קוראת

טוב בכל מקרה היתה תקופה של מעבר דירה והתארגנות וקצת חורף וצינונים וקצת הרבה עבודה בעבודה
והיה תקופה כזאת שכאילו לא היה לי הרבה זמן לחשוב ולהתרכז.
אבל לא רוצה שיקרה מצב שאמצא את עצמי פתאום דורכת במקום כל החיים וסוחבת איכשהו.

מה שהזכיר לי הכל בזמן האחרון זה שסיימנו את הפרחי באך (אני והילד) והיה צריך ללכת לקחת חדשים ואז פתאום שמתי לב כמה זמן עבר מהפעם הקודמת...

נראה לי שאת צודקת.
חוץ מזה שבאיזשהו מקום אפילו נוח לי שאין יותר מדי כי אז זה מרגיש פחות חשוף.
בכל מקרה בהתחלה היה לי מצב רוח כזה של לכפרוק הכל וכו' ואז ועכשיו בא לי לכתוב אבל יש עבודה ויש ילדים וזה וזה ואיכשהו אני לא מגיע לזה מספיק למרות שיש לי איזה רצון להמשיך.

אז אני מקווה שהמשך יבוא.
גם אני...

ולכתוב כאן קצת יותר למרות שלא היו הרבה מעודדים ביציע...
כשהבנתי שאפשר לכתוב בכל מקרה, בין שיש מעודדים ובין שאין, היה לי פתאום כיף פשוט לכתוב ולהיתרם מכתיבה.
ואם רק מעט אנשים הגיבו לי, אבל אותם מעט ליוו אותי בקביעות, למדתי להעריך את קיומם במקום להצטער שאין רבים יותר.

בנוסף לזאת, אחרי הרבה אכזבות, השכלתי להבין כי כמות המגיבים אינה מעידה על כמות הקוראים.

מחכה לך...

(-:

בכל מקרה כבר כמה זמן אני חושבת שהגיע הזמן להתעורר מההפסקה שלקחתי לעצמי ולכתוב כאן קצת יותר למרות שלא היו הרבה מעודדים ביציע...
אז אני מקווה שהמשך יבוא.

איזה קטע, אתמול בערב קראתי את התגובה שלך טליה וחייכתי חיוך מדושן עונג מכל המחמאות והתינוקת שהיתה עלי התחילה לצחוק מהחיוכים שלי וזה גרם לזה שבמשך איזה 5 דקות שתינו התפקענו מצחוק אחת מהשניה... בתוספת קצת דיגדוגים...
זה היה ממש משחרר ונחמד...

קראתי עכשיו הכל וגם אני מחכה....את מקסימה ואני מקווה שאת יודעת את זה! @} בלי קשר למה שקורה עם בנזוגך.
אפשר עד כאן לראות (ואני גרה רחוק(-:) כמה את עדינה ורגישה אך יחד עם זאת יש בך את העוצמה לעשות שינוי, להעז..
תודה@}

דף חשוב וחכם שבא לי לקרוא איך לאהוב ולהסתדר עם ילד או אנסונותך

רוצה מאד לחזור ולכתוב.
מחכה...

_מה שלומך?
מה שלומכם?_

תודה על ההתעניינות...

אני מסתובבת עם השאלות האלו יותר משבוע ולא מצליחה לשבת בנחת לארגן את המחשבות ולכתוב משהו.
מציצה מה קורה בבאופן תוך כדי עבודה אבל לא מוצאת זמן להתרכז בעצמי ולכתוב.
גם קצת לחץ בעבודה, גם הרבה אירגונים בבית...
מזל שיש לי את הדף הזה שמזכיר לי לא לאבד כיוון....
רוצה מאד לחזור ולכתוב.
מקווה שעוד כמה ימים אני אמשיך.

לעצמי.

טוב כבר הלכתי. בגלל זה פתחתי את הדף.

אה, לא ידעתי שהטיפול שאת הולכת אליו זה מה שהתכוונת כשאמרת שאת רוצה ללכת ל'ייעוץ זוגי'.
אבל אם הטיפול משמש גם על תקן 'ייעוץ' אז אחלה !

מה שלומך?
מה שלומכם?

יושבת וקוראת כל מני דפים שצצים במה חדש ואף פעם לא העזתי להכנס אליהם
הבעל שלי נשוי למחשב בוחרת בדרך חדשה
יש נקודות דמיון ויש גם לא.
דברים שמעלים מחשבות.
איפה אני בסיפור שלי? איפה אהיה בעוד שנה? מה הדרך הנכונה בשבילי?

המרגיעון אומר - "כולנו משפחה אחת" ...

סוסת פרא - את חמודה.
תודה שאת טורחת ומגיבה לכולם (אפילו שנדמה לי שאת בעצמך לא הרגשת כ"כ טוב בזמן האחרון..)

אולי יש דרך פנייה אליו שלא חשבת עליה
נראה לי שניסיתי ה כ ל. אבל אולי כדאי לשחרר קצת בזמן הקרוב ולראות איך יתקדם?
רק לא להזניח את זה כמו קודם.

אם בן הזוג לא רוצה ללכת תלכי את
טוב כבר הלכתי. בגלל זה פתחתי את הדף.

אז נראה לי שבכל מקרה יש טעם שתתחילי את בעצמך
כן. אני צריכה כל הזמן לא לשכוח שחשוב מאד לדאוג קודם כל לעצמי. באמת.
זה ממש לא כ"כ טבעי בשבילי.

מגיע לי שינוי אמיתי.
בטח שמגיע לך !
(כל מה שביקשת...)

_האם ההזדמנות הזאת תתממש אם רק אני אני אתייעץ?
האם יש סיכוי שיבוא אחרי בכל זאת?_

אני לא יודעת מנסיון, אבל כאן באתר תמיד אומרים, אם בן הזוג לא רוצה ללכת תלכי את. זה יכול לעשות שינוי גדול.
אז לא יודעת, אולי כן, תתחילי את.
מקסימום, הייעוץ יוכל גם לעזור לך להחליט אם כדאי לשכנע אותו לבוא גם, ובאיזו צורה לעשות זאת (אולי יש דרך פנייה אליו שלא חשבת עליה...).
ואם הוא עדיין לא ירצה לבוא, אז אולי הייעוץ יוכל לעזור לך להחליט מה לעשות עם זה - להישאר בכל זאת, לא להישאר...

אז נראה לי שבכל מקרה יש טעם שתתחילי את בעצמך.

נפלא שאת כותבת.
בהצלחה...

אני רוצה להרגיש את הביטחון שיש רצון לעבודה משותפת.
גם אם זה יקח זמן.

באבחון צבעים אחד שעשיתי פעם יצא ששנינו זקוקים להרבה קרבה והבנה.
כל כך קשה לי לחשוב על לתת לו הבנה כשאני מרגישה שאין לי לעצמי.

אני מרגישה שיש לנו בעיות בזוגיות.
חסר תמיכה והקשבה, חסר שיתוף.
כל דבר קטן גורם לחשדנות.
יש הרגשה של המון מתח קצת סמוי בבית. גם על הילדים מרגישים את זה.
גם הוא מרגיש שיש משהו שמפריע אבל לא מוכן לשמוע על יעוץ מקצועי.

מצד שני יש בינינו גם דברים משותפים. חוויות נחמדות שעברנו. דעות דומות בכל מיני נושאים. ילדים...
עם קצת דחיפה מצידי עושה שינויים, פתאום הרבה יותר שותף בבית ועם הילדים.

אני עדיין לא ממש רוצה לפרק את הכל, רוצה לתת לזה הזדמנות אמיתית.
תחושה שחייבים לשנות את המצב כבר. אולי איזה "טיפול שורש". אין לי סבלנות.

האם ההזדמנות הזאת תתממש אם רק אני אני אתייעץ?
האם יש סיכוי שיבוא אחרי בכל זאת?

היה לי יום קצת מבולבל.
מריבה קלה אתמול.
אכלתי מלא שטויות (שוקולד, חטיפים, עוגה).
שיחה לא מוצלחת במיוחד בטלפון עם בעלי,
שאחריה בכיתי קצת והייתי די מדוכאת.
בעלי הודיע לי שהוא לא חוזר היום הביתה (בריחה זה הדרך הכי קלה להתמודד..).
ילד בוכה על כל דבר קטן.
תינוקת שמתעוררת כל שניה בערך.
עייפות.

טוב, בדיוק כשאני כותבת את כל זה פתאום הוא מתקשר אלי...

טוב נראה לי שנסחפתי קצת עם כל המחשבות המבולבלות שלי.
חושבת על אלף דברים קשורים ולא קשורים בו זמנית.
בא לי לעשות קצת סדר בראש.

לא לשכוח לקרוא בדף מאבקי כוח בזוגיות ....

מרגישה שהחיים שלי קצת מבולבלים...

לפעמים יש לי הרגשה שאף אחד לא אוהב אותי,
ושלאף אחד לא באמת אכפת ממני.
אוף.

זה לא יפה כ"כ להציב אולטימטומים
אבל יש לי הרגשה של חוסר אונים, אני רוצה שיבין שחייבים פה עבודה משותפת, לפתוח ולשחרר מחשבות נושנות ולהתחיל מחדש...

אז אני מטפלת בעצמי, וגם הוא נראה שעושה שינויים בגישה, התחיל לעזור בבית וכו'
אולי אני צריכה להיות סבלנית יותר לשינויים איטיים?
לקוות שיצטרף אלי בהמשך?
רק שהדברים לא יעצרו, שהכל ילך וישתפר כל הזמן.

חסרה לי תקשורת תקינה, מבינה, אוהבת...

אולי זה נשמע שהכל די בסדר אצלנו
לא, שום דבר לא בסדר.
חסר לי שיתוף, תמיכה, הרגשה של ביחד, הרגשה שאנחנו עובדים על פרוייקט משותף.
מפריע לי שכל דבר קטן מעורר חשדנות, אולי את לא רוצה בטובתי וכאלה.
שהחלטות אצלנו לא מתקבלות בצורה רציונאלית ומסודרת, בהתחשבות הדדית, אלא אנחנו "זורמים" עם החיים.
חסר לי חום וקרבה אמיתית.

מגיע לי שינוי אמיתי.

טוב אמשיך מאוחר יותר.

מה בעצם מפריע לי?
אולי זה נשמע שהכל די בסדר אצלנו?

הוא עדיין לא מוכן ללכת איתי ליעוץ זוגי לשיפור וחיזוק הקשר בינינו.
החלטתי ללחוץ קצת יותר... הצבתי סוג של אולטימטום.
אבל מצד שני מאז השתדלתי לא להזכיר את הענין.
אז עכשיו הוא כל הזמן מזכיר את זה.
טענות שאני עושה סחטנות וכל מני כאלה (כאילו שזה לא סחטנות מצידו להתעלם מהבקשות שלי במשך המון זמן, ועוד שזה צריך להיות ממש לטובתנו).
אני צריכה לאסוף כח ולא לוותר הפעם.

עוד שבת נעימה עברה עלינו...
הוא שואל אותי בדרך הביתה ביום שישי מה יש לעשות בבית (!?) - ממש לא רגיל אצלינו
שמר באמת על הילדים בשבת בצהרים בזמן שישנתי קצת (אף אחד לא טיפס עלי ), בזכות זה הגדול לא נרדם והלך לישון בערב בשעה סבירה...
שטף כלים...
דברים שלא האמנתי שיכולים לקרות בזמן הקרוב.
מדהים איך כמה דברים קטנים יכולים לשפר את ההרגשה.

אני ממש מרגישה איך ימים כאלה משפיעים לטובה על הילדים.
אתמול יצאתי לרגע ולקחתי את התינוקת והגדול רצה להשאר עם אבא בבית ולא לבוא איתי (מזמן לא קרה אצלנו משהו כזה...) וגם אבא הסכים בלי שום תלונות והיה מוכן אפילו שהתינוקת תשאר (עוד פלא...).

טוב אבל יש עוד על מה לעבוד.

טוב, חזרתי לי אחרי הפסקת סוף שבוע ארוך קצת.
תוהה מאיפה להמשיך...

הרגשתי את ההרגשה של 'לא מבינים אותי' בעוצמות גדולות לפני הלידות.
כאילו, העיקר שכולם יהיו בריאים פיזית וכל ה'איך' ובאיזה צורה זה יהיה זה לא חשוב...
כאילו, די עם הרעיונות הטבעיים האלה כשעל הפרק עומדים דברים רמי מעלה כמו הבריאות של הילדים/שלי...
יש לי חברה אחת שהרגשתי שהתחושות שלי מדברות אליה ומכל שאר הסביבה הרגשתי ממש חוסר הבנה.
טוב גם לא היה לי כוחות נפש להסביר את עצמי יותר מדי.

נראה לי שאחרי שאני אמצה קצת את ההשתפכות כאן אנסה לכתוב את סיפור הלידות שלי.
אולי זה יהיה תיקון ללידות הבאות...

לא מכירה את ההרגשה הזאת ספציפית, אבל כן מבינה אותך, ומתחברת למה שאת מתארת.

לא התכוונתי שאני לא מכירה את ההרגשה של 'לא מבינים אותי'.
את זה לצערי אני מכירה דווקא טוב מאוד.

התכוונתי שאיני מכירה אישית את ההרגשה של פחד מעכבישים. אבל בכל זאת כן מרגישה שאני מבינה אותך.

חשבתי על זה שזה לא רק פחד לא הגיוני אלא גם תחושה של - לא רוצה לסמוך עליו יותר!
וואו.

מבינה את הקושי, ואת הסיטואציה של פחד שהוא לכאורה לא הגיוני
בעקבות הסיפור למעלה חשבתי על זה שזה לא רק פחד לא הגיוני אלא גם תחושה של - לא רוצה לסמוך עליו יותר!

ה שם דף שבחרתי כזה קצר ומתחבא שאני בקושי מוצאת אותו בין כל הדפים ב מה חדש.
אולי הייתי צריכה לחשוב על שם עם יותר נוכחות?
בכל זאת נראה לי שהשם מוצא חן בעיני.

כתוב במרגיעון - קחו אוויר – זה בחינם!
תודה, נשמתי קצת יותר עמוק

אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.

כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים.

אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות

עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תילי מילים.

ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה

ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נמצא בתוך התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.

אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.

(חלומות שמורים -
מילים: אהוד מנור
לחן: מתי כספי)

טוב אני חייבת לעבוד קצת

_אף אחד לא מבין אותי.
לא מכירה את ההרגשה הזאת ספציפית, אבל כן מבינה אותך, ומתחברת למה שאת מתארת._

תמיד היתה לי הרגשה שלא מבינים אותי.
הייתי מדברת נורא בשקט ובזהירות ובצורה לא ברורה כ"כ
ותמיד היו אומרים לי - תדברי ברור ובקול, אני לא מבין אותך, וכל מני כאלה. וזה רק גרם לי לדבר יותר בשקט ובעדינות...
בכלל קרה לי כמה פעמים שכבר רציתי לספר משהו או להביע דעה ורק הרגשתי שלא מבינים מה אני רוצה.
אם הייתי צריכה משהו תמיד הייתי לא מבקשת או אומרת בצורה ישירה אלא מסביב כזה כדי שהבן אדם יבין לבד מה אני רוצה...
בעצם גם אף פעם לא ממש הצלחתי לדעת מה אני רוצה.

בעלי לפעמים מתלונן שאני לא ישירה מספיק.
יש לי הרבה פעמים הרגשה שגם הוא לא כ"כ מבין אותי.

נראה לי שהצלחתי...

אני לא יודעת אם יש לזה ערך שאני מספרת לך שאני ממשיכה לקרוא, אבל אני מספרת
ערך עצום.
אני כל פעם שמחה לראות את המילים המעודדות שלך.
חשבתי פעם לשמור הכל במחשב ולמחוק את הדף - אבל זה נחמד מאד לקבל קצת תגובות.
יש משהו משחרר בלכתוב בלי שמכירים אותי ממש אישית, אין את העכבות של לא נעים וכאלה...

נחמד לקבל חיבוקים ופרחים...
הולכת לבדוק איך עושים פרח - @}

אני לא יודעת אם יש לזה ערך שאני מספרת לך שאני ממשיכה לקרוא, אבל אני מספרת.

אף אחד לא מבין אותי.
לא מכירה את ההרגשה הזאת ספציפית, אבל כן מבינה אותך, ומתחברת למה שאת מתארת.
מבינה את הקושי, ואת הסיטואציה של פחד שהוא לכאורה לא הגיוני.
ובכלל, מתחברת למה שאת מספרת.

למרות כל הנ"ל דווקא היום יש לי מצב רוח טוב....
משמח לקרוא.

למרות כל הנ"ל דווקא היום יש לי מצב רוח טוב....

לילה טוב.

אני פוחדת מג'וקים.
מעכבישים, שממיות, תיקנים, נחשים וכל בעלי הדם הקר. לא בדיוק באופן טבעי ...
כשהייתי קטנה פחדתי יותר.
פעם כשהייתי קטנה (ביסודי בערך) ראיתי מאחורי הספה קורי עכביש שבתוכם היתה איזה חתיכת עשב כזאת עם גרעין.
הייתי ב ט ו ח ה שזה עכביש. אז כמובן התגובה שלי היתה - אבא תתפוס אותו.
והוא משכנע אותי שזה כלום ושאני אעזוב אותו בשקט ואני מתחילה להלחץ, מה אם העכביש יבוא אלי...
ואז הוא לוקח את העשב הזה ואומר לי בואי תראי שזה כלום ומנסה לדחוף לי את זה מתחת לאף ואני נכנסתי לפחד נוראי שעכביש יגע בי, ברחתי לחדר טיפסתי על המיטת קומותיים שלנו, הוא הלך אחרי אז קפצתי ורצתי החוצה, ממש ממש פחדתי, כאילו שמשהו נורא רודף אחרי...
בכיתי נורא ואחר כך הוא הצטער וטייל איתי בחוץ ואמר שלא היה כלום וכו וכו ואני רק שנאתי והתפללתי שיפסיק כבר לדבר וישחרר אותי להיות עם עצמי...
מאז כל פעם שחיכיתי שיתפסו איזה חיה בתוך הבית - תפסתי מרחק בטוח, רצוי בחוץ.

היום אני קצת פחות פוחדת, אבל תיקנים בבית או עכבישים ענקיים מעל המיטה שלי אני לא יכולה לסבול. ממש לא מסוגלת לעשות כלום כשתיקן מסתובב לי ברחבי הבית...
ותמיד כשבעלי מוציא אותם הוא נותן לי תחושה שהוא לא מעוניין לעשות את זה וזה כ"כ קשה לו ואם אני אגיד מילה שלא במקומה הוא ישאיר אותם בבית וזהו (ובאמת בשבילו זה קלי קלות לזרוק איזה תיקן מסכן כי אותו זה ממש ממש לא מפחיד...) אוף. אף אחד לא מבין אותי.

ניראה לי שמשהו בגוף שלי קצת השתבש בזמן האחרון.
כ ל הזמן קר לי.
ומצד שני אני עוקבת אחרי חום הגוף והכל התבלגן לי לגמרי. בחודשים הקודמים היה לי ממש הכל מסודר ופתאום עלה לי החום ולא יורד חזרה לערכים הרגילים.
דיברתי עם המדריכה של הקורס, מיכל, וישר היא שאלה אותי אם עברתי משהו... נקווה שזה יסתדר בחזרה.

בשבוע האחרון התחשק לי משום מה ללבוש משהו תכלת, אחרי מלא זמן שכל הזמן לבשתי דברים כתומים.
תכלת יכול להיות משהו קצת אפרורי אבל האסוציאציה שחשבתי עליה היא דווקא של ים כזה שטוח ורגוע, מים שקטים וחלקים עד האופק.
בא לי קצת שקט...

הייתי רוצה שישים יותר לב לדברים קטנים.
אחד הדברים שהתחזק אצלי מהקריאה כאן באתר זה לשים לב לדברים קטנים שיכולים להשפיע על הילדים, להיות קשובה יותר...
הייתי רוצה שישים לב שאם הוא אומר איזה משפט אז זה לא עושה טוב לילד למשל, לא דברים גדולים אלא יותר השפעות עדינות,
שאם הוא תופס את התינוקת בכח ומחבק אותה באהבה רבה והתלהבות לפעמים הוא מגזים וזה לא נעים לה, זה משפיע משהו בנפש שלה, שישים לב לרגשות שעוברים לידו.
לדברים קטנים שהוא יכול להעיר חצי בצחוק או בלי לחשוב בכלל אבל הם פוגעים בי, שיבין את זה שלא רק דברים גדולים זה בעיה.

אתמול הוא הפתיע אותי פתאום אחרי שחזר מהעבודה ושאל אם אני רוצה שנעשה משהו בסוף השבוע לכבוד יום ההולדת שלי שהיה בשבוע שעבר...
קצת בלבל אותי, מצד אחד לא רוצה ללכת ליעוץ ומתעלם מהעניין שיש לנו בעייה כמעט לחלוטין ומצד שני בשאר הזמן כאילו מדברים על דברים רגילים ורוצה שנצא לכבוד היום הולדת...
לא כמו במריבות קודמות שאם היו אי הבנות לא היינו מדברים במשך כמה ימים.
מוזר.

אוף, חזרתי בערב מביקור אצל ההורים שלי עם הילדים.
אבא שלי רואה סרט בסלון, תמיד הסרטים שלו מפחידים כאלה עם מנגינות מלחיצות וצעקות.
תמיד כשהייתי קטנה זה גרם לי לסיוטים (טוב לא ממש קטנה גם בגיל 15 ואפילו אולי יותר).
באמצע הלילה הוא היה רואה בעליית הגג, בדרך כלל עם אוזניות אבל הריצוד של האור הכחול של המסך בבית החשוך תמיד הפחיד אותי, חוץ מזה שלא תמיד הוא היה שם אוזניות ואז שמעו צעקות מעומעמות מלמעלה.
אותו זה נראה לי לא כ"כ עניין שזה הפחיד אותי עד מוות.
בקיצור היום אנחנו עם האחיות שלי במטבח וכל פעם הילד שלי רוצה ללכת לראות עם סבא, ורק אם בלי כוונה המבט שלו מגיע לכיוון של הסרט אני חרדה מה הוא יראה שם באותה שניה, ולאבא שלי זה לא מזיז, תגיד אתה לא רואה שיש כאן ילד קטן? הוא יושב מנותק לחלוטין ממה שקורה סביבו ולא רוצה גם להיות מעורב בסביבה, ואי אפשר להגיד לו כלום כי הוא לא יעשה ממילא מה שמבקשים ממנו או שיתחיל להתעצבן ולהעלב...
טוב בסוף לקחתי את הילד בכח על הידיים (הוא לא כ"כ התלהב ללכת ולא רצה להיות איתנו כל הזמן במטבח) אמרתי לכולם שלום והלכנו.
מבאס...

איזה קטע, בדיוק פתחתי את הדף כי רציתי לכתוב שאם מישהו משוכני האתר קורא את הדף הוא כמובן מוזמן להגיב בכל צורה אם בא לו.
ופתאום אני רואה את התגובה שלך סוסת פרא, אז תודה שוב על החיבוק....
יהיה טוב

היה לי קצת עצוב מה שכתבת על ילדים, ומה שכתבת על עצמך כשהיית קטנה.

ניראה לי שכדאי שאעשה הפסקה... כל החיים לא דיברתי על עצמי כלום ועכשיו אני כותבת מגילות באורך של קילומטר במשך כמה ימים...
וזה דווקא נראה לי נפלא ומבורך.
לדעתי, לכי עם מה שבא, אבל ממש.

מקווה שתמצאו את הדרך.

פתאום נזכרתי שלפני כמה ימים שאלתי את אמא שלי איך הייתי בגיל של הבת שלי (שנה וחצי) והיא אמרה שהייתי צרחנית נורא, הם רשמו אותי למעון בגיל שנה ומשהו ואני לא הייתי מוכנה ללכת. בכיתי וצרחתי להם כל בוקר, ואמא אבא סבא וסבתא הלבישו את הילדה המשתוללת שבועטת וזורקת את המגפיים מהרגליים, ואז אמא שלי לקחה אותי במזחלת קטנה כברת דרך ארוכה למעון וכל הדרך צרחתי לה...
טוב נראה לי שבאיזשהו שלב אחרי הרבה זמן התייאשתי והפסקתי לבכות כ"כ...
בא לי לחבק את הילדה הקטנה הזאת....

ניראה לי שכדאי שאעשה הפסקה... כל החיים לא דיברתי על עצמי כלום ועכשיו אני כותבת מגילות באורך של קילומטר במשך כמה ימים...

המרגיעון אומר - "כבד את עצמך".
כבדי את עצמך!!!

כשילד נולד הוא ניראה כזה דף חלק ואז לאט לאט מצטברים כל מני דברים, חלקם לא נעימים
וזה נורא קשה לי לראות את זה כי פתאום אחרי כמה זמן הכל מתפרץ מבפנים ואז יודעים שהוא כבר לא דף חלק כזה ונקי ויהיו לו הרבה דברים להתמודד איתם ולהשתחרר מהם...
אז פעם זה מילה פוגעת מאבא ופעם ריב קטן עם אמא ושוב כעס מאבא והכל מצטבר לו שם בפנים...
בא לי לפעמים לחבק אותו כל היום... הוא כזה חמוד...

אני דואגת מאד לילדים. לא רוצה שהם יפגעו.
הגדול (בן 3 ורבע) בזמן האחרון כל הזמן בוכה כשמגיעים לגן, או פתאום באמצע הגן בוכה ורוצה את אמא(!?), אחרי שכבר היה איזון מסויים בסדר היום שלנו והיה די רגוע.
מתעורר בלילה.
פתאום אומר לי - אמא אני פוחד מהחושך (מאיפה הוא למד שחושך הוא מפחיד?) - אל תדאג חושך זה כמו חיבוק מאמא - אני רוצה לישון איתך... (טוב הוא תמיד מוזמן אם יש לו צורך בזה.)
אני מרגישה שהוא מתחיל להוציא יותר רגשות, ניראה לי שזה בגלל שהתחלתי לתת לו פרחי באך.
מצד אחד זה טוב שלא ישמור הכל אצלו, אבל מצד שני זה מפחיד אותי... מרגישה שהוא חש את מה שעובר עלי...
פוחדת עליו - הוא ילד כ"כ רגיש...
חלום החינוך הביתי שלי (לפחות לתקופת נסיון מסויימת) נראה לי פתאום רחוק מתמיד. לא מסוגלת לעשות את זה בלי תמיכה של הבן זוג.

אתמול יצאתי קצת מוקדם מהעבודה והלכתי לקנות את לבסוף מוצאים אהבה
ראיתי שכתוב שם שאנשים לרוב בוחרים בני זוג שדומים להוריהם...
הוא כ"כ שונה מאבא שלי אבל גם לפעמים כ"כ דומה.
אני לא אוהבת את אבא שלי. (לא מאמינה שאני מצליחה לכתוב דבר כזה, אבל זו התחושה שלי).
לא לוקח אחריות על כלום, מצפה שיעשו בשבילו הכל, "נעלב" משטויות... כבוד לילד - לא ניראה לי שהוא מכיר מילה כזאת...
ניראה לי שגם אני די דומה בדברים מסויימים לאמא שלו - לוקחת על עצמי יותר מדי, דואגת לכולם חוץ מלעצמי...
הלוואי שהוא ירצה לקרוא איתי את הספר, אבל זה כ"כ ארוך... יקח לנו איזה שנה לקרוא את כל זה ביחד (אם הוא ירצה בכלל ).

שלשום בערב הפעלתי עליו לחץ "מתון" על הנושא של ללכת ליעוץ זוגי. אמר שאתן לו יום לחשוב. ניראה לי שמשהו שם קצת ניסדק (הלוואי...).
במהלך השיחה הוא אומר לי - כשהולכים ליעוצים נפרדים רק יותר מהר, זה מה שקרה להורים שלו, הם הלכו ליועצים הרבה זמן ובסוף נפרדו (נדמה לי לטובת שני הצדדים...)
כאילו שעדיף לחיות כמו שעכשיו. קשה לי שהוא כזה לא מאמין באף אחד, כל הזמן התחושה הזו שאם נלך למישהו אז הוא בעל אינטרסים ובכלל לא באמת רוצה ויכול לעזור, ולמה אני תולה את כל שינוי חיי ביעוץ...
אני יודעת שזו העבודה שלנו אבל צריך קצת תמיכה חיצונית ורצון של שני הצדדים.
מתלבטת אם לדרוש יותר בתקיפות...

בפגישה הראשונה אצל זהבה, שכבתי לי על המיטה והיא לחצה לי קצת באיזה מקום ברגל.
למה את לא צועקת, תצעקי! זה לא כואב לך?
וזה באמת לא כ"כ כאב לי...
אז היא אמרה לי - למה את נותנת שידרכו עליך, שיכאיבו לך, אם זה מפריע תצעקי תבעטי.
ובאמת לא נעים לי לעשות דברים כאלו. שלא תווצר אי נעימות כזאת, שלא ידעו מה עובר עלי, שלא יחשבו כל מיני דברים...

נולדתי בארץ קרירה.
נולדתי במקום שאסור בו לדבר.
מקום שאם תגידי בטעות לגננת שאמא שלך מדליקה נרות שבת ואתם עושים קידוש יעברו על המשפחה לא מעט ימי חרדה מחשש שתגיע משטרה ותקח את אבא לכלא או לחקירה...
עדיף לפתוח את הפה כמה שפחות.
יש לי זיכרון מעומעם שכשהגעתי לארץ, המורה רוצה לכתוב תעודות ואין לה את שם המשפחה של הילדה החדשה, אז אומרים לי מה שם המשפחה שלך? מה לכתוב?
ואני ילדה בת 8(!), מרגישה חרדה גדולה. רגע, מה, לומר את השם הקודם הארוך? או אולי את השם החדש והמעוברת? ומותר לי בעצם לומר את השם משפחה החדש שלנו? מערבולת לא הגיונית בכלל, כאילו מה את לא יודעת שכאן כבר מותר הכל? והמורה/מזכירה לוחצת, נו מה הבעיה את לא יודעת מה שם המשפחה שלך?
בסוף אמרתי בשקט בשקט את השם הישן, והיה קשה מאד לאיית אותו בעברית ובטח כולם בבית התפלאו שזה מה שכתבו לי בתעודה, ואיך הם ידעו את השם משפחה הקודם...

מה זה קשור בעצם לנושא?
לא יודעת, אולי חוסר השיתוף וחוסר הדיבור טבוע בי כ"כ חזק ממזמן ואני צריכה קצת להשתחרר מזה?
טוב אני כותבת כאן, וזה כבר פתיחות ענקית בשבילי.

ואולי ההרגשה הזאת שלא מגיע לי, שצריך להיות שקטים, לסבול בשקט?

אה, ותודה רבה על החיבוק. זה באמת משמח אותי.
טוב ניראה לי שכדאי שאני אעבוד קצת לשם שינוי.

אפשר לשאול באיזה סוג טיפול מדובר? (עלה לי בראש 'עוצמת הרכות').
המ... אני בעצם לא בדיוק יודעת.
הם זוג מטפלים (לא בעל ואשה) הוא - מטפל בעיקר בסו-ג'וק וענייני אנרגיות (וגם דיקור סיני, רפלקסולוגיה ולא יודעת מה עוד). בעיקרון כמעט לא הרגשתי שהוא נמצא איתנו אבל הוא משרה סביבו איזה הרגשה של כח שקשה לי להסביר.
והיא - אני לא בדיוק יודעת איך זה נקרא, קצת מגע בנקודות מסויימות בגוף(לא בדיוק עיסוי) הרבה דיבורים, פרחי באך... אני אתאר איך זה היה.

בהתחלה דיברנו (איך לא), היה מצדה קצת שיקוף של הרגשות שלי אבל בעוצמות הרבה יותר גדולות ממה שאני מסוגלת להוציא ככה סתם. (היא נראית קצת קשוחה בהתחלה...).
אח"כ שכבתי לי במיטה מכוסה בשמיכה, הוא לחץ לי בעדינות רבה בנקודות מסויימות בכף היד, והיא נגעה בי ודיברה אלי והדריכה לנשום ולהוציא כל מה שיושב בבטן, דיברתי לבעלי ואמרתי לו כל מיני. כשהיתה הפסקה בדיבורים היה איזה קטע שהרגשתי רעש כזה כאילו צלחת מעופפת או חללית עוברת ממש מעלי וכח גדול עובר דרכי ופותח איזה סכר... לא העזתי לפתוח את העיניים ולהסתכל...
כשאני כותבת את זה זה נשמע לי ממש הזוי, זו באמת היתה חוויה מוזרה אבל גם עוצמתית.
בכל מקרה בפעם השניה רק דיברנו ודודי שלח אנרגיות מהצד.

למי יהיה כח לקרוא את כל זה בכלל??
קראתי הכול ובעניין.

מאוד מרגש אותי לקרוא את מה שאת כותבת.
כל הכבוד לך שאת מאפשרת לעצמך את הטיפול הזה.
וזה גם נפלא שאת כותבת ומתעדת. זה בעצמו תומך בשינוי.

דרך אגב, אפשר לשאול באיזה סוג טיפול מדובר? (עלה לי בראש 'עוצמת הרכות').

ובינתיים קבלי וחיזוקים - צידה לדרך.

אוי, כתבתי מגילות באורך של קילומטר.
למי יהיה כח לקרוא את כל זה בכלל??
טוב לפחות תיעדתי קצת את מה שקורה לי.
נראה לי שאפסיק להסחף ואלך כבר לישון. תכף כבר קמים.

נולדתי בארץ קרירה. ארץ שבה אין שום מקום לרגשות. אף פעם לא לימדו אותי להביע רגש.
לא הרגשתי בבית שום פתיחות רגשית של אף אחד.
עכשיו אני צריכה ללמוד. הגיע הזמן.
ללמוד איך לומר ברור מה אני רוצה, מצפה, בתקיפות אך בלי מערבולות רגשיות וילדותיות.
קשה.
(טוב, קצת קריאה בבאופן לא תזיק לעניין).

החיים גדולים עלי.
אני חייבת לעשות הכל כדי לשנות, למען עצמי, למען משפחתי, למען הילדים.

הערב דיברנו שוב. הוא מנסה להתחמק אבל אני עומדת על דעתי.
צריך ללכת ליעוץ זוגי או ש, או ש, - אני לא מסוגלת לומר זאת, לא מסוגלת לומר, בדיוק כמו אמא שלי שלא אמרה משהו כזה לעולם וממשיכה לסבול חיים של בדידות רגשית וקשיים מבעבעים מתחת לשטיח.

פחד גדול מהבאות.

יום ראשון
היום הלכתי שוב לפגישה.
רציתי לספר לו שאני הולכת ושהלכתי לפני שבוע אבל לא היה לי אומץ.
אם אספר מה בדיוק היה הוא יאמר שכישפו אותי, שכולם שרלטנים, שזה לא מוכח וכו וכו, שהם רק מחפשים לסכסך ולהרוס. אין לי כח להתמודד עם זה.
איך אסביר לו שזו הפעם הראשונה מזה זמן רב (ואולי בכלל) שהיה לי אומץ להיות רגועה ותקיפה בו זמנית, שהרגשתי שכוחותי שבים אלי, שהרגשתי שהגיע הזמן להפסיק לחיות באפרוריות משמימה.

בפגישה הרגשתי קצת שוב שאני נסגרת, וששינויים גדולים עלי.
זהבה לא ריחמה עלי ואמרה בקול חזק כל מה שיש בי ולא מעיז לצאת בעוצמה אמיתית.
רע לי.
אין לי זוגיות ואהבה.
אף פעם זה לא היה מושלם.

יש דברים שיכולתי לומר בפגישה אבל פתאום שוב נרתעתי.
אני לא רוצה להסגר שוב.

טוב עברה שבת נעימה במיוחד.
הוא שטף כלים, בישל קצת, החזיק את הילדים, תלה כביסה...
לא התלונן כשלא התחשק לי להכין לו ארוחת צהריים אם הוא לא עוזר...
הכל לפי הרשימה הראשונית שהכנתי.
הרגשתי שהוא נוכח הרבה יותר. יותר זמן יחד ככה סתם בזמן שאני חותכת סלט והוא מחזיק את התינוקת למשל.
גם הילדים מרגישים חיוביו‎‎ת.
ממש ימות המשיח.
(טוב היו נסיונות התחמקות אבל עמדתי על דעתי בעדינות ובתקיפות).
אבל האם זה מספיק. האם זוהי זוגיות תקינה? שכבודו מוכן להיות חלק קצת יותר אינטגרלי בכמה מעבודות הבית?

מצחיק, למרות כל הכעס שנמצא אצלי פה כל הזמן בצד אמרתי שאני אוהבת אותו ורוצה מאד שנשפר.
שיהיה לנו בית שמח, עליז, נעים לנו, לילדים.
חזרתי על זה כמה פעמים בורואציות שונות ולא הרגשתי מסכנה בכלל.
זה פשוט היה שקול וברור מאד, הרגשתי שאמרתי את הדבר הנכון.
ניסה לדחות אותי בטענות שונות אבל חזרתי שוב על אותו הדבר.
בכלל לא תכננתי לדבר היום כי מאתמול אנחנו לא מדברים (פרצוף עם לשון) אבל הוא יצר קשר עין והדברים זרמו לי.
איזה כיף להצליח לדבר ברור ושקול ולא כפוף.

יום רביעי
רציתי שנדבר. ראיתי שהוא מתחיל להתחמק. עמדתי בצד ופתאום הרגשתי עוצמה אדירה ממלאת אותי – יש לי כח לשנות . זה פשוט חייב לקרות. ומי שרוצה שיצטרף אלי.

בלילה הצלחתי לספר על הרגשה לא נעימה בכלל שהיתה לי בעבר ממשהו שהוא עשה. הוא קצת הבין והצטער שלא ידע איך אני מרגישה.
אני חייבת לפתוח יותר את רגשותיי כדי שיבין אותי. אבל גם מפחדת מזה קצת.
המרגיעון אומר - בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה, נכון לגביו וגם קצת לגבי.
רוצה להשתחרר מרגשות הילדות השליליים. להמשיך הלאה לחיים חדשים.
הלוואי שגם הוא היה מבין את זה.

מתחילה להזכר בדברים טובים שהיו לנו. אהבה, פתקים של מילים טובות בכל יום, חיבוק מאחור, נשיקה לפני הלידה, פעמים שרציתי לומר לו מילים טובות יותר ממה שאמרתי ולא כ"כ הצלחתי, טיולים משותפים בפארק, חיוכים שקטים בספריה של האוניברסיטה, קירבה נעימה, לילות מהנים...
היה משהו באהבה שלו קצת ילדותי אבל פשוט וכן, משהו שמצא חן בעיני.
היה לו כח רצון. עשה שינויים גדולים בחיים. יצא מבור עמוק הלך ללמוד, השקיע. הרגשתי אצלו עוצמה גדולה וכח רצון. איפה הם עכשיו?

אני מפחדת.
מפחדת שאולי עשית את זה פתאומי מדי, חותך מדי.
מצד הדין היית צריכה לומר לו יותר אבל אולי יש להתקדם למטרה בחוכמה יותר?
מפחדת שיטפס על עץ האגו ולא ירד משם מרוב פחד.
אולי יעוץ איטי יותר היה עדיף? אבל הוא בכלל לא רוצה ללכת.
מפחדת מתגובות הסביבה.
מפחדת שבאמת המשפחה תתפרק. (אם יש שם משהו בכלל).
מפחדת שאם ח"ו נפרד פתאום יתחיל להיות נחמד ולהשקיע בילדים, ולהתערב בחינוך.
יעביר על גבם כעסים שלו עלי.
מפחדת שלילדים לא יהיה אבא חי איתם.
שונאת את הרעיון.
לא באמת רוצה להשאר לבד למרות שלפעמים מרגיע אותי להיות לבד.
מקווה שלא הגזמתי....

הוא אומר שאולי כדאי שילך מחר לאמא שלו ושאנחנו צריכים להרגע קצת (הצילו).

אני צריכה לצאת רגע לאיזה מקום. נכנסת לאוטו. העצבים מתחילים לעלות. עומדת בחניה החשוכה וכועסת כועסת כועסת.
אני ממש כאילו מדברת אליו אישית. אומרת המון כעסים עליו לא הכל בכלל. גם כשאני לבד אני סלחנית מדי כלפיו.
די אני לא יכולה ככה יותר. רע לי. שונאת אותך על ההתנהגות שלך. למה אתה כזה אטום. חצוף פשוט חצוף.
סוף סוף משהו קצת משתחרר ואני בוכה.
בכי שאחריו שוב יש לי יותר כח.

מיד ידעתי מה לומר כשאחזור.
חוזרת, מתנצלת על משהו שאמרתי לפני זה (לא באמת מאמינה בהתנצלות הזאת בתוכי).
מבקשת שיחשוב ברצינות על יעוץ.
לא עונה. ברור שהוא לא יחשוב. כמה פעמים כבר הנושא עלה בעבר.
אני צריכה להתמודד מול ילד קטן ועקשן ששבע יעוצים רבים בילדותו בגלל בעיות משפחתיות שונות, בגלל דיסלקציות, ובגלל ובגלל....
מרגישה שאין לי כח יותר.

יום שלישי
זה ערב יום ההולדת שלי. אפילו מזל טוב לא קיבלתי, מן הסתם כי "העלבתי" אותו אתמול. אני מגדלת עוד תינוק וזה לא מוצא חן בעיני.
מדברים שוב. אולי אני דיברתי בעיקר.
שוב אני מרגישה פתאום שאני בדיוק יודעת מה אני רוצה להגיד. לא רגיל בכלל מבחינתי. וכשיש סדר אצלי בראש הוא לא מצליח להסטות את הנושא ולברוח מהשיחה.
חבל שהבנת מהשיחה אתמול שאני לא רוצה שתתקשר ונדבר (כי אמרתי שהדיבורים בינינו טכניים בלבד). הכוונה היא דווקא שנחזק את הקשר ונשתף יותר. אומר לי שהוא דוקא כל בוקר שואל לשלומי ואני לא משתפת אותו. ומה איתך? אתה משתף? אני פשוט לא כ"כ דברן אז אין לי מה להגיד . ממש תיקשורת מעולה יש בינינו...

אתה מרוצה מחיי הזוגיות??
באופן מפתיע הוא מוציא משהו מצפונות ליבו ואומר – בתקופה האחרונה לא.
אולי תפרט? לשנינו יש הרגשה לא טובה בוא נטפל בזה? .....
טוב ושוב רק אני לא בסדר ותלכי לטפל בעצמך כדי שתהיי רגועה יותר ובלה בלה בלה. (חוצפה - הוא כמובן מושלם)

יום שני
למחרת הפגישה הראשונה מרגישה בלבול רב. הרגשה גופנית מוזרה – קר לי, מזיעה, אין לי תאבון, חולמנית מהרגיל, הרגשה של טלטלת רגשות.
הוצאתי שם לא מעט ממה שיש בפנים, בשבילי זה המון אבל באמת זה הרבה הרבה פחות מרבע ממה שיושב שם. רגע מה לעשות עם זה עכשיו?
פתאום אחרי שדיברתי עם זהבה הכל התבהר לי בראש. אני יודעת מה אני רוצה לעשות ולומר.
הילדים ישנים, מניחה כיבוד בסלון, שני נרות בשביל האווירה, תה עם קינמון לחימום בשבילי (ממתי אני אוהבת קינמון? אולי באמת משהו אצלי קצת השתבש?). מבקשת שדודי ישלח לי "אנרגיות" חיוביות.
אני רוצה לדבר איתךָ. זה יושב אצלי זמן רב. אני לא מחזיקה יותר מעמד. מדחיקה מתחת לפני השטח אבל בוערת מבפנים.
אני ל ב ד בזוגיות שלנו. לבד בטיפול השוטף של הבית, בעבודות הבית, בגידול הילדים, בחינוך, באירגונים, בטלפונים בכביסה, בלבשל לשבת, בלנקות, בלהכין אותם לגן, לטפל כשחולים, לשחק להרגיע.
מרגישה שאתה לא שותף מלא בחיי.
לא יודעת מה עובר עליך מרגישה שאתה סגור ומסוגר, לא יודע מה עובר עלי, מה אני מרגישה.
זו לא זוגיות תקינה בעיני. מגיע לנו יותר מזה. חייבים לעשות שינוי רציני.
רוצה אותך שותף מלא בהכל. אבא נוכח לילדים.
שיתוף פעולה, הערכה, חיבוק ככה סתם על מה שאני עושה.
מה אתה אומר?

---

מרגישה שהוא לא יורד לסוף דעתי אבל הנה הפתעה אחת נעימה – אם את רוצה תעשי רשימה של המטלות ואני אעשה מה שצריך. לפחות זה.
מניקה את התינוקת מנסה לדבר עוד קצת ולסיים בחיוב.
איך הצלחתי להגיע למצב הזה בכלל?

יש משהו חיובי שקרה לי בשבוע האחרון אחרי הפגישה הנ"ל. ירד לי בצורה דרסטית החשק לאכול שטויות ומתוק כל היום.
אין צורך לדאוג לא הפסקתי לאכול כ"כ מהר אבל משהו בתשוקה העזה כ"כ שהיתה לי התרכך.
אני באה לעבודה אוכלת קצת קורנפלקס חום בלי כלום, שותה לי תה חם ולא הולכת למטבח עד ארוחת צהריים, אין לי תשוקה עמוקה להחליף את הקורנפלקס לוופלים עם שוקולד, או מעדן, ואין לי רצון לאכול סופגניה ועוד אחת ואז ביסלי ואז קורנפלקס מתוק ועוד משהו ועוד.
ואני לא צריכה להלחם בעצמי כדי שזה לא יקרה.
חוזרת הביתה, במקרר עומדת עוגה חלבית מעולה שקיבלתי מאמא שלי ליום ההולדת ולא מלקקת מהקצה ולא כזה בא לי לחתוך לי עוד חתיכה, ובכלל לא אכפת לי לא לאכול עד הבוקר. לא מרגישה שאני צריכה להלחם ברצון שלי.
איזו הרגשה נפלאה זו, הלוואי שזה לפחות לא ישתנה.

בימים שאחרי הפגישה הראשונה – אני נוהגת לעבודה בפקקים, עטופה בשל צמרירי, צעיף, מזגן על חימום (עדיין די קופאת מקור) ומזמזמת את השיר של חווה אלברשטיין "חלומות שמורים" ששמעתי בפגישה,
תוך כדי זה אני שומעת בראש וממש מרגישה בכל הגוף את הקול של זהבה צועק לי, תוציאי! תוציאי הכל! קחי את ההזדמנות שיש לך עכשיו בשתי ידיים! לא מגיע לך לשמור הכל בבטן! אנחנו אוהבים אותך! יש לך כח! נצלי את ההזדמנות שיש לך!
אני מרגישה את היד שלה לוחצת לי על החזה ומטלטלת אותי – תוציאי הכל, נצלי זאת!
ונזכרת בחיוך של אושר בחיבוק שלה בסוף – אנחנו אוהבים אותך – כמה זמן ערגתי לחיבוק כזה מבין ואוהב...
בא לי כ"כ לבכות בכי חזק ומשחרר. וכלום לא יוצא. נהייתי קצת אטומה.

התחלתי לפני שבוע טיפול גופנפש.
זה קרה די במפתיע.
אם הייתי חושבת יותר מדי כמו תמיד לא נראה לי שהייתי מתחילה בנקודת הזמן הזאת. ממש לא זמן נוח אם לחשוב על זה ברצינות. לפני מעבר דירה, חורף, ילדים חולים כל הזמן, כולם משתעלים, עבודה, הרבה דברים על הראש, וכמה זה יעלה ו.....
ובכל זאת התחלתי ואני שמחה על כך ואני מקווה שהפעם זה באמת יצליח שאראה שינויים חיוביים בחיי.

לקחתי את הבת לטיפול כלשהו וגם את הבן. המקום שלה השרה בי הרגשה נעימה מאד. היא התפרצה קצת לדלת שהיתה כבר חצי פתוחה ואמרה – את מטפלת בכולם ומה עם קצת טיפול בעצמך, הרגשתי משהו אמיתי ומבין בדבריה...

מי שמכיר אותי לא היה מאמין שהיה בא לי לצעוק ככה או שאני כותבת לי פה בלוג. גם אני לא ממש מאמינה.

חבל שאין בחוץ רוח שואגת כזאת שאפשר לצעוק מולה
אבל זה לא כ"כ חשוב באמת (ולא ניראה לי שבאמת הייתי צועקת חזק כ"כ בחוץ)
ישבתי לי תוך כדי הנקה בבית השקט והנינוח וצעקתי בלחש לעצמי. מספיק טוב.
ההרגשה הזו כבר התפוגגה אבל משהו ממנה בכ"ז נשאר.

אני מעתיקה חלק ממה שכתבתי במחברת ביום רביעי האחרון:
דיברנו שוב.
דיברתי ממש בצורה שקולה.
ראיתי אותו עומד בצד בחדר והרגשתי פתאום עוצמה שלא חויתי אף פעם.
אתם שומעים – אני אצליח. יש לי כח. אוהבים אותי.
בא לי לצעוק בחוץ מול רוח שואגת – אני אצליח
זה חייב להשתנות
אני לא אמשיך לחיות ככה
אני רוצה חיים טובים
יש לי כח לשנות, אני צודקת
שום דבר לא ימשיך להיות כמו עד עכשיו.
מגיע לי לקבל הרבה יותר ממה שיש לי.
י ש ל י כ ח ! ! !

בא לי לכתוב ולתעד את העובר עלי . מוזר אף פעם כמעט לא כתבתי באינטרנט למרות שקוראת כאן בלי הפסקה. בעצם אולי לא כתבתי הרבה בחיי בכלל... תמיד שנאתי שיעורי הבעה. אף פעם לא ידעתי מה לכתוב, מה להגיד או מה לחשוב.
ניראה לי שזה דף תמיכה או אולי דף בלוג ?

לפתוח דף/לא לפתוח דף/לפתוח דף/לא לפתוח דף/לפתוח דף/לא לפתוח דף
טוב אני אתחיל ונראה כמה זמן יהיה לי כח להתמיד ולכתוב.

.