אם עדיין לא קראת, כדאי שתקראי את הדף [b][po]חינוך וולדורף[/po][/b] וגם [b][po]חינוך וולדורף ביתי[/po][/b] .

שבוע טוב ולילה טוב
ZZZ

מזמן לא ביקרתי אצלך. הצטערתי לקרוא את תאור חג החנוכה שלך. בדרך כלל לא מקובל לעשות עניין כל כך גדול מחגים עם ילדים כל כך צעירים. כנראה שחלו שינויים לא רק מהזמן שהיו לי ילדים בגן, אלא אפילו מהזמן שהיו לי נכדים בגן.
[b]אפרים קישון[/b] כתב לפני שנים רבות פיליטון נהדר על הדיסה בראש של ילדים מסיפורי החגים. אני מניחה שאפשר למצוא את הפיליטון באסופות של כתביו. (הוא התכוון ליידע שמנסים להקנות לילדים, לא לאופן שבו חוגגים בגן).
את לומדת בהרדוף ויש בארץ גני ילדים אנטרופוסופים במקומות אחרים. מעניין לדעת איך הם במציאות היומיומית. אני משוכנעת שגם שם יש ימים טובים וימים גרועים - עולם שכולו טוב יש רק בסיפורים על גן עדן...
אשמח לקרוא עוד על חוויותיך.
שבת שלום ולילה טוב.
ZZZ

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב ולא ממש מצליחה
בין היתר כי אני נורא מבולבלת וקשה לי לנסח את הדברים כשאני בעצמי לא לגמרי מבינה אותם....
לשאלתך, יפעת (נעים מאוד, אגב :-))
הלימודים בהרדוף לא משתלבים בצורה הכי הרמונית עם העבודה בגן.
גם מבחינת לוח הזמנים (צפוף צפוף לי)
ובעיקר מבחינת הגישה והראייה החינוכית
יש כ-זה פער [b]ענק[/b] בין מה שאני לומדת בהרדוף לבין מה שאני עושה בגן
ועם הזמן אני יותר ויותר מזדהה ומתחברת לגישה האנתרופוסופית
ופחות ופחות לכל מה שהכרתי עד עכשיו (גנים 'רגילים')
[b]בייחוד[/b] אחרי ביקור בגן אנתרופוסופי, לאחרונה,
שהיה קסום, ומשמח (משמח לדעת שאפשר גם אחרת...)
ורק חידד לי עד כמה הפערים גדולים
ופתאום כל הטעויות שאנחנו עושים בגן נורא קופצות לי לעיניים
אפילו באיך שהגן נראה... בקור שהוא מקרין, בחוסר תשומת הלב לאסטתיקה בסיסית
וכל כמויות הפלסטיק מסביב,
ומלא דברים אחרים
הכל פתאום הר-בה יותר מפריע לי
ומצד שני... אני יודעת שזה האופי של הגן
וידעתי את זה מראש
אין הפתעות...
וזה בנוסף לכל ההפכפכות הרגילה בגן
יש ימים ממש קשים,
וימים ממש מצויינים (כמו היום למשל)
ו... בקיצור, אני קצת מבולבלת לגבי עצמי, לגבי עתידי המקצועי
ולכן זה גם נשמע כך...
מה שכן, הצוות שלנו [b]כ-ל--כ-ך[/b] מקסים
ויש חיבור כ-זה טוב, וחופשיות מלאה לדבר על הכל
שזה מאוד מאוד עוזר ומחזק
@}

היי דו. היום אני פעם ראשונה בבלוג המקסים שלך. ברכות ואיחולים על העבודה החדשה (טוב נו, לא כל כך חדשה). איך משתלבים לך הלימודים בהרדוף עם הגן בו את עובדת?. דרך אגב אני רוצה להתחיל ללמוד שנה הבאה בכפר הירוק אז אם יש לך זמן, אשמח לשמוע חוויות.
אל תשכחי שיש פה כמות נכבדת של מכורות לבלוג, אז תזרקי איזה עצם, איזה עדכון קטן מה קורה בגן ;-)

טוב לראות שחזרת!
החלמה מהירה וקלה, רפואה שלמה והמשך שנה מלא אהבה וחיבוקים. לעתים מאוד עוזר להתנחם במחשבה שכולנו לומדים כל הזמן, משתדלים להשתפר, ובשנה הבאה תוכלו לעשות את ההכנות לחג בדרך אחרת לגמרי.....

רק טוב

קבלי קישור בהמשך לדברייך בנושא מסיבת חנוכה.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=68619672&FlagSybase=1

חנוכה...
חג הבלגאן.
בתור חובבת חגים מושבעת (וחנוכה במיוחד), אני יכולה לומר שחגים בגן מאוד מכניסים לאוירה...
בגן החג מורגש היטב,
אבל אני חושבת שיש פה נטיה להגזים, להסחף,
שזה בעיקר בשביל ה'גדולים', כל טירוף החג
ושהילדים [b]והצרכים שלהם[/b] קצת (הרבה) נשכחים בהמולה.
זה מרגיש כמו מרתון של שבועיים. בכל יום מוסיפים לילדים עוד פעילות שקשורה לחג (הכנת סופגניות/נרות/חנוכיות/...)
המון תכנים שמנסים להעביר להם במפגשים
כל סדר היום מתהפך
טוחנים את סמלי החג מכל כיוון אפשרי
ונדמה כאילו הדבר היחיד שחשוב עכשיו זה איזושהי פעילות לחג, כשמסביב [b]כ-א-ו-ס[/b] אחד גדול.
...
פתאום שוב תוהו ובוהו
וכאילו נשכחים כ-ל הכללים,
וזה משפיע על הילדים בכל מני רמות -
ילדים שכבר מזמן נגמלו, חוזרים לעשות קקי במכנסיים,
הפרידות מההורים בבוקר שוב קשות,
מלא דברים...
אני לא יכולה אפילו להתחיל ולהסביר כמה הם מושפעים מכל שינוי.
וכמה זה מתסכל, וקשה.
פשוט נפל עלינו החג הזה, בדיוק עם השינויים בצוות
תפס אותנו לא מוכנות...
מדהים איך ביום שאחרי מסיבת חנוכה (הפקה בפני עצמה) כו-לם הגיעו חולים לגן
ילדים ומטפלות.
(אני עד עכשיו סוחבת שפעת, כבר יומיים בבית - אחרת מאיפה יש לי זמן לכתוב ב'באופן'...?)
מן נפילת מתח אחרי כל ההתרגשות והציפייה וה [b]ב-ל-גאאאאן[/b]

אז היה איזה שלב שבו תפסנו את עצמנו (מ-זל שאנחנו מדברות כ-ל-ה-ז-מ-ן ולרגע לא מפסיקות לנסות ולהתייעל) והחלטנו שחייבים להרגיע עם החג הזה, לחזור לאיזשהו סדר יום נורמלי, ולשים את השגרה במקום הראשון בסדרי העדיפויות,
ובאמת הרוחות קצת נרגעו.
עכשיו חנוכה מאחורינו (מעולם לא חיכיתי כל כך שיגמר החג)
וחזרנו לעצמנו, פחות או יותר.
יש עדיין לא מעט קשיים
אבל שומדבר שלא נצליח להתגבר עליו.
:-)

מאוד משמח. ספרי עוד בבקשה.

ספרי איך אתם חוגגים בגן את חנוכה. הילדים אוהבים את החג הזה. |בלונים|

אינך יכולה לתאר לך כמה שמחתי לקרוא על השינויים ועל שמחת החיים שלך והאהבה לעבודה. ברור שלילדים לוקח זמן להסתגל לשינויים אבל הם מרגישים את האווירה הטובה ובהמשך יגיבו בהתאם.
איך קרה השינוי? האם מישהו "מלמעלה" הבין שמשהו לא בסדר או שההורים הפעילו את השפעתם או שהגננת עזבה מסיבות שלה?
אז באמת כדאי שתשירי אפילו אם אינך זמרת ואם תשירי עם הילדים זה יהיה נפלא.
מתקרב חג החנוכה ובוודאי תחגגו בגן בשמחה רבה - זה חג נחמד ואהוב על כולם.
הרבבבבבה הצלחה!!! @} |בלונים|

יופי לשמוע! {@

אהלן דודה
אני חדשה לגמרי ב'באופן', אבל קוראת פה כבר איזה זמן. היום נתקלתי לראשונה בבלוג שלך, וקראתי אותו בנשימה עצורה. כשהגעתי לסוף, הבנתי פתאום שזה ממש מהיום, עדכון חי מהשטח!! איזה יופי!! כיף לשמוע שדברים משתנים לטובה. אני אמשיך לעקוב בעניין רב אחר המתרחש בגנך.

[u]הרבה אהבה בתוך הצוות, הקשבה, שמחה - שיואו, כמה שזה חסָר לי.[/u]
אני תוהה - האם הרגשת עד עכשיו שזה חסר לך, אני מתכוונת - השמחה בתוך הצוות.....? האם ידעת לשים את האצבע על הגננת כמקור לחלק מהבעיות?

שיהיה לכם הרבה כיף, והמשך עבודה פורייה. {@ מעניין אם הצליח לי הפרח.... :)

כן, ימים טובים.
לא פשוטים (שינויים זה משהו שאף פעם לא עובר בגן בלי ש [b]ישר[/b] מרגישים על הילדים), אבל אני כל כך אופטימית
שבא לי לשיר
:-D

אז יש לנו גננת חדשה (מקסימה), שהיא בעצם בכלל לא חדשה בגן - כי אם אחת המטפלות ש'שודרגה'
ואפשר לומר, שכל האוירה בגן שודרגה ביחד עם השינוי.
פתאום נכנס טון אחר, שקט, רגוע, נעים...
ועכשיו, אחרי כמעט 4 (!) חודשים שבהם הורגלו הילדים לצווחות הגננת הקודמת כחלק אינטגרלי מהיום
(לצווחות, לחוסר הסבלנות, לחוסר השקט)
הם צריכים להתחיל להזכר שאפשר גם אחרת...
וזה לא פשוט.
ובכלל, שינויים... מורגשים. והם מנצלים כל הזדמנות הכי קטנה כדי לפרוק כל עול.
כל הזמן כל הזמן בודקים גבולות - הרבה יותר מאי פעם,
ועדיין - זה כל כך ברור ומובהק שהשינוי טוב ונכון - להם ולנו - והיה צריך לקרות כבר ממש מזמן...
פתאום אני מבינה כמה מעט תקשורת, בעצם, היתה בינינו (הצוות) בעידן 'שלפנֵי'.
אני משתדלת בכל כוחי ללכלך כמה שפחות על הגננת הקודמת (אני מתאפקת כבר מלא זמן)
אבל אני רק אציין שהיא לא ידעה לקבל ביקורת, ובכלל - היתה בטוחה שהיא יודעת הכל ושאף אחד לא יכול לחדש לה שומדבר,
ועכשיו.... הו! עכשיו זה עולם אחר.
שיחות צוות רציניות ומעמיקות - מתי שרק אפשר,
תחושה של שיתוף בכ-ל מה שקורה בגן - החל מקביעת סדר יום ותכנים, דרך שיחות על ילדים ספצפיים, ועד לקישוטים ודקורציות.
התייעצויות, התלבטויות משותפות,
וגם - ולא פחות חשוב - הרבה אהבה בתוך הצוות, הקשבה, [b]שמחה[/b] - שיואו, כמה שזה חסָר לי.
ואין לי שום ספק שכאן מתחיל בסיס בריא להתנהלות נכונה בגן.

עכשיו נותר לנו לצלוח את 'תקופת המעבר' הזאת,
לתת לשינוי להטמע
ולהתחיל להנות באמת
:-)

דו, שמחתי לשמוע @}

מחכה להמשך...

העניינים בגן [b]טובים[/b]
:-)
נערכו שינויים מהותיים בצוות
הוחלפה גננת
ימים טובים בפתח...

תודה, סבתא, על שעוררת אותי לכתוב
@}
אמשיך לדווח בקרוב

כבר הרבהזמן לא כתבת. איך העניינים בגן?

דו יקירתי!!
איזה כיף למצוא את המחשבות שלך על המחשב!! יש לי עכשיו תמונה הרבה יותר בהירה ממה שסיפרת לי כשדיברנו על המצב בגן. ומה שיש לי להגיד על סמך כל מה שקראתי עד כה הוא[b]כל הכבוד!!!![/b]
נשמע שאת עושה עבודת קודש ושאת נקודת אור אמיתית בבקרים של הקטנטנים...תמשיכי לפעול על פי האינטואיציות הבריאות שלך, לשיר ,לחבק, להרים על הידיים,לא לצעוק, לתת יחס אישי... ואל תהיי כ"כ מתוסכלת במקומות שבהם את לא מצליחה לנהוג כמו שהיית רוצה. נשמע לי שגם ככה, במצב הבכלל-לא- אופטימלי של הגן , את עדיין מצליחה לעשות ולתת הרבה, ואני בטוחה שגם הסייעות האחרות בטח מקבלות הרבה מהנוכחות שלך שם.
נקווה גם שעכשיו עם השינויים בבעלי התפקידים(...) ינשבו באוויר רוחות חדשות.
אני מצטרפת מאוד למה שנאמר כאן על שמירה על עצמך! (מבינה עכשיו את כל הצינונים והשפעות...)
זה הכי חשוב. העבודה הזאת יכולהמאוד מאוד לשחוק, ואת צריכה הרי לשמור את כוחותייך בשביל החיבוקים....
זהו. אני מאוד גאה בך. ההתבוננות שלך יפה ואמיצה.

ל - [b][po]תמרוש רוש[/po][/b]
המשחק הזה היה מאוד אהוב עלי והוא טוב גם לגן שקט. לצערי, אינני זוכרת בדיוק את כלליו.
יש לי ידידות גננות, אני צריכה לשאול אותן אם עדיין משחקים במשחק הזה ואם כן, כיצד משחקים.

אני לא מכירה אותו.
אבל באוסטרליה יש הרבה יותר שקט ממילא. והרבה יותר אנשי צוות, ופחות ילדים. כל מה שצריך זה להזכיר לילדים מדי פעם, כשהם באמת מתחילים לצעוק.

ל - [b][po]תמרוש רוש[/po][/b]
בדיוק לזה התכוונתי ואם נוקטים אצלכם אמצעי זהירות אתם נוהגים בחוכמה וגם מאפשרים לילדים לזכות במגע חם.
כבר נעשינו פרנואידים בנושא הזה, כפי שקוראים במאמר ב"הארץ", אבל מתברר יותר ויותר שהפגיעות בילדים נעשות יותר ע"י אנשים קרובים מאשר ע"י זרים ולכן טוב שאתם מגינים על עצמכם.
לא פעם מורים נפלו קורבן לתלונות שוא של תלמידים וזה קרה רק מפני שנפגשו עם תלמידים לבד בחדר סגור.
אז מה עושים כאשר בבי"ס תיכון צריך לנזוף בתלמיד בלי להעליבו? הדרך היחידה היא לעשות זאת בנוכחות עוד איש צוות. אף פעם לא בנוכחות תלמידים אחרים מפני שזה באמת מעליב. בעצם זה נכון בכל הגילים.
ומה עם "משחק השקט", האם אתם מכירים אותו?

חשבתי עליך כשקראתי את זה:
[url=http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0&itemNo=651360]אסור לתקשר עם הילד[/url]

סבתא לשמונה, אני לא יודעת איך זה בארץ, אבל בגנים באוסטרליה את יושבת ליד הילדים שמתקשים להירדם ומלטפת אותם, זו הנורמה וזה בדיוק מה שמצופה ממך. בעיקר כלפי התינוקות, אבל גם כלפי ילדים בגיל גן חובה.

[u]חיבוק קל, לטיפה על הראש בדרך כלל עוזרים[/u]
ומה קורה שכהילד זקוק ליותר מזה?
וברור לחלוטין שהילד (כהכללה) זקוק ליותר - כולנו זקוקים ליותר מגע. מה שאנחנו מקבלים בנורמה פשוט לא מספיק לבני אנוש נורמליים.

מסכימה שצריך להיזהר במגע - לא הייתי עושה דבר כזה כשאני לבד עם הילד, אלא רק בחדר גדול עם עוד אשת צוות אחת לפחות.
(בבית ספר מסוים שאני עובדת בו הוציאו הוראה שאסור לאיש צוות כלשהו להימצא בחדר אחד עם ילד אחד לבד, כשהדלת סגורה. חייב להיות עוד מישהו בסביבה, ושיוכלו לראות אותך. בהתחלה זה עשה לי תחושה מאוד לא נעימה - אבל עכשיו אני שמחה על ההוראה הזאת, היא מגנה עלי ממקרים בעייתיים לא פחות מאשר על הילדים).

כדאי להיזהר במגעים. יש הורים שיכולים לעשות צרות בגלל זה ולפרש לא נכון.
חיבוק קל, לטיפה על הראש בדרך כלל עוזרים ובעיקר דיבור שקט בקול רגוע ומרגיע.
קשה לדבר בקול שקט לקבוצה גדולה של ילדים אבל במשך הזמן הם לומדים להאזין ובעצמם מדברים יותר בשקט.
אני זוכרת עוד מימי ילדותי בגן וגם אצל ילדיי את " משחק השקט". האם עדיין משחקים במשחק הזה?

היי [po]דודה דו[/po]
אתמול עבדתי כמחליפה בגן ילדים. היה שם ילד אחד שהיה זקוק מאוד למגע פיזי: בא אלי, התיישב עלי, רצה המון ליטופים.
כשכולם הלכו לישון צהריים הוא לא נרדם, התהפך והתפחפח, וגם כשישבתי לידו וליטפתי אותו זה לא ממש עזר - עד שהשחלתי יד מתחת לחולצה והתחלתי לחרוש לו את הגב עם הציפורניים. בעדינות.
הוא "התמסטל" לגמרי, וכעבור דקות ספורות נרדם.

תיכף נזכרתי בך כשזה קרה, כי זכרתי איך סיפרת על החיבוקים שלך, וכמה התרגשתי שאת קשובה להם ומוכנה לתת דווקא לילד שנרתע בהתחלה ולא רוצה. וחשבתי - לפעמים אפילו חיבוק זה לא מספיק. יש ילדים, שדווקא המגע ישירות על העור, הצמרמורת הקלה של הציפורן - זה מה שהם זקוקים לו, וכל מגע אחר ייראה להם "חלש", בהשוואה.
(גם אני אחת מהילדים האלה. ברור, לא? :-))

[u]ולכי תסבירי להורה איזה רגע נעים היה לך עם הילד, כשבזמן החלפת הבגדים שרתם ביחד שיר ומאוד הצחקתם אחד את השני...[/u]
ולמה באמת לא לספר על הרגע הנעים הזה? זה תמיד מעלה חיוך ונועם על פני ההורים. זה גם מאפשר בפעמים אחרות לספר גם על קשיים של הילד, מאפשר להורה להיפתח אלייך, לתת בך אמון, ולדעת שאת שם רואה את הילד שלו בכל מיני מצבים נעימים וגם כאלה שפחות.

[u]ולכי תסבירי להורה איזה רגע נעים היה לך עם הילד, כשבזמן החלפת הבגדים שרתם ביחד שיר ומאוד הצחקתם אחד את השני...[/u]
ניסית לספר להם את זה?
בתור הורה הייתי שמחה לשמוע סיפור כזה.

[u]אחח, כמה מוכר. לפעמים נדמה לי שזה כל מה שמעניין אותם - האם חירבן, מה אכל ומה הוא לובש. שום דבר מעבר לזה[/u]
נכון (מאוד), אבל אני חושבת שזה יותר מורכב.
אני מרגישה שיש בהורים משהו שצמא לאינפורמציה.
אפשר לקרוא לזה גם [u]רוצים להיות כל הזמן מטופלים[/u] , אבל הם בעצם מחפשים איזשהו סימן שיעיד על כך ש [b]ראית[/b] את הילד שלהם במשך היום.
[b]שזה מובן[/b]
כמובן שנוצר איזשהו אבסורד, כי הורה שישאל "איך היה היום?" ויקבל "נפלא" כתגובה - יתאכזב.
הוא רוצה יותר. הוא רוצה תוכן... וכל סוג שהוא של אינפורמציה מבורך.
לפעמים נדמה לי שהם רוצים לשמוע שהיו בעיות או שהיה קשה, רק כדי לספק את הצורך הזה שלהם.
ולי אישית יש בעיה עם הקטע הזה, כי יש לי זכרון גרוע. ואף על פי שאני משתדלת לראות את כולם (למרות שתמיד יש מישהו שמתפספס), ולהרגיש כל אחד ואחת - גם אם זה אכן קורה, כשמגיע הרגע ("אז איך היה היום?") אני מוצאת את עצמי מתחילה לגמגמם, מרגישה קצת כמו במבחן, ובד"כ מוציאה ציון לא משהו.
וזה כל כך [b]לא משקף[/b]
בסוף איכשהו אכן מוצאים 'מפלט' בדיבורים על קקי ועל אוכל, ולכי תסבירי להורה איזה רגע נעים היה לך עם הילד, כשבזמן החלפת הבגדים שרתם ביחד שיר ומאוד הצחקתם אחד את השני...
:-P

תודה על התגובות
אני חושבת שבסה"כ הן חיזקו אצלי את התחושה הקיימת (וזה כנראה גם מה שקיוויתי לשמוע...)
:-)
קצת מבאס להרגיש תחת עין בוחנת ומבקרת, להרגיש לא בסדר על כך שאני עושה דברים בדרך שלי
ומצד שני ? אני [b]שמחה[/b] שיש לי את הדרך שלי
שאני לא נכנסת באופן טבעי לתבנית המרובעת שהמערכת יצקה (אי-שם, לפני איזה... מליון שנה)
וחוץ מזה, מה - רכזת החינוך תפטר אותי כי הרמתי ילד על הידיים?
(לא שפיטורין נשמעים כמו משהו מאיים כרגע...)

מסכימה מילה במילה עם מה שכתבה כאן למעלה נועה בר. בעצם מנסיוני עם הורים בגן, הם בעצם היו רוצים להיות כל הזמן מטופלים. אני שמה לב לזה בעיקר כשיש תלונות מצד הורים מסוימים. אז ברור לי שיש שם משהו בהם שזקוק לתשומת לב נוספת לרגילה שהם מקבלים. הם היו רוצים שילטפו וינשקו ויאפשרו להם להיות מי שהם, וזה כל כך לא מתאפשר ולרובם מן הסתם לא התאפשר/יתאפשר לעולם.
להסתכל על זה מנקודת המבט הזו דווקא מקל קצת, אבל לפעמים התלונות הן כל כך קטנוניות ולא רלבנטיות שבאלי לשקף להם את עצמם "תראו על מה אתם מתלוננים"

[u]בעיני זה דווקא הרבה יותר תוצאה של פירוק החינוך המשותף והפיכתו למשהו מסחרי[/u]
יכול להיות. על פי זכרוני, כך הייה בלינה המשותפת: עם חיתולי בד וילד שמרטיב 3דקות לפני שאמאבא באים - רצנו להחליף.
וגם לפני 3 שנים, עם הורים שכולם מחוץ לקיבוץ.
ואולי זו התשובה [u]ומה שנראה לעין הוא בעצם ההוכחה[/u] והורים, באשר הם, מבקשים אותה.

מה שמפריע לי אינו דרישת ההורים אלא סטנדרדים מערכתיים מאובנים שעלולים לפגוע במטפלים ובילדים.

[u]כי הרי הן לא יבואו וישאלו אותך האם חיבקת אותו, ליטפת אותו והרגעת אותו כשהתגעגע או בכה. אבל זה מה שהם היו צריכים לדאוג לו בעצם.[/u]
אני זוכרת את ההורים "הלקוחות" מתחקרים ארוכות, בפרטי פרטים, בטלפון, בעל פה. מעירים, מבקשים ודורשים, מתייעצים.
"המיסחור" - בחיתוליו - הייה מאד לטובה, בעיני: מעבר לעובדה שהעבודה פתאום היתה רווחית |יש| נפתח פתח (אצלי לפחות) לקשר נקי, עינייני וזורם הרבה יותר עם ההורים.

[u]הורים שמשלמים חושבים משומה שגם חינוך הוא מוצר צריכה לכן הם צריכים לקבל ילד נקי ומסודר וחס וחלילה שהלקוח ימצא את הילד שלו עם קקי בחיתול זה יחשב לשירות גרוע.[/u]

הורים משלמים ( או כל אחד אחר שמשלם ) מבקשים לקנות משהו בכספם. במקרה של גן, להערכתי לא מדובר בחינוך - כמוצר.
הם משלמים קודם כל עבור [b]הטיפול[/b] בילד שלהם. הטיפול שהם עצמם לא מסוגלים לו, אותו הם מעבירים למישהו אחר. הם רוצים להפקיד את הילד שלהם בידיים הכי טובות שאפשר - כמובן גם אלו המחבקות ומלטפות.
הצורך בקבלת ילד נקי הוא [b]באישור[/b] לעצמם שאכן הילד בידיים טובות, נאמנות, קשובות, שדואגות לצרכים הבסיסיים שלו קודם כל. ומה שנראה לעין הוא בעצם ההוכחה, כי הרי הן לא יבואו וישאלו אותך האם חיבקת אותו, ליטפת אותו והרגעת אותו כשהתגעגע או בכה. אבל זה מה שהם היו צריכים לדאוג לו בעצם.
וכל הדאגה הזו - לחיצוני ( כביכול ) באה כדי להרגיע את רגשות האשמה על כך שהם אינם עושים זאת בעצמם, והיא באה בצורת ביקורת כלפי חוץ ( כי לבקר את עצמם זה בלתי נסבל עבורם ).
קקי בחיתול הוא כמובן רק סממן אחד קטן לחוסר תשומת לב [b]אישית[/b] לילד, שזה מה שהיה ההורה רוצה לקבל בכל רגע נתון, למרות שהוא יודע שזה לא אפשרי.

[u]השבוע רכזת החינוך העירה לי שאני יותר מדי מרימה ילדים על הידיים[/u]

נו, באמת. תזכירי לה מה קרה לילדים בבתי היתומים של רומניה, שהחזיקו אותם פחות מדי על הידיים.
ואל תשכחי שאת עובדת [u]עם גילאי 3 פלוס מינוס.[/u]

אלה ילדים קטנים! הם זקוקים לתשומת לב, ולחיבוק, ול... אוף!!!!!!!!! |אוף|

ומי אמר שילדים גדולים לא צריכים על הידיים?
אני ילדה גדולה, מאוד גדולה, בת עשרים ותשע. בוגרת, לוקחת אחריות על מעשי, אפילו יכולה לטפל באנשים אחרים. אז את חושבת שהבעל שלי לא מושיב אותי על הברכיים שלו מדי פעם? ולא טומן את ראשו בחיקי כמו ילד? (כי שהוא ישב על הברכיים שלי - זה קצת קשה לי לשאת. אבל לפעמים אני דורשת שהוא כן ישב עלי ויקבל חיבוק ולו לכמה שניות). וכן, [b]בסיטואציות מסוימות הוא לוקח אותי על הידיים.[/b]

עוד נקודה למחשבה, משהו שלמדתי ממטפלת אלטרנטיבית שעבדתי אתה:
שאלתי אותה על הצורך העז והרעב למגע שהיה לי לפני כמה שנים, רעב אדיר שלקח לי כמה חודשים טובים של חיבוקים עם הבעל, כדי להרוות. אמרתי לה שאני לא לגמרי מבינה את זה, כי הרי ההורים שלי חיבקו וליטפו ונישקו אותי די הרבה.
ואז היא שאלה: "כן, אבל עד איזה גיל הם עשו את זה?"
תגידי לי את האמת: הם לא הפסיקו או הורידו מינון כשהגעת לגיל ההתבגרות?
ואיפה כתוב בדיוק שכשאדם מגיע לגיל ההתבגרות - הוא כבר לא צריך מגע?

הצורך במגע אוהב הוא בסיסי כמו נשימה - מהלידה ועד הקבר. נקודה.
כל הקטע של הרכזת, וסליחה על הניחוש היומרני, זה סתם תערובת מגוחכת של החינוך האירופי-אנגלי הישן של "לא לפנק", והפסיכוזה הישראלית הנוכחית של "לא לגלות סימני חולשה או פגיעות".

אולי תחבקי אותה פעם? בשיא האהבה והנתינה? שהיא תרגיש לה מה זה חיבוק אמיתי.
הרי גם היא כבר לא תינוקת.

[u]הורים שמשלמים חושבים משומה שגם חינוך הוא מוצר צריכהו לכן הם צריכים לקבל ילד נקי ומסודר וחס וחלילה שהלקוח ימצא את הילד שלו עם קקי בחיתול זה יחשב לשירות גרוע.[/u]
אחח, כמה מוכר. לפעמים נדמה לי שזה כל מה שמעניין אותם - האם חירבן, מה אכל ומה הוא לובש. שום דבר מעבר לזה
וזה עצוב שזה ככה, כי רוב היום אצלינו בגן מורכב מכל כך הרבה יותר מאשר הדברים האלה. אנחנו באמת משתדלים אבל מספיקה פעם אחת של ילד עם קקי בחיתול בשעה ארבע ונקבל על הראש כל השנה, אוףףף...

[u]כל התיקתוק הזה של הילדים והבית לקראת "מסדר ההורה", הוא בעיני שאריות מהלינה המשותפת בהן המשפחה - מקולחת, שבעה ורעננה, עליזה ומאירת פנים - נפגשה ל"שעת אהבה".[/u]
בעיני זה דווקא הרבה יותר תוצאה של פירוק החינוך המשותף והפיכתו למשהו מסחרי. הורים שמשלמים חושבים משומה שגם חינוך הוא מוצר צריכהו לכן הם צריכים לקבל ילד נקי ומסודר וחס וחלילה שהלקוח ימצא את הילד שלו עם קקי בחיתול זה יחשב לשירות גרוע.

[u]אם מאיזושהי סיבה דרוש חיבוק-ממש ואני לא יכולה/רוצה לקחת על הידיים, אני יושבת ומושיבה עלי.[/u]
אני בעד. כך יש לך הרבה יותר כוח להחזיק לאורך זמן והכי קרוב אלייך. ( בלי לגמור לעצמך ת'גב )

ל [u]רכזת החינוך העירה[/u] אם את מכופפת את הרגליים ולא את הגב אז
[u]כדאי רק שתהיי ערה למציאותה בסביבתך[/u] |Y|

[u]יש לנו שעה עגולה (פלוס מינוס) להעיר את כל הילדים ולארגנם (כולל נעילת נעליים, תסרוקות, החלפות בגדים ומצעים למי שברח לו) להגיש ארוחת ארבע (ולנקות בסיומה), לדאוג להעסיק את כולם בין לבין, ולבסוף- לפגוש הורים ולדווח על מהלך היום שעבר.[/u]
כל התיקתוק הזה של הילדים והבית לקראת "מסדר ההורה", הוא בעיני שאריות מהלינה המשותפת בהן המשפחה - מקולחת, שבעה ורעננה, עליזה ומאירת פנים - נפגשה ל"שעת אהבה".

נחמד לקרוא אותך וטוב לדעת שב [u]חנוך הקיבוצי במיטבו כבר לא ממש מיטב ולא ממש זוהר[/u] יש אנשים כמוך!

אני רוצה רגע להבין (אייקון המום, מבולבל ומאוכזב)

מה זה הגן הזה?
מכל מה שאת כותבת כאן בדף הגן הזה נשמע מקום לא כל כך ידידותי לילדים ונקודת האור היחידה שאני מליחה למצוא בו זאת את, וגם נשמע קצת דון קישוטי לעבוד שם.


_השבוע רכזת החינוך העירה לי
שאני יותר מדי מרימה ילדים על הידיים_ מהההההה?
יש בכלל דבר כזה? המדובר על ילדים לא?

כדאי רק שתהיי ערה למציאותה בסביבתך :-P

אישית, אם מאיזושהי סיבה דרוש חיבוק-ממש ואני לא יכולה/רוצה לקחת על הידיים, אני יושבת ומושיבה עלי.
בכלל - איך מתכופפים לילד בן שנתיים ומחבקים (ארוך) בלי לאבד שיווי משקל? חיבים מי-ני-מום לשבת על הברכיים.

השבוע רכזת החינוך העירה לי
שאני יותר מדי מרימה ילדים על הידיים
(במקרה היא היתה עדה לסיטואציה שבה אחת הילדות התחילה לבכות בחצר ואני הרמתי אותה, חיבקתי אותה והושבתי אותה עלי בצד, להרגע)
היא אמרה שבמקרה כזה כדאי להתכופף אל הילד ולהרגיע אותו, אפשר לחבק (תודה רבה באמת) אבל לא להרים - כי [b]"הם כבר לא תינוקות"[/b]
ואני לא כל כך מבינה את הקשר.
אני לא בקיאה בגישות החינוכיות למיניהן,
אבל האינטואיציה שלי אומרת לי כן להרים (המגע הוא אחר - החיבוק הוא אחר), גם בסיטואציות נוספות - זה פשוט מתבקש

מאז שהיא העירה לי אני מנסה להיות יותר ערה למצבים האלו, לבדוק,
ועדיין - אני לא מצליחה להבין

:-/

אשמח לדעת מה חושבים על זה פה

[u]עצוב לי שמנתקים את הקטנים האלה שכלכך מחוברים לרצונות שלהם מההקשבה לעצמם....[/u]
העובדה שכך קורה בגן הזה ובאפילו במרבית הגנים, לא אומר שאין גנים שיותר מכל מכבדים את רצונותיו של הילד ומתייחסים אליהם בכבוד הראוי, לא בהכרח אמור אוטומטית להיכנס תחת ההגדרה של [po]למה לא גן[/po]
אני מכירה גן כזה מאוד מקרוב ואני מאמינה שהילדים בגן הזה לא רק שלא יצטרכו טיפול בעקבות החוויות שעוברות עליהם בו, אלא אולי רק זוכים לעבור כל יום תיקון קטן למערכות היחסים המשפחתיות שלהם
<סתם ככה נקודה למחשבה>

[u]עצוב לי שמנתקים את הקטנים האלה שכלכך מחוברים לרצונות שלהם מההקשבה לעצמם....[/u]
[u]מחר הם יעברו סדנאות וטיפולים כדי להתחבר לעצמם שוב.[/u]
כמה נכון, כמה עצוב. משפטי מפתח ל [po]למה לא גן[/po].

[u]תני לי לנחש הם לא הציעו לך העלאה במשכורת בעקבות השינויים ?[/u]
are you kidding me?
:-P
(ממש לא, שלא לדבר על כך שהמשכורת גם ככה מעליבה...)
למעשה, הם מציגים את זה כך ש [b]זה[/b] התקן הרגיל - 2 מטפלות בהקמה - ושהתנאים שקיבלנו עד עכשיו, הם בגדר צ'ופר שכזה,
yep!

תודה על ההזדהות והחיזוקים
@}

קראתי את רוב סיפורך ואני כל כך מזדהה . החיפוש אחרי המקום שלך האני מאמין שלך בתוך מערכת שאיך שהוא די עקומה וזוהרה מתגלה כזוהר די דהוי . החנוך הקיבוצי במיטבו כבר לא ממש מיטב ולא ממש זוהר .
גם אני ניסתי את תפקיד המטפלת בקיבוץ וניסיתי בכלל במשך שנים לעבוד במסגרות חנוכיות כאלו ואחרות ,בשום מקום ממש לא יכולתי לממש את עצמי כפי שבאמת האמנתי שעלי לעשות . אני כל כך מאחלת לך שתמצאי את הדרך שלך במקום הזה למרות כל הקשיים . וכן סבתא לשמונה צודקת הם מצמצמים כוח אדם בשביל הכסף ואת תעמיסי על כתפיך יותר אחריות , תני לי לנחש הם לא הציעו לך העלאה במשכורת בעקבות השינויים ?
אני לא רוצה להקניט אלא רק להדגיש בפניך נקודה שבסופו של דבר תעלה ברגע של עייפות .

מצטרפת לברכת אחותך , חזקי ואמצי .

כמו שאת מדמיינת (או לפחות דמיינת בהתחלה) את הנסיכה שלי בגן בין הילדים שלך, גם אני מדמיינת אותה שם.

אני חושבת על ילדת הקסם שאומרת פתאום "עכשיו אני רוצה מוצץ ולישון" והולכת למיטה, נשכבת, עוצמת עיניים ונרדמת מיד.
לא מתי שאומרים לה. מתי שהיא עייפה.
ישנה כמו מתה, שום דבר לא יכול להעיר אותה (ואף אחד גם לא רוצה להעיר אותה, להיכנס לה תוך ההילה שעוטפת אותה ולהחריד את השלווה הזאת שאנחנו יכולים רק לקנא בה כי איבדנו אותה מזמן).

אפשר להעיר אותה לפעמים. לגעת הרבה, לחדור לשריון השינה שלה עם אמירות כמו "סבא בא".
אבל זה לא משהו שאפשר (או רצוי) לעשות באופן קבוע.
זה מאוד לא מכבד (בעיני) להפריע למישהו לישון.

אני יודעת.
הרבה ילדים.
אי אפשר שתהיה אנרכיה.

אבל זה עדיין עצוב לי.
עצוב לי שמנתקים את הקטנים האלה שכלכך מחוברים לרצונות שלהם מההקשבה לעצמם.
היום הם ילדים כמעט מאולפים שהולכים לישון בשעה קבוע ומתעוררים בזמן משנת הצהריים הקצרה מדי (כדי שלא ילכו לישון מאוחר מדי בבית. גם אמא רוצה זמן לעצמה).
מחר הם יעברו סדנאות וטיפולים כדי להתחבר לעצמם שוב.

עצוב.

[hr]

ולעניין הצמצום במטפלות -
זה מזכיר לי את הסיפור על ההוא שניסה להרגיל את הסוס שלו לחיות בלי אוכל (זוכרת מה קרה בסוף, נכון?)

חזקי ואמצי.
@}

ריתמוסיקה זו מוסיקה עם תנועה וכנראה זה מה שיש אצלכם אם כי מעט מדי.
הצימצום במטפלת הוא נורא. צריך להזמין את מי שהחליט על כך לבוא ולהתבונן. אני יודעת שזה לא יעזור, הטיפוסים האלה מתעניינים רק בכסף אבל אולי ההורים יוכלו לבקש להשאיר את המטפלת.הרי אם הורים יוציאו את הילדים המעסיק רק יפסיד כסף.

[b]'הקמה'[/b]
שלוש מטפלות, 24 ילדים (הצטמצמנו בילד).
יש לנו שעה עגולה (פלוס מינוס) להעיר את כל הילדים ולארגנם (כולל נעילת נעליים, תסרוקות, החלפות בגדים ומצעים למי שברח לו) להגיש ארוחת ארבע (ולנקות בסיומה), לדאוג להעסיק את כולם בין לבין, ולבסוף- לפגוש הורים ולדווח על מהלך היום שעבר.

קשה להעיר את הקטנטנים.

הם ישנים כל כך עמוק, מתכרבלים להם, מבקשים 'רק עוד קצת במיטה' ? ואיך אפשר לסרב? אז באים שוב, ועוד פעם, ובסוף נושאים אותם בחיבוק מהמיטה, ומאלצים אותם להתעורר (עם מספיק נשיקות זה עובד לא רע).
בשלב זה של השנה אנחנו כבר מספיק מאורגנות ועומדות בזמנים, כך שההקמה מתנהלת די בנינוחות.

היום הודיעו לנו שהחל מהשבוע הבא אנחנו גם מצטמצמות במטפלת.
שתי מטפלות, 24 ילדים.
מה זה אומר?
הר-בה פחות תשומת לב לילדים ? אם בכלל.
כל כך הרבה התארגנות מסביב להם, כל כך מעט זמן ? אוווף!
אמרו שזו לא בעיה: מטפלת אחת מעירה את כולם והשניה מארגנת אותם.
פשוט לכאורה.
ובפועל:
אין זמן לתת לילדים לקום בקצב שלהם,
אין מטפלת שיושבת ומקריאה סיפור למתאוששים
אין זמן לחיבוקים, לעידוד, ליחס אישי
אין

מתסכל נורא.
|אוף|

סבתא לשמונה,
אני לא יודעת מה זה ריתמוסיקה, יש לנו שיעור מוסיקה של 1/2 שעה אחת לשבוע (מעט מדי לטעמי).
יש גם שיעור תנועה.

[u]תמיד יש ילדים שהם יותר ידידותיים למשתמש ויותר כיף לחבק ולנשק אותם ולהיות איתם באינטראקציה הזאת ויש את אלו שפחות[/u]
זה ממש נכון, והחכמה היא באמת לגשת גם לאלו שפחות 'מזמינים' את זה. בעבר, כשעבדתי בגן, אכן היו לי כמה פייבוריטים שזכו לכל אהבתי, והשאר - אני מודה - די קופחו. (באותה תק' גם לא כל כך התחברתי למין הגברי באופן כללי, וזה חל גם על בני 5, כך שהזכרים בגן הוזנחו עוד יותר)...
עכשיו, לעומת זאת, אין אחד שלא עובר תחת ידי הממָשְמֵשות.
יש את אלו שכל היום נמרחים עלי ו [b]פשוט מבקשים את זה[/b].
יש את [b]הזן החשדן[/b] : זה שזקוק למעט חנופה, אבל לאחר הדגדוג הראשון הוא כבר 'שלי'.
הקבוצה השלישית היא, לכאורה, הבעייתית. אותם ילדים שאכן [b]לא עשו לי את זה[/b] בהתחלה (והם ספורים). או שהיה שם משהו פיזי שהרתיע אותי, או שהם בעצמם הקרינו ריחוק.
העניין היה להתעקש, עם עצמי. לא לפספס אף אחד.
וזה עובד... וזה [b]מדהים[/b] איזו קרבה זה יוצר בינינו, וכמה זה מרכך אותם.
כמובן שכעת אין אחד שמסרב... להיפך- הם עומדים בתור ("תִיגְדגִי לי!") :-)

הרגעים היותר אינטימים שנוצרים במהלך היום הם בזמן ההשכבה למנוחת הצהריים.
בימים הראשונים בגן אני זוכרת את עצמי די מזועזעת מהרעיון של להכריח ילד לשכב במיטה, לכפות עליו להיות בשקט... לשבת בחדר כמו שוטר ולנזוף...
בינתיים הסתגלתי לרעיון, ראשית מתוך ההבנה שהם זקוקים למנוחה הזאת, ושנית - כשאני עושה משהו בדרך שלי, אני יותר שלמה איתו.
הם מגיעים למיטות בדרך כלל מאוד סוערים ומאוד עייפים, 6 ילדים בחדר, קופצים על המיטות - הרבה רעש. אז אני נותנת להם כמה דקות לסיים את כל השיחות החשובות, שמים מוזיקה נעימה, הם לבד נכנסים לאוירה רגועה יותר. ואז - הם כבר יודעים - אני מגיעה ללטף, אבל רק את מי שרגוע. והליטוף הזה - [b]זה[/b] מדהים - הוא נותן את הפיניש, והם פשוט נרדמים ברגע. כל אחד והאיזור החביב עליו (יש כמה סטיות: ילדה שנרדמת מליטופים במרפק או בכף הרגל...). קסם.
ויש משהו באחד על אחד הזה, בשקט הנדיר הזה, שהוא ממש מיוחד.
(גם לעניין הזה היו את האגוזים היותר קשים לפיצוח. אלו שכשהייתי שואלת אם ללטף אותם היו בוהים בי בשתיקה שלא ידעתי כיצד לפרש. אבל לא התייאשתי ובכל יום שאלתי מחדש, למקרה שישנו את דעתם, וגם במקרה הזה - היום אין סרבנים |יש| ושני הצדדים נהנים, כמובן.)

אצלי קורה משהו הפוך,אני עובדת כגננת, מקשיבה לילדים,רוקדת איתם,מוציאה מעצמי את כל השמחה והיצירתיות.מגיעה הביתה[b] ועושה הסבה מקצועית לשטיח...[/b] נשארת בלי כוחות לילדי שלי -עצוב )-:
אך נכון לעכשיו אין לי אפשרות כלכלית להפסיק לעבוד,
(מה גם שאני אוהבת להיות גננת)

[u]ותהיתי, למה אני אף פעם לא רואה את המטפלות האחרות או הגננת מתמסרות ככה? ואז חשבתי, שאולי זה בגלל שהן אמהות לילדים משלהן...? ושאת האהבה הן מעדיפות להרעיף עליהם (ולא 'לבזבז' על הילדים בגן...?!!)[/u]
זה נשמע יותר כמו שחיקה. איך אפשר להיות כל כך הרבה שעות ביום עם הרכים האלה בלי למשמש אותם כל הזמן? אולי חלק מהשחיקה נובע מהסיטואציה של [u]לעזוב ילד שלך בשביל לטפל בילד אחר[/u] שגם לי היא ניראת מוזרה ובלתי אפשרית.
אני לא בטוחה שזה נכון אבל יש לי הרגשה שמטפלת שלא מחבקת ומנשקת את הילדים שהיא עובדת איתם גם לא כל כך עושה את זה עם הילדים שלה. העייפות הקרחונית הזאת לא מפשירה באופן אוטומטי כשמגיעים הביתה ומתרוממת שוב כל בוקר מחדש, היא קיימת שם כל הזמן.
עוד דבר מהנסיון שלי - תמיד יש ילדים שהם יותר ידידותיים למשתמש ויותר כיף לחבק ולנשק אותם ולהיות איתם באינטראקציה הזאת ויש את אלו שפחות והרבה פעמים אלו גם הילדים שיותר קשה להתמודד איתם, שיותר מפריעים, שיותר מרביצים, שיותר חוטפים לילדים אחרים, שיותר עוברים על כללי הגן. פעם בחרתי ילד כזה ובאופן מודע התחלתי לחייב את עצמי פעם ביום לפחות "להתנפל" עליו בחיבוקים ונישוקים, תוך ימים ספורים הילד הפך לכבשה רכה ורוב הקשיים שלנו מולו נפתרו

יופי של דף,
תודה.
|עץ|

במערכת החינוך הרשמית כולה יש היום 73 גננים-גברים. אני משוכנעת שאם המשכורת היתה טובה יותר היו מגיעם יותר גברים למערכת החינוך בכלל ולגיל הרך בפרט. בחינוך החרדי כל העובדים בגיל הרך עם בנים הם גברים והיום זו כבר לא דמות הרבי עם המקל, הם בהחלט עובדים בשיטות טובות, חבל רק שהחומר הלימודי שלהם מוגבל מאוד.
כאשר אני הייתי תלמידה היו למעלה ממחצית המורים גברים חלקם גם בכיתות הנמוכות, אפילו בכיתה א', אבל אף גבר אחד לא עבד עם הגיל הרך ומכאן צמח השם [b]גננת[/b] רק בלשון נקבה. גם היום יש תלונות על כך שבשקט ובסוד יש מפקחות שמקשות על גברים לקבל עבודה עם הגיל הרך. המפקחת הארצית,כמובן, מכחישה שקיימת אפלייה.
היום בשאלון החברות בהסתדרות המורים זה תוקן וכותבים גננת/גנן.
היה לי כף לקרוא שעכשיו את נהנית מהעבודה. אפשר להכניש שימוש במוסיקה גם אם לא יודעים לנגן ו/או לשיר, פשוט להשתמש בטייפ.
לא כתבת אם יש לכם ריתמוסיקה.
הבעייה עם חברותייך לעבודה היא לא העובדה שיש להן ילדים משלהן. לאהבה אין גבולות. אפשר לאהוב ילדים אחרים גם כאשר יש לך ילדים משלך. ייתכן שהן עצורות גם עם ילדיהן.
ילדים מרגישים שאוהבים אותם אפילו אם לא מנשקים ומחבקים - חיוך, לטיפה ומילה טובה עושים את זה אם זה בא מהלב. הילדים מרגישים שאת באמת אוהבת אותם. אי אפשר לרמות ילדים, הם מרגישים שאוהבים אותם. ילדים גם צריכים להרגיש שמכבדים אותם כבני אדם ומתייחסים למה שהם אומרים ושואלים במלוא כובד הראש ומותר גם להגיד אינני יודע/ת ולא להעמיד פנים של יודעי כל.
[b][po]ה עוגיה[/po][/b] אומרת שמוזר שאפשר לעזוב ילד שלך כדי לטפל בילד אחר. ברוב המקרים גם הילדים של עובדי החינוך כבר בגנים ובבתיה"ס. מקובל מאוד לקחת חופשה ללא תשלום לאחר לידה ומאשרים עד שלוש שנות חופשה בלי לאבד זכויות ולכן, אם המצב הכלכלי מאפשר אין בעייה.
יש גם נשים שמרגישות צורך להיות חלק מהיום מחוץ לבית. העבודה בגן איננה ליום שלם כך שזה די מסתדר.

[u]ותהיתי, למה אני אף פעם לא רואה את המטפלות האחרות או הגננת מתמסרות ככה? ואז חשבתי, שאולי זה בגלל שהן אמהות לילדים משלהן...? ושאת האהבה הן מעדיפות להרעיף עליהם (ולא 'לבזבז' על הילדים בגן...?!!)[/u]

נראה לי מוזר לעזוב ילד שלך בשביל לטפל בילד אחר. לא יכולה לשים את עצי במקומן כדי להבין מה עובר להן בראש.

אני רק יכולה לספר שלא כל ילד "עושה לי את זה" אבל כשילד עושה לי את זה אני שוכחת שהוא לא שלי (בולעת אותו, אם הנימוס/הילד לא עוצר אותי)

[u]היה "שיר סידור משחקים" קבוע שהגננת פשוט התחילה לשיר, וזה היה סימן לכל הילדים להתחיל לסדר כל דבר במקומו[/u]
רעיון ממש טוב, לבצע מעברים בשירה. אני מתכוונת להציע את זה בגן. תודה לך :-)

אני רוצה לציין שמאוד נחמד לי בגן לאחרונה D-:
אני מרגישה הרבה יותר שלמה ומחוברת למה שקורה, לא מהססת לומר את דעתי, ודברים יותר זורמים. סדר היום כבר מאוד ברור לכולם (ילדים, צוות), ויחד עם הבהירות באה אוירה רגועה יותר.
אז נכון שיש ימים טובים וימים טובים פחות, ונכון שעדיין קיימים הרגעים האלו של תוהו ובוהו - רגעים שבהם הילדים פשוט קולטים שבריר של רגע (בדרך כלל זה קורה במעברים) שבו הצוות לא בשליטה מלאה, ובשניה הגן הופך לג'ונגל חסר גבולות, וזה קורה לפחות פעם ביום, אך למרות זאת-
[b]יש כל כך הרבה רגעי קסם בגן[/b] והמון חיבוקים ונשיקות ואינסוף אהבה @}
אני מוצאת לי יותר ויותר רגעים כאלו - בכל פעם שולפת לי ילד אחר, ומתחילה לדגדג אותו ולאכול אותו. וכל כך נהנת מזה :-)
יש לי בגן שם של אחת כזאת ש'הילדים מתמסרים לה', (אני מרגישה שזה לחלוטין הדדי - אני ה-כי מתמסרת) ותהיתי, למה אני אף פעם לא רואה את המטפלות האחרות או הגננת מתמסרות ככה? ואז חשבתי, שאולי זה בגלל שהן אמהות לילדים משלהן...? ושאת האהבה הן מעדיפות להרעיף עליהם (ולא 'לבזבז' על הילדים בגן...?!!)
לא יודעת!

אגב, סבתא לשמונה: דמות גברית בגן זה מ א ו ד חשוב בעיני (בעיקר לבנים, אבל ממש לא רק). יוצר איזון במערכת. באופן לא מפתיע, בכל הגנים/גנונים/פעוטונים אצלנו אין ולו בחור אחד לרפואה.
חבל... /-:

קראתי בעניין רב את הדף.

מתוך נסיוני האישי זכור לי שילדי אהבו מאוד את הגן, דווקא גן עירוני עד שעות הצהרים. כולם, כל אחד בגיל המתאים אצל אותה גננת.
4 נכדי שבקיבוץ (היום הם כבר גדולים) ג"כ אהבו את הגן. ארבעת האחרים, שניים במושבה בגן עם צהרון, ולפני כן במשפחתון, ושניים בת"א עם צהרון וגם הם אהבו את הגן. הגן הכי מוצלח היה לנכדתי בת"א עם גנן גבר. (היום כבר כולם גדולים).
אינני מומחית לגני ילדים, הייתי מורה לכתות גבוהות, אבל מתוך התבוננות מהצד וקשר עם גננות, [b]ברור לי שהעבודה החינוכית הכי חשובה נעשית בגן[/b] .
[b]דודה דו[/b], כפי שכתבת הגננת היא הנותנת את הטון וכמובן חשובות גם כל העצות שקיבלת. בעצמך ראית את ההבדל בין הגננת המחליפה לבין הגננת הקבועה.
הגננות המחליפות הן גננות מוסמכות בדיוק כמו הקבועות והן עובדות כמחליפות רק בגלל שיקולים של סידור עבודה.
גננת מחליפה לפעמים עובדת בחמישה גנים שונים בשבוע ולמרות זאת רבות מהן עושות עבודת קודש ממש. כמובן, גם גננות רבות קבועות יודעות ליצור אווירה רגועה בגן. במשך שנים רבות חלוני השקיף לשני גנים והיה תענוג לצפות בהם.
לעיתים קרובות הגננות היו באות גם בערב לביצוע הכנות ליום הבא.
לא הזכרת אם יש ריתמוסיקה בגן בו את עובדת. הילדים אוהבים מאוד את הריתמוסיקה וזו גם תרומה נהדרת לאווירה נעימה ורגועה בגן.

בס"ה אל יאוש - כפי שנאמר "כל התחלות קשות". לרוב ההורים אין אפשרות לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי ולכן צריך לפעול לשיפור של מערכת החינוך.

הי
מצאתי עכשיו את הדף הזה וקראתי את כולו.
החזיר אותי מיד לילדותי שלי ...בגן הקיבוצי. (לא במובן השמח של העניין :-P).
בכל מקרה, רציתי לספר שהיתה תקופה בה ביתי הלכה לגן בשיטת וולדורף פעמיים בשבוע. הגננת אף פעם לא צעקה שם.
למשל, כשהיגיע זמן לסדר את המשחקים לקראת פעילות בוקר מובנית עם הגננת, היה "שיר סידור משחקים" קבוע שהגננת פשוט התחילה לשיר, וזה היה סימן לכל הילדים להתחיל לסדר כל דבר במקומו. סימן קבוע בכדי להגיד לכולם שזמן לסדר .
ובכדי לקרוא לכולם מהחצר לארוחת הצהריים, היא היתה נעמדת במרפסת ומחללת בחלילית מנגינה כלשהי. תמיד אותה המנגינה, כך שהילדים היכירו את המנגינה, וידעו שזה סימן שנגמר זמן המשחק בחצר וצריך להיכנס לארוחת הצהריים.
אז נכון שהיו פחות ילדים, והמבנה היה דיי קטן, אבל זו שיטה מאוד ידידותית גם לילדים וגם לגרון של הגננת..
ובאמת, אם היה צורך להעיר למישהו, היו ניגשים אל אותו הילד ולא צועקים לו מרחוק.
אתן יכולות להמציא את השירים ביחד אולי.
טוב, אני יכולה להוסיף שאחד החוקים היה שבזמן שמשחקים בתוך הגן אסור לצעוק ולרוץ, למשל, וכשמחכים לאוכל ליד השולחן, אוי ואבוי היה למי שניסה לשחק עם הכלים שלו, הוא מיד היה ננזף בבושת פנים.
אז כנראה שיש אילוצים בגם שקשה בלעדיהם, אבל יש בהחלט דברים שאפשר לשנות.

טוב, זה כל הניסיון שיש לי עם גנים, לשמחתי. קצר ומספיק לכולנו...;-)
מקוה שאולי עזרתי בקצת.
יישר כוח.

[u]מקווה שאני לא מעיקה עם כל ההערות[/u]
להיפך :-)
את צודקת לגמרי, ואני באמת מרגישה שאני כנראה עושה משהו מאוד לא נכון עם הקול שלי, אם המצב כל-כך-חמור-כל-כך-מהר. התחלתי ללמוד, במסגרת הלימודים בהרדוף, [b]שירה[/b] וגם [b]דיבור[/b], ויש לי תחושה שזה עשוי לסייע לי בנושא הזה.
היום הגעתי לגן עם קול ממש צלול יחסית (היו לי כמה ימים רצופים של חג לשקם אותו), ועם החלטה לנסות לשמור עליו כזה. פתאום גיליתי שלפעמים, למשל- בזמן טיול - אני מרימה את הקול כי הילדים רחוקים ממני, וכמובן שחלק לא מבוטל מזה נובע פשוט מעצלנות לשמה (למה ללכת עד אליהם אם אפשר לצעוק?) אז את ההרגל המגונה הזה אני כבר מתחילה לשנות, ובכלל - משתדלת להיות יותר מודעת למה שאני עושה. ולהשתפר.

[u]שנה בלי צרידות לך ולכל הצוות[/u]
א-חו-תי! תודה @}

לא התעייפתי מלהציע הצעות...

שימוש לא נכון בקול זו מגיפה שמגיעה מהרובד התרבותי הישראלי הבסיסי. קשה לתאר עד כמה אנחנו חונקים את מה שיש לנו.
בישראל מקובל לדבר בפה סגור, לאמץ את הגרון ולדחוף את האויר בכוח דרך פתח הפה המצומצם וגם קצת דרך האף.
עוד מכת טבע זה שנשים משתמשות בד"כ רק בחלק הנמוך ביותר של הקול שלהן, ושוחקות אותו מאוד מהר. כדי לא להתאמץ לאורך זמן צריך להשתמש בכל המינעד הקולי לסירוגין - מהגבוה ועד הנמוך.

פתרונות:
א. ללכת לשעורי פיתוח קול (משהו שאישית הייתי שולחת אליו כל אדם באופן בסיסי. בעיני לשיר זה כמו ללמוד לדבר)
ב. ללכת לקלינאית תקשורת
ג. להזמין לכל הגן הרצאה או סדנה חדפעמית של מורה ממש טוב/ה לפיתוח קול או של קלינאית תקשורת.

מקווה שאני לא מעיקה עם כל ההערות :-)

[u]המצב כל כך חמור שאחת המטפלות מסתובבת באופן כמעט קבוע עם מיקרופון מדונה ורמקול קטן שתלוי לה על המתניים[/u]
רק בשביל הדיוק ההסטורי - קייט בוש היא הראשונה להשתמש במיקרופון כזה. אחד מאנשי הצוות של סיבוב ההופעות שלה (1979) בנה לה אותו.
הרבה לפני מדונה.

<הייתי חייבת :-) >


נשמע רע שגננת צריכה להשתמש במיקרופון.

שנה בלי צרידות לך ולכל הצוות |L|

אכן ה-מון זמן.
מלא התרחשויות קרו בינתיים,
ממש כמעט שעזבתי את הגן, מסיבות אלה ואחרות...
עכשיו דברים שבו לאיזון, פחות או יותר.

תמרוש, להפתעתי הרבה עניין האקוסטיקה עלה [b]דווקא[/b] מכיוון הגננת
דיברנו על האפשרות לרפד את התקרה בתבניות של ביצים
אבל אין אישור לכזה דבר
(לא בטיחותי...דליק)
אז מנסות לחשוב על אלטרנטיבות נוספות
[list]
[*] יש את התקרה האקוסטית שניתן לעשות באופן מקצועי, אבל זה כנראה יקר מאוד וגם את זה לא מאשרים -
[/list]
בכל מקרה, נחמד לחשוב על מציאת פתרונות כצוות.
ותודה על האופטימיות (-:

מסתבר שכולנו כרגע צרודות ברמה בלתי אפשרית
המצב כל כך חמור שאחת המטפלות מסתובבת באופן כמעט קבוע עם מיקרופון מדונה ורמקול קטן שתלוי לה על המתניים ? ורק כך אפשר לשמוע אותה.
המממ...
עצוב /-:


[u]הצעתי לך קודם את ענין השירה לפני האוכל...[/u]
רעיון מצוין מצוין ? באמת!
הגננת המחליפה מדקלמת עם הילדים איזשהו שיר קטן לפני ה'בתאבון'
וזה אכן עוזר לילדים לאסוף את עצמם, ובאופן כללי מרגיע את המהומה.
אבל גננת מחליפה יש רק פעם בשבוע, והגננת הקבועה, מסתבר, לא חובבת דקלומים.
אז, לאור התגלית הזאת (אבל די בספונטניות, למען האמת) מצאתי את עצמי מזמזמת לעצמי איזשהו שיר בזמן הבלגאן שלפני האוכל -
"בראש השנה, בראש השנה, פרחה שושנה אצלי בגינה..."
ולאט לאט הצטרפו אלי [b]כל[/b] הילדים בשולחן, וזה הדביק את שאר הילדים ? אפשר לומר שזה היה מפתיע ומקסים, ורק הוכיח לי שזה ממש נכון.

[u]ברור לי שאם אציע את זה לצוות יסתכלו עלי כאילו נפלתי מ... (קהילת באופן טבעי?)[/u]
סליחה??? אני נותנת לך מחקר רציני במדעי ההתנהגות ואת מאשימה אותי ב... קהילתיות... טבעיות... מה זה? :-D

תתקילי אותן עם עובדות. אני באמת ממליצה בחום להרים טלפון ל"בית איזי שפירא", להציג את עצמך ולדבר עם מישל שפירא, המרפאה בעיסוק. אם את רוצה, הנה האימייל שלה: . MicheleS###beitissie .org.il (עם שטרודל במקום #) אני יודעת שהיא תשמח לענות לך ולהסביר לך דברים, וזה יעזור לך להציג את זה לצוות ולשכנע - יש מאחורייך מוסד שלם. אם היית יכולה להזמין אותה או מישהי אחרת שם להרצאה בגן על הנושא - אז בכלל...

אני מסכימה עם כל מילה שהנסיכה אמרה. נכון!!

בעיקר תשמרי על עצמך.
למרות שאין זמן - תשתדלי לאכול טוב.
העבודה מאד מאד מעייפת ונראה כאילו אין צורך בהתעמלות
(כי יש המון עבודה פיזית)
זה לא נכון.
חשוב להתעמל.
אל תשאירי אצלך את כל המועקות.
וגם אם נדמה לך שאת לא מצליחה לשנות,
תזכרי ששינויים קורים לאט מאד.

כל טוב.

שמעתי עכשיו שיוצאים פה לחופש של שבועיים.
שבועיים בגן זה ה-מון זמן
ה-מון שינויים
במיוחד בתחילת שנה.
מקווה לחזור אליכם יותר שלמה, רגועה, בטוחה,
ועם גרון פחות דואב... S-:

בינתיים אני יכולה לומר שהכל משתפר בעקביות
D-:
תודה לכל המגיבות

רק להגיד שאני קוראת ומרותקת.

דודה דו, ממשיכה לקרוא אותך בענין רב. :-)
הצעתי לך קודם את ענין השירה לפני האוכל... ועכשיו באמת זה נשמע קצת מוזר, אבל אני זוכרת התנסות שכזאת אצלי בגן בגיל 5.
תמיד שרנו לפני כל פעילות רצינית וזה עשה איכשהוא סדר בדברים או הכנה לקראת הפעילות הבאה... לא הצלחתי להסביר את כוונתי עד שנתקלתי כאן פתאום בדף: [po]בלוג שלום מאוסטרליה[/po], שבו אם מתארת את חיי המשפחה ביער גשום באוסטרליה, בו קיימת קהילה אלטרנטיבית מיוחדת ומקסימה (בעיני), ויש שם גם גן ילדים שהאוירה בו לפי התיאורים, נשמעת מדהימה. והנה גם הם שרים בזמנים מסוימים!
סתם נקודה למחשבה בשבילך, לא שאני חושבת שניתן להציע הכל בגן שלך וישר ליישם... ממליצה לך לקרוא שם אם יוצא לך.

אני חושבת שיש לילדים בגן הזה מזל שאת שם איתם, ולו בגלל הרגעים הקטנים הגנובים שאת והם זוכים להם מידי פעם.

[po]תמרוש רוש[/po] - תודה על העצות. גם אחותי (העוגיה) הציעה לי את עניין ריפוד הקירות לספיגת רעשים. איכשהו ברור לי שאם אציע את זה לצוות יסתכלו עלי כאילו נפלתי מ... (קהילת באופן טבעי?)
אבל אני יכולה לנסות.... :-) גם לגבי הנורות. (אם כי, שוב - אני לא יודעת עד כמה יתייחסו אלי ברצינות).

תודה לכולן על התגובות :-)
אני מזכירה לכן (ולעצמי) שעברו רק שבועיים מאז ששנת הלימודים התחילה, ולכן כל מה ששפכתי כאן זו קצת 'התבכיינות של ההתחלה'. הכל חדש כרגע: הילדים, הצוות (צריך להתרגל אחת לשניה, צריכה להווצר איזושהיא חלוקת תפקידים ברורה. זה לוקח זמן). חלק מהקשיים, אני מאמינה ומקווה, יעברו מעצמם כשנכנס לאיזו שגרה ('אחרי החגים'). ועדיין - יש את הקושי שתמיד יישאר כנראה, בשל התנאים.
[u]האם דיברת על כך עם הגננות האחרות? האם זו הרגשה שכולכן חולקות בגן?[/u]
קצת דיברנו. אפשר לומר שכולנו מרגישות כך, מלבד הגננת, שכנראה לא מצליחה לראות את הדברים מהצד שלנו, המטפלות.
לה יש 100% זמן איכות עם הילדים. האחריות על ה'בית' וכל מה שכרוך בכך, היא עלינו, ואנחנו הן אלה שצריכות למצוא את הדרך היצירתית להספיק לבצע את כל המטלות במסגרת הזמן המצומצם. זה סוג של מרתון.
[u]יש מסגרות חינוכיות שיכולות לאפשר את זה[/u]
אני בטוחה שקיימות מסגרות כאלה. אני חושבת שזה מאוד תלוי במספר אנשי הצוות על כל ילד, ובגיל הילדים.
אני גם אגלה משהו בסוד: עם גננת טובה באמת (וכבר יצא לי לעבוד עם אחת כזאת, מדהימה) הכל בגן נראה ונשמע אחרת. בשורה התחתונה, הגננת היא זו שעושה את הגן ואת האווירה בו.
הרעיון לחלק את הקבוצה לקבוצות קטנות יותר נשמע נחמד, אבל לא מעשי. סדר היום הוא כל כך צפוף ומובנה, וכולנו כל הזמן בעשייה כלשהיא. לכל אורך היום שתי מטפלות תמיד 'מנוטרלות' (אם במטבח או בנקיונות), וזה אומר שעם הילדים נשארות גננת ומטפלת. חלוקה לשתי קבוצות - כל קבוצה עם איש צוות אחד - לא תיתן כלום במקרה הזה, לדעתי.

אני מאוד אוהבת 'לגנוב' רגעים עם הילדים, בין לבין. לפעמים זה מצליח לי... למשל בבוקר, כשהילדים מתחילים להגיע ומטלות המטבח כבר פחות או יותר מאחורי, אני מתיישבת עם אחד הילדים בפינת ספר, מקריאה סיפור, ולאט לאט מצטרפים עוד ועוד קטנטנים סביבי להקשיב, ולרגע זה ממש מקסים. (עד שהם מתחילים ללכת מכות, או עד שכבר כל כך רועש שאני לא מסוגלת להקריא...)
יש עוד רגע שאני מחבבת במיוחד, כאשר מחליפים לילדים בגדים לאחר ארוחת צהריים. אני תמיד משתדלת להיות שם, זה רגע די נדיר של אחד על אחד - של לבחור את הבגד, של מגע - לפשוט וללבוש, של דיבור... אבל גם זה בלחץ, ויש כל כך הרבה ילדים וכל כך מעט זמן... באסה.
אני יכולה לומר - בגדול - לטובת הגן והצוות, שאנחנו עורכות שיחה בסוף כל יום, ושיחת צוות רצינית יותר (עם רכזת החינוך) פעם בשבוע, מתוך הרצון להתייעל, לשפר, וללמוד כל הזמן.

[po]דודה דו[/po], יופי שהתחלת לכתוב. אני רוצה להמשיך להקשיב (())
מצטרפת לעוגיה, ומחדדת נקודה שנראית לי מהותית: למה לדחוס קבוצה כל כך גדולה של אנשים למקום אחד? זו שאלה שמטרידה אותי, לא מבינה את הקונספט הזה באופן כללי. למה מלכתכילה יוצרים כיתות גדולות כל כך?

לא היה יותר טוב לחלק את זה, שניים-עשר ילדים עם שתי נשות צוות, והקבוצות כמה שיותר נפרדות זו מזו? בתור התחלה - רמת הרעש (והרעש הויזואלי) תרד, וזה משמעותי.
בני כמה הילדים?

עוד משהו חשוב זה לשפר את הסביבה הפיזית כדי להוריד את רמת הרעש: כמה שיותר ריפודים מבד על הקירות ועל התקרה, כדי לספוג חלק מהרעשים. אני מנסה לחשוב על משהו שלא דורש הרבה השקעה כספית: לנסות להשיג בדים פשוטים, משומשים, אפילו "לגלח" אותם מספות ישנות שמישהו זרק, ולצבוע אותם ביחד עם הילדים. אפשר לבחור מראש את הצבעים שמשתמשים בהם, כך שכל קשקוש יצא פחות או יותר הרמוני.
אם התקרה גבוהה מאוד - זה גם תורם להדהוד ולרעש מיותר. אבל כאן אין לי רעיונות...

עוד משהו חשוב זה שיפור התאורה: להחליף את הפלורצנט הרגיל (בהדרגה, כמובן) ב- PL, שהוא פלורצנט שנראה סטנדרטי, שמכיל את כל גווני הקשת, לכן האור שלו פחות קר ואנטיפתי ופחות מעייף את העיניים, וגם לא מהבהב - שזה משהו שמאוד מתיש לאורך זמן, גם אם רוב האנשים לא מודעים לעומס שזה מוסיף על מערכת העצבים שלהם.
ה- PL הוא יותר יקר מהנורות הרגילות, אבל כיוון שאורך החיים של הנורות גדול פי כמה וכמה, זה מתקזז, ולטטוח הבינוני והארוך ה- PL חסכוני יותר (ולראייה: בהודו משתמשים רק בו, מטעמי חיסכון גרידא).

בית איזי שפירא (ברעננה) ערכו פעם ניסוי על השפעת התאורה על התנהגות ילדים בגן ילדים, ומצאו שעם שינוי התאורה (ונדמה לי שגם סיוד הקירות בקרם) ירדה באופן משמעותי רמת הרעש בגן, גם הילדים וגם הגננות צעקו פחות, וההרגשה של הגננות (לפי שאלונים שהן מילאו) השתפרה באופן משמעותי, והן היו פחות עייפות. הם ניסו לבדוק גם אם חל שינוי בילדים, באמצעות בדיקת רמת הקורטיזול בדם, אבל מסיבות טכניות זה לא הצליח להם.
הם טוענים שהשילוב הכי גרוע זה פלורצנט רגיל וקירות לבנים - זה הכי מעייף, ובמקום גדול תמיד תהיה נורה אחת לפחות שמהבהבת. וזה כמובן השילוב הסטנדרטי במוסדות חינוכיים... :-(
כדאי להתייעץ אתם על פתרונות פשוטים יחסית לשיפור הסביבה. אני יודעת שהם ישמחו לעזור.

[u]אם אתם ארבע מטפלות אפשר לחלק את הקבוצה לקבוצות יותר קטנות[/u]
אני מבינה שבכלל לא נשאר זמן לעשיה חינוכית. התפעול השותף דורש את רב הזמן.

[u]אי-אפשר, פשוט בלתי אפשרי לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה. התנאים לא מאפשרים זאת. הם לא מתקרבים ללאפשר זאת[/u]
יש מסגרות חינוכיות שיכולות לאפשר את זה. זה באמת מאוד קשה. לא בטוח שאי אפשר לעשות את זה גם בקבוצה כמו שלכם לפחות לחלק מהיום. למשל אם אתם ארבע מטפלות אפשר לחלק את הקבוצה לקבוצות יותר קטנות וללכת לטיול שיותר מאפשר לעשות מה שרוצים, או לעשות פעילות בחצר בקבוצות קטנות. הבעיה עם מסגרת כזאת לדעתי היא שהצוותים הם מאוד הררכיים ואז קשה לגננת לתת למטפלת שניה או שלישית אחריות על קבוצת ילדים.
מזמינה אותך לפעוטון שלנו לראות איך אפשר לעשות את הדברים אחרת, זה גם קרוב גאגורפית :-)

דודה, קודם כל ברוכה הבאה!
מה שאת מתארת נשמע מאוד מעניין וקצת עצוב..
גם לי מאוד חשוב לשמוע על המצב [b]מתוך[/b] המערכת. בעיקר בגלל העובדה שאני מתלבטת רבות בנוגע לחינוכה של בתי לכשאגיע ארצה חזרה.
מעניין אותי, האם דיברת על כך עם הגננות האחרות? האם זו הרגשה שכולכן חולקות בגן?
אם כן, אולי יש דרך כלשהיא (מנסה לחשוב יצירתית...) להשלטת סדר בדרכי נועם? אני לא שופטת או מבקרת ח"וח.. אני באמת מתעניינת. אולי ע"י שירים לפני האוכל למשל...? או בזמן סידור הגן ע"י כל הילדים? בכל מקרה זה נשמע די כאוטי לעבור יום שלם בלצעוק... (())

בנוגע לדבריה של העוגיה,
_ילדים חזרו הביתה בצהרים!
מה זה אומר על החברה שלנו? על המקום אליו הגענו, על המקום אליו הקידמה הביאה אותנו?_
כן, זהו בדיוק מעגל הקסמים שנוצר בחברה התעשיתית של היום- עולם הצריכה העכשוי יוצר אנשים שעובדים שעות רבות יותר על מנת ליצור לעצמם יותר משאבים, על מנת לשדרג את חייהם וחיי ילדיהם, והתוצאה היא הפסד לילדים כי הוריהם עסוקים במרוץ אינסופי מתקדם במקום לבלות יותר זמן עם ילדיהם.
מדובר גם במצב כלכלי עולמי, נורמות חברתיות להישגיות גדולה שהתפתחה במשך השנים.
אבל זהו הפרדוקס עתיק היומין הנוגע לקידמה. והשאלה היא האם אפשר לשנות זאת?
אמן שנמצא את הדרך... אנא שתפי עוד...!

[u]אני לא מנסה לדמיין איך פועל גן של 30 ילדים עם גננת אחת וסייעת אחת[/u]
היה לי דיון על זה עם אמא שלי (גננת בדימוס) והיא הזכירה לי שגנים כאלה לא כוללים הרבה מהפעילויות שהזכרת - אין הכנת ארוחות, אין ארוחת צהרים מבושלת, אין שנ"צ - הרבה פחות תפעול!
(בנוסף שטח הגן קטן יותר כי אין אזור שינה מה שמוריד אזורים לכיסוי וניקוי).

באותה ההזדמנות נזכרנו גם איך כשאנחנו היינו ילדות לא היו את כל הצהרונים האלה שיש היום, מקסימום היו כמה ילדים (בודדים) שהסייעת היתה לוקחת הביתה לעוד שעתיים. ילדים חזרו הביתה בצהרים!
מה זה אומר על החברה שלנו? על המקום אליו הגענו, על המקום אליו הקידמה הביאה אותנו?

[po]דודה דו[/po],

קודם כל (()) נשמע קשה לשאול את כל השאלות האלה בתוך הסיטואציה..

וגם
מאוד הזדהתי עם
[u]לא נראה לי שזה בהשפעת הלימודים, זה גם לא ממש נסיון החיים שצברתי בינתיים - אולי 'נסיון אחייניות' יהיה יותר מדוייק. אני חושבת שמאז שאני דודה לשתי פֵיות מדהימות - אני רואה את הילדוּת, הגדילה וההתפתחות באופן אחר.[/u]

מדהימות הילדות האלה, הא?
(ותודה לאחותי @}).

וגם
כשקראתי שמתי לב, שזו הפעם הראשונה שקראתי ושמעתי חוויות ממקור ראשון של מישהי מתוך הממסד החינוכי! :-)
התיאור די מדכא :-(

@}

<ממשיכה להקשיב>

[po]דף בלוג[/po]

אני מעלה על הכתב הרהורים שתקפו אותי לאחרונה, עם חזרָתי לעבוד במערכת החינוך. זו לא עמדה מגובשת לטובת החינוך הביתי, או נגד מערכת החינוך, אלא מחשבות וסימני שאלה לגבי איך המערכת עובדת, והאם אני יכולה להרגיש יותר שלמה עם מה שאני עושה שם, כחלק ממנה, אף על פי שזה נוגד לעתים את מה שאני מאמינה בו.
בעבר עבדתי לאורך שנה וחצי כמטפלת בגן חובה קיבוצי. היה מקסים ונהדר, ומאוד אהבתי את העבודה. לאחרונה, עם סיום הלימודים לתואר ראשון בחינוך מיוחד ואמנות, חזרתי למערכת החינוך הקיבוצית, עדיין כמטפלת, הפעם עם גילאי 3 פלוס מינוס.
הפעם זה מרגיש שונה.
לא נראה לי שזה בהשפעת הלימודים, זה גם לא ממש נסיון החיים שצברתי בינתיים - אולי 'נסיון אחייניות' יהיה יותר מדוייק. אני חושבת שמאז שאני דודה לשתי פֵיות מדהימות - הילדות של [po]ה עוגיה[/po] (שנתים וחצי ו- 8 חודשים), אני רואה את הילדוּת, הגדילה וההתפתחות באופן אחר.
אני אסביר:
האחייניות שלי הן ילדות טבע. כאלה שגדלות בבית, מסתובבות ערומות, נוגעות בחיים וטועמות אותם (תרתי משמע) כמעט מבלי שיגבילו אותן. ועל אף שלקח לי זמן להתרגל לרעיון, אני רואה כמה טוב זה עושה להן, כמה זה נכון, ואיך הסקרנות שלהן באה על סיפוקה מכל הגירויים הטבעיים שסביבן.
והנה אני מוצאת את עצמי בגנון ? 25 זאטוטים מקסימים, שמחים, מלאי אנרגיות, ואני אחת מתוך 4 אנשי צוות (3 מטפלות וגננת) שעליהן להשליט [b]סדר בבלגאן[/b] ? וכאן מתחיל החלק הבעייתי. כל שמחת החיים הזאת, והדחף לגלות ולחקור, כל התכונות המדהימות האלה שבאות לילדים בכזאת טבעיות - כל אלו מהווים סוג של מכשול (עבורנו ? המטפלות) בדרך לסדר. וכשאת בתוך זה, את לא רואה את זה. את יודעת שיש לך גן לתחזק: נקיונות, מטבח, ארוחות, כלים... וכן, יש שם גם 25 ילדים, שאין לך יותר מדי זמן אליהם, וברוב הזמן שכן יש לכם יחד, את עסוקה בלנזוף בהם, ולהגביל אותם ? כי אי-אפשר, פשוט בלתי אפשרי לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה. התנאים לא מאפשרים זאת. הם לא מתקרבים ללאפשר זאת. וכמעט בזה זה מסתכם: כ'אשת חינוך', בזמן הקצוב שיש לי עם הילדים, אני עסוקה ב [b]הצבת גבולות[/b]. וזה מתסכל. מתסכל יותר מאי פעם, אולי כי בעבר לא ממש ראיתי את זה (לא היה לי למה להשוות). אני מוצאת את עצמי, אחרי יום עבודה, משחזרת את היום שהיה ואת הדיאלוגים שלי עם הילדים ? מנסה לדמיין שאחד מהם זו האחיינית שלי, הקטנה והעדינה, ופשוט מזדעזת מעצמי.
ואני מזכירה שמדובר בגן קיבוצי ? כזה שנחשב כיום, לפחות ככל הידוע לי, לאלטרנטיבה המושקעת (והיקרה), כשמדובר בבחירת מסגרת חינוכית לילד. אני לא מנסה לדמיין איך פועל גן של 30 ילדים עם גננת אחת וסייעת אחת. (בעצם אני לא צריכה לדמיין ? יצא לי לעבוד, ימים ספורים, בגן כזה. ממש מזמן. ואני לא זוכרת ילדים ? אני זוכרת מגב וסחבה. בחיי).
אני אתן דוגמא קטנה, אפיזודה מיום טיפוסי בגנון, כדי להמחיש על מה אני מדברת...:
ארוחת צהריים. בשולחן שלי 7 ילדים. מתיישבים ומחכים ל'בתאבון' מפי הגננת, ובינתיים משחקים עם הצלחת והמזלג: מנפנפים במזלג, הופכים את הצלחת ומכים בה. איזה מקסים ? הם חוקרים את הסביבה, הם חווים אותה דרך כל החושים... לצערי אני לא יכולה לאפשר זאת. הנפנוף במזלג מסוכן, תיכף מישהו פה ייפגע. והרעש ? אי אפשר עם הרעש. 25 ילדים בחלל אחד קטן זה ה-מון רעש. מתחילה לקחת את המזלגות לאלו ש'לא יודעים מה עושים עם מזלג' (GOD, זה יצא מהפה שלי??), מעירה לאלו שלא יושבים יפה על הטוסיק, וכל זה עוד לפני שהארוחה התחילה. עוד מילה על הרעש: הרעש הזה, באופן טבעי, קיים בגן כל היום, כל הזמן ? מלבד, אולי, בזמן מנוחת הצהריים (גם לזה עוד נגיע). הרעש הזה מאלץ אותי לצעוק. לא מתוך כעס, לא כדי להפחיד ? פשוט כדי שישמעו אותי. אבל זה לא נשמע טוב וזה לא מרגיש טוב.
בחזרה לארוחה. יש לנו זמן קצוב, וגם הסבלנות של הילדים קצובה. בזמן הזה צריך להספיק להציע לכל אחד מהילדים מכל המבחר שעל השולחן, לשים בצלחות, לוודא שכולם אוכלים (ולזכור מי אכל מה, כי אחה"צ ההורים ישאלו) לוודא שכולם שותים את כל המים (סוגיה בפני עצמה), בין לבין לנסות לאכול גם משהו בעצמי, והכי חשוב ? להשליט סדר, כן?
אבל מה לעשות שכל כך כיף לצייר עם הרוטב הסגול של הסלק על השולחן, לזרוק קצת אורז לתוך כוס המים ולראות מה קורה לו, לשחק עם האטריות ובכלל ? לאכול בידיים, זה כל כך כיף (מי כמוני יודעת)... למה אני צריכה להמציא איזה מבט קשוח ולאסור עליהם לעשות את כל הדברים המעניינים האלה???? למה... כי אין ברירה. אוף. באמת שאין ברירה.
ואין בכלל מה לדבר על התעניינות בכל אחד ואחת, יחס אישי, ושיחת חולין ביני לבין הילדים בזמן הזה ? לצערי, זה כמעט ולא מתאפשר. יש יותר מדי התעסקות במותר ואסור ? בעיקר באסור.
זאת דוגמא די מייצגת, שמשקפת את הקונפליקט שאני מתמודדת איתו בימים אלו. אני מגיעה בבוקר לגן, לוקחת נשימה עמוקה, וחושבת לעצמי שהיום אני אצליח למצוא את האיזון בין מה שמצפים ממני לעשות, לבין מה שאני חושבת שנכון לעשות, ואמצא את הכוחות לבצע את זה, בהתחשב בנסיבות. זה מעייף ומטריד, אני מסיימת את היום נטולת אנרגיות, אבל זה חשוב לי מספיק כדי להמשיך לנסות :-)

[sub][po]דף מומלץ[/po][/sub]