עדיין שבוע עבר ואני עטופה בעצמי. הכאב בא והולך וכשהוא נמצא אין מרגוע לנישמתי. הוא עוד לא חזר האהוב. זה מוזר מעולם לא היינו כה רחוקים כאילו מת ומשהו מת בתוכי.

חיכיתי לתגובה אבל לא כזו- סליחה. אני יודעת שזה בא מכוונה טובה אבל זה נשמע כמו לברוח לאלף מקומות , לא להיות רגע עם עצמי עם הכאב שלי. להתחיל משהו קדחני כמו חיפוש עצמי זה נשמע לי כמו להסתובב סביב הזנב של עצמי בניסיון לתפוס אותו. אני יודעת שאני צריכה לאהוב את עצמי ואני אכן אוהבת. אני פשוט עצובה מאוד, בא לי לבכות וקשה לי אולי כי אני מודעת עד כמה היקום מלא וקיים ושאני שם גם איתי עם עצמי ובכל זאת זה מן קונפליקט כזה...לא יודעת אם אני ברורה אבל קשה לי להגיד אחרת. איפה מוצאים אנשים שאפשר לעשות איתם כמו שהצעת בלי לדוש?? כל הפרצוף שלי מלא במה שקורה לי.

כואב לי בלב, הדמעות עומדות בפתח אבל לא יוצאות. הבן זוג שלי עזב אותי כבר 3 ימים שאנחנו מנותקים. האיש שחייתי איתו הוא זר ומרוחק עכשיו. 10 שנים חיינו אחד את השני נשמנו אחד את השני. בקושי היינו נפרדים לשעה. אני מתחילה מעכשיו אבל יש סיפור שלם
סיפור שהולך ומתכהה והלב שלי כבד. כבר 3 ימים אני בביתי לא דיברתי עם אדם מחכה לו ויודעת שיש קרע בנינו קרע שנפער והחור או התהום נעשים קשים יותר לגישור. אגיד על עצמי שאני מלאה בקשקשים, מגננות, פחדים. ןעכשיו שהוא הלך אני לא יודעת אם להחליט שזה טוב או רע?? פתאום אני לא יודעת מה אני רוצה כי תמיד זה היה קשור לרצון שלו. ועכשיו אני עלומה לא יודעת פתאום מי אני ולמה אני פה!??? מרגישה שאין בי אנרגיה היא נעלמה איתו כשהלך ממני.אין לי עם מי לדבר כי הריבים שלנו לא מדוברים בנינו - הוא לא אוהב לדבר. ויש בזה משהו כשחושבים על כך שקשה כל כך להשתנות ומה הטעם בהאשמות או מילים ללא תוכן ובמה יש תוכן האם אבטיח שאשתנה ולא אשתנה האם יש בכך תוכן?? מצד שני שחכנו להיות רכים אחד עם השני יש רק הטחת האשמות- ואמרתי אני כבר מוכנה ומוגנת בקשקשים. זה עוד מהילדות זה לא חדש אבל הוא היה פעם רך מפרק את ההגנות לפרוסות חדירות וכולתי לבטוח בו ולהפתח ולתת לעצמי לראות שאני לא מושלמת. אבל עכשיו זה לא כך הוא נהיה ביקורתי אני אשמה בכך שאני לא מושלמת אבל לא יכולה להודות בקול רם. בשקט ביני לבין עצמי יש צדק בדבריו אבל אני לא יכולה לשמוע את הביקורת. אני רוצה שיקבל אותי כפי שאני. אז אני עונה לו שהוא גם בעל חסרונות שהוא כך וכך והוא מכחיש ואני מכחישה. ועכשיו היכן אנחנו??? אני בלב כואב מרגישה שננעץ בי פגיון ואני מדממת. סליחה על הדרמטיות כך אני מרגישה. אבל הכל מבפנים ויאן לי מה להגיד יותר. עכשיו תורכם......

אני יודעת, שהמסע האמהי שלי, שעבורי אישית, הלך והתעצם כשבחרנו לעבור לחינוך ביתי, הציף הרבה מהדברים, מהחסר, ממה שלא היה ושכבר לא יהיה... פתאם דרך ההורות שלי, החיבוקים המרובים, הנשיקות אבל גם הטעויות, הנפילות, הקשיים, הצעקות וכו', אני פוגשת שוב ושוב את חוויות הילדות שלי ונוגעת בכאב שהיה טמון שם זמן רב.

כמה שאת צודקת. וכשהילדים יהיו גדולים יותר אז תזכרי בחוויות מהגיל ההוא וככה, לאט לאט,
תעברי את התיקון ואת ההשלמה עם מה שלא ניתן לתקן. בעיניי- זה מסע נפלא.
בהצלחה!

אני יודעת שמדובר בתהליך עצום של החלמה ותיקון, אבל מרשה לעצמי לכאוב ולשתף בדרך.
מבינה אותך מאוד,
גם בי יש כאב, צער ותחושה של חסר בקשר עם הורי,
עשיתי ועדיין עושה תיקון.

טוב אז לגביה כתבתי קצת.

אני אישית עוברת מסע מרתק של יציאה מעבדות לחירות. מקורבנות לאחריות. מנסיבתיות לבחירה וכוונה.
אני חושבת שהתהליך שלי עוד יותר מקצין את התהליכים או האי-תהליכים בצד האחר. זה מחדד את המצב ומבליט שאני כבר לא משמשת בתפקיד המציל במשולש הקורבן. אני סופסופ מוכנה להיתפס כ"לא בסדר", "אנוכית" וכו' ובתוך תוכי לומדת להשקיט את הצורך העצום הזה לרצות.

מערכת היחסים שלנו היתה כזו מיום שאני זוכרת אותה. "תהיי בסדר, יהיה בסדר, תרימי ראש, תסבלי..." אני זוכרת אחורה ולצערי גם מהזמן הדי קרוב דברים מאד גדולים וקשים שעברתי ובמקביל הייתי צריכה כל הזמן להכיל גם אותה. לקבל את זה שקשה לה ושהיא תובעת ממני לפנות לה את כל הבמה והמקום.

אני מתקשה לכתוב הכי ברור, כי לא רוצה לחשוף ולהחשף מעבר לנדרש. אני רק יודעת היום, שההורים שלי ובעיקר אמא שלי לא היו ולא יהיו ולא מהווים כרגע מקור לתמיכה עבורי. מערכת היחסים הבסיסית הזו, השפיעה על המוו אמונות שלי לגבי העולם, אנשים בעולם והיכולת לתת אמון.
אני הולכת ומשתחררת מזה, אני משתדלת לקחת את הטוב ביותר ממה שקיבלתי בהם כי יש בהם גם הרבה טוב.

אני יודעת, שהמסע האמהי שלי, שעבורי אישית, הלך והתעצם כשבחרנו לעבור לחינוך ביתי, הציף הרבה מהדברים, מהחסר, ממה שלא היה ושכבר לא יהיה... פתאם דרך ההורות שלי, החיבוקים המרובים, הנשיקות אבל גם הטעויות, הנפילות, הקשיים, הצעקות וכו', אני פוגשת שוב ושוב את חוויות הילדות שלי ונוגעת בכאב שהיה טמון שם זמן רב.

אני יודעת שמדובר בתהליך עצום של החלמה ותיקון, אבל מרשה לעצמי לכאוב ולשתף בדרך.

פתאם מולה התחילו נשים להגשים את עצמן, לפתח קריירות מרשימות והיא בין המיצרים
ואולי נכון יהיה לאפשר לה לעשות איזשהו תיקון לעצמה או פשוט לתת לה לנוח מציפיות של אחרים (וגם לך (-: ).

הו משליכות על ילדיהם את התסכול שלהן ממה שהן חוו וחוות

ואנחנו?
רק תקראי פה את כמויות הדפים שנכתבו בדיוק על זה. למשל מהיום:
למה שלחתי לגן
אורנה שפרון (על הכעסים ועל הנסיונות לחנך).

כשכתבתי על כך שהבנתי את אמא שלי והתחלתי מסע השלמה, זה מפני שיכולתי סוף סוף
לראות את כמות הציפיות הלא נורמלית (אבל מאד בנורמה) מעצמי, מילדיי, מבעלי, מהוריי, מאחיי ומחבריי. את התמונה שאני מציירת לעצמי בראש (כי קראתי, כי ראיתי בסרט, כי נדמה לי שאצל האחרים).

תודה על היותכן. זה תומך ועוזר בתהליך הנגיעה והחפירה בכאב הזה.


אני חושבת שיש כאן שנימישורים:
אמא שלי והקורבנות שלה מחד, ואני מול עצמי ומול העולם מאידך. וכמובן שיש את נקודת המפגש, שיש לה את החלק הכי מעצב ומשמעותי.

אמא שלי - היום, מהמקום שבו אני מסתכלת עליה או "מנסה להכינס לראש שלה" מרגיש לי שהקורבנות שלה היא תוצר של מסורת ותרבות. מסורת של נשים מרצות, כאלה שמקריבות את עצמן על מזבח הקריירה של הבעל, מולידות עוד ועוד ילדים בלי שהן באמת יודעות למה (סליחה סליחה סלהיח על הבוטות והנחרצות), מתעייפות מלגדל אותן ולעסוק במקביל במשרה חלקית שקשורה איכשהו גם היא בחינוך ילדים (הוראה וכו'). ופתאם בגיל 60, הו מגלות שנמאס להן מהכל.
בעצם, כבר הרבה קודם, הו משליכות על ילדיהם את התסכול שלהן ממה שהן חוו וחוות כחוסר ברירה, כאין אפשרות לבחור, מחוסר ההערכה (העצמית) של הבעל, המשפחה מורחבת והסביבה ועוד ועוד ועוד.
אני חושבת שאמא שלי צמחה לתוך תרבות מאד מבלבלת, פתאם מולה התחילו נשים להגשים את עצמן, לפתח קריירות מרשימות והיא בין המיצרים.

(פעוט תובע את המחשב לעצמו... אמשיך כשאוכל)

• אני מנסה להבין, איך בעבר היו היחסים בינך ובין הורייך?
• הורים בשלב מסויים, לעת זיקנה, רוצים לקבל מהילדים קצת פינוק חזרה (וזה בעייתי כשאין קירבה ותחושה אמיתית של נתינה).

אני רוצה להציע משהו, ואם זה לא מתאים לך- תמחקי.
אני מנסה להכנס לראש של האמא (נו, כמובן, האמא שלי אבל זה נשמע ממש דומה).
יש לה ציפיות וקודם כל ציפיות מעצמה. הנה היא, ראש השבט, והיא רוצה לעשות, להכין, לשחק, לדאוג לכולם. מין משפחה גדולה ומאוחדת.
אבל מה- אין לה כוח. אין אנרגיות. וזה כל-כך מעצבן אותה ומדכא אותה שהיא משליכה את זה על ילדיה. זה בגללם. כי הם לא עוזרים. כי הם לא מבינים רמזים. קשה לה להודות (גם בפני עצמה) שהיא לא מצליחה ליישם את הפנטזיה שלה.

את יודעת, כשאני ניסיתי להכנס לראש של אמא שלי, פתאם התחלתי להשלים עם כל מיני דברים. כאלו שישנם והם מעציבים או מרגיזים וכאלו שאינם.
ואז גם התחלתי במסע להשלמה עם עצמי ועם בן-זוגי ועם ילדיי וחבריי. זה לא אומר שאין אכזבות אבל הן הולכות ונמוגות, מתמוססות.

מבינה את הכאב ומאחלת חיבורים והפרדויות כמו שמתאים רק לך.

אהובה ויקרה עד מאד
כמעט והפניתי אותך לדף הזה..
שולחת לך אנרגיות וכוחות לשעור הלא פשוט הזה ,שאת מתמודדת איתו באומץ עצום!
את נפלאה כמו שאת, נשמה מיוחדת שכמוך, ואהובה אהובה!!!

אני איתך!
<אם תרצי למחוק אין בעייה.. רק תזכרי בבקשה כמה את מדהימה>

וואו
מאוד מזכיר את אמא שלי.
גם אני רק עכשיו מעיזה לפעמים להגיד לא כשהיא מבקשת/דורשת משהו, בלי רגשות אשם.
יש לך מושג מאיפה נובעת הקורבניות שלה? היא מודעת לזה?

הי נוגעת.
אני קוראת את הבלוג הזה מיום היוולדו ועוקבת בהתעניינות כי נראה שענייני משפחה הם תמיד טעונים ומלמדים כ"כ הרבה על עצמינו ואנשים בכלל, ומן הסתם כל אחד (גם אני) סוחב את החבילות שלו.
נראה לי שעלית באמת על לב ליבו של העניין ברוב המקרים - ציפיות.
ונראה לי שמה שאת עושה הוא בדיוק הדרך. לצמצם עד כמה שאפשר את הציפיות (אני בעבר הגעתי אף למצב שבו דמיינתי שאדם מסויים פשוט לא קיים, כך שציפיות ממנו היו דבר ממש לא רלוונטי).
ונראה לי שעוד דבר שעוזר הוא באמת לוודא שכשאני נותנת, אני עושה זאת רק מתוך רצון אמיתי, בלי קשר בכלל אם אקבל חזרה בשעת הצורך. המדד הזה, ממש מציל אותי לפעמים מתסכולים ועלבונות. כשאני שואלת את עצמי את השאלה הזו, לפעמים אני מגלה, שאני מצפה לתמורה ואז מוותרת על ה"תענוג" של נתינה מאומצת. לפעמים אני מסיקה שאני רוצה עכשיו לתת או לעשות דבר בכל מקרה עבור מישהו כי זה ימלא אותי סיפוק או אושר ואז עושה את זה באהבה ובהתרגשות כזו של נתינה.

בכל מקרה נשמע שאת ממש בכיוון.
המון הצלחה
ושנה משובחת (-:

אנחנו גרים קרוב להורים. מרחק של כ- 8 דקות הליכה. אני מרגישה שמאז שהתקרבנו כל-כך המצב נעשה יות רויותר גרוע.
במנוחת צהריים של היום הצלחתי לשים את האצבע על הסיפור: הכל שאלה של ציפיות. אני חושבת שכשהיינו רחוקים פחות ציפיתי ופחות הפיחו בי ציפיות.
עכשיו כשאנחנו כל-כך קרובות, אני מגלה שיש דברים בסיסיים שאני עדיין מרשה לעצמי לצפות מהם ואני נופלת שוב ושוב בבור הזה.
מעבר כמובן לכל ההערות של הסביבה על כמה כיף לי שאני קרובה להורים ובטח הם נורא עוזרים.
אני מבינה היום שחלק משמעותי המדכאון אחרי לידה שחוויתי אחרי הלידה האחרונה היה כרוך בתחושת האכזבה הגדולה והעצומה למול הציפיות מהם.

משהו בזה חידד לי שמאז ומתמיד היה איזה היפוף ביננו. אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי האמא שלה. באה לחלץ אותה, להושיע אותה, לעשות למענה דברים. היא מתקשרת לבקש ממני כל מיני טובות ועזרה.

אני מתחילה לראות לעומק את הדרך לצאת מכל זה ואפילו מיישמת.
עצמאות נטולת צפיות. אפילו לא הכי טריואיאליות. אפילו כשהיא לכאורה מציגה רצון עז לסייע ולעזור (כי יש להז אחר כך מחיר מאד כבד). אפילו שהיא עושה למען אחים אחרים שלי דברים שאני לא מעיזה לבקש.
פשוט לנקות את המקום הזה. לצמצם אותו עוד ועוד עד שיתפוגג, להעצים את עצמי, את עצמנו.

סליחה על החשדנות. את מוזמנת לכתוב ולשתף בכל מה שעובר עלייך.

סליחה סליחה

אוייי, חס וחלילה, לא התכוונתי שזה יישמע כך...
רציתי באמת באמת לדעת מה באמת כואב, לא חלילה בטון צורמני. טון מתעניין לחלוטין, לפני שאגיב.
פשוט אני עוברת דברים דומים עם משפחתי, ולא רציתי לכתוב משהו שבעצם בא מהמקום הפגיע שלי, אלא להבין מה מפריע לך...
מתנצלת מעומק הלב.

אתם גרים קרוב להורים ונפגשים לעיתים קרובות? (ארוחות שישי ביחד?)

קוראת וחושבת שהמטרה שהצבת לעצמך היא בהחלט אפשרית. והעיקר, שלא יהיו לך יסוריי מצפון. כי מותר לך.
מותר לך לחיות את החיים שלך בלי שמישהו יהיה מרוצה או לא מרוצה ממעשייך. הרי את ההורים שלנו אנחנו מכירים בע"פ, ואין טעם להתאכזב שוב ושוב. אפשר לשמור על קשר ועדיין לשמור על איזשהוא מרחק מגן, כי המרחק הנפשי הקטן הזה מאפשר יחסים יותר טובים לטווח ארוך.
מקווה שהובנתי.

שוחחתם, את והאחים, עם ההורים על המצב?

שוחחנו ביננו הבנות, אחרי סיפור פסח. עם האח שלי ממש קשה לדבר. אבל חזרנו על אותה טעות כמעט.
בהתחלה, רציתי לצמצם נזקים והצעתי לחלוק איתה את כל ארוחות החג. אחר כך קלטתי שאני שוב חוזרת על הטעות הנפוצה שלי, להיות המצילה שלה. זה לה הכיוון הנכון בעיניי. כי אחר כך אני מתמלאת מרמור ותסכול וכו' וכו'.
אני באמת חושבת שיש לכל אחד אחריות על מעשיו ושהיא זו שצריכה להציל את עצמה אבל אולי עם קצת יותר רגישות מצדנו היינו יכולים להחליט שאנחנו לא באים. אף אחד מאתנו. מוצאים פתרון אחר ומזמינים אותם אלינו. זאת ההחלטה שהתגבשה בי אחרי החג הזה.
אולי צריך לפעמים לדרוך שוב ושוב על אותה יבלת כדי להבין מה לעשות איתה ??

בכל מקרה. הארוחות המשותפות והמטען שעלה בהן (ובאמת שזה כבר דבר שבשגרה לצערי...) הוא התחושה החזקה שהיא מתקשה לקבל אותנו (ואת עצמה) כפי שאנחנו ולי אישית יש את התחושה שלא משנה מה אעשה, תמיד תהיה לא מרוצה ממני. זה מין מצב כזה שאי אפשר לנצח בו.

היא עמוסה לעייפה בתחושה קורבנית ואני כבר תקופה ארוכה במלחמה האישית שלי נגד הנטיה שלי לקורבנות.
אני רוצה לבחור מה לעשות בחיים שלי ולא להיות מובלת על ידי הצורך האינסופי לרצות...

המסקנה הנוספת שלי מאתמול היתה שאנחנו חייבים לעבור דירה. להתרחק קצת, לבנות לנו חיים משל עצמנו בלעדיהם. למרות שאנחנו כבר די עושים את זה, ובסך הכל טוב לנו כאן...

אולי אם אצליח במטרה שהצהרתי עליה:
אני רוצה להצליח להבין שמה שלא היה, גם לא יהיה. להפסיק לחפש את האהבה הזאת שוב ושוב ושוב. לקבל אותם כפי שהם. לקבל אותי כפי שאני ולהשתחרר מהעול המכביד הזה.
לא ארגיש את הצורך הזה להמשיך ולברוח...

שוחחתם, את והאחים, עם ההורים על המצב?

מצטערת פלונית, אין בדף הזה בשום פנים ואופן מקום לקולות שיצרמו לי או יעשו לי לא נעים לכן ערכתי אותך החוצה.
אולי צריך לכתוב גם דף תמיכה

קוראת.

המרגיעון: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה.

@}@}

גם אני

גמני.

קוראת אותך.

יש את הקטע הזה של משפחה. את המיתוס הזה ש: "משפחה היא מעל הכל". פעם העזתי להגג בקול שאצלנו זה לא ממש ככה, ושאני לא יכולה להעיד שמה שלא יהיה אני אוהבת את בני משפחתי יותר מהכל או מכל אחד אחר. אמרו לי שאני לא יודעת על מה אני מדברת...

שנים ועדיין עסוקה בלנסות להבין מה לא בסדר איתי. ולמה מערכת היחסים הזאת כל-כך קשה, פוגעת ותבענית עבורי. אז קראתי את הדרמה של הילד המחונן של אליס מילר והאסימונים התחילו ליפול ולא מפסיקים להדהד בי מאז.

שנים אני חיה את החסר, מנסה למלא אותו שוב ושוב. מזמנת לחיי אינסוף הזדמנויות לתת לו להתמלא ושוב ושוב הוא נשאר ריק וחסר וכואב כל-כך. אין שם אהבה. לא היתה שם אהבה אף פעם.
אני לא חושבת שההורים שלהם אהבו אותם.
אני רוצה להאמין שכל דור עשה הכי טוב שהוא הכיר וידע.
כמו שאמהות בקיבוצים של פעם, חשבו שהן עושות עם ילדיהם חסד ונותנות להם את הטוב ביותר כשהניחו אותם לישון ולגדול בבתי התינוקות ובבתי הילדים...

אני רוצה להצליח להבין שמה שלא היה, גם לא יהיה. להפסיק לחפש את האהבה הזאת שוב ושוב ושוב. לקבל אותם כפי שהם. לקבל אותי כפי שאני ולהשתחרר מהעול המכביד הזה.

את החג הזה פתח אבא שלי בנאום לאומה, על כך שזו השנה האחרונה שעורכים את ראש השנה במתכונת הזו. שהם כבר שניהם עייפים ואם רוצים לעשות יחד אנחנו, הילדים חייבים להרתם יותר לעזור להם. הם נופלים מהרגליים.
חשוב שאציין, שהשנה, בשונה מאי פעם, הכנו כל אחד ארוחה שלמה לחג.

במהלך החג הציניות עלתה לשיאה, זרקנו הערות קטנות אך כואבות ומכאיבות לגבי הפעם האחרונה הזו. אבל האמת, שעכשיו, אחרי שהכל מאחורינו אני מבטיחה לעצמי, בלי נדר, לעולם לא לעשות את זה ככה יותר.

מוצאי שבת, אחרי חג ארוך במיוחד.

הכל היה שם בעצם עוד הרבה לפני.
אחותי כבר רמזה לי שאמא שלי הייתה מעדיפה שלא נהייה כאן בחג, כדי שלא תצטרך לארח אותנו.
בהתחלה, כשרמזה לי, כעסתי. גם על אחותי שציטטה דברים שלא נאמרו ישירות אליי וגם על אמא שלי.

התחלתי להחרים אותה בליבי ולהתמלא כעס. אחר כך אמרתי לעצמי: "רגע, מה פתאם אני כועסת כל-כך על משהו שלא נאמר ישירות אליי אלא הגיע אלי כבדרך אגב ? " החלטתי שכל עוד לא נאמרו לי דברים באופן ישיר וברור לא אתייחס לרמיזות האלה.

הימים עברו והתחלנו להתארגן לחג, הכל היה שם כל הזמן. טמון ומשולב עמוק בכל ההערכות, ההתקשקשויות שלנו על מי יכין מה ועל סוגיית העזרה.

עכשיו, אחרי שהכל כבר נגמר אני מבינה: היא באמת לא רצתה לארח אותנו. אולי גם לא רצתה לארח את האחים שלי. מתרשמת שבעצם, יותר מהכל, רצתה להתארח. כבר הרגשנו את זה אחרי שבת חול המועד בפסח. אין לה כח יותר לארח את כולנו. שוב ושוב היא עושה את זה כדי לצאת ידי חובה. טורחת ועמלה כל-כך הרבה ובסוף לחוצה, עצבנית, חסרת סבלנות והכל הופך להיות כמעט בלתי נסבל.

דף בלוג
דף תמיכה

הנה אני עוצרת להתייצב מול הכאב. הפצע הפתוח שחוזר ונפתח ומדמם כל פעם מחדש.

אמא שלי. אבא שלי. ההורים שלי. כל מה שהייתי רוצה שיהיה, כל מה שהובטח ואינו. ואולי דרך הנגיעה בכאב אצליח סופסופ להכיר, להוקיר ולהודות על כל מה שיש.