[u]כיום אין מחנות פליטים של גרמנים, ואילו מחנות פליטים של פלסטינים עדיין יש בכמה מדינות באזור, ובכללן בשטחים שנמצאים בשלטון מדינת ישראל.[/u]

לאום ארגון לטיפול בפליטים (UNHCR),וארגון נוסף שמטפל רק בפליטים הפלסטינים (אונרא).
תפקיד הארגון לטיפול בפליטים הוא לשקם אותם, אבל אונרא כלל לא פועל לשיקום הפליטים הפלסטינים, אלא פועל להנצחת הפליטות הפלסטינית, ככל הנראה ככלי להתקפה תדירה על ישראל.
[url=http://youtu.be/C-omIlOSFvQ]סרטון קצר על הנושא[/url]

בקשר "מאז ומקדם"
קראתי אותו לפני שנים
בקיצור מסופר שם שעם תחילת העליה לארץ היהודית התרחשה גם עליה לארץ ערבית,אפילו בכמויות יותר גדולות לפני כן היה כאן ממש קצת אוכלוסיה
והכל כתוב במפקדי האוכלוסין

מבקשת שלא למחוק.
מעניין אותי מאוד ולא הספקתי לקרוא הכול.
תודה

[u]אז בקשר לבעיית הפליטים הפלשתינאים - פרופורציות בבקשה.[/u]
אחד ההבדלים הוא שכיום אין מחנות פליטים של גרמנים, ואילו מחנות פליטים של פלסטינים עדיין יש בכמה מדינות באזור, ובכללן בשטחים שנמצאים בשלטון מדינת ישראל.

[u]דף למחיקה[/u]
למה לא למחוק?
אם נמחק את הדף, תיעלם בעיית הפליטים

(למרות שגם לדעתי, אם לא היתה נוצרת בעיית הפליטים הפלשתינאים, היתה נוצרת בעיית הפליטים היהודים - אם בכלל היו נשארים כאן יהודים). צריך לזכור שהיתה מלחמה קשה, והאלטרנטיבות היו: אנחנו או הם. לא היתה אלטרנטיבה של חיים זה בצד זה. כשלונן של ממשלות ישראל, ואחריות מדינת ישראל היא בהנצחת הבעיית ו [b]באי נכונות לפתור באמת[/b]. ובכלל, אמנת זנבה, היא מ 1949! ואמנת הפליטים היא מ 1951! רק 3 שנים לפני כן, נדדו וגורשו באירופה כ 15 מיליוני גרמנים מצכיה פולין הונגריה ורומניה. אז בקשר לבעיית הפליטים הפלשתינאים - פרופורציות בבקשה.

לא למחוק!

מה הבעיה עם הדף הזה? זהו [po]דף בלוג[/po]. נא לא למחוק. לא הספקתי לקרוא.

ניקיון פסח בסגנון טליה?

דף למחיקה

[u]באופן אישי, המסקנה שלי היא שרק הכרות מעמיקה עם האירועים וקבלת אחריות להם (לא את "כולה" אלא את חלקנו ההיסטורי במעשים, באירועים) תקדם תהליך של קבלה הדדית ביננו לבין הפלסטינים.[/u]

[u]נדמה לי שהכרה באחריות לסבל - בלי שיפוט של "צודק", "רע", "הכרחי" וכו' - הוא צעד הכרחי ראשון בהבנה, ואולי גם קבלה, הדדית.[/u]

מעניין איך אומרים את זה בפלשתינאית...

(מרגיעון: אין גמיש מהמוסר)

[u]מה שגרם להתקרבות ישראלית-גרמנית אלא ההכרה הגרמנית באחריות הקולקטיבית הנוכחית שלהם למעשהם בעבר[/u]
לפחות מישהו כאן מנהל דיון ברצינות, כי אני לא הצלחתי... וגם אין לי את המטען ההיסטורי שלך יש. ניסיתי להתחיל רציני, אבל נסחפתי. כנראה [po]עמנוא ל[/po] צודק לגבי חולשת הנפש של יפי הנפש... גם חלשה וגם יפה. אני דווקא מעדיף אותן "גם יפה וגם אופה". הנה, עוד משפט לצרף לאוסף הסיסמאות שלי ! ואיך השמטתי את "העם עם הגולן" האלמותי. אבל יש לזה גרסת כיסוי מקסימה: "העם עם אדולן"...

<זה הזמן להכניס את "הדג נחש עושים היפ הופ ציוני">
<בגלל שזה דף רציני אני לא מכניס קישור לשיר ביוטיוב. יש גבול. תרתי משמע ;-) ) ...

:-)

[po]שמאל ימין צעד[/po], שכחת את הגרסא האלמותית של [po]עמנוא ל[/po] - "השמאלנים חלושי הנפש" ונגזרותיה.

(פעם היה לי לינק לספר שתיאר איך משטר פרנקו בספרד היה שולח קומוניסטים לבתי חולים לחולי נפש, כנראה עקב אותה הסקה לוגית עצמה. איבדתי אותו, כמובן, אבל הדוגמא ההיסטורית מדגדגת לי את בלוטות האירוניה בכל פעם מחדש :-))

[u]האם יש טעם בכלל לעסוק בהיסטוריה?[/u]

דעתי כמובן משוחדת מאד :-), אבל בהחלט כן. השאלה היא מה כל צד בוויכוח הפוליטי "לומד" מן ההיסטוריה. יש מי ש"ילמד" שרק בכוח הזרוע נעשים דברים, או שעל פי עקרונות של צדק/מוסר/וכו', הדברים שנעשו היו "בסדר" או "לא נוראים". ויש מי שיראה את הדברים באור אחר. הפרשנות האישית שלנו של אירועים היסטוריים היא אף פעם לא נטולת ערכים עכשיוויים.

באופן אישי, המסקנה שלי היא שרק הכרות מעמיקה עם האירועים של 1948-9 וקבלת אחריות להם (לא את "כולה" אלא את חלקנו ההיסטורי במעשים, באירועים) תקדם תהליך של קבלה הדדית ביננו לבין הפלסטינים. כמו שלא הפיצויים מגרמניה הם מה שגרם להתקרבות ישראלית-גרמנית אלא ההכרה הגרמנית באחריות הקולקטיבית הנוכחית שלהם למעשהם בעבר. נדמה לי שהכרה באחריותנו לסבל פלשתיני - בלי שיפוט של "צודק", "רע", "הכרחי" וכו' - הוא צעד הכרחי ראשון בהבנה, ואולי גם קבלה, הדדית.

הפואנטה של הדף הזה היא לטעמי בדיקת המיתוס. אם אני זוכר נכון את כמה עשרות שנותי כאן ובעיקר את ימי ביה"ס - וזה בתנאי שאכן הבנתי את מה שטיפטפו לי - אז הסיפור הרשמי של שובו של עם ישראל אל ארצו מולדתו הוא כולו נופת צופים: באנו, הארץ היתה ריקה, קנינו קרקעות ביושר ובאושר בזכות נדיבותם של רוטשילד ושאר תורמים, והערבים שלא גרו כאן, כי הארץ היתה ריקה כאמור, פשוט הלכו להם מרצון, כאשר שירה נישאת בפיהם. אבל שוב, יש להדגיש שכל זה לא קרה, כי הארץ היתה ריקה. רק יתושים היו כאן. שאותם דווקא כן הדברנו, בזרוע חזקה ויד נטוייה, או להפך, ובזה אנחנו מאוד גאים.

לזה קוראים שכתוב ההיסטוריה. או במילים יותר יומיומיות, [b]שקר[/b] . איך ניתן לבנות מערכת יחסים המבוססת על שקר?
לכן, הצעד הראשון לקראת פתרון הבעייה הוא להכיר בה. סתם פתאום נזכרתי איך הטורקים מנסים למחוק מעל דפי ההיסטוריה את הטבח בארמנים... אופס, אסור לי לכתוב את זה, הרי מדינת ישראל משתפת פעולה עם טורקיה, כדי לא לחבל במערכת היחסים החמה בינינו... רגע, טורקיה היא לא מדינה מוסלמית במקרה? אה, לא, זה איסלם לייט, הם הרי נחשבים האירופה של המזה"ת...

ומה עם השלום החם שעשינו עם הגרמנים? מה, לא היו נאציזם, מחנות השמדה, שואה? מה, הם לא שנאו אותנו שנאת מוות ורצו להשמיד את כולנו עד האחרון? אז איך פתאום אנחנו כאלו חברים? אה, נכון, היטלר מת ואיתו כל הנאצים כולם עד האחרון, והמשטר החדש הוא פרו ישראלי. חוץ מזה, הם "אירופאיים", לא לבנטינים. הרי כולם יודעים שהערבים הם חסרי תרבות, צמאי דם, ששוחטים תינוק בן יומו כדי להשתמש בדם שלו לאפיית פיתות בצום הרמדאן... אופס, שוב הסתבכתי. את זה דווקא היהודים עושים, בפסח, עם המצות האלה שלהם... אויש, ההיסטוריה הזאת, זה כל כך מסובך... אולי באמת צריך לעזוב את כל הארכיונים המאובקים, ולהתמקד בהווה. ולנסח את המציאות במשפטים קצרים, ברורים וקליטים. משהו כמו "היהודים טובים, הערבים רעים". ו- "ארץ ישראל לעם ישראל". "אנחנו עם סגולה, אתה בחרתנו". "לך הארץ הזו, מהודו ועד כוש". "שתי גדות לירדן, האחת שלנו והשנייה גם כן".

[u]זה גרם לי להבין. לא פיגועים.[/u]
הרעיון של הרס המוחלט של האחר אינו לנסות לגרום לו להבין משהו, אלא להרסו כליל.
התוצאה של הפיגועים היא בדרך כלל הסלמה אך גם בצורה פרדוקסלית, דבר הגורם לנו להזכר בזה שישראל מוקפת מחנות פליטים.
אם נניח היום יהיה גל פיגועים במרכז, אז כן, נכנס לעזה עם טנקים, יהיה סגר מוחלט (יענו אפילו תמ"ל לתינוקות, חשמל לבתי חולים וקמח לא נעביר לערים הנצורות) אבל בסוף, מישהו ינסה לעצור את הטירוף וזה יקרה רק בשיחות עם הבנות וחזרה לסטטוס קוו.

[u]אם יתפתח פה ויכוח פוליטי (אני מקווה שלא, אך מניחה שיש יסוד סביר להניח שכן...), אני לא מתכוונת להשתתף בו, אלא להמשיך לתאר את חוויותי מהקריאה.[/u]

סתם הרהור שלי:
זכותך כמובן לפתוח בלוג על כל נושא שתבחרי (ואני מכבד את בחירתך), אבל מה הטעם לפתוח בלוג על נושא פוליטי נפיץ אם את לא מעוניינת לדון בנושא.
האם פתחת את בלוג כדי להגיש לנו סיכום של הספר ותו לא?

[u]אולי כדאי לפתוח דף שיעסוק ב [po]הנצחתה ושימורה של בעיית הפליטים הפלסטיניים[/po]?[/u]
אולי. למה לא? ואני מבטיחה לא לשאול שם מה הטעם לעסוק בזה, ולא להציע שם שהדף יעסוק בנושאים אחרים.

[u]אני רוצה להציע שכל אחד יבחר לאילו פרטים להניח ולאילו לא. האם יש טעם בכלל לעסוק בהיסטוריה? אם לא, אין דילמה. אם כן, בהכרח נעשית בחירה באיזו תקופה לעסוק, באיזה היבט שלה, באילו אירועים. כל אחד בוחר. מה הפואנטה של כל דיון? לא תמיד חייבים להחליט מראש. הפואנטה תיוצר תוך כדי דיון, או שלא.[/u]
את צודקת. יש טעם לעסוק בהיסטוריה.

[u]אם יתפתח פה ויכוח פוליטי (אני מקווה שלא, אך מניחה שיש יסוד סביר להניח שכן...), אני לא מתכוונת להשתתף בו, אלא להמשיך לתאר את חוויותי מהקריאה.[/u]
אולי כדאי לפתוח דף שיעסוק ב [po]הנצחתה ושימורה של בעיית הפליטים הפלסטיניים[/po] שיבדוק מי המרוויחים מכך שהפליטים עדיין פליטים, אחרי 60 שנים.

[u]ונניח לרגע לפרטים כיצד בוצע או מי יזם אותו[/u]
אני רוצה להציע שכל אחד יבחר לאילו פרטים להניח ולאילו לא. האם יש טעם בכלל לעסוק בהיסטוריה? אם לא, אין דילמה. אם כן, בהכרח נעשית בחירה באיזו תקופה לעסוק, באיזה היבט שלה, באילו אירועים. כל אחד בוחר. מה הפואנטה של כל דיון? לא תמיד חייבים להחליט מראש. הפואנטה תיוצר תוך כדי דיון, או שלא.

מה בדיוק הפואנטה של הדף הזה?
להתייסר על "פשעי" עבר?
להתנצל על "חטאים" קדמונים?
העובדות הן פשוטות:
במזרח התיכון יש סכסוך קשה בין יהודים וערבים.
היה הליך של חילופי אוכלוסין (ונניח לרגע לפרטים כיצד בוצע או מי יזם אותו). יהודים מארצות ערב הגיעו לישראל ושוכנו במעברות (מחנות פליטים) ואילו ערבים מישראל עזבו (או גורשו) לארצות ערב.
בעוד שהעם היהודי בישראל ביצע הליך קשה ומאומץ של קליטת הפליטים היהודים ושילובם בחברה, בחר העולם הערבי להנציח את מצבם של הפליטים הערבים כדי שישמשו כנשק פוליטי.
עכשיו הגיע תורו של העם הערבי לקלוט את פליטיו ולשקמם.

דלעת יקרה,
בלוגך נוגע ללבי אבל גם גורם לי להרים גבות. נוגע ללבי כי אני באה ממקום אחר לגמרי, ממקום של מי שמכיר הרבה מן העובדות, אולי לא בדיוק ההיסטורי של בני מוריס עם כל הקרבות והכרונולוגיה, אבל בטח ממקום שכבר מזמן לא קונה את "ההיסטוריה כפי שסופרה לי בבית הספר", בלשון המעטה. ואני מתרגשת לראות שמידע עדיין יכול "לעשות את זה" לאנשים ואת התהליך שאת עוברת. ומצד שני אני תמיד בשוק כמה אנשים כאן לא יודעים כלום. זה לא משהו אישי עלייך או חלילה נגדך; זו הערה כללית, סוציולוגית אם תרצי.
בכל אופן יש עוד המון המון חומר. מדפי הסרטים הדוקומנטריים מלאים, וזה חומר נגיש וקליט. החל מסרטים ותיקים כמו "1948" וכלה בסרטים על מחסומים מהשנים האחרונות. "הילדים של ארנה" הוא סרט מדהים בעוצמתו, וגם "הטיול הפנימי" מרגש ואנושי, שניהם עוסקים בפלסטינים בשטחים. ועוד: "500 דונם על הירח" ו"לא בגינה הפרטית שלי" עוסקים בפלסטינים שבתוך ישראל. "כביש 181" הוא סאגה ארוכה אך מאלפת (אם כי גם מעצבנת), מסע לאורך קווי תוכנית החלוקה של 1947. "היומנים של יוסף נחמני" הוא סרט מעניין על כיבוש טבריה, סיפור שכמעט לא סופר, ויש עוד ועוד. כמעט את כולם אפשר למצוא באוזן השלישית, אם את קרובה לדבר כזה. אני בכוונה לא ממליצה לך על ספרים, כי אני רואה שאת קוראת לאט וביסודיות את מוריס, וטוב שכך. יש המון ספרים וקשה יותר לקרוא אותם.
בכל זאת, אני ממליצה לך כאן על אתר אינטרנט של הרשות הפלסטינית, שיש בו ניירות עמדה ודפי מידע מדויקים למדי ובעברית די סבירה לגבי עניינים אקטואליים יותר, כמו "תהליך השלום", חומת ההפרדה, התנחלויות, מים, פליטים ועוד, ויכול להיות שתמצאי בו עניין: http://www.nad-plo.org/he . אני אמנם מה שנקרא "משוכנעת", אבל בכל זאת רגישה לדמגוגיה זולה, וזה לא המקרה כאן. שווה לנסות.
בברכת ידע זה כוח, ובהצלחה בהמשך הדרך שאת מתחילה בה, שאני יודעת שאיננה קלה
אנדלוסיה

תמשיכו עם הדף הזה, אתם עושים עבודה חשובה. תודה.

במקרה פשוט קראתי על זה אתמול. יש מאמר על זה מאת אילן פפה בגיליון האחרון של "מטעם". הזעזוע היה לי "טרי". הוא כותב, דרך אגב, שהכוחות הצבאיים קראו לערבים לברוח, בזמן שראש העיר שבתאי לוי הפציר בהם להישאר, אבל לא היתה לו שום סמכות מול ההנהגה הצבאית או האזרחית והוא לא היה יכול למנוע את הגירוש ולא את ההתקפה. למרות שכנראה היה רוצה מאד.

[u]האם בני מוריס מזכיר גם את הירי לתוך קהל אזרחי שנאסף בשוק כדי לפנות את העיר בצורה מסודרת?[/u]
כן
"נמסרה הוראה(...) להפגיז את ככר השוק. ואמנם הצטופפו בככר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה (...) קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצידה את השוטרים (...) הסתער על הסירות והחל בורח מן העיר"

ועל אותו אירוע מפי משקיפים בריטים
"במרוצת הבוקר הם [כלומר ההגנה] ירו ללא הרף על כל הערבים שנעו הן בוואדי ניסנס והן בעיר העתיקה. יריות אלה כללו אש ללא כל הבחנה ממקלעים וצליפות על נשים וילדים (...) שניסו לצאת מחיפה דרך השערים שהובלו אל הרציפים (...).. היהודים פתחו עליהם באש ללא רחמים".
(עמ' 123, הדברים מצוטטים על ידיו ממקורות אחרים)

הדברים הללו התרחשו בבוקר של ה- 22 באפריל, בהמשך להתקפה שהחלה יום קודם, [b]לפני[/b] השיחות על הפסקת האש (שהיו כמה שעות אחר כך).

הוא לא כותב מי מסר את ההוראה, איזה דרג.
הדברים מזעזעים. אולי לכן לא כתבתי אותם קודם. תודה שאת מכוונת את הפנס.

האם בני מוריס מזכיר גם את הירי לתוך קהל אזרחי שנאסף בשוק כדי לפנות את העיר בצורה מסודרת?

_אפשר לומר שנימה של יאוש היא זו שהובילה את הקריאות הללו, שהן מטומטמות לחלוטין, הרי בתוך ישראל הם חיים וגם למי שקורא את הקריאות הללו יש סיכוי לא רע להפגע.
מה שעצוב הוא, שרק פיגועים, בייחוד בתל אביב, זה מה שגורם לאנשים להתעורר ולהזכר שיש פה בעיה שיש לפתור._
[po]אל דנטה[/po] חביב : הבעיה של הערבים שיש לפתור היא: עצם קיומך כאן.
הבעיה שלנו - (כלומר גם שלי וגם שלך) היא שאתה מסרב להכיר בכך.

[u]ברוב הסיטואציות שבהן הוחלטה החלטה (ובדרך כלל ספונטנית ע"י האנשים שהיו בשטח) של גירוש והפקעה היו דרכי פעולה אחרות שבדיעבד היו מטיבות עם ההווה שבו אנו נמצאים.[/u]
כנראה שזה נכון ואני גם חושבת כך. בעיקר לגבי כפרים ידידותיים שגורשו, אבל גם לגבי הרבה מהאוכלוסיה הערבית שהיתה אז בארץ - אני מניחה שהיה אפשר לנהוג כך שיהיו חיים בשלום של שתי האוכלוסיות זו לצד זו.
אולם, האם היה אפשר - אז - לקחת את הסיכון? האם באותה סיטואציה, של מלחמה על חיי המדינה שעוד לא נולדה, כשצבאות ערב עומדים לפלוש, ויישובים יהודיים נצורים במקומות מבודדים (בגליל, בדרום), וכפרים עויינים שולטים על דרכי תחבורה ומאיימות על עורקי תחבורה חשובים ליישוב, האם היה סביר לקחת את הסיכון של לפעול בדרכי שלום - שלא יצליחו?

[u]אפשר לומר שנימה של יאוש היא זו שהובילה את הקריאות הללו, שהן מטומטמות לחלוטין[/u]
לא רק ייאוש. אני חושבת שיש הרבה אנשים שבייאושם לא יקראו לפיגוע. אני למשל. מיואשת ככל שאהיה, לא אקרא לפיגוע. יש כאן עוד מרכיבים מלבד ייאוש. קצת טמטום, אולי קצת הרגל. עוד דברים. אבל זה לא נושא הדף ואני מקווה שהדיון לא יסטה לכאן (אבל אולי דווקא זה לגמרי קשור).

[u]שרק פיגועים, בייחוד בתל אביב, זה מה שגורם לאנשים להתעורר ולהזכר שיש פה בעיה שיש לפתור[/u]
לא מסכימה איתך. פיגועים גורמים להרגשה שהבעיה בלתי פתירה ושאנחנו מתעסקים עם אנשים "לא-אנושיים". פיגועים גורמים לי לאובדן כל תקווה.
דווקא מה שגרם לי להבין בפעם הראשונה את בעיית הפליטים, וזה היה לפני כמה שנים, זה שיחות אישיות עם אנשים שרואים עצמם כפליטים, שבאו ודיברו איתי (בקבוצה), והסבירו עצמם בשפה פשוטה וברורה, ודיברו איתי בגובה העיניים, כבן-אדם. אני ממש זוכרת איך הרגשתי שנפתחו לי העיניים. וגם סרט שהיה (אני לא זוכרת אם בטלוויזיה או במקום אחר) על הפליטים, והמפתח. [b]זה[/b] גרם לי להבין. לא פיגועים.

המסקנות שלי מספריו היו שונות לחלוטין מאלו שהוא ברבות השנים הגיע אליהן.
אמנם זו חוכמה שבדיעבד, אולם ברוב הסיטואציות שבהן הוחלטה החלטה (ובדרך כלל ספונטנית ע"י האנשים שהיו בשטח) של גירוש והפקעה היו דרכי פעולה אחרות שבדיעבד היו מטיבות עם ההווה שבו אנו נמצאים.

מוריס עצמו, בתקופה שבה התראיין להארץ (כל זה מזכרוני, אז סליחה אם אני טועה), תמך במרץ רב באהוד ברק ואימץ את גישתו המילטנטית של ברק.
אותו ברק שטען שאין עם מי לדבר והרס אפילו יותר מביבי נתניהו את הסיכוי להדברות אמיתית בין הצדדים. (ותמיד יש עם מי לדבר. תמיד)


[u]וברקע הפגנות יום האדמה אתמול בעראבה, למי שלא ראה בטלויזיה, קריאות של ערביי ישראל לפיגועים. מה אפשר לעשות? (נימה של ייאוש)[/u]

אפשר לומר שנימה של יאוש היא זו שהובילה את הקריאות הללו, שהן מטומטמות לחלוטין, הרי בתוך ישראל הם חיים וגם למי שקורא את הקריאות הללו יש סיכוי לא רע להפגע.
מה שעצוב הוא, שרק פיגועים, בייחוד בתל אביב, זה מה שגורם לאנשים להתעורר ולהזכר שיש פה בעיה שיש לפתור. (ולא שחלילה וחס אני מצדיק פה הרג של אנשים מאיזהשהוא צד)

[u]מחשבות דומות עולות בי עצמי תוך כדי קריאת הספר[/u]
ואני בוחנת אותן ומתבוננת עליהן ושוקלת אותן לכאן ולכאן. מה שהוא אומר (בראיון) זה שהאוכלוסיה הערבית היתה עויינת ולא היתה ברירה אלא לגרש. בספר מצויינים הרבה מקרים שבהם אכן האוכלוסיה הערבית היתה עויינת, אך היו גם מקרים של כפרים ידידותיים (מאוד) שגורשו. לא נעשתה אבחנה, והגירוש היה גורף. וכמובן, היו מקומות של אוכלוסיה ידידותית שבתוכה נטמעו גורמים זרים (הצבאות הלא סדירים) שכפו מלחמה על שני הצדדים.

וברקע הפגנות יום האדמה אתמול בעראבה, למי שלא ראה בטלויזיה, קריאות של ערביי ישראל לפיגועים. מה אפשר לעשות? (נימה של ייאוש)

מרתק! תודה
מתי זה פורסם?
אגב זה לא מפתיע אותי
בינתיים מחשבות דומות עולות בי עצמי תוך כדי קריאת הספר, מה שגורם לי לחשוב שבין השורות זה גם מה שעולה מתוך הספר (שנחשב לשמאלני בזמנו, אבל הוא באמת לא)

[u]מאוד מעניין אותי לקרוא דברים נוספים שלו.[/u]
רק שלו או גם עליו? ראיון איתו מ"הארץ":
[url=http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=380119&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0]פרופ' בני מוריס, ההיסטוריון השמאלני שפתח את תיבת פנדורה של הציונות, אימץ דרך מעודכנת להתמודד עם השדים שחשף. הוא מצדיק את גירוש הערבים ב-48', מבכה את העובדה שהמלאכה לא הושלמה ובתנאים מסוימים אינו פוסל גירוש גם בדורנו. עם יציאתם המחודשת של ספריו הוא מסביר מה עוד צריך לעשות כדי לעצור את הברברים החדשים[/url]

[u](דעותיו בשנים האחרונות הן בהחלט לא שום שמאל) (וככאלה מעניינות ומאתגרות)[/u]

הסיפור של מה שקרה בחיפה די תואם את [u]ההיסטוריה כפי שלמדתי אותה בבית הספר: היתה מלחמה, הערבים ברחו[/u] .
אבל יש גם סיפורים אחרים, שאביא בהמשך.

האוכלוסיה הערבית בארץ בשנת 1948 מצטיירת כחברה בכאוס, שלא מסוגלת לקבל החלטות, שלא מסוגלת לקחת אחריות, חברה חלשה ומתפוררת, הנתונה ל"חסדי" כנופיות זרות שבאות מחו"ל, וסובלת מאובדן מנהיגיה שברחו.

מה ההבדל בין אז לבין המצב בחבל עזה (ובמידה פחותה אך גם יש היבטים דומים בגדה המערבית) היום? אולי רק שהיום המנהיגים לא בורחים?

מה שקרה בחיפה

הקדמה: רציתי לכתוב "הדוגמא של חיפה", אבל אז הבנתי שכל מקום הוא בפני עצמו, מה שקרה בחיפה הוא לא מה שקרה בטבריה/יפו/עכו/צפת.

השורה התחתונה - בנובמבר 47 היו בחיפה 70,000 ערבים. במאי 1948 נשארו בה 4000.

מייד אחרי כ"ט בנובמבר החלו מעשי איבה בין ערבים ליהודים בחיפה. צליפות, רציחות, מטעני חבלה. המחבר נמנע מלהגיד "הערבים התחילו" אבל אני קוראת את זה בין השורות. בכל מקרה, היהודים הגיבו ובגדול, ממש לא ישבו בחיבוק ידיים (וזו לא ביקורת!), וזה כבר היה מעגל "קסמים". בחודשים דצמבר-ינואר יצאו מחיפה כ- 20,000 ערבים, והיתה הגירה פנימית גם, מן השכונות הקרובות ליהודים (קו התפר) לשכונות צדדיות יותר. אגב היתה גם הגירה פנימית של יהודים משכונות התפר לשכונות יהודיות. ערביי חיפה סבלו מנוכחותם של הכוחות הלא סדירים (הערבים). הם רצו להגיע להפסקת אש, אך לא היתה להם שום מרות על הבלתי-סדירים, שביצעו פעולות תוקפנות כלפי היהודים, שגרמו כמובן לתגובות של היהודים. זה הגל הראשון. צריך לציין גם שרוב העוזבים בגל זה היו מהמעמד העליון ומעמד הביניים, מה שהשאיר את האוכלוסיה בעיר חלשה וללא מנהיגות, חנויות ועסקים נסגרו.

הגל השני התחיל ב-22לאפריל. זה התחיל מכך שהכוחות הבלתי סדירים הגבירו את התקפותיהם באמצע אפריל במטרה להשתלט על הדר הכרמל. אבא חושי בא אל הנציג הבריטי (19 באפריל), לגשש איך יגיבו הבריטים במקרה של התקפה יהודית, מכיוון שהמצב כבר בלתי נסבל. בעקבות הפגישה הזו החליטה ההגנה לגנוז בינתיים את תוכניות ההתקפה. אבל בעקבות הפגישה הזו, גם הבריטי הבין שההתנגשות הולכת וקרבה. מכיוון שהוא כבר ידע שב 15 במאי הבריטים עוזבים את הארץ, לא היה לו אינטרס להמשיך לשבת שם בין הערבים ליהודים ולנסות להפריד ביניהם. הוא החליט לפנות את הכוחות הבריטים מקו התפר ב- 21 באפריל. החלטה די מיידית.
תוכניות ההתקפה היהודיות כללו מטרה- לגרש את הערבים משכונות מעורבות ומשכונות המסכנות את התחבורה היהודית או משמשות בסיסי התקפה, ולרכז אותם באזור אחד (נשמע לי לא טוב, גטו).
עכשיו, בבוקר של ה21 באפריל הבריטים מודיעים שהם יוצאים מקו התפר, ובאחת בצהריים באותו יום יוצאת יחידה של ההגנה לכבוש איזה בניין שחולש על כביש מרכזי, מה שנחשב בעיניהם הכי קריטי כדי להגן על העיר היהודית. הקרב נמשך כל הלילה, ובמהלכו בורחים ערביי חליסה והסביבה לכיוון העיר התחתית. בבוקר ההגנה כובשת את המבנה, ומתחילה התקפה על אזורים נוספים על מנת לכבוש מקומות אסטרטגיים נוספים. ההתקפות מלוות בטנדרים עם רמקולים הקוראים לתושבים להניח את נשקם, להוציא מהשכונות את הנשים והילדים, ובאופן כללי, שהם הולכים להפסיד כי הם מנותקים ולא תבוא תגבורת.
ב- 22 בבוקר הערבים מבקשים הפסקת אש (בתיווך הבריטים). היהודים המופתעים מאוד מהצלחתם המהירה, מנסחים במהירות תנאים - הערבים יניחו את נשקם וימסרו אותו לבריטים (שעם סיום המנדט יעבירו אותו ליהודים), יגורשו כל הגברים הזרים בגיל צבא, יוסרו החסימות הערביות על הכבישים, נאצים מאירופה המשרתים בשורות הערבים ייעצרו, יתקיים עוצר של 24 שעות כדי להבטיח פירוק נשק מוחלט, ולסיום "יאופשר לכל אדם בחיפה... להמשיך בעיסוקו ובאורח חייו. ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השרותים יחד עם שאר תושבי הקהילה".
בשעה 16:00 מתקיימת פגישה בין יהודים, ערבים ובריטים. יש הסכמה עקרונית על הפסקת אש. הערבים מבקשים שהות להתייעץ. שלוש שעות אח"כ, ב- 19:00, מתקיימת פגישה נוספת ובה הערבים מודיעים כי הם לא יכולים לחתום על הפסקת אש מכיוון שאין להם שליטה על הגורמים הצבאיים בעיר, ולכן הם מבקשים לפנות את כל התושבים הערביים מחיפה.
הנציגים היהודים והבריטים היו בשוק מהבקשה הזו. ראש העיר שבתאי לוי פנה אל הערבים "בלהט רב וביקשם לשקול שנית.. הוא אמר, כי אל להם לעזוב את העיר שבה חיו מאות בשנים... ושבה חיו זמן כה רב בשלום ובאחווה עם היהודים". היו עוד כמה בקשות. אבל הערבים התעקשו לצאת. בדיעבד מסתבר שזו היתה הנחיה של המופתי מהוועד הערבי העליון, שלא הסכים לרעיון של כניעה והעדיף את הבריחה, תוך אמונה שבקרוב היהודים ינוצחו וכל הערבים יחזרו לבתיהם.
במשך כמה ימים היהודים עדיין המשיכו לנסות לשכנע את הערבים להישאר. אבל אז זה עבר להם והם התחילו להנות מהרעיון של עיר ללא ערבים, ואחרי שבוע כבר לא נשמעו הקולות האלו. התנהגות לא נחמדה אל הערבים שנשארו (חיפושים וחקירות, פריצה לחנויות, ביזה ושוד ) לא עודדה אותם להישאר. בכל מקרה, ב- 27-28 באפריל כבר חזרו חלק מהערבים שברחו אל בתיהם.
חשוב לציין שבין ראשוני הבורחים היו מפקדי הכוחות הצבאיים בעיר, מה שעודד כמובן את שאר האוכלוסיה לברוח. בתחילת מאי נשארו בחיפה 3000-4000 ערבים.

הנקודות המשמעותיות בשבילי בסיפור -
[list]
[*] הפער בין האינטרסים של האוכלוסיה המקומית להתנהגות הצבאות הלא סדירים
[*] העובדה שמנהיגי חיפה היהודיים הופתעו מעזיבת הערבים ולא רצו בה, עד כדי כך שביקשו מהערבים לא לצאת
[*] העובדה שאחרי כמה ימים זה עבר למנהיגים היהודים והם התחילו להבין את יתרונות העניין
[*] הבריחה של המנהיגים הערבים, המקומיים והלא סדירים.
[/list]

[u]ונניח שברחו? השאלה לדעתי היא לא האם ברחו או למה גורשו. השאלה היא למה לא הורשו לחזור כשהמלחמה נגמרה.[/u]

זה בפרקים הבאים (שעוד לא קראתי) - "ההחלטה נגד שיבת הפליטים" ו"חסימת השיבה", מתכוונת לעדכן עם התקדמות הקריאה

[u]כשתגמרי את הספר הזה, תעברי לספר "מאז ומקדם".[/u]

תודה על ההמלצה. ייכנס לרשימת הספרים (הארוכה מדי!) לקרוא מתישהו... מזמינה את מי שקרא לספר מה כתוב בו

[u]בני מוריס הלך וקרא בארכיונים, מה שהוא קרא, הוא פרסם. לא ימין ולא שמאל. עובדות.[/u]

ממש ככה, אוסף עצום של עובדות, וממש רואים איך הוא משתדל לתת אותן בלי גוון של שיפוט. אגב, במבוא הוא מספר ש"המסמכים הערביים הרשמיים מן השנים 1947 עד 1949 מוסיפים להיות נעולים בפני החוקר", כך שהמקורות שלו הם בעיקר יהודיים, בריטים, קצת אמריקאים, או ספרי זכרונות ויומנים של ערבים שנכתבו באותה תקופה, או ספרים המבוססים על ראיונות. לערביי ארץ ישראל כמעט לא היו מסמכים רשמיים שכאלה עקב היעדר הארגון שלהם, ואילו מדינות ערב מסרבות לתת גישה למה שקיים אצלן (בגלל התבוסה הקשה).
באותו מבוא הוא גם אומר שהוא לא מתבסס על ראיונות כמקור עובדתי עקב אי אמינות (לא מכוון, אבל מאפיין את כל הראיונות, לדעתו). הם משמשים לו להמחשה של המצב, אך לא לביסוס עובדות.

האוסף העצום של העובדות הוא גם הקסם של הספר וגם הקושי שבו (עבורי כמובן). הוא הולך קדימה ואחורה בתיאור אירועים. מכיוון שהתרחשויות קרו במקביל באיזורים שונים בארץ, ובהיבטים שונים של ההתרחשות, יש לפעמים הרגשה של "צעד קדימה שניים אחורה", הוא מספר על תחילת אפריל ופתאום חוזר לסוף מרץ ואז מאי ואז שוב אמצע אפריל ואז חיפה ואז טבריה ואז צפת ואז הכפרים שמסביב, ועמק יזרעאל ושוב סוף מרץ, וההגנה והפלמ"ח והאצ"ל והועד הערבי העליון והועדות הלאומיות והכוחות המזויינים והכוחות הלא סדירים, והבריטים שבארץ והבריטים שבאנגליה והנציב העליון וקק"ל וכו' וכו' וכו'.

אבל אני מרגישה שלאט לאט אני מתחילה לראות את התמונה הכוללת. וזה די מדהים מה שקרה פה(בארץ ישראל) מאמצע אפריל עד סוף מאי 1948. אזור אחר אזור נכבשו על ידי כוחות ההגנה/הפלמ"ח/צה"ל שזו בעצם היתה ההזדמנות הראשונה שלהם ללוחמה אמיתית (האם אני טועה? הרי לפני כן היו כאן הבריטים, והם לא ממש יכלו להילחם כמו צבא). והם גם לא היו כל כך רבים, הכוחות האלה, לא? כפר אחרי כפר, שטח אחרי שטח, כמעט בלי כשלונות (בינתיים. אני כרגע במאי).

[u](ואגב, דעותיו בשנים האחרונות הן בהחלט לא שום שמאל) (וככאלה מעניינות ומאתגרות)[/u]

מאוד מעניין אותי לקרוא דברים נוספים שלו. אחרי שאסיים את הספר, כמובן. יש המלצות?

ונניח שברחו? השאלה לדעתי היא לא האם ברחו או למה גורשו. השאלה היא למה לא הורשו לחזור כשהמלחמה נגמרה.

כשתגמרי את הספר הזה, תעברי לספר "מאז ומקדם".

כל הכבוד על הבלוג.
אני עצמי דוחה את קריאת הספר בערך מאז צאתו לאור...

כמה ימים אחר כך התפנו תושבי חירבת בית ליד, ממזרח לנתניה. עוד קצת אחר כך, אל-טירה שבמורד הכרמל. יג'ור, מזרחית לחיפה. שמות מוכרים. מאוד מוכרים. שמות מוכרים, מקומות מוכרים, שמקבלים פתאום משמעות אחרת. חלקם ממש פה, ליד הבית.

בסוף מרץ, לפני שישים שנה. בדיוק עכשיו, לפני שישים שנה.
האצ"ל חוטף חמישה מנכבדי שיח-מואניס, כפר גדול מצפון לתל-אביב. עד לתאריך זה, התנגדו תושבי הכפר לכניסתם של לוחמים ערבים בלתי סדירים, ואפילו קיימו שיתוף פעולה רופף עם ההגנה. בעקבות החטיפה, בורחים תושבי הכפר ב- 30 במרץ. "פונו גם מספר מאהלים בדווים בסביבה".

אני כרגע בשליש הספר בערך. עד עכשיו הוא מדבר על יציאת הערבים בין דצמבר 1947 למאי 1948, מרגע החלטת האו"ם ועד ליציאת הבריטים מהארץ.

ההיסטוריה כפי שלמדתי אותה בבית הספר: היתה מלחמה, הערבים ברחו. ואם להרחיב - היו בארץ יהודים וערבים. היהודים הושיטו ידם לשלום, אך הערבים תקפו אותם. בתגובה, היהודים הגנו על עצמם וגם תקפו את הערבים. עם התעצמות המלחמה, וחדירת צבאות ערב לארץ, המלחמה הפכה לקשה ואכזרית. למזלנו, ניצחנו, הערבים ברחו, והקמנו את מדינתנו בגבולות רחבים יותר ממה שנקבע בתוכנית החלוקה. הערבים שלא ברחו נשארו לחיות בתוך מדינת ישראל.

ההיסטוריה כפי שאני קוראת אותה בחודשים האחרונים (אני קוראת את הספר לאט...): היו כפרים/ערים, שהערבים ברחו מהם, עקב המלחמה (כמו שלמדתי בבית הספר). היו כפרים שתושביהם נשארו על מקומם, אך נצטוו לעזוב על ידי הלוחמים היהודים (עוד לפני הקמת המדינה- ההגנה, האצ"ל, הפלמ"ח). את זה לא למדתי בבית הספר. היו כפרים שאיימו עליהם בתוצאות מאוד חמורות אם הם לא יברחו, אז הם ברחו. היו כפרים שנכנעו, ותושביהם לא הורשו להישאר, והוסעו לג'נין (או לערים אחרות). הכפר שיח-מואניס (אונ' תל-אביב כיום) היה כפר ידידותי ליהודים שאף שיתף מעט פעולה עם ההגנה. האצ"ל חטפו חמישה מנכבדי הכפר, וכתוצאה מכך ברחו תושביו.

עוד דבר שאני מבינה הוא את ההבדל העצום בין התושבים לבין הכוחות הבלתי סדירים שהגיעו מארצות ערב. לפי הספר, הכוחות האלו השתלטו על החיים של הערבים המקומיים, די הטילו עליהם טרור. עשו להם כאוס רציני. התושבים המקומיים היו יותר עם הפנים לשלום עם היהודים, אך הם לא יכלו לעמוד בפני הכנופיות (הוא לא כותב את זה, אך כך זה מצטייר מתיאוריו) שהגיעו מרחבי המזרח התיכון והשתלטו על הכפרים, צרכו מזון, דרשו מקומות לינה, השליטו סדר משלהם על החיים המקומיים, לפעמים גם אנסו נשים (ערביות). הוא מתאר גם את בריחת ההנהגה הערבית, ואת ההבדל בין המוכנות של האזרחים לשלום, מול ההוראות שקיבלו מן ההנהגה (שחלקה היתה בחו"ל!!!) שלא לחתום על הסכמי שלום/כניעה עם היהודים, תוך איומים שמי שיחתום על הסכם כזה - יינקם על ידי אחיו הערבים.
האזרחים הערבים הפשוטים מצטיירים כקורבן - של הנהגתם הם עצמם, הנהגה צינית, פחדנית, הנהגה שברחה והשאירה אותם להתמודד לבד, עם הוראות בלתי אפשריות. הם גם היו קורבן של הכוחות החיצוניים, הבלתי סדירים, שהפילו עליהם את אימתם וחיתתם.

הטרגדיה של הארץ הזאת היא הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי עד כה.

הגיע לידי הספר "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים". אני קוראת אותו עכשיו. ספר קשה. המון פרטים. פרטים לא קלים. סיפורי מלחמה. מה קרה פה, בארץ הזאת, שנולדתי בה, שגדלתי בה, שחרשתי אותה לאורך ולרוחב, ההיסטוריה שלא סופרה לי מעולם.

כל הכפרים שהיו כאן, לפני שישים שנה. כל הכפרים שנעזבו/נעזבו "זמנית עד לתום המלחמה"/הועזבו/גורשו/בתיהם פוצצו, לפני בדיוק שישים שנה. עכשיו אני קוראת על מרץ-אפריל 1948. על הכפרים שמסביב למקום מגוריי. לפני בדיוק שישים שנה, זה יוצא בערך 25 שנים לפני שנולדתי. לא הרבה.

הקריאה פותחת לי פתח לראייה רחבה ועמוקה, ראייה מחודשת של "המצב". מיהם הפלסטינים שנלחמים בנו. מיהם ערביי ישראל שגרים לידי. מהו הסיפור שלהם. מהי ההיסטוריה שלהם, שלא סופרה לי מעולם.

אני פותחת את הבלוג הזה כמקום לעצמי
[list]
[*] להעלות את המחשבות שמתעוררות בי בעקבות הקריאה
[*] להשמיע את הסיפורים המשמעותיים (לי) מתוך הספר
[*] לנסח הבנות שמתגבשות בי
[/list]

ובטח עוד דברים שיעלו עם הזמן.

עוד סיבה לפתיחת הבלוג היא כי האינפורמציה הזו מחדשת לי הרבה דברים, עובדות, שאני רוצה לחלוק עם אחרים. זו מן התרגשות כזאת, כשפתאום העולם נצבע בעוד צבעים, כשפתאום דברים שלא היו מובנים - פתאום נחשפת הדינמיקה, כשפתאום מגלים עוד מימד חדש שלם לדברים שחשבת שהכרת, כאילו גילו לי סוד ועכשיו הכל יותר מובן. אז אני רוצה לספר את זה לאחרים.

אם יתפתח פה ויכוח פוליטי (אני מקווה שלא, אך מניחה שיש יסוד סביר להניח שכן...), אני לא מתכוונת להשתתף בו, אלא להמשיך לתאר את חוויותי מהקריאה.

תודה

[po]דף פוליטי[/po]