מרגש כל כך!! יישר כוח על הדרך הארוכה - נשמע ממש לא פשוט. |Y|
מאחלת לך לידה קלה ורק טוב. {@

הי נירי
קראתי עכשיו הכל מההתחלה,נלחמת בסקרנות לגלגל למטה ולגלות מה בסוף,שמחה שהמשכת ומאחלת לך לידה חלומית

קוראת.
ומקווה איתך לטוב.

אני בשבוע 38, וואו, זוהיה חתיכת מסע. נרגשת ביותר וכך גם כל משפחתי, מחכה ללידה. נוכחת בכל רגע של הציפיה לדבר המופלא הזה. לא מאמינה שזה עומד לקרות....

החלטתי שוב לכתוב.
שבוע 26
מתקדם מה?
העובר (ולא עוברית), זז המון, אני נהנית מזה.
חרדות - יש .
טמטום זמני, ניוון מוחי , ערפול, או איך שתקראו לזה - יש.
צניחה חופשית של החשק המיני. מחשק מיני מוגבר (בתחילת ההריון)למתחת לקו החשק.
היום יש בי שמחה, ציפייה, והרבה אהבה.

שבוע תשיעי. מסע אדיר שאני עוברת ביחד עם העוברית שלי (יש לי הרגשה שזו בת ויש לי בשבילה שם). נכון להיום אני מרגישה התרגשות, סקרנות והרבה אהבה. משהו בי מאד נרגע, מקבל ואני זורמת במסע הזה. חשבתי על זה שיש כאן מסע גם שלי וגם של העוברית. המסע שלי להיות נוכחת, מקבלת, נותנת לאפשר לה לגדול ולצמוח בתוכי להבשיל ולהתהוות ולהיות לנשמה בתוך גוף. זה ממש מסע לא פשוט, דורש המון כוח. כוח ועוצמה של טבע , אני ממש מרגישה שאנחנו עושות את המסע הזה ביחד וזו הרגשה נפלאה.
הילדים כבר יודעים .. בני הבכור בן ה-12 שבאופן רגיל הוא יחסית סגור, כמעט ולא מדבר על זה, ובפעמים שאני מתעניינת הוא אומר שהוא לא ממש מרוצה שיהיו לו שלושה אחים (השניים שמתחתיו, ממש מפריעים לו). הבן האמצעי, (9) מחובר מאד אלי ונראה לי שגם החופש וגם ההריון משפיעים עליו והוא עובר איזו טלטלה רגשית או לפחות אי יציבות יחסית, הוא יותר רגיש נשאר יותר בבית ובכלל הוא קצת השתנה. הבת שלי (8), היא מאד שמחה ומדמיינת יחד איתי דברים, מדברת הרבה על מה יהיה, חושבות ביחד על שמות, מאד צמודה ומחוברת אלי ונראה לי שהיא דווקא נרגעה ואולי קצת התבגרה בעקבות המעמד החדש.
הבעל שלי שמח ובעיקר שמח על כך שאני שמחה ומתלהבת. אולי הוא פחות שמח על רמת התפקוד שהגיע למתחת לאפס...
זהו לבנתיים.

מרגשות של בלבול והתלבטות, אני עוברת לקבלה ללא שמחה. מפריע לי שאני לא ממש שמחה. אני מאד עסוקה בהריון. קוראת אובססיבית כאן באתר. כל רגע ורגע מודעת לכך שאני בהריון, כאילו חטפתי מין טלטלה רצינית. לא התכוננתי, לא התכוונתי, כמעט כבר שכחתי והנה זה כאן. משלימה, אך עדיין לא מרגישה את השמחה. מישהי שאלה אותי אם אני רוצה את הילד. אני לא מרגישה שאני רוצה, מקבלת את זה כעובדה. אין לי השתוקקות לילד ומעולם לא הרגשתי שהיתה לי (אולי עם הילד הראשון ,שלפני חוויתי הריון ללא עובר, ולכניסה איתו להריון חיכיתי 10 חודשים). זה קצת מפחיד, אני מנסה לראות אם זה בסדר. אבל בין אם כן ובין אם לא זו עובדה, כרגע.

תודה לך, זה כל כך מעודד לשמוע סיפורים כאלה וזה גם עוזר להבין שזהו התהליך, הדרך המדהימה והרוחנית של הריון ולידה. קראתי את הבלוג שלך כמה פעמים וכל פעם אני מוצאת שם משהו נוסף חדש, להזדהות. אז חזקי ואמצי ותודה . אשמח להמשיך ןלשמוע ממך, אם יתאים לך.

עשית לי דה ז'ה וו
[po]בלוג הרביעי בדרך[/po]
מזל שהריון הוא 9 חודשים , זה נותן זמן להתרגל
אצלי ברגע שהתחלתי להרגיש תנועות הדברים התבהרו סופית והיה ברור לי שזה יהיה ילד רצוי ואהוב אפילו שהתחיל כ"לא מתוכנן".
היום הוא בן חצי שנה, ואני לומדת איתו אמהות אחרת, חוויות שונות לגמרי מאשר עם הגדולים יותר.
והמון המון אושר.

אז, כל הטרדות קצת נרגעו, יש יותר קבלה ופחות פחדים ושאלות. אני עסוקה המון במחשבות. יש כל הזמן צל של בחילה ועצלנות שהולכת וגוברת. אני בשבוע שביעי, עוד לא הלכתי לרופא לראות שיש דופק. אבל אני מרגישה די בטוחה שהכל בסדר. אני ובעלי מסתכלים על נשים שיש להם ילדים גדולים והן בהריון, ורואים די הרבה.
חוץ מזה דיברתי עם כמה חברות טובות בנות 50 שנתנו לי קצת פרופורציה ומכולן קיבלתי את הרושם שבסופו של דבר ילדים זה ה-דבר הכי גדול ומשמעותי בחיים. וחלקן אף מצטערות כשלא עשו את הרביעי. אז אני ממשיכה בדרך, קצת יותר רגועה, מלווה את ההריון ביומן, כי מבחינתי זה ממש מסע אל הלא נודע. למרות שעברתי כבר שלוש לידות, יש כאן איזו תחושה שונה, מסתורית, מעניינת ומרגשת.
בטח עוד יהיו לי נפילות , אבל לבנתיים, אני מרגישה טוב.
אולי למישהי יש המלצה על רופא של קופת חולים כללית באזור זכרון, פרדס חנה?

כשאני קוראת את דברי ואת תגובתך טליה, אני שמה לב כי נוצר הרושם כאילו מה שעשיתי בשנים אלו זה לגדל את ילדי תוך כדי אי מתן תשומת לב לעצמי. בעצם, חשבתי לעצמי, זה ממש לא כך. כל השנים האלה התפתחתי מאד, בעיקר בתחום הלימודי (הן אקדמאי והן אלטרנטיבי) יש לי מקצוע שאני מרוצה ממנו (אמנם לא הגעתי לשיאים, אבל ... מתקדמת לאט). אני מטפלת בעצמי כל השנים ומודעותי הולכת וגדלה. כך שאולי השד לא כל כך נורא ויחד עם כל הקשיים (ואולי בזכותם). הגעתי לאן שהגעתי היום, (לא שזה שיא גדול, אבל בהחלט מקום נחמד). כך שאני לא מרגשיה שאני צריכה שינוי חיצוני בחיים כי מבחינתי כל הזמן החיים משתנים ונעים. והמסקנה הזו עודדה אותי מאד.

הפחדים שעולים לי הם בעיקר על השינוי הגופני והמקום של המין בחיים.
רק בשנתיים האחרונות, התחלתי להרגיש טוב עם הגוף שלי ועם המיניות שלי. פתאום עולים לי פחדים, בעניין הזה. עוד פעם להיות כבדה ושמנה.
אמרתי לבעלי שאני רוצה שהוא יאהב את הגוף שלי בהריון ולא רק יהיה אופטימי על כך שמצבי ישתפר תוך שנה וחצי.
בגיל שלי (36) אני חווה שיא מסויים במיניות ודווקא אז להפסיק את זה או להפריע לזה על ידי הריון, לידה והנקה?
אני עסוקה בעניין הזה הרבה.

[u]אז מה יהיה עליו כאשר אני כל כך מתלבטת כל הזמן.?[/u]
לא מכירה הרבה הריונות, ואפילו רצויים מאוד, שלא נשאו עימם התלבטויות. ואם כן, זה נשמע לי מאוד תמים, ומאוד מנותק מהמעמד (ולדוגמא בעלך: [u]בחיים שלו שום דבר לא ייגרע. והוא מאד רוצה את הילד.[/u] :-D אבל ככה כל הגברים...). אז אולי יותר נכון כן להרגיש את גודל הארוע המתקרב, על כל המשתמע ממנו. ילד זה רק אושר ועושר? ילד מביא עימו קשיים ושינויים - למה להתעלם? בוודאי שיש מקום להרגיש התלבטות!

אני ממש מרגישה את הקושי שלך עם ההריון הזה, לאור מה שתארת (()) את באמת גיבורה, על שנשאת את החיים שלך בכזו נתינה והתחלקות עד עכשיו!
אולי יש מקום לעשות איזה שהוא שינוי בשבילך בחיים, ביחד עם ההריון? שינוי מקצועי? אולי איזה קורס שתמיד חשקת בו - משהו שתוכלי לעסוק בו גם עם תינוק קטן, או איזה תחביב? אולי הנתינה הזו לעצמך, ומתן המקום הזה למשהו משלך, שיגיע ביחד עם ההריון או התינוק, יעשו טוב?

טוב, אז אני רק בשבוע 6 והאמת היא שהתהליך אינו פשוט. הוא מקפל בתוכו סיפור חיים שלם. אתמול הייתה לי "נפילה". אני עומדת לאבד את החופש שלאט לאט התחיל להתהוות לי. התחלתי לעסוק בשאלות שנוגעות לחיים שלי, לסיפור חיים שלי, התחלתי להיות עסוקה בבחירות שלי. והנה פתאום כאילו אני מסנדלת את עצמי ולא נותנת לעצמי להיות בחופש. אני יודעת שחופש זה עניין פנימי יותר מאשר חיצוני. אבל מגיל 14 אני עם בן זוגי מגיל 20 וחצי נשואה מגיל 25 אמא. נוצרו שלושה ילדים תוך 4 שנים, כך שבגיל 29 הייתי עם שלושה ילדים. הגידול שלהם היה קשה, כי הייתי בעיקר לבד . ועכשיו כאשר כל זה מתחיל להתבהר ולהרגיש יותר קל, אני כאילו "עושה את זה שוב לעצמי".
ובעלי ממשיך עם חייו (למעשה יש לי חשבון לא פתור איתו, על התקופה הקודמת). הוא מתכנן לעשות את הטריאלתון שנה הבאה ובחיים שלו שום דבר לא ייגרע. והוא מאד רוצה את הילד.
אז אמרתי לו אתמול, מתוך קטע של התחשבנות שאם הוא רוצה את הילד, אז הוא לא יעשה שנה הבאה את הטריאתלון, אלא בזמן הפנוי(שזה לא הרבה) יקדיש את עצמו להורות ולתמיכה בי. האמת שהוא הסכים. אבל לי ההרגשה לא טובה. אני רואה עכשיו שהוא אינו מבין מה המשמעות של ההריון הזה בשבילו. אני רוצה שהויתור ,שאני מתכוננת אליו לא יהיה רק שלי, אלא גם הוא יבין ויוותר (אפילו לא ברור לי על מה, על טריאטלון?.)
ומה קורה בזמן הזה עם מצבור התאים שנמצא בתוכי, שהוא עדייו איננו עובר אבל קורה לו משהו. ואני למדתי שכבר ברגע ההתעברות, ההתכוונות של ההורים משמעותית. אז מה יהיה עליו כאשר אני כל כך מתלבטת כל הזמן.?
תודה

[u](כבר שכחתי מה זה ללכת לגן שעשועים אחר הצהריים או לכל מיני מקומות של קטנטנים)[/u]
ממילא היית נזכרת בעוד כמה שנים :-D
המון בהצלחה!

[u]ואני כותבת וכבר נורא נורא מתרגשת. ומאתמול בערב, עשיתי את הבחירה. כן, אני רוצה ונורא, נורא מתרגשת.[/u]
אני קוראת אותך ומתרגשת בשבילך ואיתך :-]

באיזה שבוע את?

[u]אני בוחרת בהריון הזה ובתינוק הזה בעזרת השם.[/u]
|Y|

שוב אני רוצה להודות, כי ככה מרגיש לי. כל מה שכתבת ממש נכון.
האתר הזה הוא קצת כמו בית בשבילי. ולפני שהייתי בהריון אמרתי לעצמי, שאם הייתי אז במודעות ובפתיחות של היום, והייתי מכירה את האתר הזה, בטח הדברים היו נראים, קצת אחרת. והנה עכשיו יש לי הזדמנות לעשות קצת אחרת. ואני בהחלט מרגישה שאני במקום אחר, ושלוש הילדים שלי גם הם במקום אחר ונראה לי שסוג כזה של חוויה יעשיר אותם ואת יחסי האחאים שלהם. ואני כותבת וכבר נורא נורא מתרגשת. ומאתמול בערב, עשיתי את הבחירה. כן, אני רוצה ונורא, נורא מתרגשת. וכשחשבתי על זה, לא נראה לי שאצטרך לוותר על משהו, הרי המערך המשפחתי שלנו כל כך מבוסס ובנוי ,ואני מושקעת באמהות ,כי זה חלק מהמהות הפנימית שלי ,ומשהו שאני בסך הכל מאד אוהבת ,ושוב תוך כדי כתיבת הדברים אני מתרגשת. והתחושה הפנימית שלי היא שלא יהיה כאן שום ויתור, אלא זרימה.
אני בוחרת בהריון הזה ובתינוק הזה בעזרת השם.

[u]הרצון לבחור (שכבר ציינתי ) קשור להסטוריה שלי. מגיל מאד צעיר אני נמצאת בתוך חיים שקורים לי (ואין בהם שום דבר רע) יש לי בן זוג מגיל צעיר שלושה ילדים שהגיעו אחד אחרי השני כשהייתי עדיין במצב של שינה (מבחינת המודעות).[/u] כן עם זה אני בהחלט יכולה להזדהות, התחושה שהדברים פשוט קורים לך (למרות שאין לי 3 ילדים שהגיעו בזה אחר זה) ופשוט מתרחשים, ורק מנסים לצוף.

לגבי התלות, אני לא ממש יודעת, אבל כשקראתי את הדברים עבר לי בראש, שאת בכל זאת נמצאת במקום אחר לגמרי, כלומר אז היו לך 3 ילדים קטנים ושלושתם בבת אחת היו מאוד תלויים בך, היית צעירה וחסרת ניסיון.
היום הילדים הקטנים כבר גדולים יותר, אני מניחה שלגדל תינוק אחד עם ילדים גדולים יותר זו חוויה אחרת, יש יותר עזרה, סקרנות, הנאה.
אולי תגלי שהתלות הזאת שממנה את חוששת באה אלייך בזמן שאת בשלה יותר אליה, ושדרכה יש לך יכולת להזין תוך כדי גם את עצמך.

בנוסף המודעות שיש לך לגבי הקושי שלך עם תלות, חוסר האפשרות של הבחירה שהיתה אז, הרצון לבחור בזה היום, יוצרים מקום אחר,
אולי יוצרים מרחב אחר. מרחב בו את מודעת לקושי ומתוך הקושי, את ממשיכה לנשום ובכך פותחת מקום.

תבדקי איזו מן תלות זו, האם היתה לך עזרה אז? איך היית רוצה לשנות במשהו את מערך הנתינה והעזרה בבית?
על איזה דברים את חושבת שתיאלצי לוותר? את יכולה לחשוב על דרכים לשלב אותם תוך כדי ההורות המתחדשת?
הריון זה 9 חודשים, זה יכול לתת לך זמן, להתארגן לקראת המון שינויים.

[u]חשבתי שעכשיו שהם גדלים, אתחיל לחוות חוויות חדשות שקשורות אך ורק אל עצמי ופתאום להיות בהריון ואמא לתינוק ואחר כך לילד קטן (כבר שכחתי מה זה ללכת לגן שעשועים אחר הצהריים או לכל מיני מקומות של קטנטנים) זה קצת כמו לחזור אחורה בזמן, האם אני רוצה את זה?[/u]
נכון, זה קצת לחזור אחורה בזמן, אבל [b]את עצמך[/b] במקום אחר, כך שמאוד יכול להיות, שתחווי את זה באופן שונה לגמרי. באופן בוגר ובשל יותר, רך יותר, מוכן יותר, ורגוע יותר. זה לא יהיה באותה אינטינסביות של קודם כשהכל היה פי 3.

סמדר, תודה על השיתוף בסיפור. כנראה התשובה הפנימית הרבה פעמים קיימת .
רוח על המים, כנראה שאת מאד אמיצה. ואשרייך שיש לך תשוקה ורצון להריון הזה והנשמה שבחרה בך, כנראה מאד רצויה ומאד אמיצה (החליטה למרות הקושי הרפואי להגיע). אני מתחברת למה שכתבת שהתהליך כולו הוא לעיתים מלא תהיות ובלבול מהול בשמחה והתרגשות ומין הסתם הוא משפיע גם על העובר.
תודה רבה על התגובות שלכן. אני מרגישה שאני ממש זקוקה להתייחסות ועזרה בליווי התהליך (מה שלא יהיה) (בכל מקרה לא צריך להרגיש חייבות)
ההתלבטות שלי היא משני כיוונים.
[list=1]
[*] הרצון לבחור (שכבר ציינתי ) קשור להסטוריה שלי. מגיל מאד צעיר אני נמצאת בתוך חיים שקורים לי (ואין בהם שום דבר רע) יש לי בן זוג מגיל צעיר שלושה ילדים שהגיעו אחד אחרי השני כשהייתי עדיין במצב של שינה (מבחינת המודעות).
[/list]
היום אני במקום אחר ואני לא רוצה שיקרו לי דברים מבלי שארצה אותם. אז נכנסתי להריון , אבל עכשיו אני צריכה לרצות אותו. אני מרגישה שאני רוצה אותו, אבל לא נותנת לעצמי לרצות אותו מבלי לבדוק זאת לעומק. אני רוצה לקחת אחריות על הבחירה שלי ולא לבוא בטענות אל עצמי אחר כך, או לספר סיפור של "הדברים קורים לי"
[list=1]
[*] דבר נוסף שקשור וזה מוקד הבחירה שלי. זה נושא החופש. דווקא עכשיו כשילדי כבר גדולים ותחושת התלות שלהם בי הולכת ומשתחררת (דרך אגב מאד קשה לי עם תלות) ואני יותר ויותר חופשיה והאופק פתוח. אני מאד חוששת לחזור שוב למצב של מישהו תלוי בי. התלות של שלושה ילדים קטנים בי, הייתה עבורי די טראומטית וזה לא פשוט בשבילי לבחור שוב בשלב הזה. בנוסף, חשבתי שעכשיו שהם גדלים, אתחיל לחוות חוויות חדשות שקשורות אך ורק אל עצמי ופתאום להיות בהריון ואמא לתינוק ואחר כך לילד קטן (כבר שכחתי מה זה ללכת לגן שעשועים אחר הצהריים או לכל מיני מקומות של קטנטנים) זה קצת כמו לחזור אחורה בזמן, האם אני רוצה את זה?
[/list]

קצת על מה שגרם לי להגיב בדף הזה:
לפני כמה שנים, כשהייתי רווקה בלי ילדים -- מצב שלא נראה אז כעומד להשתנות -- סיפרה לי חברה לעבודה שהמחזור שלה מאחר. היא היתה נשואה, אולם הריון לא התאים לה אז משום בחינה. אמרתי לה שאולי זה סתם איחור. היא אמרה שעם המזל הדפוק שלה זה לא סתם איחור. כעבור ימים ספורים התברר שהיא בהריון.
מכאן, כשהיינו נפגשות בדרך לעבודה מדי בוקר, היא היתה מעדכנת אותי בבדיקות הרופא, ומתלבטת אם להשאיר את ההריון. אמרה שהרופא חשב שיש שני עוברים, ושהיא מאד נבהלה. אחר כך חשבה שאולי הילד מאד חכם והמוח שלו גדול ובגלל זה הוא נראה כמו שניים (:-D). "אבל אני לא יודעת מה לעשות", אמרה בתחילת כל שיחה ובסופה.
אבל כשהיא התחילה לדבר על העובר שלה, אמרתי לה "תקשיבי לעצמך ולמה שאת אומרת עכשיו. לי מאד ברור מה החלטת. לך לא?"
היא לא היתה זקוקה לרמז נוסף. בנה כיום בן ארבע או חמש (אין לנו קשר אז אני לא יודעת בדיוק).

[u]האם את מבינה את ההבדל?[/u]
אני חושבת שכן. אבל נדמה לי שבעצם זה שעצרת ושאלת את עצמך -- הרי הפכת את הבחירה הלא מודעת למודעת.
אמרת [u]אני לא [b]יכולה[/b] להעלות על דעתי הפלה.[/u] אבל הרי את כן יכולה! העלית את זה על דעתך ממש באותו רגע שבו חשבת בראש על המלים האלה שכתבת.
לכן נראה לי שיהיה נכון יותר להחליף את המלה "יכולה" ב"רוצה".

סמדר, כנראה שאת צודקת. אבל עדיין, אני רוצה להרגיש שזאת בחירה שלי, שבחרתי במודע ולא רק בלא מודע, מתוך שכך קרה. אני רוצה להרגיש תחושה של רוצה את ההריון הזה, ולא שהוא קרה ואז אני ממשיכה, האם את מבינה את ההבדל?

[u]באופן הכי טבעי, אני אמשיך עם ההריון, כי אני לא יכולה להעלות על דעתי הפלה.[/u]
[u]למרות שיש לי תחושות של אהבה ושמחה,[/u]

[u]האם לשמור את ההריון הזה?[/u]
לי נשמע שכבר בחרת בחירה ברורה מאד. האם רק לי זה נשמע כך?

אחרי 8 שנים לערך נכנסתי שוב להריון, אם מס' 4. כל הזמן הצהרתי שאני לא אכנס להריון ללא רצוני, מאחר וכך קרה עם הבת השלישית שלי ( חצי שנה אחרי הלידה השניה, נכנסתי שוב להריון). הייתי צעירה מאד (בת 28). הייתי רוב הזמן לבד (בעלי בצבא) והיה לי קשהההההההה. הרגשתי שהאמהות הגיעה אלי באינטנסיביות רבה, מעבר ליכולתי וזה גבה מחירים, בעיקר נפשיים. הייתה תקופה קשה.
היום הילדים שלי יחסית גדולים (12,9,8) , כיף לי איתם. כמובן שאהבתי לבת השלישית היא עצומה, אבל היא בתוך תוכה, תמיד צריכה להלחם על מקומה (על פי הרגשתה). כך, שהריון לא מתוכנן, יש לו השפעה על עיצובו של הילד.
והנה אני נצבת בפני התלבטות. כלומר, אני רוצה להתלבט, ולא להמשיך מבלי לבחור באמת ובתמים בהריון הזה. אני רוצה להתלבט לשמוע דיעות לכאן ולכאן להביט באומץ ולבחור.
באופן הכי טבעי, אני אמשיך עם ההריון, כי אני לא יכולה להעלות על דעתי הפלה. אבל אצלי השיעור הוא דווקא לבחור ולא כל הזמן לזרום עם מה שקורה לי.
אני רוצה לבחור באמת ובתמים בעובר הזה , למרות שיש לי תחושות של אהבה ושמחה, האם לשמור את ההריון הזה?