היי, חזרתי.
אני מרגישה מועקה גדולה כבר כמה שבועות טובים.

אז מזל טוב?
נכנסתי לזוגיות (סופסוף, אחרי שנים של "סתם הרבה דייטים או קשרים קצרים ולא משמעותיים") היא התחילה בהרבה רעש והתרגשויות, במחשבה של [u]אמאל'ה, סוף כל סוף זה אמיתי?[/u] ועם הזמן היא ממשיכה בכיוון לא כל כך טוב. שוטר הגבולות שלי עובד שעות נוספות, חוסם את עצמו, מבקר את עצמו ואת סובביו ללא הפסקה. לא גמיש לביקורים ספונטניים, חובב ביקורת דו כיוונית - כלפי עצמו וכלפי זה שרוצה להיכנס לטריטוריה שלי.

אני מלאת חששות לפגוע בבחור. הוא נקשר אליי כמו שאף פעם לא נקשרו אליי. קול קטן בי אומר שזה לא קשר שיכול להיות טוב לטווח הארוך. אבל אני מפחדת לטעות. תמיד חוששת לעשות צעדים החלטיים.

וחוץ מהזוגיות, ואולי זה מה שבעיקר מפריע לי כבר תקופה ארוכה - אני מרגישה שעמום מהחיים.
כן, שעמום מהחיים.
כבר? בגיל כל כך צעיר?
אני לא מצליחה להבין מה המטרה של החיים האלה. הזמן עובר, אני לא מרוצה, אני מנתקת קשרים עם כל העולם, ומרגישה מאוד בודדה.
קשה לי להניע את עצמי. זה מתסכל. בנוסף לכל אני חושבת שיש לי גם בעיות הורמונליות (שחלות פוליציסטיות) שמשפיעות לי על מצבי הרוח ואין לי את הכח להתחיל לטפל בכל זה. אני בוכה לפעמים בלי שום סיבה ברורה.

אפילו עם בן משפחה אחד שאני מאוד אהבתי והייתי קרובה כל החיים, התברר לי שהוא נפגע ממני וזו הסיבה שבשנה האחרונה אנחנו מאוד רחוקים אחד מהשנייה. אין לי את הכוחות לתקן, כי השמחה שבלב שלי כבר לא גדולה כמו שפעם היא הייתה שם, באופן טבעי. היא הלכה.

מתפתח בי איזשהו צד רע ופחות רגיש לעולם. אני מקווה שאני לא גדלה להיות בן אדם ממורמר ולא שמח שמוציא את תחושת המועקה ואי הסיפוק התהומי הזה על הבודדים שבאמת חשובים לו.

איך יוצאים מזה?

_יומולדת?
בלי גלוטן_
נכון, יומולדת! ונכון, בלי גלוטן! וואו, הרגשתי ממש בלתי-שקופה {@

[u]עד 27.10 אני אהיה אני.[/u]
יומולדת?
|עוגה| בלי גלוטן

:-D תודה על שהצחקת אותי על הבוקר!
סופרת איתך ימים ;)

[u]המשימה היומית: להיות אני[/u]
משימה יומית? (-:
אצלי זו המשימה לכל השנה האחרונה, אחרי עשרים שנה של עבודה בכיוון (-:
יש לי גם תאריך יעד: עד 27.10 אני אהיה אני.
(תראי, זה כבר ממש קרוב!)

אני גדלה ומתפתחת ולוקחת את הקמטים בחיוב
אני מעזה, אני מוחצנת, אני מלאה בכל טוב
אני מתעקשת על מה שטוב לי ושיקדם אותי ולא מתפשרת
מחזקת סביבי חברה חיובית ותומכת

לא מתייאשת. נמצאת בזרימה לקראת האהבה
לא מסתתרת מאחורי מסכות ומשתדלת להיות יותר גלויה

נותנת יותר אמון
מנסה פחות להיפגע
וכל הזמן זוכרת, אניצה אניצה.

[hr]
[b]המשימה היומית[/b]: להיות אני
[b]ההודיה היומית[/b]: תודה שיש לי חברים טובים

{@

קראתי אותך וחשבתי, תגידי, את מכירה את הדף [po]הלך רוח כנוע[/po]? אם לא, אז מומלץ.
(ותודה [-: )

למיכל ולאהבת: @} ועוד סמלילים חמודים. . . :-)

אהבת, בהקשר למיכל, דיברתי על [po]איך מתחילים לזוז[/po]

משפחה.

במשך זמן רב הרגשתי מודרת מעניינים משפחתיים. הרגשתי שמסתירים ממני הרבה דברים, בייחוד כאלו שיכולים לפגוע בי (אין חדש תחת השמש, אה? זה משחר ההיסטוריה...).
אני חושבת שהתחושה הקשה הזו ליוותה אותי המון זמן וגרמה לי להרגיש לפעמים קצת לא שייכת למשפחה. מבחינתי חוסר ידיעה שווה לחוסר שייכות.

אמי שיתפה אותי לפני כמה ימים בדבר נוראי שקרה לה בצעירותה. מסתבר שבמשך כל השנים (יותר מ-50!) היא שמרה את זה בבטן ולא אמרה אף לא לבן אדם אחד שקרוב אליה. הייתי בשוק. איך זה שהיא לא מצאה אפילו לא בן אדם אחד לחלוק זאת עמו? איך אפשר להסתיר את זה ולהמשיך לחיות כאילו כלום?
ויש לה כמה חברות מאוד טובות.

זה התחיל מזה ששוחחתי איתה על היחסים עם אבא. תמיד ידעתי שאמא לא רואה באבא שותף. אפילו לא פעם אחת היא ביטאה את זה במילים. ראיתי את זה בעיניים שלה, בצחוק שלה, ובכל נשימה שלה.
אבא ואמא שלי הם אנשים כל כך שונים זה מזה, שמפליא לראות איך בכל זאת הם הצליחו להקים משפחה יפה, עם ילדים טובים, והחזיקו מעמד עד היום ביחד. כל הילדות שלי לא הבנתי למה הם לא מתגרשים, ואפילו אעיז ואומר שלפעמים רציתי שזה יקרה. כדי להפסיק לשמוע על התסכול של כל צד בנפרד. כל כך אהבתי את שניהם, והרגשתי את שניהם, ולא ידעתי אף פעם איך להגיב בלי לפגוע בצד השני. אז התחלתי לסגל התנהגות של הקשבה ומיד לאחריה שתיקה שמלווה אותי קצת עד היום.

רוב החיים הבוגרים שלי חשתי בבטן סוג של ביקורת כלפי אמא. כעס. שפטתי אותה. ולמרות שהמשכתי לעשות זאת, שנאתי את ההתנהלות שלי מולה. שנאתי את עצמי. זה אחד הדברים שהכי הפריעו לי. החוצפה שלי לשפוט את אמא שלי ולמתוח עליה ביקורת ועל ההתנהלות שלה.

היום, אחרי שהיא חשפה בפני את שלל הדברים שהיא עברה בצעירותה, אני מרגישה בושה.
בושה שבכלל העזתי לחשוב מחשבות כל כך קשות על האמא שלי. זו שגידלה, אהבה, נתנה לי, כל מה שיכלה. והרבה מעבר.
זו שחוותה ילדות כל כך קשה, והחליטה לשבור את המעגל עליו היא גדלה והפכה להיות בן אדם שונה מאוד משאר משפחתה.
כמה פשוט לרשום משפט כזה, כמו שרשמתי לעיל, אך כמה קשה ליישם! כמה קשה זה להיות שונה ממה שאתה מכיר!

היום אמי עומדת בפני מצב קשה שוב.
במקביל, אני מרגישה שהגיע הזמן שלי לפתח [b]עצמאות אמיתית[/b].
לראשונה, אמי נתנה לי את התחושה שהיא נזקקת.
מעולם היא לא חשפה כזה צד פגיע בה.
ההיחשפות שלה בפני הייתה לה כל כך קשה, ואני מודה לה על זה. אין דבר שמעולם רציתי יותר מאשר השיתוף והאמת.
אף פעם לא נהניתי מהפגישות הסתמיות, מהיציאות, מהדברים שהיא הייתה קונה לי. לא זה מה שעניין אותי.
רק רציתי להגיע ללב שלה.

מאז שאני ילדה אני רושמת דברים שקשורים להעמדת הפנים של אמי, לשקר, למסכות. תמיד בכעס רב כלפיה. בחוסר הבנה.
אני מרגישה שברגע אחד כל התחושה הקשה שלי השתנתה, רק מעצם הידיעה שעכשיו היא שיתפה אותי. שעכשיו היא הראתה לי באמת, שלא הכל בסדר.
שסופסוף היא העזה להפגין בגלוי את הקושי שלה מולי.

אמא, תודה. תודה שחשפת בפני את האמת שלך. ותודה שנתת לי את ה"מכה" הזו שגרמה לי להבין שאני צריכה לנסות לעמוד עכשיו על שתי הרגליים שלי לגמרי לבד. אני לעולם לא אשכח את היום הזה.

[hr]
[b]המשימה היומית:[/b] למצוא מתכון מעניין עם דלעת, טרגון ובמיה (הם בכלל הולכים יחד?!)
[b]ההודיה היומית:[/b] שכבר כמה ימים אני פותחת את היום בתה ירוק ולא בקפה.

[u]סליחה שקראתי לדף שלך בלוג, זה היה מזיכרון סלקטיבי כמובן. הייתי צריכה לתת דוגמאות לעוד כותבים (נו, זכרתי אותך, האין זה מחמיא? דף מעצים ומה שאהבת כתבה לי, רוצה לכתוב לך, אני נהנית לקרוא את הדרך המעמיקה שאת עושה עם עצמך זה נותן השראה.[/u]

תודה רבה! איזה כיף לי:)

לגמרי מחמיא. באמת.

אני מאוד אוהבת את פינת המשימה היומית ופינת ההודיה היומית.

נו, הצלחת? אני יודעת לספר רק בדיחה אחת והיא מצחיקה רק אותי, כבר שנים.

הוי, את מקסימה !!!
עושה לי טוב לקרוא אותך.

(הלב שלי נמשך לאנשים שמצליחים להתעלות קצת מעל האגו. לא בודהות, אבל ככה, עם קצת יותר שאר רוח... {@)

[sub]ועל איזה דף של [po]מיכל בז[/po] את מדברת?[/sub]

[po]אהבת עולם[/po], תודה על התגובה שלך והאיכפתיות!
גם רוצה להודות [po]לעולם חדש מופלא[/po] אני אוהבת דיוק במילים ואהבתי את ה "עדשה של מאבק" ... זה מצחיק, כשבאתי להגיב לך מהזיכרון של תגובתך מאתמול, זכרתי שכתבת "אבק בעדשה" . דומה, לא? במאבק לא רואים צלול, כאילו יש שם אבק ופיח.

וגם תודה לקוראת. ו{{}}[po]למיכל בז[/po] שמשום מה התגובה שלה נעלמה אי שם עם ענייני העריכה... סליחה שקראתי לדף שלך בלוג, זה היה מזיכרון סלקטיבי כמובן. הייתי צריכה לתת דוגמאות לעוד כותבים (נו, זכרתי אותך, האין זה מחמיא? דף מעצים ומה שאהבת כתבה לי, רוצה לכתוב לך, [u]אני נהנית לקרוא את הדרך המעמיקה שאת עושה עם עצמך[/u] זה נותן השראה. יש פה רוח של העצמה באתר (אפילו אם כעת יש קצת מאבקי עריכה, נו, כולם מוחים פה באוהלים מסביבנו, אז למה שאנחנו לא נביע את מחאתנו בימים שכאלה?). @}

ובאופן כללי, בקשר לענייני העריכה, קורים כאן דברים לחלוטין אבסורדיים בעיניי שרק הולכים ומקצינים, וזה באמת לא קשור אישית אלייך. לצערי עוד אחרים ואחרות נפגעו ונפגעים וכנראה עוד ייפגעו בשל כך.
רק חבל שבדיוק את נקלעת לתוך ההתנהלות הזאת, כך שמבחינתך זה כן אישי, כמובן... ובדיוק על מקרים כמו זה כואב לי וצר לי.
זה יהיה נחמד אם תשמיעי גם את את קולך בדף [po]מהי מהות האתר[/po], אולי עוד קול ועוד קול יצטרפו מספיק כדי לסיים את האבסורד הזה.
(לא כתבתי את זה כדי שיפתחו כאן שוב את דיון העריכה, אבל כיוון שאין לך דף בית שידוע לי כתבתי לך כאן).

[u]ממש התאכזבתי שבמקום היחיד בו הרגשתי שאני יכולה להיות אני, אני בעצם לא יכולה להיות אני. אבסורד, אה?[/u]

כלכך מבינה. מכירה את ההרגשה.
מזדהה גם עם הקושי לבטא רגשות אונליין.

אני מאוד נהנית לקרוא את הדרך המעמיקה שאת עושה עם עצמך, ומתבאסת בשבילך על כל מה שהתבאסת. ובצדק.
לדעתי לא הרבה היו מצליחים להתעלות מעל זה ולהמשיך. אז באמת דוז פואה לך {@.

תמשיכי לכתוב....

תזכורת לעצמי: בשל ניקויים ועריכות באתר התבקשתי למחוק או לשייך את הבלוג, שקראתי לו [b]היום זה מחר[/b] לאחד מנושאי הליבה של האתר (מופיע ב{{}}[po]מפתח נושאים[/po]. נו. אם אני כבר מזכירה לעצמי דברים, שיהיו ברורים עד הסוף ועם אופי "עריכתי" שמשעשע אותי שהוא מופיע כרגע בבלוג שלי מתוכי!). ההודעה בהתחלה פגעה בי ושוב חשבתי שאיזה מרגיז זה כל כך לתהות עם עצמך אם בכלל לפתוח בלוג ועוד לפני שהספקת לכתוב בו פיפס כבר מבקשים ממך לוותר עליו. בחיי שחשתי מעין [b]מחנק בגרון[/b] כשקראתי את ההודעה ואעיז ואומר שאפילו חשתי את הלחלוחית בעיני (נו, אני בתקופה קצת רגישה, לא מפתיע שבדיוק בימים האלה פתחתי את הבלוג).
זה מצחיק, המחנק הזה בגרון החזיר אותי פתאום כמה שנים אחורה לתקופה בה נפרדתי מחבר. אותו מחנק מוכר הופיע לי בגרון. אז הוא נמשך תקופה ארוכה. אתמול זה היה פיפס וגמרנו. אבל אותו מחנק מוכר. בחיי!
כמה נחמד שיש לי שליטה טובה יותר על הווליום ושעות הפעילות שלו.

אני כל הזמן הולכת על קצות האצבעות בכל מקום בו אני נמצאת. משתדלת לא להפריע ולא להתבלט. ממש התאכזבתי שבמקום היחיד בו הרגשתי שאני יכולה להיות [b]אני[/b], אני בעצם לא יכולה להיות אני. אבסורד, אה?
המחשבה הראשונה הייתה לסגור את הבאסטה ולא להמשיך יותר לכתוב פה, ולחזור למגירה או אפילו להשאיר אותה ריקה...
אבל בהמשך קראתי בעוד מקומות, למשל הזכירו שם שראו את הבלוג שלי ופחדו לפנות אליי (וברגע זה פלטתי מין "אווווו" כלבלבי חמוד) וקיבלתי תגובות מבארות יותר שהסבירו בעדינות את הרפורמה באתר. מהתחלה הבנתי שזה לא אישי נגדי. אבל די !!! [sub]<הבהרה: סימן הקריאה לא מבטא כעס אלא עוצמת רגש>[/sub] : אני בן אדם, יש לי אישיות (ועל כן, יש פה משהו אישי), ואני כן נפגעת מכך למרות שאין שום כוונה לפגוע בי! ! ! [sub]<"!" שוב בא לבטא עוצמת רגש שעוברת את האמצע, ולא כעס כלשהו :-P>[/sub]
אולי זה שכל כך התנצלתי והקטנתי את עצמי מההתחלה, נתן לגיטימציה בכלל לפנות אלי (נקודה למחשבה לעצמי, אולי אני צריכה להפסיק להציג את עצמי בכזו עדינות מעצבנת. אני כולי אש לפעמים מבפנים. רוצה להתפשט ולגדול בלי לחשוב ולהקטין את הלהבה כל הזמן! אם אני מציגה את עצמי כלהבה נמוכה ככה כולם יראו אותי ולא יצפו ממני "לשרוף" כלום. מקסימום לייבש קצת פיתה על האש). תפסיקו לעשות לי פוווווווווו מכבה. אני רוצה "אההה(UP) אהההה(DOWN)" מלַבּה.

בשל ההבנה והניסיון המחודש לעדן את הפניה, איחדתי את הבלוג שלי עם הבלוג פה של [po]לומדת לעוף[/po] ואני מאוד מקווה שאם היא קוראת פה היא לא כועסת או מאוכזבת מהעריכה שעברה על הדף שלה @} [sub]<פרח. כי אני מרגישה צורך לפצות אותך איכשהו במידה ותחזרי ותתבאסי>[/sub]

אני ילדה. אני לומדת מהחיים ומהאירועים ומתחנכת פה על הדרך, ממש [po]באופן טבעי[/po]:
רוצה לכתוב שמה שקרה פה היה שיעור מבחינתי. שיעור להתמודדות בריאה עם תחושת פגיעות שלאחרונה הבנתי שמנהלת אותי ביותר מדי תחומים בחיי.
אני תמימה ומאמינה שבד"כ לאנשים יש כוונות טובות. גם פה המקרה בעיני הוא כזה.
הייתה כוונה טובה (או לפחות לא רעה). הדרך שנבחרה לבצע אותה הייתה לא מושלמת.
למדתי שלפעמים מספיק בן אדם אחד שיבוא ויסדר הכל, ויתן את התגובה המתאימה, והתחושה הקשה תיעלם מיד (תודה בשמת).
טוב הלב והאיכפתיות מהדהדים למרחקים!! זו תכונה הרבה יותר חזקה מניסיון קטן לפגיעה. שוב פעם [u][b]בחרתי את התכנים אליהם רציתי להיחשף[/b][/u] (פראפראזה למה שאני עצמי אמרתי פה קודם, נניח שזה ציטוט). בחרתי להיצמד למחזק, לטוב שבדבר. או לפחות [b]לא[/b] לחפש את הרע. זה מאוד קל לראות את השלילה בדברים אבל זה לא מקדם אותי לשום מקום. זה מושך אותי למטה. די, אני רוצה להתפשט ולגדול!
מעבר לכך, הצלחתי באותו מקום ליישם עוד שאיפה יומית שלי - וזו [u]להגיב אונליין[/u]. אמנם תגובתי הייתה מאופקת. אבל הייתי נאמנה לעצמי ולתחושותי וכתבתי שנפגעתי. בזמן אחר יכול להיות שהייתי פשוט נעלמת מהאתר בלי לומר מילה עם ראש מושפל. אז דוז פוואה לי.. הידד! <הכנס פה אייקונים של פרחים ולבבות ותרנגולות!!@}>

ובא לי לסיים בעוד הגבה אונליין, ככה לפנק אתכן. הישר מבית היוצר של היידי בת ההרים :
כותבת פה שכואב לי שהחליפו לי את השם (זה כאילו עכשיו יצטרכו לקרוא לדף [po]מועצת החירום לנקבות היסטריות[/po] משהו כמו [po]פרשנויות לקויות של נשים על גברים[/po]. שם בנאלי ומשעמם אם יורשה לי לציין. ויורשה :-P
ואפילו אם השם הטיפשי והבנאלי שקראתי ביודעין לבלוג שלי [b]"היום זה מחר"[/b] הוא בא מתוך רצון להביא למודעות שלי את הידיעה שההווה שלי הוא המחר שלי! רציתי את זה מול העיניים שלי כל פעם שאני נכנסת לדף! כמו שאני רוצה לצחוק ולגחך לפני שאני נכנסת למועצת החירום לנקבות ההיסטריות. שם כמו נשים חלשות וטיפשות לא מחזק בכלל.

[h=3] היום זה מחר! [/h]
שמעתם אותי?
טוב היום? טוב מחר!

[hr]
[b]המשימה היומית[/b]: ללמוד לספר בדיחה מצחיקה אחת כמו שצריך.
[b]ההודיה היומית[/b]: שיצאתי לגינה הקהילתית והסברתי לילדים לא לרוץ על השתילים. וגם גרמתי לאחד מהם לוותר על גניבה של ציוד (כבר בגיל כל כך צעיר ילד צעיר מספר לי שהוא מוכר דברים מהגן??! ויזמיר*

[u]שמחה שאת ממשיכה לכתוב[/u]
ושנענית לבקשה להעביר לדף קיים. זה נעים מאוד {@

יופי, שמחה שאת ממשיכה לכתוב.
אני נהנית לקרוא אותך....

[u]אותו חבר במשך הזמן סיפר לי כמה סיפורים בהם הרגיש פראייר ועלוב. אז באיזשהו שלב הוא עשה סוויצ' ועכשיו הוא בועט ולא נותן לאנשים לרמוס אותו.[/u]
אני חושבת שזה קורה להרבה אנשים (לצערי גם לי לפעמים) שאנחנו רואים סיטואציות רגילות בתור מאבקים. וכמו בכל מאבק- אנחנו "נאלצים" לבחור להיות 'תוקף' או 'מותקף'.
סביר להניח שחצי מהחיכוכים בין אנשים היו נמנעים אם לא היינו מסתכלים דרך עדשה של מאבק.

(שמחה שאת ממשיכה לכתוב {@)

ממשיכה...
[b] לאחרונה חבר אמר לי שנראה לו שאני נותנת לאחרים לדרוך עלי. אני ממש לא חושבת שזה נכון. אבל יותר ויותר אני שמה לב שלפעמים אנשים פשוט אומרים דברים מסוימים [/b]במחשבה על עצמם*. אותו חבר במשך הזמן סיפר לי כמה סיפורים בהם הרגיש פראייר ועלוב. אז באיזשהו שלב הוא עשה סוויצ' ועכשיו הוא בועט ולא נותן לאנשים לרמוס אותו. גם כשאין שם ניסיון לפגוע בו הוא מיד חושב שיש, יש לו תבנית מברזל שהוא יצק כדי שתנסוך עליו תחושת ביטחון.
כשהוא מסתכל עלי הוא מנסה לחפש אם אני חזקה או חלשה, ולרוב הוא ינסה למצוא אצלי את נקודות החולשה. [b]זה לא אישי נגדי, זה אישי נגדו![/b]
מרגע שאני מבינה את זה, הרבה יותר קל לי להתנהל בעולם. אני מבינה איך המחשבה שלו עובדת. אני מודה שמאז שהוא אמר את מה שאמר, כל פעם שיש פוטנציאל לחשוב שהייתי פרייארית, נדלקת לי נורה. אבל אני מנסה לא להיות קשה מדי עם עצמי, אני מנסה להיות נאמנה לרגשות שלי ולפעול על פיהם.

אתמול קצת נפגעתי והרגשתי ששוב הקטנתי את עצמי. אני לא רוצה לחשוב שבכל מפגש עם אנשים אני אצטרך לנהל רישום של מספר הדברים ה"לא בסדר" שהם אולי עשו. אני לא רוצה להתחיל לנתח את הבן אדם הזה ולחוש במאבקי כבוד או אגו איתו.
אני חושבת שהדבר שהכי יקל עלי את התחושה: זה לזכור שאני שווה הרבה. בכל אמירה, בכל נשימה שלי. ושמגיע לי לקבל דברים כמו לאחרים. ברגע שמשהו לא נראה לי, יש לי דרך מאוד עדינה ומכובדת להתבטא, אז לא לפחד לומר את מה שאני חושבת, בייחוד כשאני נפגעת.
[list]
[*] - -
[/list]
[b]המשימה היומית[/b]: להגיב אונליין. לרוב אני בוחרת לקחת ללב ולשתוק ומגיבה לאחר השהייה או לא מגיבה בכלל. לא עוד. האינטרנט מאפשר לי דיליי רב. אני רוצה לנסות להיות יותר "אונליין". טלפון ופגישות. פחות להתחבא מאחורי מסך. מילים מילים - לתרגם את התחושה למילה מדויקת ולומר אותה! בשביל זה יש לנו כלי כל כך מורכב. כדי שנשתמש בו. לא כדי שנחיה במחשבות ובראש שלנו.
@}
[b]תודה[/b]: תודה על זה שנתתי מעצמי. תודה על זה שפגשתי אנשים רבים. תודה שאני מנסה להתמודד עם הרגישות שלי ולא מדחיקה את קיומה.

בהצלחה

שלום לכולן :-)
מה שלומכן?
לאחר לבטים רבים (מאוד) החלטתי לפתוח [po]דף בלוג[/po]. לבטים שקשורים לבטחון העצמי שלי והפחד לכתוב הבלים, לבטים שקשורים בשאלת ההיחשפות, לבטים שקשורים באתר והאם זה בסדר להעמיס עוד דף על השרתים.
אני מעזה עכשיו בכך שאני כותבת שאני מרגישה שאני מתאימה. רעיונות רבים שנכתבים כאן מחלחלים ונוגעים בי. אמנם על ציר הזמן אני לא בחינוך הביתי כרגע (ואין שום ערובה שלשם אגיע, אם כי יש רצון), אבל יותר ויותר מתגבשת אצלי תמונה אידיאלית לעתיד שמקורה בדברים רבים שאני לומדת מאנשים יקרים שכותבים פה.

אני מאוד נהנית להיות כאן, [po]באופן טבעי[/po], ומרגישה שזה המקום בשבילי לכתוב את תחושותי - בלי לחוש אשמה או בושה, ובסביבה של אנשים שנותנים לי תחושה של אהבה. אפילו אם היא לא מכוונת אליי אישית, אבל האהבה הזאת מרחפת בין השורות והדפים של האתר, ששונים זה מזה אך קשורים בקשר הדוק אחד לשני. ההתנהלות פה מחממת לי את הלב. כל קושי שעולה פה מרגיש לי כאפשרות לצמיחה. אני מרגישה שהשיח כאן מעמיק וחודר, מנסה להגיע לשורשים בצורה רכה ומלטפת. זה משהו שאני מתקשה לעשות עם הרבה אנשים בסביבתי ואולי אפילו עם עצמי. לעתים חסרה לי אוזן קשבת אמיתית שתכיל אותי. והכי נוח לי להשתבלל עם עצמי. אבל אני לא רוצה להמשיך בהשתבללות הזו שמכרסמת אותי מבפנים.
אז אם פעם כתבתי יומנים רק לעצמי, אני רוצה להעלות את זה מדרגה ולשתף. אני מצד אחד רוצה להישאר במעטה האנונימיות כדי להיות מסוגלת לכתוב ה כ ל, ומצד שני אני רוצה כבר לצעוק, רוצה להפסיק להתבייש במי שאני, בתחושות שלי. רוצה לכתוב באותיות של קידוש לבנה על החלונות בביתי מי זו שמתגוררת שם, מה היא מרגישה ומה היא חושבת, ולא להסתיר כל הזמן ולבחור בשתיקה הקלה.
הזמן יגיד כמה אצליח לחשוף, אבל בתור התחלה אני אתחיל עם מחשבות כלליות שיש בי ונראה איך זה יזרום.

אני רוצה להפסיק להיפחד להיפגע. אני לפעמים רוצה לדעת "לשחק את המשחק". מצד שני, אני שונאת משחקים. אני מאוד אמביוולנטית. אני מסתכלת כל הזמן על שני הצדדים, בוחנת לעומק, ולפעמים מתקשה עם עצמי בגלל הניסיון הבלתי פוסק למצוא את השביל הנכון והמדויק - דבר שקשה מאוד למצוא, ואני בספק האם קיים אחד יחיד שכזה.

אני כל הזמן נדהמת לראות איך אנשים רבים סביבי מוטרדים ללא הרף מהעתיד. עולות לנו שאלות כמו:
מה אני אעשה בחיים? מתי כבר אמצא בן זוג? מהו הייעוד שלי?
מתי אוכל לצאת סופסוף לחופש? (מי שם אותך בכלא, תזכיר לי?)

אני לא חפה מפשע. אני בדיוק באותו מצב. אבל משהו מאוד חזק שיושב אצלי בלב זה הצורך לשפר את ההווה שלי. לשפר את הדברים הכי קטנים והכי מבאסים שמכשילים אותי.
יש בי תחושת ידיעה חזקה שכאשר ההווה שלי יהיה טוב, אזי העתיד חייב יהיה להיות טוב - כי ההווה ייתן לו יד וייקח אותו הלאה.

לפעמים אני כועסת על עצמי שאני חושבת ככה. אנשים מסביבי אומרים לי שאני צריכה לחשוב רחוק. אני מסכימה. אבל אני עוד נשארתי קצת ילדה, לא חקרתי מספיק את עצמי ואת הרצונות שלי, אני לא יודעת מה אני באמת רוצה. איך אני אדע אם אני לא אחווה? אני בוודאי לא רוצה לקחת החלטה שגויה, רק בשביל להגיד שהתבייתתי על ה"מסלול" שלי.
לא יקרה כלום אם הדברים יגיעו אליי קצת מאוחר יותר. אולי אני צריכה להמשיך להתבשל בקצב שלי, הרי על גז נמוך יוצאים תבשילים משובחים!
לא "התבשלתי" מספיק זמן ברחם של אמי. בעטתי את עצמי מהר מאוד החוצה כי רציתי לצאת ולקבל עוד קצת אנרגיה מהשמש או שרציתי לפעול. אז אני רוצה לקחת את האנרגיה הזו. אני רוצה להיות ולעשות. אני רוצה לצאת מהחלומות ומהתקוות.

אני אשתדל לסיים כל יום של כתיבה בשאיפה מסוימת. היא יכולה לחזור על עצמה שוב ושוב עד שהיא תיעשה, או שהיא יכולה להשתנות.

ועוד דבר אחד וחשוב: אין כותב בלי קורא.
אמנם זהו בלוג, אבל אני רוצה להזמין כל מי שקורא/ת כאן ומרגיש בנוח לפרט את תחושותיו והרגשותיו לבוא ולספר דברים שעולים לו אסוציאטיבית מהקריאה מנקודת מבטו. אני מאוד אוהבת לקיים דו-שיח ולקרוא מאנשים אחרים. זה גם בסדר לא לומר כלום כשאין מה לומר. אפילו לתת סימן אם קראתם ישמח אותי מאוד. פעמים רבות אין לי מה לומר אבל אני נהנית לקרוא ולעכל.
אז מזמינה את כל מי שרוצה להכנס לדף לקרוא או לשתוק, לכתוב, להתפתח יחד איתי. להרגיש את הווה ממלא את הנחיריים @}

[hr]
[b]השאיפה היומית[/b]: להתחבר להווה מבחינת מימד הזמן. להבין שאני זו שבוחרת איך יראה סוף היום שלי, אני שולטת בחלק ניכר מהתכנים שיגיעו אלי, מהפעולות ובבחירות שאני עושה בכל רגע ורגע נתון. אני רוצה לקחת את ההבנה הזו ולקדם אותה לעשיה והתקדמות בדבר ספציפי שאני רוצה להתקדם בו. בהצלחה לכולנו :-)

[po]דף בלוג[/po] @}
בלוג זה עוסק בנושא התפתחות וצמיחה אישית.
במסגרת עריכת דפים באתר (2011) הוחלט לצמצם בכמות הדפים ולהתמקד בנושאי הליבה של האתר (מופיע ב{{}}[po]מפתח נושאים[/po]).
לפיכך, כותבי בלוג חדשים בנושאי התפתחות אישית מוזמנים לכתוב כאן.

רשימת הכותבים בבלוג זה:
[list]
[*] בחלק הראשון כותבת [po]לומדת לעוף[/po]
[*] בחלק השני כותבת היידי
[/list]
[sub]תוכן הבלוג של היידי הועבר לכאן מדף שנקרא "היום זה מחר בלוג"[/sub]

מוזמנים לקרוא ולכתוב בבלוג זה בעצמכם. @}

[spoiler=לומדת לעוף]
[b][po]לומדת לעוף[/po][/b] (2006-06-30T15:10:41):
הבוקר היתה לי חוויה מיוחדת מאוד.
לפני כשנה וחצי, בשבעה על סבא שלי, דיפדפנו באלבומים של הנכדים. נתקלתי בתמונה שלי מהטירונות. הסתכלתי בתמונה - והפליא אותי המבט שלי, כל הבעת הפנים שלי. בניסיון לפענח את ההבעה הזו הגעתי למסקנה שמדובר באיזו תמימות - ואמרתי שגם לו הייתי רוצה אין לי מושג איך להביא את הפנים שלי לכדי יציאת הבעת פנים שכזו, מבט שכזה.

היה ברור לי שכל כך השתניתי ולעולם לא אהיה דומה לילדה המתוקה בתמונה ההיא.
אמנם רבים מעריכים את גילי כצעיר במיוחד או שאומרים לי שבכלל לא השתניתי מאז תיכון (אגב חזרתי לאחרונה למשקל שלי מסוף התיכון..) - אבל לי נראה שאני נראית כל כך שונה ,ושאמירות מסוג זה מבוססות על השוואה לסביבה ולא על השוואה של דמותי אז והיום.

הבוקר עמדתי מול הראי ועשיתי קוקו בשיער, הסתכלתי על עצמי וחשבתי שאני ממש יפה עם קוקו, רואים כך הרבה יותר טוב את הפנים שלי.
פתאום גיליתי שיש לי את הבעת הפנים הזו - המבט התמים מהתמונה כטירונית. זה היה מפליא. עמדתי כמה דקות והסתכלתי על עצמי במראה. הסתכלתי וניסיתי לברר לעצמי מה אני מרגישה - מה היא התחושה שמאחרי המבט הזה?
גיליתי שלווה, אופטימיות ואהבה.
(אולי באמת אנחנו נוטים לבלבל את התחושות האלו עם תמימות. אבל לא נראה לי שהיום אני יותר תמימה ממש שהייתי לפני שנה וחצי או לפני חודשיים...)

עמדתי מול המראה והיה לי ברור שאני יכולה לחזור ולהיות מי שהייתי; ולהחזיר לעצמי את הדברים והמקומות שהייתי בהם והייתי רוצה להיות בהם שוב (הכוונה למצבים ומקומות פנימיים). שהכל נמצא בתוכי ואני רק צריכה למצוא איך להגיע לשם. למה להתגעגע לתחושת אושר שהיתה פעם - אפשר להביא אותה למקום שבו אני היום. ממילא ההרגשה שלי תלויה בי ולא בהתרחשויות שמחוץ לי (לפחות כשאני זוכרת שזה המצב, אז זה ברור).

לא מזמן היתה פרידה, לא ביוזמה שלי. אמנם תוך שבוע-שבועיים כבר נראו על פני השטח חלק מהיתרונות, אך התעקשתי לצפות שמתישהו נחזור. שיחררתי. ויתרתי עליו ועל הקשר איתו (מי שמגיעות לו תודות פה יודע).

המבט הזה הוא אמנם גם בזכותי, ובזכות העבודה העצמית שלי, אבל בהחלט גם בזכותו של א'.
האיכויות של הבחור הזה פשוט מדהימות והכל זורם בינינו עם המון רוך.
הוא גם מחפש (פנימית וחיצונית) את הדרך בין ההצלחה החיצונית-חברתית-כלכלית (או היכולת לותר על השאיפה עליה בלב שלם) לעשיית הדברים בעלי המשמעות שאליהם ליבו מושך. הוא התגשמות של עוצמת הרכות.

סופשבוע מלא רוך, ציפורים בלב וחיוכים שמקיפים את הראש.



[b][po]לומדת לעוף[/po][/b] (2006-07-01T15:41:55):
הבוקר במקום להתחיל את היום בהתעמלות ובביצוע רשימת המטלות שלי, איכשהו פשוט נשעבתי והתחלתי לחשוב על כל מיני דברים, לקרוא דברים מתוך ספרה השני של ביירון קייטי ולחשוב עליהם. רב הזמן הייתי עם עיניים עצומות - בחצי חלום, אבל חושבת, שלווה ולא נרדמת.

בנתיים רשימת המטלות עזרה - ופשוט נעלמה - כנראה שכדי שלא אוכל להתחיל אותה אפילו אם ארצה...

א' אמר אתמול שהוא רוצה לקחת את הדברים לאט-לאט, ולא יצאנו אתמול. למרות שאמר שהוא רוצה גם זמן לעצמו ולחברים, שבעיקר רוצה להרגיש מה מתאים לו ולקחת את הדברים לאט - אני שמעתי - לא רוצה, דחיה. התאכזבתי. מצד אחד הבנתי ומצד שני מאוד התאכזבתי.
הבוקר מלא התובנות הבהיר שבעצם ביומיים האחרונים גם כן רציתי קצת יותר מעצמי - התחלתי לעבוד על הנקודה הזו - רק שהיא עוד לא הגיעה לכדי זיקוק ומיקוד. עד עכשיו התמקדתי בעצמי ובצרכי (אחרי הפרידה) - ופתאום הסטתי את המיקוד אלי ואליו באופן חד. אני עדיין רוצה להתמקד בהתפתחות שלי, בנקודות שאני צריכה ורוצה לעבוד עליהן - ולשלב ולאזן בין המוקד החשוב הזה לקשר זוגי (עם א' במקרה הזה, אבל באופן כללי).
היה לי ברור שהאכזבה היתה יותר מהפרת הציפיות - שניפגש באותו הערב - מאשר מהבקשה או הרצון הכללי שלו.

וההיפוך של "א' לא רוצה שנהיה ביחד" ל-"א' רוצה שנהיה ביחד" מרגיש כל כך נכון - הרי מכיוון שהוא רוצה שנהיה ביחד הוא רוצה לקחת את הדברים לאט יותר (במיוחד ששנינו מאמינים על עצמנו שאנחנו מאוד חסרי סבלנות ורוצים הכל הרגע).

מדהים איך אותן הסוגיות בדיוק יכולות לעלות בפרידה מקשר ארוך ובתחילת קשר חדש - כי הרי הכל נובע מאיתנו - ואנחנו עדיין פה, אז גם אותן הסוגיות עדיין פה (מחכות שנמשיך להתמודד איתן).
ובעצם למרות ששמעתי את מה שאמר - ויכולתי לחזור על כך מילה במילה - הרי שמה ששמעתי במוחי היה שיקוף של החששות והפחדים שלי. למרות הפער הברור בין מה נאמר במפורש וההתנהגות לפני ואחרי - הרי שלמרות שהייתי מודעות לפער הזה, עדיין פרשתי את הדברים לאור החששות שלי.

אני רציתי ללמוד איך לשלב בין ההתפתחות האישית שלי והזמן המוקדש לי (זמן ומיקוד פנימי) לבין זוגיות - א' פשוט שיקף את זה, מה שהוביל להתעוררות פחד ולהעלאה למודעות ולעזרה בפתרון (במיקוד הסוגיה קודם כל, בשת"פ מהצד השני שרוצה דבר דומה, ועכשיו נותר "רק" לתרגל ולהתכוון לזה כל יום).


[b][po]לומדת לעוף[/po][/b] (2006-07-01T16:05:55):
תובנה נוספת שהיתה לי בבוקר החולמני הזה, שהתחברה לחויה מהשבוע האחרון (מחסור בשעות שינה שהוביל לאיזו תחושה שאני לא לגמרי ערה, שעזרה לי מאוד בסיטואציה בה הייתי אמורה להציג משהו שממש לא היה לי זמן להכין כמו שצריך - למרות הלחץ, שנב מדד-ליין על משהו אחר וחוסר הזמן להתכונן כראוי - מעולם לא הצגתי דבר בכזה רוגע. פשוט דיברתי בשלווה סטואית.).

אני חושבת על עתצמי שאני כה אינטליגנטית, מהירה וחדה - אולי אני רוצה להיות קצת יותר חולמנית ורכה. לא אולי - אני רוצה להכניס לחיי יותר חולמנות וחלימה ולהוריד קצת מהנוכחות החדה. יותר רכות ופחות כוח וחדות.

לפני יומיים סידרתי ונתקלתי בדף "שפוט את חברך" (מתוך "העבודה" של ביירון קייטי - תוכלו למצוא אותו באתר www.thework.co.il וגם בספרה המצוין "לאהוב את מה שיש") שכתבתי על האקס שבועיים אחרי הפרידה. נושא הרוך חזר שם - שאני רוצה שהוא יהיה רך אלי. (קצת מוזר, כי אני אין לי דימוי שלו כ"לא רך", למרות שבתחומים מסוימים הוא נוקשה לא הייתי מתארת אותו באופן כללי ככזה.)
כאמור, א' הוא התגלמות הרוך.
אבל רק הבוקר הבנתי שאני רוצה להיות רכה.

כשאני מסתכלת על זה מנקודת המבא הזו - אני יכולה לראות כמה וכמה דברים שעשיתי השבוע שהיו רכים יותר (התייחסות לאחרים בעבודה, מגע באחרים [מסאז] וכו'). ועדיין, למרות שנראה שכבר התחלתי לנוע לשם - זה מפתיע לגלות את זה. לנסח את זה.

הרגע נראה לי שהבנתי מאיפה זה התחיל או למה קשור עניין הרכות. אבל אני אתבשל לי עם זה קצת - ואולי גם אשתף בהמשך.

יש |H| מדהימה בחוץ - אני אלך לחייך אליה קצת...


[b][po]לומדת לעוף[/po][/b] (2006-07-12T00:20:34):
ביירון קייטי טוענת שאנחנו יכולים לקבל או בעצם - לתת לעצמנו - את כל האהבה, הקבלה וההערכה שאנחנו רוצים. שכל הקונספט של חיפוש אחר בן זוג שישלים אותי הוא מוטעה.
כשנפרדים ממישהו אז פתאום כל שירי האהבה מאוד צורמים באוזן. אם זה על פרידה אז זה עוד יותר עצוב, ואם זה שיר אהבה רומנטי - אז בעצם כבר על מי לשיר אותו או לחשוב עליו את התכנים האלו כרגע...
ישנם שירים שאני מאוד אוהבת - לפחות את המנגינות שלהם - שאני ממש לא מתחברת עכשיו לתכנים שמועברים בהם.

וגם אין לי כל כך במי להתרכז או את דמותו של מי לראות כשמילותיהם רצות בראשי (האקס הוא בעבר, והקשר עם א' המקסים ממש בתחילתו ואני מנסה לחיות את הכאן)..

האזנתי לדיסק של UB40 והנה הגיע לו השיר שאני אוהבת I got you babe.
שרתי לי את המילים וחשבתי אם ניתן להפוך אותם לקשר שלי עם עצמי:
And when I'm sad, you're a clown
And if I get scared, you're always around
So let them say your hair's too long
'Cause I don't care, with you I can't go wrong
Then put your little hand in mine
There ain't no hill or mountain we can't climb
וגם הפזמון:
I got you to hold my hand
I got you to understand
I got you to walk with me
I got you to talk with me
Igot you to kiss goodnight
I got you to hold me tight

בעצם אפשר לשיר את השיר על כך שלי יש את עצמי... המשכתי לשיר ולרקוד מול הראי...

בדרך לעבודה התנגנן ברדיו השיר High:

Cause we are gonna be
Forever, you and me
You will
Always keep me flying high in the sky
Of love

Don't you think it's time you started
Doing what we always wanted
One day we're gonna get so high
Cause even the impossible
Is easy when we got each other
One day we're gonna get so high

הבנתי שגם כאן השינוי הוא מאוד פשוט - ונכון. זה היה פשוט מרגש. התחלתי לבכות. שרתי את המילים ובכיתי...
כי זו פשוט אמת we are gonna be togther you and me
מי שאני בטוח תמיד אהיה איתו זה עם עצמי.
ואני באמת חושבת שהגיע הזמן שאני אעשה את מה שתמיד רציתי!


[b]klarki[/b] (2006-07-21T17:05:24):
עלי והצליחי.
הגבתי לדבריך בדף [po]רווקים רווקות[/po].
+}

{[b]היידי[/b] - [b]היום זה מחר[/b]:}
[/spoiler]