_הגעתי לפה בעקבות גריין של בועז שבו הוא מדבר על שוקולד בלגי, ומה מתחשק לי עכשיו?
כן, בדיוק_
חחח גדולה
גמני באתי מאותה הסיבה בדיוק ורק אחרי שקראתי אותך הבנתי מדוע כיבדתי את עצמי במנת גלידת פיצפוצים נדיבה במיוחד
לחיי השוקולד!

לדעתי רלוונטי. למה למחוק?

האם רלוונטי?
האם מתאים ל דף_ למחיקה ?

יופי... הגעתי לפה בעקבות גריין של בועז שבו הוא מדבר על שוקולד בלגי, ומה מתחשק לי עכשיו?
כן, בדיוק.

אישה יפה, אני בטוחה שאת יפה גם אם לא רזית.
במשך חודשיים הלכתי יום יום 50 דקות ולא רזיתי בכלל (אכלתי יותר ועשיתי חשבונות עם עצמי - "זה יתאזן עם ההליכה בערב". היום אני הולכת רק שלושה ימים בשבוע, ושמחה שלא עליתי במשקל.

אישה יפה, מה שלומך?

ודווקא החודש הזה היה מאד בעניין של - להיות אני עצמי - גיליתי כל כך הרבה דברים חשובים. בכיתי. אחרי שנים שהמעיין הזה היה עצור. עכשיו זה קל יותר לבכות על בסיס יומי, או כשזה באמת נדרש.
האם אהיה אי פעם רזה?
האם יהיה לי פעם את הגוף שאני חולמת עליו?
האם אי פעם האוכל לא יהיה הנחמה שלי? האם תהיה לי נחמה אחרת?
אומרים זה מסע לכל החיים. זה בסדר, אני לא ממהרת, אני רק רוצה לדעת שזה צעד בכיון הנכון.

אני עוקבת בעיון....וזה כאילו התבקש לדעתי..
זה נראה לי כמו חלק מהתהליך....
מנסיון שלי הקטעי "שתיקה " הללו הם חלק חשוב של עבודה והפנמה...

לפני חודש הפסקתי לכתוב, אין לי מושג למה. גם הפסקתי להתאמץ ולרזות. אין לי מושג למה. שהיתי במה שקוראים "עילפון זמני". הבוקר התעוררתי מול המראה ונזכרתי - לא הייתי אמורה להרזות? מה בשם אלוהים קרה איתי בחודש האחרון? קראתי ברפרוף את הדף ואני לא חושבת שזאת הייתי אני. אולי באמת הייתי צריכה יותר את הפידבקים מאשר את ההרזיה?
אין לי מושג מה הצעד הבא שלי.

> העברתי לפה, נראה לי יותר מתאים. בועז.
תודה, אני מעריכה את מאמציך וגם את ההישגים שלך ובכלל צדקת קצת לגבי הצורך שלי בפידבק, אבל הוא לא קשור לאוכל, הוא קשור לצורך שלי בפידבק ובשיחה. בעיקר אני כותבת בשביל עצמי, כדי לנהל מעין מעקב אחרי מה שאני עוברת. אני מבטיחה להתעמק יותר בשיטה הזו, אם כי בבסיסי אני אנטי שיטות. השיטה הכי מתאימה לי היא זו שאני ממציאה והיא פשוט הכי עובדת, בינתיים
נראה מחר על המשקל

טוב, פיניתי קצת זמן וכתבתי את דיאטת The Zone, מקווה שיעזור לך.
אני חושב שאת צריכה למצא דרך להפוך את האכילה לחלק פחות מהותי (לטוב ולרע בחיים). החברה פה נחמדים אבל אי אפשר להיות תלויים בחיבוקים שלהם.

אני לא עושה דיאטה. ההנחייה שלי לעצמי היא לאכול בארוחות עד כדי שובע אמיתי ובשליטה. בוודאי שאהיה רעבה כשאני מפחיתה את כמויות האוכל שהגוף שלי רגיל אליהן, אבל הרעבה זה לא טוב. אתמול הייתי מורעבת וזה לא היה טוב, אבל גם משועממת וצמאה. לא קרה כלום מזה שחיכיתי ולא אכלתי, אבל אני יודעת שאני לא צריכה להגיע למצב כזה.
לפעמים, וזה קצת מה שקרה אתמול, אחרי שהבהלה הראשונית מהרעב חולפת מסתבר לי שזה באמת רעב למשהו אחר - אתמול זה היה לשיחה עם החברה שלי ולמים...
היום ממש טוב לי. לפני שיצאתי מהבית ולמרות שמיהרתי אכלתי ושתיתי כדי לא להיתקע מאוחר יותר רעבה וצמאה. הייתי גאה שאני דואגת לעצמי.

הרבה יותר פשוט בשבילי: גיליתי שתחושת רעב היא בעצם צמא. ואז אני שותה וה"רעב" עובר. כי הוא לא באמת רעב, אלא צמא שלא הצלחתי לזהות.

בהמשך לבועז:
אם את מרגישה רעב, את שואלת את עצמך "האם אני רעבה לאוכל, או למשהו אחר? - אהבה, חיבוק, תשומת לב, שקט, נחמה כי פגעו בי..."
אם התשובה היא משהו אחר - את יכולה לנסות להתגבר על הרעב, ואולי לתת לעצמך משהו בשביל הרעב האמיתי.
אם הבטן מקרקרת - אנא, אכלי!
שולחת חיבוקי תמיכה.
יש לי עוד סיפור - פעם הייתי כנערה במחנה קיץ. היו ארוחות מסודרות בחדר האוכל, ואני כל הזמן הייתי רעבה! בסוף קניתי לי חטיף שוקולד ושמתי אותו על השולחן בחדר שלי. באחת הרעב שקט. הידיעה שיש לי אוכל זמין אם רק ארצה אותו, הרגיעה אותי ואת תחושת הרעב המדומה, שבעצם היא קולות מנגנוני ההישרדות שלנו להשיג אוכל (ולא בהכרח לאכול אותו?)

לא, אל תעשי לעצמך את זה. כמה זמן תצליחי לשמור על משטר עם הרגשות כאלה?
תטרפי חסה, תשתי מים, אפילו תצאי להליכה, אל תקשרי את התהליך שלך עם רעב! את צריכה להרגיש טוב ולא רע.
יש גם השלכות שליליות על הגוף - ירידה ברמת האינסולין, ומנגנונים שהגוף מפעיל כשהוא רעב ל"שמירת שומן" על ידי עיכול יעיל יותר כי הוא קורא מצב של מצוקה. בארוחה הבאה תאכלי יותר, תעכלי יותר ורק תחזקי את הקישור האסוציאטיבי שבין אוכל להרגשה טובה (וחוסר אוכל עם הרגשה רעה).
איזו דיאטה את עושה?

עכשיו אני רעבה, רעבה, רעבה
ויש לי עוד שעה לארוחת הערב
אני אהיה רעבה עכשיו שעה ונראה מה יקרה לי. אני נושמת עמוק ואומרת לעצמי שאני לא אמות מרעב. מוזר, אבל יש בתוכי מישהי שממש מפחדת שזה יקרה.

היום קמתי עם מצב רוח טוב, מאד לא אופייני לזמן הירח שלי (ז"א המחזור). גם אומרים לי שרזיתי, למרות שזה כנראה רק השכגבה ההיא בסנטר שיורדת ראשונה. אצלי התהליך הולך ככה - קודם כל עצמות הסנטר , אחר כך עצמות הבריח (כבר התחילו), אחר כך עצמות האגן ובעיקר אלו שיושבים עליהן - אותם כבר לא פגשתי מזמן. אני יודעת שהן שם, אבל זה יהיה נחמד לראות אותן ולהתנדנד עליהן.
אולי כל חומר כזה שהופך לצמיג כזה מסביבנו קצת מוהל את עצמנו בתוך הגוף הזה?
קראתי שוב ושוב ואני לא בטוחה שאני מבינה.

כשאני אוכלת זה בעצם לקחת מהעולם חומרים ולהפוך אותם לשלי
אולי להפוך אותם לעצמי? ראיה מעניינת (קצת קולוניאליסטית (-:) אבל נראית לי מאוד טבעית ובסיסית. זה מזכיר לי צורך ישן בתור ילד ללכת לישון עם דברים חדשים (למשל זוג נעלייים...). מן התחברות בלתי מוסברת.

ניסיתי לחשוב על דימוי הפוך שאולי יעזור - אולי כל חומר כזה שהופך לצמיג כזה מסביבנו קצת מוהל את עצמנו בתוך הגוף הזה? אולי את בעצם בתהליך של זיקוק, תמצות וריכוז שישאירו יותר ממך בך.

בעצם יונת כבר אמרה את זה בערך קודם...

המצב היום: הגעתי מאוחר לארוחת בוקר ברעב נוראי, לא טוב בשבילי, אבל ככה יצא כי עשיתי קניות על הבוקר. אז היתה ארוחת בוקר קצת מוגזמת (אבל באמת לא יותר מידי, שפוי) ביליתי את היום במנוחה ורק אחרי הצהריים התעוררתי לפעילות. וכמובן הלכתי. איזה כיף זה.
אני מרגישה את תחושת הבהירות שמגיעה אלי תמיד כשאני מפסיקה לזלול ושמה גבול לאכילה שלי. האכילה עבורי היא דרך לקבל דברים שאני לא יודעת או מרשה לעצמי לקבל בדרך אחרת. למשל, תחושת עצמיות. כשאני אוכלת זה בעצם לקחת מהעולם חומרים ולהפוך אותם לשלי. בעצם, הצורך האמיתי שלי הוא לקבל מאחרים, להרגיש שייכת, מחוברת, נאהבת, אבל בבסיס, ממש ממש בהתחלת הבסיס אני לא חושבת שמגיע לי פשוט לקבל את הדברים האלו בלי להתאמץ, אני צריכה להרוויח אותם . כשאני אוכלת אני בעצם לוקחת לעצמי את מה שהייתי אמורה לקבל בדרך אחרת.
האם אני מובנת? כשאני מתחברת לתחושה של פשוט להיות, פשוט להתרווח בתוך עצמי ולדעת שיש לי זכות קיום, אני מרגישה סוג של שקט שעליו דיברתי אתמול. וגם מתפנה המון מקום לבהירות מחשבתית, יכולת התבוננות ואפילו אהבה עצמית.
אני יודעת שלתהליך הזה יש הרבה שלבים. אני יודעת שכבר הייתי במקום הזה בעבר ובכל זאת לא הצלחתי לשמור על עצמי מלחזור לדפוסים ההרסניים שלי. אבל זו הפעם הראשונה שאני מנסה לעבור את התהליך הזה בתודעה והכתיבה כאן עוזרת לי. אני רוצה להמשיך לבחון מה עושה לי העובדה שאני מרזה, שאני צורכת אוכל רק לתפקיד שלו ושאני דואגת לספק את הצרכים האחרים שלי בדרך הולמת.
תודה שאתם כאן - זה בעצם כל העניין כולו, לא? פשוט להיות, לא להתאמץ במיוחד, להביא את מה שיש בלי לדאוג האם זה ימצא חן או לא... ולשמוח עם כל תגובה מילה טובה או עידוד או תובנה

יום שבת כמעט עבר.. זה יום של בית. העומס החיצוני ממשיך, אבל איכשהו יש בתוכי שקט פנימי וכל היום הזה זורם משעה לשעה. ענייני האכילה קצת ברקע, אכלתי בצהריים בעיקר קצת יותר ממה שתכננתי... אבל זה נסלח, כי זה היה חלק מטקס האכילה ולא מחטף שנגררתי אליו בלי שליטה.
בערב אני הולכת את ההליכה שלי. שמחה לחזור לזה אחרי יומיים שלא יכולתי.
אני מתכננת היום עוד ארוחת ערב צנועה ובעיקר להמשיך את הזרימה השקטה

אישה יפה -
ראיתי אתמול שיר שכתבה אישה נפלאה, לא פחות גדולה ממך.

לגבי הממתק - זו, בעיני, לא סיבה לחרטה גדולה כל כך! כולה ממתק, קטן, אחד. נהנת ממנו? חשוב מאוד להנות מכאלה, להנות בלב שלם. אם ההנאה די גדולה, לא תזדקקי לעוד עשרה בשביל למצות את החוויה.

אהבתי את הקישור לעוצמה - נראה לי שזה באמת קשור ואני קצת פוחדת מהעוצמה שיש בי. שמתי לב, במיוחד היום שהמעטתי כל הזמן מערך עצמי, ביטלתי את עצמי, התרגזתי בגלל זה ולא מצאתי דרך להביא את עצמי החוצה. אני חושבת שמבחינה רגשית אני פשוט תינוקת שצריכה כל הזמן אישורים ו"אוכל" מבחוץ כדי להרגיש קיימת, כשאני ריקה וחשופה אין לי דרך חלופית (בינתיים) פשוט להיות עצמי עם העוצמה שלי. כשאני אוכלת לפחות אני מרגישה קיימת.
זה לא היה יום מדהים מבחינת האכילה שלי, בעיקר אני מתחרטת על ממתק השוקולד הקטן שזללתי ברגע של חולשה ועייפות. במקום ללכת לישון או להגיד לעצמי שאני עייפה וגם אם אני לא יכולה לישון, זה מה שאני צריכה, הערתי את עצמי עם השוקלד.
מעצבן.
אחר כך התאפסתי. ומהצהריים אני שוב בסדר, כולל מנוחה קצרה שעזרה לי מאד.
תודה לכולכם על התגובות, זה נורא כיף, לא חשבתי שזה יהיה כל כך כיף פשוט לקרוא את מה שאתם כותבים, אבל זה עושה לי ממש טוב.


בועז, אשמח לשמוע כמובן, אבל נורא קשה לי עם אנגלית
> מצטער כרגע אין לי זמן לתרגם. אני אפתח דף בנושא בהזדמנות, אבל בטח עד אז תהיי רזונת... בהצלחה!

קודם כל בהצלחה. יש לי הרבה מה לומר אבל אני מפחד להסיט אותך מהתוכנית שלך (שלא ידועה לי). אגיד רק שאני חושב שדיאטה טובה צריכה להיות משהו שלוקח כל החיים ולכן זה גם חייב להיות משהו מספיק נעים כדי שלא תחכה שיגמר (למרות שבטח לא נעים כמו מנה טובה של שוקולד בלגי...). בכל פעם שאנחנו עושים דיאטה קיצונית (ואחר כך זלילה קיצונית) הגוף שלנו לומד שהסביבה פסיכית (יש אוכל, אין אוכל) ומה שבטוח הוא אוגר.
אני אשאיר לך רק guide]קישור 01 Intro[/po].asp למדריך שבזכותו שיניתי את הרגלי האכילה שלי (זה לא דיאטה, זה לחיים).
אם תרצי נמשיך בנושא.
המון בהצלחה!!!
בועז.

גילה ראיתי, תודה.

גם אני קראתי עצמות, בפעם הראשונה.
שירי - ראי הסבר ב-דף בלוג.

ועוד משהו, שאלה, סליחה על הבורות, אבל מה זה בלוג?

גם אני קוראת בעיון ומאחלת בהצלחה. מזדהה עם הרבה ממה נאמר כאן. אהבתי את מה שעירית כתבה , שהשומן מסתיר לנו את עצמינו ואולי גם את עצמנו מאחרים. אני ממש מרגישה שזה מפיל אצלי אסימונים, המשפט הזה.
אשה יפה, אני שוקלת להצטרף לדף שלך. גם אני מתה להשיל מעצמי איזה 12 ק"ג, לעסוק יותר בפעילות גופנית, ולחזור להיות השירי החתיכה שכולם הכירו פעם.

משום מה קראתי את שם הדף בתור "מסע אל העַצְמוּת" שהתפרש אצלי בתור עצמיות. נשמע לי שאת מחפשת את האשה החטובה שמסתתרת בתוכך.
וזה יכול להיות גם מסע אל העוֹצמות, למצוא את העוצמה שלך.
בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה ושלאן שלא תגיעי תמצאי את עצמך, עצמיותך, עוצמתך.

יום מטורף, ישיבה ארוכה, בסוף אכלתי צימוקים ושקדים אבל לא נגעתי בעוגיות ושתיתי המון תה
אני מרגישה בעומס גדול, אולי הייתי צריכה להאט את הקצב, אבל זה כמעט בלתי אפשרי עכשיו. אני צריכה לרכב על זה ולמצוא לעצמי זמן גם לנוח...
הולכת לישון
תודה על התגובות שלכם. השינוי בכל מקרה הדרגתי, אבל ההחלטה היא גדולה. אני לא מוצאת סתירה.

אני קוראת. כל הכבוד על התוכנית והנחישות.

דווקא זה נחמד שאת "מדווחת" בסוף כל יום (או במהלכו). נראה לי שזה בעיקר ייתן לך כוח ואיזה שיקוף למקום בו את נמצאת בו.

אני מבינה שההגיגים שלי קצת משעממים אותכם או שאתם לא כל כך יודעים מה להגיד לי, אבל אני צריכה פידבק גם אם זה "משעמם לנו, לכי למקום אחר" התעלמות היא גם תגובה אבל מהסוג שמשאיר אותי תקועה בתוך עצמי
לא משעמם.
גילה כתבה לך אהבי אותך, אל תחמירי עם עצמך, אני מצטרפת.
אני לא מבינה בדיאטות. פשוט נשמע לי שלקחת על עצמך המון.( 50 דקות הליכה 5 פעמים בשבוע?)
ולי עצמי יש נסיון מר עם "החלטות חשובות שקיבלתי בחיי". אף פעם הן לא החזיקו מעמד. אצלי יותר עובד השינוי ההדרגתי והאיטי.
אני שומעת שקיבלת הרבה החלטות חשובות, ושיש לך תוכנית מוצקה ומפורטת, ונחישות, ואף אחד לא רוצה לומר משהו שיתפרש כנסיון לרפות את ידיך. אולי מכאן השתיקה.

אוף טופיק העצמות אינן קבועות ובלתי משתנות. זה רק למראית עין. בעצם כל הגוף משתנה כל הזמן, תאים נהרסים ונבנים מחדש ונדמה לי ש-7 שנים הוא פרק הזמן בו "מוחלף" כל הגוף ובכלל זה גם העצמות. אז אולי יעזור לך לראות גם אותן בתהליך מתמיד של שינוי והתפתחות וגם לדעת שגם בהן את עוד יכולה ליצוק חומרים טובים יותר...
שוב, בהצלחה. אני דווקא קוראת בעניין, אבל אין לי יותר מדיי מה לתרום, או להגיב. זה פשוט נראה כמו משהו מאד אישי שאת עוברת עם עצמך ואני רק מציצה ככה...
>ורד יודעת שהיא מציצנית, עוד מאז שהייתה ילדה קטנה, על המרפסת של סבתא...<

אני קוראת כל מילה.
פשוט אין לי מה לומר.
אהבתי את התובנה על העצמות כבסיס מוצק שאינו ניתן לשינוי. מזל שהעצמות בגוף רבות, ויש המון גמישות בתנוטעה שלהן אלה מול אלה.

ארבע אחרי הצהריים, הילדים משחקים, אני עם קפה ומחשב ועוד מעט כביסה וסידורי בית.
בצהריים אכלתי המון, אולי קצת יותר מדי, אבל הייתי רעבה מידי, אולי כי לא אכלתי מהבוקר ואולי כי לרגע הייתי מיואשת מעצמי, אפילו לא יודעת ממה כל כך.
אבל זה לא המשיך אחרי הארוחה ולא התפתח לתוך זלילה...
היום אין סיכוי שאלך בערב.. יש ישיבה שאני צריכה להשתתף בה. אבל זה היה מתוכנן. אני לבד עם הילדים היום וזה קצת מלחיץ אותי. מקווה שזה לא יתבטא בארוחת הערב ומקווה שאני אעמוד בפני הכיבוד בישיבה (כל כך הרבה סכנות בדרך)
אני מבינה שההגיגים שלי קצת משעממים אותכם או שאתם לא כל כך יודעים מה להגיד לי, אבל אני צריכה פידבק גם אם זה "משעמם לנו, לכי למקום אחר" התעלמות היא גם תגובה אבל מהסוג שמשאיר אותי תקועה בתוך עצמי.

בהצלחה!

מחשבה שעלתה לי הבוקר - לא בפעם הראשונה - העצמות הן החלקים הכי קשים בגוף, הן הכי מתות, הכי לא משתנות, הכי קבועות. חשבתי לעצמי, מהן העצמות שלי במישור נפשי? רוחני? מהם הדברים בתוכי שיש לי, שהם אני עצמי (שוב עצם...), שהם קבועים, לא מושפעים מבחוץ, שאני יכולה לסמוך עליהם ושהם לא תלויים בכלום ובתמורה נושאים עליהם את כל השאר.
נראה לי שאם אמצא ואגדיר לעצמי את העצמות האלו בתוכי זה יתן לי כוח לעמוד בעולם בדיוק כמו שאני.
אבל זהו, שכל דבר שאני מנסה עכשיו להגדיר אני לא בטוחה אם הוא באמת שלי. בעצמי אני לא רואה את עצמי, אז איך בכלל אוכל להגיע אל העצמות? אני חושבת שהדבר הכי אמיתי להגיד עכשיו זה שאני לא יודעת. אני רוצה להכיר את עצמי, אבל כרגע אני לא יודעת אם מה שאני רואה זו אני או רק מה שנוסף לי עם הזמן
אכלתי ארוחת בוקר ואני בקפה של אחרי. בסך הכל מרגישה ערה, נרגשת, ממתינה

קניתי היום מאזניים באיקאה (וגם משפך וסט כפות מדידה בינלאומי...), רציתי לחכות עד הבוקר להישקל אבל לא התאפקתי. אמרתי 'על החיים ועל המוות', אני יודעת שעליתי במשקל אז בוא נסתכל על זה בעיניים.
אני לא יודעת אם זה בגלל שהמאזניים משוודיה, אבל שקלתי 94 קילו, שזה רק 2 קילו יותר מאיפה שהייתי לפני ארבעה חודשים, כשהפסקתי לשמור על עצמי. בסדר, זה עדיין הרבה יותר מידי...
למרות שהיה יום מעייף (כל השובתים היו באיקיאה), החלטתי לצעוד גם בערב. זה היה מרענן, בדרך כלל בשעות האלו אני כבר ישנה.
יש ריח מגרה של עוגיות בבית, אבל אני אשתה קפה שחור וזהו

עד עכשיו אני בסדר. היום בצהריים אפילו הרגשתי לרגע את עצמות הצוואר שלי, שהן הראשונות שמבצבצות תמיד... זה היה נעים, למרות שאני יודעת שזה היה רק בדמיוני. אני גם יודעת שאחרי הנעימות הראשונית, מעין סוג של התבהרות, אני שוב הופכת למעומעמת... מה זה הדבר הזה שקורה? אולי הפעם אוכל לשים עליו את האצבע ולבחור אחרת?
אולי בערב יהיה לי כוח לשתף יותר.

אתמול עמדתי ביעדי התזונה וההליכה שלי.
היום אני הולכת לקנות מאזניים! אלו שהיו לי התקלקלו מזמן, והיה לי מאד נוח שכך זה יישאר. אבל עכשיו אני בעניין של לדעת את האמת ולהתמודד איתה, אז היום הוא יום המאזניים...

בהצלחה, גם לי זו השעה הכי קשה

זאת בדרך כלל השעה הכי קשה ביום. אבל היום זה עובר בסדר. אולי כי אני עדיין בתוך ההחלטה ואולי כי סתם.
אני לא רעבה בכלל. אני מנסה לא להתייאש מהעובדה שזה רק היום הראשון, כמו שאמרו החכם הסיני הזה - כל מסע של אלף מילים מתחיל בצעד אחד קטן.

בהצלחה לך!

יום השואה עובר בסדר בינתיים. אני צמודה לתוכנית אכילה שלי. עוד מעט ארוחת צהריים. לפעמים אני לא מבינה איך העולם עובד. ואולי בגלל שכל הזמן אני מנסה להבין אני פחות מידי מביעה את הרגשות שלי לגבי מה שקורה. השאלה ששאלתי את עצמי קודם היא איך להביע את עצמי? איך לעשות לרגשות ולצרכים שלי מקום בעולם? מבלי לאבד את היכולת שלי לנסות ולהבין אחרים.
תודה על ההתיחסויות.

בהצלחה!
אהבי אותך, אל תחמירי עם עצמך.

אחלה שם לדף ואחלה ניק
בהצלחה!!!

בהצלחה. נראה לי התחלה טובה לקָשר דיאטה לקֶשר עם הגוף, כלומר הרעיון שהשומן מסתיר לנו אותנו, או אולי אפילו מסתיר לאחרים.

זהו, החלטתי שוב לקחת את נושא הגוף שלי לידיים. אני רוצה לחזור ולהרגיש את העצמות שלי. לא להיות רזה, רק לשחרר את הגנת השומן שלי. דווקא מתאים להתחיל מסע כזה ביום השואה. בדיוק ביום שבו הפחדים הכי עמוקים של רעב, נטישה,השמדה עולים על פני השטח כל כך חזק.
אני חושבת לכתוב כאן מידי יום את המחשבות שלי ולתעד את ההתקדמות שלי.
חשבתי לעשות את זה בשמי הרגיל, אבל אני מרגישה שאני זקוקה להגנה של שם בדוי , אולי אחרי שאוריד 20 קילו אזדהה.
אז קודם כל המטרות שלי: להוריד 20 קילו. המטרה לטווח הקצר היא להוריד בחודש הקרוב 2 קילו.
אני מתכננת לאכול שפוי (כרגע לא אלאה אותכם בדיוק בתוכנית התזונה שלי), ללכת 5 פעמים בשבוע 50 דקות ולשתות המון מים.
אה... אם אעמוד במטרה שלי, אני מתכננת לצ'פר את עצמי בעיסוי מפנק.
נכון להבוקר, אני די לחוצה מהעבודה, מתכננת לאכול בסביבות תשע וחצי ארוחת בוקר.
אשמח לקרוא תגובות בדף שלי.