^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך היינו מדברות פעם...
נראה לי ששיטת הזיכרון שלי לא ממש עובדת, כי לא זכרתי כלום מזה.
פגשתי את דף הבית שלך במה חדש, וקראתי בו קצת, ופתאום היתה איזו אלמונית שכתבה ממש במילים שלי, וגם נשמעה כאילו כתבתי את זה עכשיו עכשיו. (זה היה לפני שש שנים!)
התמלאתי בסקרנות לגביה, עד שפגשתי בה שוב, והפעם היא קראה לך אחות...
ובכלל לא זכרתי שזה הכינוי שלך!
איך בא לי שנמשיך...

נכנסתי רק להציץ, (מייד'ה כבר בוכיה) ואני לא יכולה שלא להגיב... את קורעת!
אז כן, נראה לי שניסחת את זה במדוייק.
עכשיו לא נשאר לך אלא להאמין ולראות מה קורה! (עוד אחד מהדברים שלא יעבדו אם לא תאמין בהם קודם...)
ותעדכני כמובן...
אולי כדאע לפתוח על זה דף?
משהו כמו דף שיטתי לזיכרון או דף הצילו את הזיכרון שלי....
טוב, חייבת לרוץ.בי.

ושתי פניני לשון חדשים שהמצאנו,זוגי שיחיה',ואנוכי:

"מוחין דקטנות"(הינוקא שלנו)
ו"דדין גדישין"(כשינוקא לא ינקה איזה זמן...)
(:

דיברנו היום על זיכרון.
את אמרת לי שלא צריך לאחוז במחשבה כשהיא באה,כדי לוודא שהיא לא הולכת לאיבוד,
אלא לתת לה לשקוע למקום הנכון בגוף,וככה היא תצוץ ברגע ובמקום הנכון.(אני מנסחת את זה נכון?אשמח אם תכתבי את זה יותר בהרחבה.)
בכל אופן-נזכרתי שהעניין עלה לי בראש השנה.
זה קורה לי לפעמים-
בהתבודדות ,כשעולה לי הבנה. פתאום מתנוצץ לי איזה משהו-ואני רואה את זה כל כך בהיר באותו רגע,אבל אחר כך,אני יודעת ,שהרבה פעמים זה ייעלם.אני אחזור לתוהו של החיים,וזה יחמוק ממני. ואני תמיד מנסה למצוא איזו דרך לאחוז בזה. לקחת את זה איתי,לכמה שיותר זמן.בראש השנה הזה,ניסיתי ממש לשנן את זה-וידעתי-שינון לא יעזור. הרגשתי,שאני צריכה לתת לזה לשקוע בתוכי. אבל לא ידעתי איך.איך להרפות מזה-אבל לדעת שזה יושב טוב ,במקום הנכון.
מה את חושבת על זה?

בלוג ייחודי. עוד לא היה כזה.
(נהנית מהרעיון....)

_אהההה.....אין לי מילים לתחושה שעולה בי עכשיו.
רק אנחה כזו,עמוקה...
ה' גדול.
כמה הפתעות אתה עושה לנו בעולם הזה.
מה אנחנו יודעים?
כלום.
רק להיפתח להפתעות. לא להיבהל. יש מי שרואה את התמונה השלמה._

איזה יופי.

ובנימה זו...יש לכן דף מקסים. גרם לי לחייך בשמחה על קיומה של אחותי הגדולה.

אגב-לכל האורחים-
נשמח (לפחות אני אשמח) אם תשאירו אות או סימן...אני יודעת שלדף הזה יש אווירה פרטית,אבל הוא בהחלט פתוח לשמוע את ההדים שעולים סביב...

מאז שניסחתי את הדיבור הקודם,עד שהעלתי אותו לדף,עברה שעה.הבנות היו צריכות אותי,ונשארתי באמצע המשפט-שהשלמתי בכוח-כי עכשיו זה ממש מצחיק. אני אחרי שיחת טלפון ארוכה עם אמא עכשיו.
לא היתה לה שום בעיה.
היא נוסעת עם מאיר לאיזה חברים,וחץ מזה הזמינו אותה אלו,ואלו,ו"שום בעיה,מה פתאום...ואם הייתי רוצה הייתי מבקשת..."
מצחיקה שכמוני.
<הפסקה.
ריצה לתנור.
שיט. שוב רק-נתתי-לעוגיות-להיות-מוכנות-עוד-טיפטיפונת- נשרף. כרגילללל...>

אז זהו-התחלתי את השעה הזו בגעגוע עז לבית ההורים-ובצער על כך שאין יותר,ולא יהיה,
ואני מסיימת אותה בשמחה,על כך שלהורים שלנו יש זוגיות טובה ומספקת. אמנם כבר לא אחד עם השני,אבל עדיין...
ובאמת.
גם עם אבא דיברתי הערב-ועכשיו רק עולה בי הטעם של כמה רע היה להם ביחד. כמה מירמור. כמה פגיעות.טינה,כעס,תחרות.תיסכול.ניוון.
ועכשיו-אמא היתה רכה כזו,מרוצה.
ואבא-חי,שמח.מאוהב.מסור.
אהההה.....אין לי מילים לתחושה שעולה בי עכשיו.
רק אנחה כזו,עמוקה...
ה' גדול.
כמה הפתעות אתה עושה לנו בעולם הזה.
מה אנחנו יודעים?
כלום.
רק להיפתח להפתעות. לא להיבהל. יש מי שרואה את התמונה השלמה.

אני מאחלת לנו שנה של הפתעות נעימות. של ראיה מרחבית. של אורך-רוח.
שנת טוב.

מתרגשת לקרוא שוב את הדף שלנו. אחרי כל כך הרבה זמן של הזנחה...
כמה מים עברו על הנהר שלנו בינתיים...מוזר לי.
אני נשטפת פתאום בגלים של ניחוחות מהבית של ההורים. כמה ההתמודדויות איתם אז היו שונות...עבורי לפחות.
ועכשיו...עכשיו אני מלאת רגשות אשמה על-איך.איך לא התקשרתי מוקדם יותר,לבדוק מה עם אמא בחג.להראות התעניינות. אני יודעת שבודד לה. מרגישה את המירמור שלה עלינו עד לכאן...

איזה יופי של דף ! ממש כיף לקרוא...
תמשיכו....

היי אחות!!! איך את מרגישה? מעניין אם עכשיו שיש לנו אינטרנט נמשיך פה, או שהקרבה הפיזית שלנו תפגום בזו הווירטואלית....
בכל אופן, מכינה לך הפתעה במה חדש, למקרה שתיכנסי...

לוונדר-חכי שתראי את הגבות שלי עכשיו...

אוי.. קרעת אותי!!
באנה......(אני משתנקת מצחוק...)
לוונדר סגול, נחמד לפגוש פה מישהו חדש... ברוכה הבאה!

טוב, ממש אהבתי את הגבות שלך

הרקע:בית סבא וסבתא(בית הורינו המשותפים). אמא שרועה על המיטה, היא חולה. אני והתינוקת משתעשעות על ידה. האווירה נינוחה, ריח של גשם בחוץ.
אני:אמא,גם את חשבת שאנחנו מושלמות כשהיינו קטנות?
אמא:מממממ...לא יודעת, אני כל הזמן חיכיתי מתי כבר יהיו לך גומות כאלו(מראה על בתי), היית ממש רזה. רזה מדי. בכלל,היית בוכה כל הזמן. מגיל שלושה חודשים עד שנה היו לך כאבי אוזניים. היית ממש מיסכנה. פחדת מכל אחד, חשבת שיתנו לך זריקה.
(אני עם פרצוף מאוכזב)
אמא:טוב, ממש אהבתי את הגבות שלך. הייתי יכולה להסתכל שעות על הגבות שלך, הן היו ממש מושלמות...
(נו טוב...p-: )

אני כל כך אוהבת אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

(וגם "שקט" ו"שינה"?)
היום, אחרי שהיית אצלי,ואמרת שאת מוציאה עלי כל מה שאת לא מעיזה מול אמא ואבא-פתאום ממש הבנתי.
פתאום קלטתי את הדפוס שלנו...לך עדיין יש מקום שתלטני\מטפל מולי, ולי יש ממש מקום קטן, מכווץ, מתנצל, תלותי מולך...
כל הקושי הזה שאת חווה מול אבא ואמא- תמיד ממש קשה לי להבין-מאיפה כל הארס הזה? מאיפה כל הכעס החריף הזה שיש לך אליהם?אני לא חווה רגשות כאלו חזקים מולם.ופתאום הבנתי-(זה לא כזה חידוש- זו הבנה שנבנית עוד רובד, ועוד- כבר 10 שנים בערך...את יודעת)שלי יש את המקום הזה מולך- ברמה מסויימת. אני לא מדברת על רגשות כעס וכד' (אולי גם, קצת...)אלא המקום הקטן בזה, שבו אני עוד תינוקת חסרת אונים, ואת הגדולה-הכל יכולה- יכולה\צריכה להציל אותי כשאני במצוקה,ויכולה לפגוע בי, להכריח אותי, להעליב אותי- ואני אהיה חסרת אונים... (זה לא המצב במציאות כמובן- זה רושם של זה בנפש...)שלא מעיזה לבקש ממך דברים- ואם מעיזה אז זה בדרישה, או תחושה שאת חייבת לי- כי הרי זה התפקיד שלך לטפל בי- ואם את מסרבת- אז נורא נפגעת, וכועסת.
קטנה ופגיעה.נראה לי שזו ההגדרה. אבל זה לא ממש כמו שלך עם אמא ואבא- כי לקשר שלי איתך נלווים גם הערכה, אהבה, חברות. (אלמנט שחסר ביחסייך עם הורינו...)
ההההההה....שחרור.בא לי לבכות.
בא לי להתבודד.
זרקתי מה שהיה בעומק ליבי. מקווה שלא ניסחתי דברים בצורה חריפה מדי.
מקווה שלא פגעתי.
את יקרה לי.

בכל אופן, שתיהן ישנות עכשיו. שמת לב פעם שגם המילה שלום וגם המילה שלווה-מתחילות שתיהן בהברה שה-ההברה הכי מרגיעה בשפה?

הרגע שרדתי סצנה סיוטית. (סיוט חיינו...)
אני בשירוטים, העיניינים זזים לאט, וחרדת הטחור מאיימת עלי. אבא לא בבית.בכורתי מתחילה לבכיין בתקיפות- אמא, אמא... מבכיינת, מבכיינת, נרגעת. הקטנה מתחילה לצרוח. צריות נמרצות. הבכורה חוזרת לבכות, הפעם על אמת. צורחות, צורחות...סיוט.
למה,רבונו של עולם,למה אסור להתפלל בשירותים?..

וגם-עוד הבנונת שהיתה לי בקשר לענין של חוסר החשק -טוב,כשאני חושבת על זה עכשיו, זה נראה לי ברור, אבל בכל זאת-(אולי יהיה לך מה להוסיף)-שאני כל כך מתנהלת באנרגיות של "אימהית"=פעלתנית,שורדנית, נאבקת,מיתזזת,תכליתית,יצרנית-וכו',שבעיניים כאלו-לעשות אהבה מתורגם לבזבוז זמן וכוח ושעת שינה-שאני יותר מדי צריכה...אז אני ממש רואה את זה לפעמים פשוט כהפרעה,ובזבוז משאבים...(עצוב, עצוב...)בשביל להיות מסוגלת לראות את זה אחרת,אני חייבת לשנות עיניים, לעיניים של "הנשית"(מה שעליזה מדברת) ולהיכנס לאנרגיה שונה לגמרי, לא רק כלפי זוגי-אלא כולי. ברגש, באנרגיה, במחשבות, בנשימה...ואת זה אפשר להשיג על ידי פעילות שלי.ז"א- אני צריכה להיכנס לזה בעצמי-למרות שאני חושבת שזה יכול להיות גם התפקיד שלו. בידיו לגרום לי להרגיש נשית. בעיניו, בנגיעותיו,בדיבוריו...הבעיה היא, שאני לא ממש יודעת מה יכול להכניס אותי לזה(יש לי רק קצת פטנטים...)וגם- איך לעזזל אני מוצאת זמן לזה...

יציאה של ביתי אתמול:
יושבת, באמצע כל מני עיניינים שהיא מתעסקת-(לקרוא בטון הנכון, בתוספת נשיפה ופרצוף מתאים)-יו,מה זה התעייפתי...

עם נשארו לך כמה דקות של נחת, מזמינה אותך ל"דף הבדיחות הגדול". נקרעתי אתמול עד אמצע הלילה...

אני אוהבת אותך! המרגיעון כותב לי:"קירבה ללא קרב". הממממ...

האיש חלה.
אני בערב לבד עם שני הילדים, ממש בלי מצב רוח.
והם- בצורה שאופיינית להם במצבים מסוג זה,ממש מקשים עלי.
זה משתגע, (אני מסתבך, אני מסתבך!) וזה עושה עוד פעם קקי בחיתול.
ואני מרגישה את החוליה החלשה שלי בגב קוראת, זועקת לעזרה, דבר שהוא תמיד סימן בשבילי שצריך לעצור. אני ביותר מדי לחץ.
אבל קשה, קשה לעצור.
והחוליה כואבת...


הצתתי סיגריה.
גם על זה היו מניעות,
אבל בסוף היצתתי.


איזו סיגריה..........
סיגריית החלומות.
נחת.
אני מסתכלת על האדום של הסיגריה, האש.
וזה כל כך יפה.
וגם הקטן נהנה מהמראה.
והאיש מתיישב איתנו, מצטרף לנחת.


ובראש שלי מחשבות שקטות...
"הו, כמה הסיגריה הזו קדושה...."

• שאיפה-

"הו, איך שזה נעים..."

• חיוך קטן, נשיפה-

"הו, כמה אני אוהבת את האיש שלי...
להגיד, או שזה יהרוס את הרגע?..."

"על מה את חושבת?"
חיוך.
"על כמה שאני אוהבת אותך."
"מה?!
ב א מ ת???"


באמת.

אני אוהבת אותך!
איך זה נכון... ההבדלים האלה בתפיסה בהתאם למצב רוח...
אתמול הייתי בבילבול עצום, הרגשתי שאין לי חברים בעולם, ובכלל שאולי משהו אצל לא בסדר.
אישי נתן לי עצה:
הכל סתמי. וכמה שאת חושבת שהבנת את זה- יש עוד.
ואין לך מושג כמה שזה עזר לי.
מכירה את הפראנויות של אמא על קונספירציות של אנשים מאחורי הגב שלה?
זה מה שעבר אלי!
והוא אמר לי:
לא משנה מה קורה מאחורי הגב שלך,
ואפילו אם זה אמיתי, ובאמת משהו קורה,
אז מה?
מחר זה יעבור!
וזה נכון!!
אני מקווה שהצלחתי להעביר משהו ממה שעברתי...
גם אם לא, לא נורא- זה כל כך משחרר...

לילה,הכל שקט עכשיו. עבר עלינו ערב נדיר של נחת. נחת אמיתית. הרגשתי (ממש בתחושה) ממש בת מזל-בורכתי בכל- בעל, ילדים מופלאים, בית שטוב לי בו... ממש מליונרית. איך אני יכולה להיות לפעמים בתוך כל העושר הזה ולהרגיש שאין לי כלום?....

הי. רק רציתי להראות לך שאני עוד כאן...לא יכולה לכתוב עכשיו,יש עלי ילדה שלא מפסיקה לקשקש,ואני לא מצליחה להתרכז,אבל מקווה למצוא את הזמן בקרוב. אוהבת!(את רוצה לשנות\שאשנה לך את השם לאורך כל הדף)?
לי זה דווקא נוח כך...אני עוברת מדי פעם על מה שכתבת, מה שכתבתי...אגב- מזמינה אותך להכנס ל: 100 אחוז אחריות. דף יפה, שאני חושבת שיעניין אותך.

כבד עלי התואר.
היי אחות!
קצת חסר לי לשמוע אותך.
חוויות שלך, שאלות..
אם בא לך קצת לשתף, כשיהיה לך זמן.
ו...מה דעתך לחזור לדפי הבית?

אם היית נראת כמוה,אולי הוא היה מבין...
סתם, סתם...
שאלת השאלות:האם יש רומנטיקה לאחר הנישואים?!...

אתמול שוב עשיתי את הטעות הזו וראיתי סרט.
סרט רומנטי ומתוק. כמה שזה חסר לי!
הסרט עשה לי טוב.
החיים לאחריו לא.
באמת ובתמים רציתי להשאר בסרט.
בן זוגי לא.
וכך הלכנו לישון כל אחד לעצמו, אני מדמיינת שאני גווינת' פלטרו, והוא לא קולט מה הסרט שלי.
הו רומנטיקה מהסרטים, איה, איה את?!?!?!

ההבנה שלי היתה דווקא בכיוון ההפוך...לילה אחד, אחרי אכזבה נוספת בתחום האהבה( |-: )...זה היכה בי-
אעצם היותי טיפוס נצמד(איכשהו הנצמדות והשטלתנות הולכות אצלי יחד...)יותר נכון-נשען,אני תמיד מחפשת על מי להישען.פעם זה היה על אבא-הוא גם זה שטבע בי את הצורך הזה דרך התשדורת הקבועה של:תסמכו עלי, עם אבא אין מה לדאוג, אבא ידאג להכל..."-ואז עלייך(פתאום הבנתי על מה היה הריב שלנו אז-זוכרת?) וחיפשתי את זה גם אצל זוגי.
אבל בעצם,התת-מודע שלי בחר לי בן זוג שאי אפשר להישען עליו...(ההבנות בעקבות "לבסוף מוצאים אהבה") כדי שתהיה לי ההזדמנות לתקן את זה.שאלמד ללכת בעצמי. וזה גם מה שאבא ניסה לאמר לי באותה שיחה. רק שעכשיו אני מנתקת את זה מההקשר השלילי,ולוקחת את זה לכיוון תיקון...והפזילות לצדדים-כל הטיפוסים האלו, הם כאלו שנראים לי שלמים-כמו שאמרת-נוחים להישענות..."לן רק יכולתי נהניח את ראשי על הכתפיים הרחבות והיציבות האלו..."
אז כנראה שזה בדיוק מה שאני צריכה. רגליים רחבות, במקום זוג עם כתפיים רחבות. (מה שאני פוחדת ממנו יותר מכל- הרגליים האלו- של עקרות הבית העייפות,יודעת למה אני מתכוונת?)
אז זהו . מקווה שהבהרתי את גה. ברגע שחשבתי את זה, פתאום הרגשתי כזאת הקלה... אבל אני לא מרגישה שזה מספיק. כנראה שזה עוד לא ממש מבורר... אבל תגידי לי,איך את עושה את זה, את תחושת ה"מחדש" הזאת? מה הסוד שלך?!
תודה שכתבת לי. אני אכן מעריכה.(אתגעגעתי כח כך למילים הכתובות היפות שלך...)
אגב-לשכנתך ההרה יש אינטרנט. את לא צריכה להרחיק כל פעם עד א'...

יקירתי, פתחתי לני דף בלוג,גם כדי שנוכל לראות את הדיון במלואו, וגם אם אולי יהיה למישהו אחר הברקה בשבילינו... (או שנבריק בשיחתינו למישהו אחר...)