שנה טובה וחג שמח.

שמחת תורה.
מה אני חוגגת?
עוד לא החלטתי.
אולי את זה שאני לומדת כל כך הרבה יהדות.
אבל לא מספיק תורה.
רושמת לעצמי ללמוד בשנה הבאה יותר תורה.
כך בשנה הבאה תהיה חגיגה אמיתית.

כל כמה שנים אני והוא מתחילים ללמוד רש"י בשבתות. אחרי לך לך נשברים.
השנה אולי נתחיל מחדש ונחזיק מעמד יותר. אולי עד וזאת הברכה. אבל גם עד שמות יהיה יופי.

שנה טובה וחג שמח.

מותר לרדת ולבחור בשבילים אחרים.ואני בוחרת להשאר.- אוהבת מאוד את הדרך בה את מתארת את הבחירה שלך@}

בתוך הלכה יש את השוררש ללכת
נדמה לי שגם אני כתבתי על זה משהו בבלוג הזה. מבחינתי זו לא קפיצה כי אם שחיה. כי ההלכה היא ים כל כך עמוק ורחב של פפסיקות ושאלות ותשובות ומגמות שממש קשה להתמצא בה. את זה אני לומדת עכשו. וגם בזה יש לי המון שאלות.

למשל, רב שאת עמדתו אני מקבלת ב100% בנושא מסוים ומסתייגת ממנו בנושא אחר. מה זה אומר לי? ועוד ים שאלות.

אוי שמלס שלום, אני סאן שיין לשעבר
קראתי מה שכתבת...באמת כבר עברו שנתיים? בינתיים אני כבר נשואה, "דוסית כהלכה" בתוך הלכה יש את השוררש ללכת, אז אני הולכת תהיה המלה העדינה, קופצת אולי יותר מדוייק. עשיתי קפיצת ראש לתוך המים היהודים ובינתיים מוצאת טוב הולך וגובר. ובהחלט מרגישה שהקודים העכשויים מחוברים יותר למהות.
קוראת אותך ומקווה שתמשיכי לכתוב כיף שחזרת.

מה זה שינה אצלך באמת? במה זה עוזר?
זה שינה המון. אני אישה הרבה יותר לומדת מפעם. לומדת המון, בולעת את החיים מתווך הספרים ומתוך התנסות. נמצאת במסע ארך ומרתק של שיפור וזיכוך עצמי.
וזה לא שאני פתאום מן רחנית כזאת או מחוברת לצ'קרות שלי. אני אותה אחת, רק הרבה יותר עובדת- בעיקר בראש.

זה עוזר בקריאת המציאות והתמודדות איתה. החל בתופעות שאני שומעת עליהן בחדשות וכלה בחינוך ילדי שלי.

שולחת לך הרבה אהבה, מקווה שתמשיכי לכתוב.
תודה

אולי כי הייתי במקומות נמוכים, רדודים, מכאיבים..
לדעתי, רק ממקומות נמוכים יש צמיחה. מי שלא חושב שהוא נמוך חסר את היכולת הזו.



עם המון התנגדויות פנימיות להגדיר עצמי כיחידת סגולה, עם נבחר,

לדעתי, הסגוליות והבחירה היא פוטנציאל ולא עובדה קיימת. רוצה לאמר, קיימת בנו היכולת להיות סגוליים, אבל אין זה אומר שאנחנו בפועל כאלה. כנ"ל הבחירה. נבחרנו לעבוד קשה ולא נבחרנו לשבת על כסא נח ולהתמלא גאוה עצמית. ולכן גם ה סגירות, לחוקים מפרידים, לחוקי אסור ומותר


הכל לדעתי כמובן. יש דעות אחרות.

@}

במשך שנים צעדתי בדרך רוחנית מסויימת (מקורותיה בנצרות_..._אבל חוסר בקודים אישיים

אני מאמינה שלכל ם יש את הקודים שלו, ושאפשר למצא בהם מקור לרע או לטוב. אם את מנסה לחפש דברים במקום שהוא לא שלך, את לא במקומך. את לא מחוברת. כדי להתחבר למקום הזר הזה, צריך קודם כל לצאת מהזרות. וזה תהליך ארוך. לכן כדאי קודם חפש בבית. למה ללכת רחוק?

אולי הוא עדיין קורה?
ודאי, ודאי. התהליך עוד קורה.
נראה לי שעל השאלה:
מה זה "דתיה" בעיניך?
אני יכולה לענות כל שנה מחדש.
דתיה היא אישה שחיה חיים הלכתיים. שמקבלת על עצמה את מרות ההלכה. שמאמינה באיזו שהיא דרך או צורה בקיום השכינה.

לזה אני כבר לא מאמין. (הוא התכוון לאלוהים
זה מעניין.
מה שמרתק אותי הוא שזה שמישהו לא מאמין לא אומר שאין אלוהים. וזה שמישהו מאמין לא אומר שיש אלוהים.
אבל בעצם, כח האמונה הוא האלוהים. הרי השכינה אינה גוף פיזי הניתן למישוש. היא קיימת כאנרגיה, כמחשבה.
אני מאמין משמע היא קיימת.

אל תשימי לב לדברי הכפירה שלי
דוקא מעניין ומאתגר.



אני סקולרית
הייתי פעם.


ההלכה אינה משתנית לטובה
והשאר כן?
כמו בכל דבר בעולמנו שהוא יצירה אנושית יש שינויים לטובה ושינויים לרעה. ההלכה לפעמים משתנית לטובה, לפעמים משתנית מאילוץ לרעה או לטובה ולעיתים לא משתנית. טקס הגרושין אכן משפיל. אבל הוא תוצר של אחיו הבכור- טקס הנישואין שגם הוא משפיל. כשנשכיל להנהיג טקס שויוני ושאין בו קניין של צד אחד, גם בעיית הגרושין תיפתר.

איסור על הדלקת חשמל
זה לא כל כך ברור ופשוט. אין ממש איסור הלכתי מבוסס להשתמש בחשמל. זו סוגיה שאנחנו מתלבטים בה בימים (בעצם חודשים...) אלה.

מעניין מאוד. השינוי, לדעתי, עונה על צורך פנימי שלך ואם זה טוב בשבילך זה חשוב מאוד.
דרך אגב, ההלכה אינה משתנית לטובה. אין גוף מוסכם שיכול להחליט על שינויים לדוגמה: טכס הגירושים המשפיל. האפלייה בין זכויות הגבר והאישה, איסור על הדלקת חשמל ועוד.
מבחינה הלכתית כובע לגבר עדיף על כיפה מפני שהוא כיסוי ראש יותר מלא.. הכיפה במקורה נועדה לחבישה בבית והכובע לרשות הרבים. אצלנו קבוצה מסויימת הפכה את הכיפה לסמל וחבריה חובשים אותה ברשות הרבים. החרדים חובשים כובעים ברשות הרבים. (לחבוש כיפה בחוץ לא הגיוני אפילו מסיבת קור בחורף והגנה מפני השמש בקיץ). ומי עוד חובש כיפה - האפיפיור וכל הקרדינלים.
_אתמול תמר שאלה:
את אלוהים, מי ברא?
עניתי לה שאלוהים תמיד היה.
בדיוק כמו שתמיד הייתה אהבה_
בני שאל כשהיה בן 5 את אותה שאלה ועניתי אותה תשובה והוא אמר לי: לזה אני כבר לא מאמין. (הוא התכוון לאלוהים,לא לאהבה)

אל תשימי לב לדברי הכפירה שלי, אני סקולרית (חילונית בשפת הרחוב) ללא תקנה שגם בקיאה ביהדות - המשיכי בדרכך

ואו, איזה יופי! אני מקווה שאת יודעת שהאומץ שלך לכתוב על הלבטים נוגע לכלכך הרבה אנשים בנקודות זמן שונות, והכתיבה היפה שלך נוגעת בדברים, ועוזרת להרגיש שכולנו בעצם כלכך דומים....
שתהיה שבת שלום@}

_קראתי את הבלוג המרתק שלך.
תוכלי להמשיך לשתף? אשמחמאוד!_

קראתי את הבלוג המרתק שלך.
תוכלי להמשיך לשתף? אשמחמאוד!

שיהיה בהצלחה!

מקוה שכן. ההלכה כשמה כן היא, מתקדמת. הולכת ומתוה שביל לאדם ליילך בו. ואני הולכת בשביל ההלכה. לעיתים הוא צר לי מדי ואני מתכווצת או מנסה להתאים את עצמי אליו. לעיתים הוא רחב ומלא אויר ורוח חדשה.
האתגר שלי הוא להשאר מחוייבת לשביל ולא לרדת ממנו. האתגר גדול בימנו מפני שאין גדרות לשביל. כל מה שקורה מסביב הוא במרחק נגיעה. מותר לרדת ולבחור בשבילים אחרים.ואני בוחרת להשאר.

מאוד מעניין.
את חושבת שיהיו תחנות נוספות?

תחנות.
אין קודש, יש רק חול. אין משמעות לדת. אני אישה אוניברסלית נאורה.
אין קודש, יש רק חול. אין משמעות לדת, יש משמעות למסורת כגורם סוציולוגי. אני אישה אוניברסלית נאורה עם זיקה למסורת.
אין קודש, יש רק חול. אין משמעות לדת. יש משמעות למסורת כגורם סוציולוגי. אני אישה יהודיה שומרת מס מצוות במסגרת סטטוס קוו משפחתי.
יש קודש, יש גם חול. יש משמעות לדת ולמסורת כגורם סוציולוגי ורוחני. אני אישה יהודיה מחוייבת להלכה ולרוח האדם המודרני.

@}

תודה שהמשכת...
עוד ...!

אני מתחברת לדף הזה כי הוא אנושי, זו מעלה גדולה בעיני.
תיאורי דרך, לבטים וקשיים הם דבר כל כך מעצים ומעניק השראה.

@}

_אנושי
אנושית!_
לא הבנתי...
ותודה על הברכות.
ועוד שכחתי לכתוב. כותבת אלוהים ברבים כדי לא להגיד דברים לא יפים על ההיא האמיתית.

אנושי
אנושית!

מצטרפת ל ארץ נהדרת בעניין האומץ. תבורכי.

תודה ארץ ויעלי,
נזכרת בפעמים הראשונות שלי בבית כנסת. ערבי שבתות. הייתי המומה מהתפילות. מן "פולחן אישיות" בלתי נגמר לאלוהים. ממש מביך כל הקטע הזה. מי זה האלוהים האלה? מה זה האגו טריפ הזה? כאלה קטנים אלוהים שצריכים בני אדם שיעמדו ויגידו להם שוב ושוב כמה הם שוים?

וזוכרת שבת אחת, עוד לפני שנישאנו. הילדים נסעו לאבא, הוא בביתו עם השבת שלו, אני בביתי עם החול שלי. רציתי לשבת אחת פתאום להיות אני הישנה. אני החדשה עוד לא היתה אז. היתה אני ביניים מגששת.
אז אני לבד בבית. עם טלויזיה ונסיעה לחברות וטלפון. ובלי הוא. והוא שוה יותר מכל החול הזה. ובשבת הזו ידעתי. זו השבת-חול האחרונה שלי.

איזה כיף שחזרת. מקווה שתכתבי עוד. תמיד מחכה למילותיך הן נוסכות בי אומץ ופתיחות

מה זה שינה אצלך באמת? במה זה עוזר?
מצאתי לי שאלה מאתגרת.
אז קודם כל זה שינה את אורח חיי. אני הרבה יותר לומדת כיום, ולא שהייתי אישה לא לומדת קודם.
אני הרבה יותר מודעת היום למקומי ביקום הגדול הזה. נשמע אולי מליצי, אבל אפסות האדם מול הטבע היא משהו שאני חווה יום יום כמעט. ההודיה החוזרת שוב ושוב מעמידה אותי שוב ושוב במקומי האמיתי. פוקח עיורים וחלולים חלולים ועל שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.
זה עוזר בכך שזה ממקד אותי. אני בדרכי להפוך לאדם טוב יותר כלפי עצמי, משפחתיח והחברה בה אני חיה. ויש לי כלים לצעוד בכל פעם כמה צעדים.

שלום יהודיה בשינוי, גם אני יהודיה בשינוי וכבר די הרבה זמן מתלבטת אם לספר על השינויים שלי בבלוג. בכלל לא הכרתי את שלך... אני קוראת אותו לאט והוא בינתיים מקסים. @}

ושוב אתכם...
כ"כ עסוקים ומלאים הם חיי עד שקשה לי למצא זמן לכתוב.
וזו לא הסיבה היחידה שקשה.
קשה גם בגלל המחשבות הממלאות את הראש ומתקשות להתגבש למילים כתובות.
רק אומר לעת עתה שאני עדיין יהודיה בשינוי.

בבקשה תמשיכי...

@}

|l|

אתמול תמר שאלה:
את אלוהים, מי ברא?
עניתי לה שאלוהים תמיד היה.
בדיוק כמו שתמיד הייתה אהבה.

שמלס, תודה על התשובה, היא מעוררת השראה.
יחד עם זה עדיין יש לי שאלות פתוחות, ודברים שנראים כמו סתירות, למרות שאני מתארת לי שבזמן הגאולה כל הקושיות יתיישבו. בינתיים, יש סיכוי כנראה שחלק גדול מהשאלות שלי יישארו פתוחות. הלוואי שהשם ייתן לי כוח לעשות מה שאני מאמינה בו על אף השאלות.
כל כך אהבתי את התשובה שלך שהעתקתי אותה לדף שלי, לתת השראה לעוד אנשים.
בעזרת השם, אני מקווה להעלות בדף שלי גם כל מיני נושאים יהודיים. זה נראה לי חשוב להציג את הדברים האלה מכל מיני זוויות חדשות ולא מוכרות.
בינתיים הספקתי להעלות שם כל מיני נושאים שמעסיקים אותי ונראה לי חשוב לחלוק אותם עם עוד אנשים, כגון אהבת עצמנו, אהבה וכבוד לגופנו, ביטוי הנשיות הפנימית שלנו ועוד. עם נושאים נוספים שבע"ה יבוא בהמשך כמו היחס לאדמה. חיים טבעיים וכו'. וכל זה במגמה לשלב את זה עם היהדות.
אני חושבת שהשילוב הזה,של חיים טבעיים וכבוד לטבע ולאדמה ולגוף וכו' וכו' עם דרך היהדות, זה משהו שלא הייתה כ"כ מודעות גדולה אליו בהיסטוריה היהודית. ויש לי הרגשה שזה שאנשים כמונו עושים את זה - זו ההכנה לגאולה השלמה. בקרוב ממש.
את שוב מוזמנת לבקר: אני פשוט אני

את מדהימה. זה לא מפתיע אותי. זו את, אלה הם חייך.
השלוה, האהבה והפשטות, אותה פשטות שגורמת לך להיות כל כך מיוחדת.
אוהבת אותך.
את יודעת.

והתורה היא תורת חיים.
והתורה נמשלה למים.
וכמים היא צלולה וזכה, אין בה מתום.
אין בה צרות אופקים ואין בה סגירות.
וכמים היא מקבלת את צורת הכלי.
אין היא הכלי אליו מתאים עצמו האדם.
כל אדם יוצק לתוך תבניתו את התורה, והיא ביופיה ופשטותה נמזגת אל תוך נשמתו וממלאה את כולו, את הויתו.

תודה רבה על השיתוף. זה עוזר לדעת שיש אנשים בדרך דומה.
אני גם מחפשת אנשים שחיים טבעי ולפי עקרון הרצף בשילוב עם יהדות. האם את בעניין?
אשמח אם תיכנסי לדף שלי. באהבה...

שמלס
אני קוראת אותך בשקט.
שתדעי.

נהדרת שלי,
קראתי וכל כך התרגשתי....זוכרת את זה כאלו היה אתמול. ומה חשבתי על זה? מה אני חושבת על זה? עם יד על הלב? פחדתי. כל כך פחדתי אין לך מושג. החצי השני שלי, זאת שיודעת בדיוק מה להגיד לי ומתי, זאת שיודעת בדיוק מה אני חושבת לפי טון הדיבור, האי הרגוע שלי בתוך בטרוף. ופתאום האי מתחיל להעלם באופק ואני שוחה קדימה וקדימה והוא נעלם ואני לא מכירה את הדרך למקום שהוא נעלם (ואני אפילו לא רוצה להכיר) ואני מתחילה להתייאש ומתחילה להבין שזהו הוא לא יהיה שלי יותר. ואז כשאני מתחילה לטבוע, לאבד אותו הוא עולה מתחתי והוא מקיף אותי וזה אותו האי הוא רק הגיע אליי מכיוון אחר והוא רגוע יותר, הרבה יותר ואפילו שקודם הוא היה רגוע ושליו והייתי בטוחה שהוא הכי הכי....הוא פתאום עוד יותר מלא יותר, עשיר יותר...לא הלכת לי לאיבוד פשוט הגעת אליי ממקום אחר וכל כך ברור לי שאת במקום הזה - זה כל כך את!
ואני פה ואת שם ובעצם אנחנו ביחד ואני מודה עדיין קשה לי לשמור את כל הדברים שעוברים עליי בשישי לשיחת טלפון רק במוצ"ש אבל זה הפך אותה לשיחה מיוחדת יותר. ובתהליך הזה אני איתך - תמיד אני איתך אמנם פה אבל איתך.
אוהבת אותך אהבת נפש.
אני

צעד צעד הלכה והתגבשה לה יהדותי.
וכמובן שאיננה מגובשת סופית.
וכמו שעניתי כן, אני דתיה, בהיסוס, כך עניתי לשאלה אם חזרתי בתשובה.
ברורה לי המשמעות המקובלת של המושג. אדם שהפך מ"חילוני" ל"דתי".
אבל אני אישה של מילים. חזרתי בתשובה זה לשון עבר. אני כבר שם. חזרתי. צדיקה שכמוני...
אני לא חזרתי בתשובה. אני יהודיה בשנוי
בשונה מלפני כמה שנים, כיום אני שלמה יותר עם השנוי. אבל לא מיציתי אותו.
אז למה שלמה?
כי אני רואה ברור יותר, כי דרכי ברורה לי, למרות שאני רואה רק עד העיקול הבא, אני רואה את השביל. אני אוהבת את השביל. זהו השביל שלי ושל משפחתי ואין דומה לו.
אני דתיה משום שקיבלתי עלי את חוקי הדת. אני יהודיה משום שזו דתי. אני לא משתמשת במושג משום שהוא לא מקובל.
ומיום שברור לי אני כבר לא מתחפשת. אין לי מסכה. אין לי מסך. אני מכסה את ראשי מתוך אמונה בדרכי ולובשת מכנסים מתוך אותה אמונה. גם בשבת. גם בבית הכנסת.

קראתי מרותקת את הדף שלך..יש לי כל כך הרבה מה לשאול אותך..מה לחלוק איתך..לא יודעת אם פה המקום. לחדור כך לסיפור המופלא שלך.
לא הייתי מוצאת שם מדוייק יותר..יהודיה בשינוי...מזדהה עם המקום הזה
בתוך התהליך הרוחני שלי, אני חשה קרבה הולכת וגוברת, ולא יכולה להגיד בדיוק למה.
במשך שנים צעדתי בדרך רוחנית מסויימת (מקורותיה בנצרות, אם ציטטתי כתבים היו אלו פסוקים מהברית החדשה), שפה שהיו בה דברים נפלאים וללא גבולות, אבל חוסר בקודים אישיים. אולי כי אני מרגישה עקורה, ללא שורשים, שלא ניתנו לי ערכים ברורים. אולי כי הייתי במקומות נמוכים, רדודים, מכאיבים..אבל לאחרונה מרגישה שמשהו קורה לי..מסרבת בתוקף לתת לו שם. עם המון התנגדויות פנימיות להגדיר עצמי כיחידת סגולה, עם נבחר, מפרידה עצמי, עם המון התנגדות לסגירות, לחוקים מפרידים, לחוקי אסור ומותר בכלל מצד אחד, ומאידך עם כמיהה פנימית עמוקה לחיבור. עם הרגשה שאין לה שם של משהו נכון.
יש לי אח שחזר בתשובה לפני מספר שנים, הוא ממש חרדי. זה קשה. הוא היה אור ותומים עבורי בתחילת התהליך הרוחני שלי.
יש לי זוג חברים נשוי הם התחתנו לפני 7 שנים, יש להם 3 ילדים. הוא דתי חרדי היא היתה חילונית, עם השנים והפשרות יש שם שינוי, התקרבות שלה,ויתורים וגם הכרה, זה תהליך אטי, יפהפה בעיני, אמיתי, בדיקה רגע אחר רגע של מה נכון, היא הולכת עם כיסוי ראש רק בשבתות. יש קבלה מאד גדולה ביחסים ביניהם. הייתי בערב שבת אצלהם לפני שבועיים, הרגשתי כל כך נכון.
אני לא יודעת. עכשיו התחלתי ללכת לקורס זוגיות פעם בשבוע, לימוד שנעשה לפי המקורות היהודים.
מחר אני מתחילה גם קבוצה של ימימה.
שולחת לך הרבה אהבה, מקווה שתמשיכי לכתוב. @}

@}

ולילדים?
לילדים יש תקופות. גלים.
זוכרת שבכתה א בני קיבל דף עבודה במדעים. מצוירים עליו כסא, מטריה, פרח, ענן, ילד, מכונית...
היה עליו לצבוע כל מה שהשם ברא.
הוא לא הסכים לצבוע כלום.
אמר שהשם לא קיים.
אמרתי לו שהוא צריך לצבוע כל מה שקיים בטבע.
שבני אדם מתייחסים לטבע בדרכים שונות.
יש שמאמינים שהשם ברא, יש שחושבים אחרת.
אף אחד לא באמת יודע מה היה שם.
בשיחה אחרת שלנו, שלי ושל 2 הילדים, הם שאלו איך יודעים אם מה שכתוב בתורה היה באמת.
אמרתי שאפשר רק להאמין.
יש כל מני סימנים, אבל לא הוכחות. וכמו שלא פגשנו את הרצל או את הרב קוק, ככה לא פגשנו את משה רבנו והסיפורים עוברים מדור לדור. לדורות הרחוקים נשאר רק להאמין.
כילדים קטנטנים הם האמינו באלוהים, כמו כל הילדים הקטנים שאני מכירה.

אני כלכך שמחה שחזרת לכאן.
אין לי הרבה מה לכתוב, רק לקרוא מה שיש לך להגיד.
שבת שלום ומבורך, שמלס.

_מקבלת.
וככה יותר קל לי._

ולילדים?

אני קצת תקועה, אנסה לענות על שאלות.


מה זה "דתיה" בעיניך?
תקופה ארוכה קשה היה לי להגדיר את עצמי כדתיה.
דתיה היה בעיני מישהי יראת שמים, חסרת לבטים והתלבטויות. אחת שחיה כדי להכיר בעיקר. שאוכלת ואפילו משתינה כדי לברך.
אני לא הייתי כזו. בכל פעם שהתקשר איזה שהוא סוקר ושאל אם אנחנו דתיים/מסורתיים/חילונים, היססתי. לרוב עניתי דתיים מגומגם.
מה, אני אתחיל להסביר לו שאני לא משתינה כדי לברך...?

אט, אט הפכתי יותר דתיה. מהילדים אני תמיד דורשת (מילה קצת חריפה מדי) לברך, לחבוש כיפה, ליטול ידים. אז התחלתי לדרוש גם מעצמי. גם כשאני לבד. זה לא פייר לצפות מהם מה שאיני מצפה מעצמי.

ברקע כל הזמן עמדו אותם דברים שהפריעו לי. מני הלכות משונות שלא מסתדרות עם שום הגיון. לצידן הלכות שלוקחות את ההגיון הבריא ומותחות אותו מעבר לגבולות הביזאר. וכל הזמן אני ממשיכה להשתמש בכלי של:
לכל שאלה כמעט, יש תשובה שתניח את דעתי. צריך רק לחפש אותה.

דוגמה: גדי בחלב אימו.
איך הגענו מהכלל הפשוט והברור הזה לכל הלכות ההפרדה?
להפרדת סכו"ם???
לא יודעת. לדעתי פשוט כדי שנזכור, שיהיה בולט וברור ושלא נטעה.
בסדר.
מקבלת.
וככה יותר קל לי.

הכובע כאבן דרך במסע. מסע בכיוון ההפוך.
מזכיר לי משהו.
הייתה לו פעם שכנה גרושה.
הייתה יוצאת לדייטים עם גברים עם פאה על הראש. לא הסכימה להוריד. בזמנו זה נשמע לי טיפשי. אפילו חולני במידה מסויימת.
היום אני מבינה אותה. הכובע, המטפחת היא חלק ממני וממי שאני. בלי מטפחת אני מרגישה כאילו שאני בלי חולצה. חשופה.
זה אולי מצחיק, אבל גם בים או בבריכה אני בבגד ים ומטפחת. קל לי יותר לחשוף רגלים וכתפים מאשר את הראש.
מה זה קל יותר? יותר מזה. אני לא מסוגלת לחשוף את הראש.

ותודה למי ששינה את שם הדף כבקשתי. יש לי ניחוש...

הכובע, כאבן דרך במסע.
אחדים מחברי הדתלשים לבשו קסקט בנקודת זמן מסויימת במקום כיפה.
הכובע כאבן דרך במסע. מסע בכיוון ההפוך.

אני יושבת בקפיטריה באוניברסיטה עם שתי חברות ללימודים.
אני מאד שמחה בכובעים חדשים שקניתי לי. הם עלו לי 500 ש"ח.
אחת מהן שאלה מדוע אני מוציאה כ"כ הרבה כסף על כובעים, מה צנוע בזה?

למחרת אני קונה לי מטפחות ראש. כל אחת עולה 25 שקלים.
אני כמעט לא חובשת כובעים יותר, כבר שנה.


בתקופה בה התלבטתי באם אורח החיים הזה יתאים לי, ומה אני עושה עם העובדה שאני כלל לא דתיה, התיחסתי אל אורח החיים הדתי כאל חוות בריאות.
אני זוכרת נופש צבאי בגבעת אולגה לפני כ10 שנים. מודדים ושוקלים ומתעמלים ויש אוכל בריא וטעים. מקבלים שם תחושה שאפשר לחיות בריא וטוב ולהנות.
כשחוזרים הביתה, חוזרים להרגלים הישנים. אוכל שמן מול הטלויזיה, פדלאות, מעליות, גלידות...כל זה קורץ וקל מכדי לותר.
אורח החיים הדתי נראה אז, בתקופת ההתלבטות, בעיני כמן חוות בריאות שכזאת. כל מני דברים שטובים לכולנו, אבל אנחנו מתקשים להתמיד. כמו לכבות טלויזיה יום בשבוע לפחות, ארוחות משפחתיות, דברים שאורח חיים דתי כופה על האדם ועוזר לו לקיים לטובת עצמו.
אל כל מה שלא מצא חן בעיני התייחסתי כאל "באגים" בבן הזוג שלי. מעדיפה להיות נשואה לדתי מאשר למכור לכדורגל, שבכל שבת נפרד ממשפחתו לפולחן השערים.
ומה אני עושה עם פערים בין מה שנראה לי הגיוני ונכון לבין דרישות סתומות ובלתי מובנות של הדת?
משתמשת בכלי של:
לכל שאלה כמעט, יש תשובה שתניח את דעתי. צריך רק לחפש אותה.

@}

עכשיו גם אני פה.
@}

@}

מאד מעודד אותי שקוראים.

<!>

פתאום התחלת להאמין באלוקים?
ככה כתבתי? לא נראה לי...


מה, קודם הוא לא היה שם?
בהנחה שהוא שם, לא את הכל אנחנו יודעים מיד. יש דברם שלומדים רק מאוחר יותר בחיים.


מה זה שינה אצלך באמת? במה זה עוזר?
על זה לאט לאט אני עונה.
בבלוג ובכלל לעצמי.

פתאום התחלת להאמין באלוקים?
מה, קודם הוא לא היה שם?
מה זה שינה אצלך באמת? במה זה עוזר?

מיד אחרי החתונה התחלתי ללת בכסוי ראש.
בעצם, נכון יותר לאמר שעוד בתיכון התחלתי.
מאד אהבתי כובעים.
בחורף נהגתי ללכת בכובעי לבד או קורדרוי ובקיץ כובעי קש.
אז היה לי שיער ארוך, בהיר ומסולסל.
אחרי הלידה הראשונה שלי הסתפרתי ומאז הפסקתי לחבוש כובעים. זה כבר לא נראה לי יפה.
ערב אחד ראיתי וידאו קליפ של להקה אירית שאיני זוכרת את שמה. הסולנית בלונדינית קצוצת שיער. היא חבשה כובע קטן, דמוי כיפה מצמר.
אז חזרתי לכובעים דומים לשלה.

משנישאתי בשנית, כאמור, המנהג אומץ בהנאה רבה.
קניתי לי כמה כובעים ורוב הזמן חבשתי אותם.
חבשתי כובע רק כשהתאים למה שלבשתי ורק כשלבשתי מכנסים.
חצאית וכובע נראה לי דוסי מדי.
כשלבשתי בגד שלאהיה לי כובע מתאים בשבילו, הלכתי בלי.
גם כשהייתי אחרי תספורת הלכתי בלי.
שיראו את התספורת.
לאט לאט הרחבתי את המנהג.
היו לי יותר ויותר כובעים ולבשתי רק בגדים שהתאים להם כובע שהיה לי.
מלבד ימים של אחרי תספורת.

ואז יום אחד ל שנוי.
החלטתי שאני מפסיקה עם המנהג הזה.
אני חובשת כובע גם כשיש לי תספורת חדשה. החלטתי להפוך את הכובע למשהו שמשפיע על הצניעות שלי. צניעות במובן הכי פנימי, אישי ונכון של המילה. אני מכסה את ראשי כי אני צנועה.
הכובע אינו סמל לצניעות. הוא כלי לצניעות. בשבילי. השנוי הזה קרה בשנת 2001, כשאני נשואה כשנה.
בהמשך חל שנוי נוסף.

אם את עוד פה, ענ בל,,,

הצהרת האהבה שלי.
אני זוכרת שחשבתי הרבה על מה אגיד. היה ברור לי שאדבר בחתונה שלי.
מחר אכתוב למה, אני עייפה כבר עכשו.
יום אחד בפקקים בדרך אליו, פתאום זה היה לי. כל הטקסט בבת אחת. הארה של רגע.
הגעתי ומיד כתבתי כדי לא לשכוח.
מלבד תיקונים קלים, זה לא שונה.
הקראתי לו את זה ונתתי לו עם הטבעת שלו.
הטבעת על אצבעו, ההצהרה תלויה לצד הכתובה בחדר השינה שלנו.

רעי,
אחרי שהפכתי רעייתך,
רוצה אני להפוך אותך לרעי.
טבעת זו היא אות וסימן לאהבתי,
אהבה עמוקה וצלולה כימים,
רחבה כאופק השמים.
מעניקה אני לך את נאמנותי המוחלטת,
את מידת החמלה
ומידות רבות של כבוד והערכה-
אותי.
והיינו לאיש אחד.

@} @}

אני מקשיבה, מרותקת...
המילים שלך....
איך שאת מתארת את הדברים.

קצת אחרי שהחלטנו להתחבר, הוא מוצא דירה לשכירות.
באנו, ראינו, אהבנו, שכרנו.
ערב אחד הוא מתחיל לדבר איתי על תאריך לחתונה. אבל אני בכלל לא רוצה. אני לא מתחתנת יותר. מבחינתו חייבים להתחתן. הוא לא מוכן לחיות איתי ללא קידושין. זה לא מכובד. זה אומר שהוא מזלזל בי, בקשר שלנו.
בשיחה עם חברה עולה השאלה הזו.
האם אני מוכנה? מסכימה? לא פוחדת?
כן, כן פוחדת. אבל מוכנה ומסכימה.
בעצם, אני לא מפחדת.
אני כבר התגרשתי. להיות גרושה אני אפחד? כבר הייתי. מקסימום אני אהיה שוב.
בין לבין יש לי אפשרות להיות נשואה לאיש ששוה את כל המהלך הזה.
התאריך נקבע.

מחר מתחתנים.
המקוה.
אני מסתגרת לי בחדר, מתכוננת, מתכנסת בעצמי.
נוסעים יחד.
הוא מחכה לי בחוץ.
מקום קטן, נקי ופשוט.
טובלת, יוצאת אליו בחיוך. "אני כשרה, שחבל לך על הזמן." צוחקים. יש מידה קטנה של מבוכה וים של התרגשות במכונית.
נכנסים למיטה.
מחייכים.
"את נראית לי שונה, זוהרת"
נרדמים.

שישי בבוקר.
חצר בית בשומרון.
חופה אל מול הנוף.
בני משפחה סביבנו.
הילדים איתנו תחתיה.
אני בשמלת פשתן תכולה.
כתובה, שבע ברכות, טבעת לי.
הצהרת אהבה ואמונים שלי, טבעת לו.
שישי בצהרים, אנחנו כבר במיטה שלנו, נחים. עוד מעט שבת...

ובלילה, מצוה ראשונה של ערב שבת. "הפעם הראשונה שלנו כשאני טבולה." אני אומרת.
"יותר מטבולה, נשואה." הוא עונה.

מאד מעודד אותי שקוראים.
אני כמעט תמיד כותבת, שראיתי את עצמי במה חדש.

הגן הראשון שראינו, מכנה עצמו גן תורני.
הגננת, דורית, לא נראית לי. מאד סגורה, מאד לא אהבה לראות אמא במנסים.
אני יוצאת בתחושת בחילה. אם זה מה יש, לא מתאים לי...

גן נוסף, הגננת שרה. אני מספרת לה את הבעייתיות. היא מקבלת אותי בחיוך. נלך לאט לאט, שיבואו כמו שהם (בלי כיפות, בלי ציציות) ונראה מה קורה.
יופי, מצאנו גן. בעצם שנים, צמודים. בדיוק מה שרציתי.

בכל נושא הילדים שלי אנחנו מטפלים בהמון זהירות והקשבה.
הם חובשים כיפות רק בזמן קידוש. שאר הזמן, כרצונם. יש לו המון כיפות ובני אוהבים למדוד ולשחק בהן. אפילו אריה צעצוע זכה לכיפה. היפה הזאת מכונה עד היום, כ-4 שנים אחרי, הכיפה של האריה.

אנחנו עוברים דירה בסוף שנת הלימודים.
לא לדירה שלי ולא לשלו.
דירה שכורה אחרת.
בקיץ נמשך הנוהל של כיפות רק בקידוש.
נוסף לכך בקשה שלי לכבד את "סבא" (אבא שלו) שמאד חשוב לו לראות אותם ככה. מסכימים שכדי לכבד אותו, אנחנו מסכימים, למרות שאנחנו לא דתיים.

מחר נפתחת שנת הלימודים.
קנינו להם ציציות והן מונחות עטופות ליד המיטות. ערב קודם הסיפור הזה מלחיץ אותי.
אני לא יכולה (ביני וביני) לבקש מהם או להורות להם פתאום כך ללבוש ציציות.

למה?
מה זה נותן?

בודקת.
פרשת ציצית.
"ויאמר ה' אל משה לאמור:
דבר אל בני ישראל...
והיה לכם לציצית,
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'...
ולא תתורו אחרי לבבכם...
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים...

עם זה אני יכולה לחיות בשלום.
לבישת הציצית היא כמו קשר בזנב. כמו קפל באזן. מזכירה לנו מה כן, מה לא ומאיפה באנו.

הסיפור הזה עם הציצית הוא מוטיב שחוזר לאורך כל הסיפור. אני לא משאירה שאלות פתוחות מבלי לחפש תשובות. לכל שאלה כמעט, יש תשובה שתניח את דעתי. צריך רק לחפש אותה.

בין לבין, היתה גם חתונה...

קוראים קוראים
אני מעריצה של מי שחזר בתשובה.

אני קוראת. איזה סיפור יפיפה.
@}

טוב,
אז התחלתי לתאר את ימי החול והשבתות שלנו ביחד.
אני, שאחרי טקס הגט שלי לא רוצה להנשא שוב, מוצאת עצמי בפני השאלה הקשה: התנשאי לי?

גלוי נאות, הכרחתי אותו לשאול.
וזה מחזיר אותי שוב אחורה.

עוד פרט המאפיין את השבתות. הוא גר בשכונה שנסגרת בשבת למעבר כלי רכב. בכל שישי בצהרים אני מחנה את המכונית שלי מחוץ לגדר. אותי אף אחד לא ינעל בפנים. אני יוצאת ובאה כרצוני.
בפועל, אני לא יוצאת ולא באה. טוב לי ככה בפנים. וטוב לי גם לדעת שזה מרצון.

הכרנו בינואר 2000, באחת השבתות באפריל, אני מעלה את שאלת עתידנו המשותף. יש לי שני ילדים קטנים, מקום עבודה...מכוון שאני עובדת במשרד שיכול לספק לי עבודה בכל הארץ, אני עבור לגור בעיר שלו. עולה שאלת חינוך הילדים. נראה לי טבעי שימשיכו במסגרות חינוך כלליות. אנחנו הרי לא דתיים. הוא אומר שלא כדאי. אורח החיים בבית הוא דתי. במיוחד השבתות. מה יהיה עם מסיבות כיתה שבד"כ מתקיימות בשבת? הם לא יוכלו להשתתף. הסכמתי שכשיעלו לבית ספר זה יהיה דתי.הוא אמר שמי שלומד בבית ספר דתי, כדאי שילמד גם בג דתי. במיוחד מי שלא בא מרקע דתי.
קשה לי עם זה. מי מאיתנו לא שמע על חולי מערכת החינוך. במיוחד זו הדתית. רמה נמוכה, בורות...
חוץ מזה שהם לא דתיים, אני לא דתיה. איזה גן יקבל אותם.
והוא, שאופטימיות היא שמו השני, מציע לערוך סיבוב גנים.

ולא מפריע לי שאני לא מאמינה? שאני עושה את זה חיצוני?
כתוב בהווה, מתכוון לעבר.
שמחה שקוראים פה.

@}

_הסכמנו על שבת בבית, כשרות בבית וטהרת המשפחה.
ולא מפריע לך שאני לא מאמינה? שאני עושה את זה חיצוני?
70 פנים לתורה הוא אמר.
ולא מפריע לי שאני לא מאמינה? שאני עושה את זה חיצוני?
..._

קראתי שוב את כל הדף שלך, עכשיו עם הבנות נוספות. את כותבת ממש יפה, נורא מעניין וגם קצת מסתורי. אולי כי את לא מספרת סיפור מהתחלה עד הסוף אלא, הולכת במעגלים...מעניין.
ציטטתי את זה משום שאת שואלת את עצמך אם מפריע לך שאת עושה את זה חיצוני. משום מה יש לי הרגשה שזה לא חיצוני אצלך. את בן אדם מאמין, עובדה שאת על המסלול הזה של בדיקה, תהיה, התיחסות לעיניין.

קשה לי להאמין כי במקום בו את נמצאת אין קהילה מסורתית. כלכך נעים להיות מחובר לקהילה שכזאת. את בטח לא רוצה לפרסם היכן את חיה אבל אם את רוצה לדעת על קהילה הקרובה למקום מגוריך, אפילו רק להציץ, תכתבי לי
[email protected]

בנוסף
הייתי מעוניינת לדבר איתך על הטקס של הגט. אם תסכימי, בדף שלי ומצפה ומחכה למי למי
(לא נראה לי שזה מתאים שאני אפתח דיון על זה בדף שלך).

רוצה לרגע לחזור לטקס הגרושין שלי.
טקס מגוחך ומשפיל כאחד.
ההרגשה הזו עד היום לא פתורה לי.
אם זה כ"כ מגוחך בעיני, אם זה כ"כ רחוק ממני ולא נוגע לי, איך זה יכול להשפיל אותי? לגעת בנפשי?
לא אלאה אתכם בכל פרטי המעמד. מקוה שלעולם לא תעמדו בו.
כמובן שהטקס, שתוקן בתקופות פטרנליסטיות יותר מהמאה ה21, אינו מקום לנשים לדבר בו.
כמו חתונה.
המגרש נותן לך את הגט, את מסתובבת, הולכת קדימה, מרימה יד...כוראוגרפיה משונה ביותר.
המגרש גם אומר לך "אני מגרש אותך" ואני חושבת לי, מלה מי אתה שתגרש אותי? למה מה קרה? (לפעמים אני חושבת בארסית)
אז עניתי לו.
"גם אני מגרשת אותך"
הם כעסו ורצו כמעט להתחיל הכל מהתחלה, אבל מנוחת הצהרים כנראה קסמה להם יותר, אז ויתרו.

באתי. אבל מאכזב אותי לאשש את מה שכבר ידעתי. אין שום דבר כזה במקום בו אני גרה...

היי יהודיה,

חבל שאת לא באה לבקר בדף מחפש חברי נועם.... אני חושב שתהני שם.....
בכל מקרה, אני מרגיש כמוך בהרבה דרכים....
התחלתי חילוני לגמרי, נשאתי חילונית, אך לאט לאט מבפנים אני עובר שינויים. שומר שבת, כשרות, מקיף עצמי בספרים שלי.... מרגיש את העוצמה שבאמונה המחודשת שלי. עכשיו אני באמצע, עושה את מה שמרגיש לי נכון. אולי אמשיך לחזור בתשובה, אולי אחליט להשאר במקום הרוחני שאני נמצא בו. מה שכן, העוצמה של ההסטוריה.... מרגשת מאוד גם אשתי, לשמחתי, באותו מקום כמוני. חשוב לנו שהילדים שלנו יגדלו בבית מסורתי ושידעו את כל מה שנוכל ללמד אותם על המורשת וההיסטוריה היהודית.

אבל זה קצת מקדים את המאוחר.
בינתים אנחנו מגששים אם מתאים לנו. באמצע השבוע הוא אצלי, אוכל רק חלבי.
שבת אנחנו אצלו. בלי טלפון, טלויזיה, נסיעות. רק ספרים ודיבורים ודרך ארץ. כיף אמיתי. יש לו ספריה ענקית ואני שוקעת בה כמו בשמיכת פוך נעימה. שיכורה ממילים...קוראת קצת מפה וקצת משם. ושואלת ושואלת ושואלת ומקשה ומתווכחת.
רגע אחד מרגישה שזה אפשרי לגמרי. שאפשר לגשר ולהתפשר.
רגע אחר בטוחה שאין סכוי. חשכה, בורות, פטרנליזם...
כשהוא הולך לתפילות אני מחייגת לתא הקולי שלי בבית. לא צריך להסחף עם השבת הזאת...
משבת לשבת יש לי פחות ופחות הודעות. מתחילים להבין שאין למצא אותי בשבת.
בשבת אני גם לובשת חצאיות ושמלות.
הוא עושה לי "מבחני אומץ"
אנחנו בשבת בירושלים. הולכים לתפילות בבתי כנסת גדולים.
אני נפעמת מהעוצמה. עשרות אנשים יחד באותו מקום. מאות ואלפים ויותר בכל רחבי העולם. באותה שעה בדיוק. ויותר מכך. לאורך ההסטוריה, בכל שבת, אותה שעה, אותם טקסטים (פחות או יותר...)
החויה הזו כ"כ עוצמתית. אנרגיות אוניברסליות. משהו מעבר לזמן ומקום. נקודה במרחב הזמן והמקום שמאחדת את אלה שהיו, אלה שהינם ואלה שיהיו.
לא יודעת אם יש אלוהים בדמות סבא טוב צחור זקן שיושב בשמים. יודעת שיש משהו.

טוב, עכשו קטע שמי שמכיר אותי ממש, יזהה.
אז אני שוב מבקשת לא לחשוף אותי.

אני בת 30. קיבלתי מספר טלפון של איש. התקשרתי. דיברנו כשעה בטלפון. היה מאד מבטיח. אבל לי היה כבר עבר של שיחות טלפון מבטיחות שלא קיימו, נזהרת.
נפגשנו. הוא דתי. דתי????
היא לא דתיה. לא דתיה????
אף אחד מאיתנו לא טרח לשאול את זה.
מאד נהניתי. מצא חן בעיני.
סיפרתי לחברה. על השאלה אם "זה" לא מפריע לי, עניתי (כמה משעשע במבט לאחור...) "לא, למה? מה אני מתחתנת איתו?"
די מהר היה ברור שזה זה.
ואז התחילו שיחות על איך. אתה דתי אני לא.
אני לא מאמינה שיש אלוהים. זה ברור לך? זה לא מפריע לך?
איך נסתדר?
מה שיש בלב אדם אינו מעינייני, אמר הוא. חכם.
הסכמנו על שבת בבית, כשרות בבית וטהרת המשפחה.
ולא מפריע לך שאני לא מאמינה? שאני עושה את זה חיצוני?
70 פנים לתורה הוא אמר.
ולא מפריע לי שאני לא מאמינה? שאני עושה את זה חיצוני?
...

זה בסדר שכותבים לך ככה בבלוג שלך?)
בטח, בטח שבסדר.
רצוי אפילו.
אם לא כותבים, זה נותן הרגשה שלא קוראים.
אפילו שיוחנן אמר שהוא קורא.
אם רוצים, אפשר להשאיר לי פרח. שאדע שקראתם.

שמלס,
דברים רבים שכתבת מאד מדברים אל לבי, במיוחד המשפט:
הייתה חשובה לאבותינו עד כדי איבוד חייהם, מבחינתי זה היה מספיק חשוב כדי שאפסיק להתכחש לה.
זה משפט שעמד מול העיניים שלי בצמתים בחיים שלי. משפט שהיה מעורב בהרבה החלטות חשובות. זאת למרות שאני "חילונית".
דברייך מהדהדים בי במין הד קדמון.
אשמח להמשיך ולקרוא
(זה בסדר שכותבים לך ככה בבלוג שלך?)

אני קוראת את כל השאלות.
לא ממש עונה מיידי. כשאסיים לכתוב כל מה שיש לי בלי שאלות, אתחיל לענות.
עם השואלים הסליחה.
בינתים נח לי עם סקירה כרונולוגית.
אם מישהו יודע ויכול לשנות את שם הדף, כך שהמילה בלוג תופיע בו, אודה.
תודה.

אני כבר בת 28. (לא באמת, בסיפור.)
כבר לא נשואה.
יש לי חברה, שכנה, שקצת התקרבנו בשנה האחרונה.
טוב, נו, החומות נפלו, אפשר להפתח אל העולם...אבל זה כבר נושא לדף בלוג אחר.
אנחנו נפגשות כמעט כל יום אחה"צ. היא ממוצא כורדי, האיש שהיא נשואה לו, מרוקאי. הם מסורתיים. הם מתחזקים. היא נוטשת את המכנסים. הם מפסיקים להדליק טלויזיה בשבת. הם מקפידים על הרחקה בימי נידה. מתחזקים. יש לנו המון שיחות בנושא. היא מנסה להראות לי את האור שראתה. זהלא זה. זה חשוך לי מדי. זה פשטני לי מדי. זה פשוט לא נכון.

אנחנו הולכות יחד למן סדנה שנקראת אנרגיות אוניברסליות. סדנה מרתקת. מאד מדבר אלי. המנחה אדם דתי. חרדי אפילו. מקסים וכובש. מדבר על תורת הקוונטים, הכאוס, שדות אנרגיה, צ'קרות...
הקהל, חוץ ממני, דתי. אני משוחחת עם המנחה. אומרת לו שההקשר הדתי מפריע לי, לא מדבר אלי. פשטני לי מדי. מפריע לי להתחבר. יחד עם זאת, אני מזהה אמת עמוקה ונכונה בדברים שלו. הוא אומר לי שהמסר אינו דתי ושהוא משנה את הטרמינולוגיה לפי השומעים. במקרה הקבוצה מורכבת מדתיים. אבל אני לא, וגם אני בקבוצה. והוא מתחיל לדבר אחרת. וזה מאד מתאים לי.
הסדנה נגמרה. תהיה סדנת המשך...לא היתה. חבל.
מה שקרה לי, זה שנסדק סדק בחומת ההתנגדות שלי. או במילים אחרות, נפתח פתח לחבר דברים שנראו לי תמיד נכונים, אבל לא מחוברים. העננים התחילו להתפזר. אבל הדרך עוד ארוכה, ונמשכת....

שמלס, (שבוע טוב..)
אני לא רוצה להגיב אחרי כל תוספת.
אמשיך לקרוא בסקרנות.
כרגיל, קורא ומהנהן.

<נוסע במסלול הנגדי>

אני שמחה שאת כותבת. גם אצלי חלים שינויים בימים אלו לטובת אורח חיים מאמין יותר, וגם יהודי יותר.

מרגע שנולדו ילדי, ואני בת 25, התחיל להיות לי חשוב עיניין המסורת. חשוב היה לי שתהיה איזושהיא המשכיות בין הסבים האהובים שלי, ששניהם לא זכו להכיר את בניי, לבין הבנים.
האם ההתקרבות ליהדות קשורה אצלך לענין המסורת או שגם קשורה לאמונה?

מרגע שנולדו ילדי, ואני בת 25, התחיל להיות לי חשוב עיניין המסורת. חשוב היה לי שתהיה איזושהיא המשכיות בין הסבים האהובים שלי, ששניהם לא זכו להכיר את בניי, לבין הבנים.
הסבים שלי שגדלו בבתים דתיים, שמרו על מידה של דתיות עד מותם. הם היו סוציאליסטים.

בעצם, יהיה זה אנכרוניסטי לאמר שהסבים שלי גדלו בבתים דתיים. הרי בילדותם לא היה המושג הזה. היו יהודים שחיו חיים יהודים.

תפיסת היהדות שלי היתה כזאת. התונ"ך אמת הסטורית, עד כמה שספר הסטוריה יכול להיות אמיתי. אברהם אבינו, איש חכם שבעקבותיו עוד חכמים רבים, רצו להבדיל עצמם משאר העמים. הדרך שבחרו היא הדת הזאת, כל כל חוקיה ומצוותיה, שמבדילה אותם מהשאר.
בימנו, אלפי שנים קדימה, האמת התאולוגית כבר לא משנה. הדת הזו מאחדת אותנו, הייתה חשובה לאבותינו עד כדי איבוד חייהם, מבחינתי זה היה מספיק חשוב כדי שאפסיק להתכחש לה.

שמלס.... אולי יעניין אותך הדף מחפש חברי נוע"ם.....

ו...........????

למרות שמנוסח בלשון נקבה, גם אני אתאפק.
תודה לך יוחנן.

כאמור, גדלתי בבית חילוני. הורי לא הקפידו על קלה כחמורה. בראש השנה הייתי הולכת עם סבא (שגם הוא היה חילוני) לבית הכנסת. אבל זה היה כשהייתי ממש קטנה.

אחרי הצבא נישאתי לחבר מימי התיכון. גם הוא חילוני ממשפחה של חילונים להכעיס. כאלה שהחילונות אצלם דת.
אלה היו שנים שבהן כל הנושא לא עיניין אותי כלל. מן בועה בזמן. כל שיחה בנושא יהדות ודתיות, הובילה להתקפה על חשכה, בורות, פטרנליזם וכל אותם דברים שרבים מאיתנו חושבים. ההתקפה היתה ממני אליהם. מהחילונית הנאורה אל הדתיים החשוכים. טוב, לא באמת חשבתי שהם, בני שיחי, חשוכים. אבל בהחלט חשבתי שהיהדות כזאת.

מי שמזהה מתבקשת להתאפק ולא להסגיר פרטים מזהים
למרות שמנוסח בלשון נקבה, גם אני אתאפק.

את יכולה לתחום רצועת זמן בה קרה התהליך. אולי הוא עדיין קורה?

<לפי מה שכתבת דווקא מצאת את השם המתאים...>

שמלס,

כתבי עוד. זה מעניין ורוצה לשמוע עוד.
איך התהווה התהליך? מה היו החוויות בחייך, אבני הדרך שהראו לך וסיפרו לך על דרכך? התובנות, ההבנות. האם "יום אחד הבנת" או שזה קרה בהדרגתיות .....
מיליון שאלות יש לי.
מה זה "דתיה" בעיניך?
סיפורך מעניין. ספרי. את אמיצה וגם אם בחרת להיות חסרת-שם.
@} @} @}

לא, שם לס כמו: name less
כי לא מצאתי שם מתאים. אולי ישתנה בעתיד.

הניק שלך,
מבוטא shameless?

הוא אמר לי פעם שאני תמיד הייתי דתיה, עוד לפני שידעתי שאני כזאת.
ולמה אני מתחילה מהאמצע ולא מהתחלה?
כי האמירה הזו שלו, שנאמרה עוד לפני שהגדרתי עצמי דתיה, החזירה אותי אחורה.
החזירה אותי אל ילדותי.
אני בת 9 (כנראה) ואבי, שעבד בבית דפוס גדול, הביא לי ספר. ספר שכרך בעצמו.
ומכוון שכך, לספר כריכת קרטון לבנה והוא חסר שם.
בתוך הכריכה מקופלים דפי פוליו לבנים.
במרכז כל דף, רבוע כתום ובו טקסט.
טוב, עכשו כשאני מנסה להפוך את הזכרון למילים כתובות, אני מגלה שאני לא ממש זוכרת.
זוכרת את הרבוע הכתום.
זוכרת טקסט.
זוכרת ציור של ילד מדגים מה צריך לעשות.
אם למשל כתוב "ברוך אתה ה, אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידים." הילד נוטל ידים.
במשך תקופה הקפדתי על כל הברכות ב"סידור שלי". רק לימים, כשרכשתי כזה לבניי, הבנתי שזה מה שהיה אותו ספר עלום.

עוד דבר קטן.
משך שנים הייתי היחידה בסביבתי שידעה את תאריך הלידה העברי שלה. מגיל מאד צעיר.