפך, מפותל, ומעורפל.[/u] ברור לי לגמרי שזה כך.
[u]לי גם חשוב, בלי קשר לאף אחד, ליצור את היציבות הפנימית שלי[/u] איך את עושה את זה? ותוכלי (בבקשה) להסביר את זה בהקשר למה שכתבת:
[u]מפריע לי שאחרי שנים של מחייה בתרבות הזאת, אנשים עוד חושבים שהקשיים שלהם בחיים הם אישיים ושההתמודדות איתם אמורה ויכולה להיות אישית / משפחתית בלבד.[/u]

[u]איך (לכל הרוחות והאוירונים) מוצאים אותם?[/u]
:-)
אני לא סגורה על זה בעצמי...

אתגר קרת כתב סיפור, אני לא זוכרת באיזה ספר, לא יודעת אם הוא קשור, אבל אני נזכרת בו הרבה גם בהקשר הזה-
הסיפור קורה בגיהנום. המספר ועוד שניים מגיעים לעיירה שבה [b]קורים ניסים רק שזה לא משנה לאף אחד שהם קורים[/b] ...
אולי כשנפסיק לחפש ולחפש ולדאוג שאין ולא נמצא ונתאכזב מעצמנו על טעויות בזיהוי וכאלה, נפגוש בהם...

[u]הבה נחבור יחדיו לשם השגת יציבות כדי להיות זמינים זה לזה כמה שיותר! (אני צריכה את זה כרגע....)[/u]
הבה! בואי רק נזכור שזה תהליך שכרגע נראה הפכפך, מפותל, ומעורפל.
לי גם חשוב, בלי קשר לאף אחד, ליצור את היציבות הפנימית שלי :-)

וגם, המייל שלי מופיע בראש דף הבית שלי [po]דליתוש ב[/po] ...

_עוד חושבים שהקשיים שלהם בחיים הם אישיים ושההתמודדות איתם אמורה ויכולה להיות אישית / משפחתית בלבד
אשמח לפירוט ודוגמאות..._
אני אתן לך דוגמא- שומן.
שיטות להרזיה כוללות אך ורק כלים להתמודדות אישית: עצות ליחס בריא למזון, זיהוי מדוייק יותר של צרכי הגוף, שימוש במצרכים ומוצרים מסויימים ולא אחרים, קבלת הגוף כמו שהוא, כבוד לתהליך ולשלבים השונים שלו (במקרים הטובים).

אבל לא שמעתי מישהו אומר-
"תראי, כל עוד את חיה בתרבות שמתיחסת לאוכל כאל תעשיה, מלמדת אותך להתעלם מהגוף שלך, יש בה שפע ענק ומופרך לחלוטין של מוצרי "מזון" איומים, מלמדת אותך לשאוף לאידיאל פיסי, דורשת תמורה מיידית, יהיה לך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד קשה להשתמש בכלים האישיים לעיל, מצויינים, יפים, חשובים וטובים ככל שיהיו.

אם נתארגן כל השמנים והחולים ונדרוש (ונקבל) פיקוח קפדני על רעלים (סינטטים בעיקר) במוצרי מזון, נדרוש סימון בעל משמעות מובנת ופשוטה, סיבסוד מוצרים מלאים ואורגנים עוד...
יהיה הרבה יותר פשוט."

כאילו עניין ההשמנה הוא כשל אישי ולא עדות חיה לכשל תרבותי קולוסאלי.
כאילו מובן מאליו שהתזרים הכספי של חברות המזון חשוב יותר מהבריאות שלנו.
הבריאות שלנו היא עניינו הפרטי, הכסף שלהם הוא [b]ה[/b] עניין הציבורי.


אם תרצי עוד דוגמאות, לצערי לא חסרות...

שבת שלום לך יקרה @}
(())

נק' למחשבה-

שמעתי פעם ברדיו ראיון עם משהי שמכנה את עצמה כ'אמנית 'גיבריש' והיא נשאלה איך היא הגיעה לפתח את האמנות הזו.
היא ענתה שברגע שנפרדה מהדאגה-'להיות מובנת', הלכה ופרחה בתוכה היכולת לפתח את אומנות הג'יבריש,הפכה אותה לשפה כל כך רב גונית ועשירה.
כשהיא מופיעה (אך ורק בג'יבריש) איש מאיתנו כמובן אינו 'מבין' את משמעויות ההברות והקולות והצלילים שהיא מבטאה. אלא שהיא כה שלמה עם עצמה, כל כך לא עסוקה בלנסות להגיע לאיזה 'הגיון קולקטיבי' (אם בכלל יש כזה דבר) והקשר שהיא יוצרת, ההזדהות שהיא מעוררת - מוחלטים.
הושפעתי מהתובנה הזו שלה . הרשיתי לעצמי מאז לחיות כמה שיותר בשלמות עם עצמי גם אם איני מקבלת את הידיעה שהסביבה מבינה אותי.
איכות החיים שלי עלתה מאז אותה תובנה. גם תחושת החופש . וגם להתרחב כל הזמן, לא להפסיק להתנסות, להתגרות מאלפי דברים, עניינים, מחשבות עשיות, קצבים, רצונות- פשוט-כיף.
כשקוראים את הדף מראשיתו- נראה שאת בכיוון הזה.
תמשיכי לכתוב.

קניתי את הספר אבל לא קראתי עדיין (הוא אצל החבר כרגע). בכלל רק לאחרונה התחלתי לקרוא (ספרים)

[u]המעט האחרות/ים[/u] איך (לכל הרוחות והאוירונים) מוצאים אותם?

[u]ורחוקים מיציבות[/u] הבה נחבור יחדיו לשם השגת יציבות כדי להיות זמינים זה לזה כמה שיותר! (אני צריכה את זה כרגע....)
[u]מה שהכי מפריע לי בתרבות זה שהיא לא מתאימה לבני אדם ועושה להם לא טוב מהמון בחינות[/u] כן אבל יש את תרבות ה"על-פניו" שמשכיחה את זה מאותם בני האדם..
[u]מפריע לי שזה נראה נורמלי ונצחי_ זוהי הרי הנורמה, אבל אני מסכימה שזה לא בר קיימא ("_האנשים מבינים שהם עושים טעות, אז במקום לחבור יחד לתקן אותה, החליטו שעדיף להשמיד אותנו. ככה, לאט לאטטט....[/u]"

[u]עוד חושבים שהקשיים שלהם בחיים הם אישיים ושההתמודדות איתם אמורה ויכולה להיות אישית / משפחתית בלבד[/u] אשמח לפירוט ודוגמאות...

הי @}
[u]לא בטוחה שיש שיעבוד סופי. כל אדם יכול להשתנות (ולהפתיע).[/u]
צודקת לגמרי!

[u]המעט האחרות/ים גם הם חבוטים מתלאות הקיום בזמן הזה ובמקום הזה ורחוקים מיציבות.[/u]
אלו האנשים שיכולים להקשיב לך ו [b]להבין[/b] אותך...
להרגיש בודדה בקרב אנשים שלכאורה אמורים להבין אותי או לרצות להשתדל להבין אותי, זו הרגשה מחורבנת במיוחד. מילא ההמונים המרובטים, אבל לפעמים גם המעט שנדמה שיכולים להקשיב ולהבין, לא עושים את זה.
אבל לפעמים כן :-)

מה שהכי מפריע לי בתרבות זה שהיא לא מתאימה לבני אדם ועושה להם לא טוב מהמון בחינות P-:
מפריע לי שזה נראה נורמלי ונצחי להרבה אנשים שחיים בה.
מפריע לי שאנשים בוחרים לשרת באופן פעיל תרבות שברור שהאינטרס שלה הוא לנצל את הזמן והחיים שלהם עצמם.
מפריע לי שאחרי שנים של מחייה בתרבות הזאת, אנשים עוד חושבים שהקשיים שלהם בחיים הם אישיים ושההתמודדות איתם אמורה ויכולה להיות אישית / משפחתית [b]בלבד[/b] .

<קראת את ישמעאל?>

(())

[u]וקשה שלא לכעוס על השאר.[/u] עברתי (היום!) את שלב הכעס על אותם אנשים. עכשיו אני מרגישה כלפיהם חמלה.
[u]עד שלב שיעבוד סופי למנגנון[/u] לא בטוחה שיש שיעבוד [b]סופי[/b]. כל אדם יכול להשתנות (ולהפתיע).
[u]והעבודה הקשה היא לוותר על ההרגל להרגיש רע בגללם[/u]
אינדיד. עובדת על זה.
[u]השאר, כרגע,[/u]
כרגע? את אופטימית :-)
[u]המעט האחרות/ים גם הם חבוטים מתלאות הקיום בזמן הזה ובמקום הזה ורחוקים מיציבות._ את זה הבנתי. את זה: _לותר על ההרגל להרגיש רע בגללם, זו גם עבודה קשה[/u] דווקא לא הבנתי. את מרגישה רע בגלל המעטים החבוטים הרחוקים מיציבות? למה?
[u]היה לרוץ ברחובות, למרוט שערות וחד וחלק להשתגע מהתסכול[/u] שכחת להוסיף: ועוד בעקבים! (יענו נעלי עקב) (או לחילופין פלטפורמה)
[u]התסריט הסביר לרוב הנשים בימנו בעיני.... להשתגע מהתסכול[/u]
האמנם? לי נראה שרוב הנשים לא משתגעות מהתסכול (או לפחות לא במודע)

תודה.

תמהונית, (())
כשקראתי את זה-
_אני מרגישה כאילו אני מדברת בשפה אחרת מכולם, חושבת אחרת ודפוסי מחשבה שונים לגמרי. אני אדם? בטוח?! כאילו, אני היחידה ששמה לב שמשהו פה לא בסדר? אני לא מרגישה בנוח! מה אתם לא רואים? אולי נדבר על זה?
האמת, אני לא בטוחה שזה יעזור במשהו לדבר על זה, אבל הייתי רוצה לנסות._

חשבתי שכתבתי את זה בעצמי :-)

ישמעאל עזר לי להבין.
אני מדברת באותה שפה כמו כולם, אבל משתמשת בה אחרת [b]לגמרי[/b] .
דפוסי המחשבה שלי אנושיים לגמרי, אבל מביאים אותי למחשבות, תובנות וסדרי עדיפויות, אחרות לגמרי, מרוב האנשים סביבי.
אני אדם? אני לא ממש בטוחה. נחמד לי מידי פעם לדמיין שאני נציגת כוכב חייזריות ובשל אומץ ליבי @} נשלחתי לבדוק את החוויה האנושית מקרוב, בלי הכנות מתאימות לזמנים האלו :-)
בהרבה מקרים אני אכן היחידה ששמה לב שמשהו לא בסדר ואם אני מנסה לדבר על זה, עם רוב האנשים, זה בד"כ לא עוזר ואף מקלקל.

מסקנות ביניים-
[list]
[*] יש מאיתנו ספורות וספורים כרגע, ולא פלא שאנחנו מרגישות בודדות. אנחנו אכן כאלה... (רוב הזמן ולא לתמיד). תחושת הבדידות מוצדקת ותקפה.
[*] אם את מרגישה שלא מבינים אותך, לא מבינים אותך.
[*] מותר ורצוי שתוותרי על תחושות אשמה בשל חטאים לא לך. אם קשה להבין אותך אפשר פשוט להקשיב לך טוב יותר, אלא שיש מעט שיעשו את זה וקשה שלא לכעוס על השאר.
[*] השאר, כרגע, זה רוב האנשים סביבך, (לא כולל ילדים עד שלב שיעבוד סופי למנגנון). והעבודה הקשה היא לוותר על ההרגל להרגיש רע בגללם.
[*] המעט האחרות/ים גם הם חבוטים מתלאות הקיום בזמן הזה ובמקום הזה ורחוקים מיציבות. לותר על ההרגל להרגיש רע בגללם, זו גם עבודה קשה.
[/list]

לחיות כל הזמן בתרבות אנושית שמסתכלת על החיים כל-כך שונה ממך, זה מתיש.
התסריט הסביר לרוב הנשים בימנו בעיני, היה לרוץ ברחובות, למרוט שערות וחד וחלק להשתגע מהתסכול |אוף|

אז זה לא שאת חלשה, פחדנית, תמימה, ילדותית, ...

את אנושית לתפארת (())

[u]האם לבכות עוזר גם כשאתה 'מבוגר'?[/u]
לי זה עוזר בד"כ.. והכי עוזר כשיש כתף לבכות עליה..
אשמח לתת לך כתף וירטואלית או אמיתית...

וחוץ מזה רציתי שתדעי שאני קוראת...
ואם אני יכולה איכשהו לעזור רק תגידי איך ואשמח לעזור..

התחלתי לפקפק בזה שההורים שלי יודעים מה טוב בשבילי בכיתה ג' או ד' כשהם לא נתנו לי להיות עם חברה מהכיתה ש"דירדרה" אותי בלימודים. עד אז החיים שלי היו דיי משעממים, הייתי הילדה הטובה עם הצמה (אך בלי המשקפיים :-)) ובכלל לא ידעתי שאני יכולה להיות בצד השני.

[באותה תקופה קרה משהו שהשפיע עליי (אך לא קשור בכלל לפוסט הנוכחי) - סבא שלי נפטר. לא יודעת למה בכלל הייתי עצובה. אני זוכרת שסבא רצה שאכתוב ביד ימין ושלא אלבש חולצות בטן. לא הבנתי למה וגם לא חשבתי על זה יותר מדיי.]
אז נחזור להורימשלי'. לא צלח להם הנסיון להחזיר אותי לקדמותי ומאז אני דיי מבולבלת ולא סגורה על עצמי.

אני זוכרת שההורים שלי היו מגבילים אותי בשעות חזרה הביתה, בכיתה יא' זה ממש עיצבן אותי.
עוד דבר מעצבן היה לסדר את החדר.
ועוד דבר זה זה שהם לא העריכו אותי מספיק (לטעמי). והשוו אותי לאחים שלי החכמים.

אח"כ הכרתי מישהו שהביא אותי להבנה שאני לא סתם עוד בורג במערכת. כמה ימים לאחר מכן עזבתי את הביתספר ואת הבית שלהם.
אז באמת היה הרפתקאות.

ועכשיו כמה שנים אחרי, אני לבד פעם ראשונה וצריכה להסתדר. אין לי הרבה כסף, אין לי חברים ובחוץ יורד גשם.
אני בלחץ ובדיכאון.
[קודם הם התקשרו להגיד את מה שאמרו הרבה פעמים פעם. "כן טוב בסדר כו'".]

אפילו שהייתי בבית ספר 11 שנים, אין לי כישורים חברתיים. אז אני ההוכחה לכך שבית ספר לא מספק כישורים חברתיים.
ועכשיו היקום מעמיד אותי במצב של חייבת להתקשר להוא ולהיא ולהם ולזה ולזו וכו' כדי להשתפשף קצת. הוא לא מלחיץ אבל אני לחוצה. מאודדדדדד......

האם לבכות עוזר גם כשאתה 'מבוגר'?
<למה, את מבוגרת?!>

אני לבד. כבר שבוע. לא הייתי לבד יותר מכמה שעות כבר שנה וחצי, בעצם יותר משנה וחצי אבל לא נהייה קטנוניות, נכון? טוב לא לגמרה לבד, אבל בלעדיו. הוא חסר ולא חסר. אפילו ברגעים שבהם הוא לא חסר אני רוצה שיחזור. למה הוא לא חסר? רוב הזמן הוא חסר.
הייתי רוצה להתבטא פה בחופשיות אבל אני לא יכולה. וזה מעיק עליי לא לספר. ומעיק לרשום חצאי דברים. ולשקר לאנשים. ולהתנהג כאילו הכל בסדר כשזה לא ככה.
יקום תחזיר אותו אליי! אני מבקשת ממך אינסוף, שתגרום לנו ללמוד את השיעורים האלה שאתה רוצה שנלמד כשהוא פה איתי. אנחנו רוצים ללמוד.
אולי זו הדרך הטובה ביותר ללמד אותנו, אבל מה עם לחיות את הרגע? לא יותר חשוב ההנאה בהווה מאשר הטווח הארוך?
צריכה ללמוד להנות מהמצב, אבל כרגע אני נמצאת כל הזמן במצב של לחכות.
ביום ראשון חיכיתי ליום שני. בשני חיכיתי לשלישי. בשלישי חיכיתי לראשון. ועכשיו מחכה שוב ליום שלישי, ביום שלישי אני אחכה ליום שלישי הבא או לתאריך אחר שכרגע אני לא יודעת מה הוא. וכך יהיה הלאה בתקופה הקרובה.

ועכשיו בחששות מאווטינג או איכשקוראים לזה ושאני מוסרת יותר מדי פרטים.
[hr]
[list]
[*] דליתוש ב אני רוצה שתרחיבי. תודה.
[/list]

הי @}

אני מזדהה עם הרבה מדבריך ומקווה שתמשיכי לכתוב.
קראת את הספר "ישמעאל" של דניאל קווין? לי הוא מאוד עזר, אני ארחיב אם תרצי.

אנשים. בלי (ועם) להרגיש מתרחקים מעצמנו. מנסים לא להרגיש לא לחשוב. לפני כמה זמן ראיתי בחדשות חיילים שמאמנים אותם לפעול נגד האינסטיקטים שלהם. בהתחלה חשבתי שיש בזה משהו. לדוגמא אם מישהו בא לנגוח בך או משהו כזה, האינסטינקט הטבעי המיידי הוא לסגור את העיניים. מה שהם מלמדים אותם זה להביא לכך שבמקום לסגור את העיניים, תסתכל ותדע לאן להתחמק וכ'ו.

ואז חשבתי שזה בטח משפיע איכשהו על הDNA שלהם, יהיה להם כישורים של לפעול נגד עצמך. כישורים "טבעיים". אח"כ זה יעבור לילדים שלהם.



האנשים מבינים שהם עושים טעות, אז במקום לחבור יחד לתקן אותה, החליטו שעדיף להשמיד אותנו. ככה, לאט לאטטט....
צריכה לזוז.

[u]כי כך אני נוטעת כאוס[/u]
D-:

שיטה טובה ללהוציא את כל מה שיש על הלב כמרגישים תקועים, זה לא להפסיק לכתוב, כלומר אם את מרגישה תקועה להמשיך לכתוב "אוף אני מרגישה תקועה איזה בעסה שאני לא יכולה להוציא בלה בלהלידגךיכךידגךי" וזה עוזר, כמו מהמורה שעברת ואז את ממשיכה לכתוב את מה שמעיק.

למה אני כותבת בפנייה לאישה ולא לגבר?
[list]
[*] כי זה נשמע יפה לטעמי
[*] כי זה מיוחד ואני רוצה להיות מיוחדת (:-()
[*] כי כך אני נוטעת כאוס
[/list]

[u]יש רק 3 אנשים שאני כן מרגישה איתם בנוח[/u] והם כולם גברים. אני רוצה חָברה.
אני רוצה לכתוב יותר. ורוצה כמה דקות ביום להיות לבד בלי לחץ. גם בלי לחץ כמה זמן עוד נשאר עד שהדקות האלה יגמרו.
אני רוצה להתלונן בלי להרגיש שאני עושה משהו רע. נראה לי שזה היה העניין עם המועקה בפוסט הקודם.
זה לא בסדר להתלונן?
אני אדם רע אם אני זקוקה לחיזוקים?
הרבה פעמים אני צריכה אישור שמה שאני עושה/רוצה לעשות זה בסדר. והנה זה בא לידי ביטוי גם פה: [u]אני אדם רע אם אני זקוקה לחיזוקים?[/u] למה אני שואלת? אני מצפה לתשובה?
כן! אני רוצה שתחזקי אותי, שתעזרי לי להרגיש טוב עם עצמי.
עם זאת, מטריד אותי להיות תלויה באישורים של אחרים. לא מקבלת אישור ונכנסת לדיכאון.

[u]האמת, אני לא בטוחה שזה יעזור במשהו לדבר על זה, אבל הייתי רוצה לנסות.[/u]
אם יש מקום שבו תמצאי אנשים שיבינו על מה את מדברת, זה פה. תמשיכי... @}

(())

בכל זאת חסר משהו. אני רוצה לבטא ולא מצליחה. ולא יודעת אפילו מה אני רוצה לבטא.
אני רוצה להוציא, לשתף, ללדת.
לחוש הקלה.
להיות קלה.
להרגיש שמיציתי ודיי.
להרגיש מושלם.

במקום זה יש לי מועקה, מנגד יש מחשבה שלא הכל כדאי להוציא.
כבד לי.

אני צריכה לכתוב, בטוחה שזה יעזור לי.
קשה לי. קשה לי למצוא מילים, ולנסח. אני בטוחה שזה לא מובן מספיק. זה לא מובן לך כמו שזה מובן לי. אני רוצה מאוד שתביני כמו שזה מובן לי.
חשוב לי שיבינו אותי. למה זה חייב להיות כוכך חשוב?
אני רוצה שיהיה מישהו שיבין אותי, בלי שאצטרך לדבר יותר מדי, שכמה מילים יספיקו.
אין לי מספיק אוצר מילים. או אולי אין מספיק מילים.
אני לא בטוחה שהמשפט פה מעל הוא לוגי. צריך לומר (לאמר?) אין לי אוצר מילים רחב מספיק, לא?
מחשבות. אני לא עומדת בקצב שלהם. הנה רציתי לכתוב משהו ואז כתבתי את המשפט פה מעל ושכחתי.
הנה נזכרתי.
כשאני מדברת עם אנשים זה בכלל..... רע. (רק עם אנשים שאני לא מרגישה איתם בנוח, ונראה לי שיש רק 3 אנשים שאני כן מרגישה איתם בנוח, וגם זה לא לגמרי)
אני מרגישה כאילו אני מדברת בשפה אחרת מכולם, חושבת אחרת ודפוסי מחשבה שונים לגמרי. אני אדם? בטוח?! כאילו, אני היחידה ששמה לב שמשהו פה לא בסדר? אני לא מרגישה בנוח! מה אתם לא רואים? אולי נדבר על זה?
האמת, אני לא בטוחה שזה יעזור במשהו לדבר על זה, אבל הייתי רוצה לנסות.

[po]דף בלוג[/po].

|!| [b]אם את חושבת/יודעת/חושדת שאת מכירה אותי אני אעריך מאוד אם תפסיקי לקרוא ותגידי לי שקראת.[/b]
הכוונה גם לגברים. |!|