[u]כשגדל והתחיל לדבר, אז בהתחלה הוא היה אומר "קקי" בשביל שניקח אותו לבית שימוש, לא משנה מה יצא,[/u] ([po]בשמת א[/po], אצל צווילוך ב - [po]בלי חיתולים עם חתולים קפטיינ'ס בלוג[/po])
גם פה. "אבא, קקה! קקה!"
והכי מהכל, הבוקר: "קקה!" (מה? מה את רוצה ממני?) לוקחת אותה על הידיים, איכס! מה זה הריח הזה? אוי! את עם קקי בטוסיק... איפה עשית? מחפשים... א-הא! מצאתי! בסיר :-P
(שעומד מיותם ומלא בקקי בתחתית המדרגות. אני תוהה אם להתבאס מזה שהיא לא ביקשה שארוקן, או לשמוח מזה, כי הדרך בה היתה עושה את זה היתה, בוודאי, להביא לי את הסיר -המלא- לחדר).

ואם אני כבר פה, עוד עלילות גבורה:
1/4, יומולדת של [po]אח של תבשיל קדרה[/po]. קומזיץ. יושבת עלי, קמה, מרימה חולצה לסמן פיפי. אני מתעצלת, ואומרת לה: "אל תעשי פה על השמיכה, לכי לשם". הילדה - הולכת, מרימה חולצה, עושה בעמידה, וחוזרת. גאונה.

ומלפני שבועיים -
אבא חוזר מהעבודה. הילדים בפתח הבית. אמא למעלה. הקטנה מתנפלת עליו - "אבא! קקה! קקה!". אבא מתקרב, הקטנה מציגה את הפרודוקטים, מצביעה עליהם אחד אחד, ופוקדת: "קקה!" (תנקה, ומיד!).
לעדותו - הוא לרגע שכח שהילדה עוד לא מדברת.

קראתי את הבלוג והייתי שמחה לדעת את ההמשך...

בקצרה:
[list]
[*] לומדים לשבת על סיר. לפעמים רוצה, לפעמים לא - לומדת להכיר אותו. הוא לא לגמרי נוח.
[*] הבוקר עשתה קקי על הרצפה, וקראה לי לנקות: צעקות עד תשומת לב, ואז הסבר אינטיליגנטי: "קקח קקקח".
[/list]

יש פתרון!
כבר כמה זמן שהיא עושה פיפי בכל מקום, ככה בלי חשבון, ואני אפילו לא שם אתה.
לאחרונה, היא התחילה לעשות "חרמות ונידויים".
הבוקר פתרתי:
פשוט יצאתי אתה החוצה, הנחתי אותה על חתכת בטון/אדמה, ואמרתי לה לעשות פיפי.
ברגע שהיא הבינה שאני מבינה אותה, היא גמלה לי בלבקש פיפים.
ואז - מחוץ לסיפור הנ"ל - התקדמנו לשעשוע החדש שלה: פיפי בעמידה, יד לאמא (ומיד אח"כ כורעת כדי לשחק עם הפיפי שלה :-P ).

מקווה שימשיך מחק חלק כמו היום.

גם, וגם שהיא כל הזמן (רוב הזמן) בלי טיטול, ולכן הלימוד יהיה מהיר יותר.

[u]התוצאה, אצלנו - טיטול, חלק ניכר מהזמן. אבל אצלכם זה אחרת[/u]
מה ההבדל בין אצלינו לאצלכם? שאנחנו שנינו לא מנידים עפעף כשהיא עושה פיפי?

[u]יש אפשרות שגם אצלכם תנוחה אחרת ללילה תעבוד יותר טוב?[/u]
בערך. היחידה שעובדת לא רע זה: מיניקה, יושבת על מזרון, סיר על מזרון דק יותר [הבדל הגובה המדויק עושה את זה לנוח], תוסיק בסיר, פיפי תוך כדי יניקה - בסיר.

אין לי פתרונות (עוד לא הייתי שם).
נראה לי שהייתי מנסה שלא להעביר לה רגשות שליליים. אמנם היא עושה לא במקום אבל היא באמת עוד קטנטנה. אולי היא תלמד מכורח ההרגל. כלומר אם מרבית הפשפושים שלה יהיו בסיר היא תתרגל עם הזמן ששם עושים. בנוסף, כשהיא קצת תגדל היא תראה איפה אתם עושים ותרצה לעשות כמוכם.
לגבי בתים של חברים, אצלנו הוא עם חיתול. אני לא בעד שלוליות אצל אנשים אחרים (שסביר להניח נרתעים מהפיפי יותר ממני).
אצלנו הבחור הולך לישון 19:00-7:00 אז יש המון מקום לפספוסים. אם הוא מספיק מתעורר אז אין בעיה לפשפש. הבעיה היא באמת בהתעוררויות חלקיות. הוא לא מוכן שאוציא אותו מהמיטה לפשפוש כי הוא עייף, ומצד שני מספיק ער כדי לעשות פיפי. לפעמים אני נותנת לו לעשות במיטה כשאני סופגת את הפיפי עם חיתול בד, ולאחרונה, מאז שקניתי את המושב לאסלה, הלילות השתפרו כי בתנוחת ישיבה הוא מוכן לעיתים לעשות פיפי מתוך שינה (במשך היום הוא עושה בעמידה ואז בלילה זה בלתי אפשרי). יש אפשרות שגם אצלכם תנוחה אחרת ללילה תעבוד יותר טוב?

אוי, אני אחרי פעם או פעמיים הייתי נשברת - ושמה טיטול (אין לראות בכך המלצה וכו').
הגמדון שלי יודע איפה עושים (יצא לי לשאול אותו, איפה עושים פיפי, ואיפה עושים קקי והוא הצביע על הסיר. עודלאמדבר. )
זה לא אומר שהוא תמיד עושה שם. לפעמים הוא עושה איפה שהוא (איפהשהו...). לפעמים נשען על השרפרף, ליד הסיר... (הפתרון שלי היה לקרב לו את השרפרף לסיר). ולפעמים גם בסיר (או בדשא, אבל לא אגבי) - ביזמתי או ביזמתו.

לא מצאתי פתרון טוב. התוצאה, אצלנו - טיטול, חלק ניכר מהזמן. אבל אצלכם זה אחרת.

כן, ואני בכ"ז תוהה -
ראשית - מתי (האם) אני אמורה להתחיל להסביר לה [u]שזה לא המקום[/u]?
שנית - בבתים של חברים אנחנו בבעיה. (מחזיר לשאלה הראשונה)

ובאותה הזדמנות - קיטור:
4 פעמים. [b]4 פעמים[/b] פיפי במיטה הלילה.
אז כמובן שהפעם הראשונה היתה כי אני לא הבנתי שנאי צריכה לפשפש אותה. אבל בשאר הפעמים ישנּו.
ולא ראיתי שום שן בבוקר. היא גם לא התחילה פתאום ללכת :-P

[b]רקע[/b]
הלילות יבשים, פרט לבוקר - אם אני לא בחדר, היא קוראת לי רק אחרי הפיפי. וגם זה מתחיל להשתפר: היא עושה רק חלק מהפיפי, ואז קוראת לי. לפעמים יש גם פיפי בערב, כי היא התחילה ללכת לישון הרבה יותר מוקדם מהרגיל [ולוותר על שנת 5-6 בערב]. בפיפי של הערב עוד לא לגמרי למדנו איך לטפל [זה פשפוש מתוך חצי שינה].

אמנם אגם שלנו לא מתרחק מאתנו יותר מכמה מטרים (אם לא סופרים כלבים וחתולים, אז הוא ילד יחיד) אבל גם לנו קורה לפעמים שאנחנו עסוקים במשהו ולא שמים לב שהוא צריך או עשה. אפילו קרה שמצאתי אותו מורח קקי על הקיר ועל עצמו, כולל לנסות לטעום :-S.
אני לא חושבת שזה נורא. סה"כ מתיחסת לזה כמו עוד פספוס ובכל מקרה אומרת לו "עשית פיפי" או קקי בהתאמה בטון [b]שמח[/b].
אני חושבת שהיתרון האמיתי של ילדנו החופשיים מחיתולים הוא היכולת לקשר בגיל מוקדם בין הצורך הפיזי, הפעולה והתוצאה, וזה משהו שאני מאמינה שבתך כבר רכשה מזמן (בתור ותיקה בענין הבלי חיתולים). השאלה האם עשתה במקום פחות חשובה בעיני. בנוסף, אני חושבת שחלק מהילדים שמסתובבים עם חיתולים מפתחים איזו תלות רגשית בהם. מעין חשש לעשות מחוץ לחיתול. זה עוד מכשול שאת מונעת מבתך.
בקשר לשלוליות על הרצפה, אז שה לא יהיה ככה לנצח. ברגע שהיא תבין שזה לא המקום, יש בידיה כבר את הכלים כדי לשלוט בצרכיה ולעשות אותם במקום נכון יותר.

[u]לשים לה סיר בהישג יד. אולי היא תיגש אליו בעצמה[/u]
היא לא מסוגלת לשבת עליו.
חשבתי אולי לפרוש לה מגבת שעליה מותר.

רעיון, שאולי יעבוד אצלכם יותר טוב מאצלנו, בזכות זה שאתם עושים בלי חיתולים מלא - לשים לה סיר בהישג יד. אולי היא תיגש אליו בעצמה. (אצלנו עבד קצת, חלקי, בעיקר בהתחלה, בשלב ההתלהבות).
לגייס את הגדולים לנושא הזיהוי וקריאה לך? קצת בעייתי (והם גם קצת קטנים), אבל אולי.

ואני חשבתי שזה בגלל שאנחנו כל כל חלקיים. אצלנו, בשילוב עם השלשולים די הוביל להתייאשות (לא ליאוש...). אכן בעיה.
לא נראה לי רצוי, או אפשרי, להצמיד אותו אלי רק למטרה הזו, כשהוא רוצה להיות עצמאי (מי דיבר על קיפוד ניצני העצמאות?).

[b]יאוש והצלחות[/b]
[sub]בת 10 חודשים[/sub]

מצד אחד - בחוץ - היא מתאפקת הרבה (ז"א היא עושה פיי בתדירות נמוכה), היא לא עושה פיפי באוטו - היא מבקשת שנעצור, היא לא עושה פיפי במנשא. (דוגמה: אתמול היינו מחוץ לבית מ 6 בערב. היה פספוס אחד [בתנאי מזג אוויר מעצבנים] ומספר פשפושים טובים)
מצד שני - בבית, היא מסתובבת חופשיה, הרבה - לא לידי - "מעסיקה את עצמה" בלרדוף אחרי הגדולים ולהשתתף (פאסיבית או אקטיבית) במשחקים שלהם. וככה - אני פשוט לא שם כדי לפשפש, לקקה, ואפילו כדי לשים לב שהיא כבר עשתה /-:
אני מתלבטת - מה נכון (בבית) - "לרדוף אחריה" יותר? לשחרר? להתיאש?

רעיונות? מחשבות?
נסיון של מישהו עם ילד שלישי ומעלה בלי חיתולים?

שכחתי -
כבר שבוע-שבועיים שאני חושבת שיש קשר בין פששש פששש שאני אומרת ובין th ארוך שהקטנה מנסה לבצע.

הלילה לראשונה (מאז השבועות הראשונים לחייה) פשפשנו אותה בלילה, בהצלחה.

נו, עוד מזלטופ. ואיך לאמר? הילדה עומדת על שלה. או זוחלת על שלה.
כתבתי פה, כי בגיל הרך כמעט אף אחד לא היה מבין על מה אני מדברת.
אני גם ממעטת לכתוב לאחרונה. אני מציצה לעיתים, אבל בגלל הבעיות עם העיברית, אני בקושי פותחת את הפה.
לילה טוב, הלכתי לתמיכה בתפוז.

והכי חשוב - איזה כיף לקרוא אותך פה! {@

[u]בירכותיי! מזל טוב על הזחילה לשמה[/u]
תודה.
רואה? עד שברכת, היא כבר עומדת ליד דברים.
והפיפי - עושה, ומסתלקת מהזירה. צחוקיה.

[u]אותי מעניין לדעת איך נתפס לו בראש רק הקטע של הפספוסים ולא הפיפים המרשימים שנעשו בסיר.[/u]
נורא ברור.
פיפי בסיר לוקח חצי דקה (שקטה, מרוכזת, הרבה פעמים לבד, למניעת הסחות). פספוס כולל ריצה, הרמתה על הידיים, מציאת חיתול, ניגוב הרצפה והתוסיק-בטן-רגליים. הו-הא שלם!


לגבי העברית - אולי כדאי להתקין מחדש את האקספלורר?
שאלת בפורום של תמיכה טכנית בתפוז? (מספרו 10 אולי).

בירכותיי! מזל טוב על הזחילה לשמה , ועל הירידה הגדולה במפלס הפספוסים.

יש לי סיפור מאתמול.
אני ועידו מתחבאים מתחת לשמיכה עלאסובוח. תוך כדי הסתבר שאנחנו שני תינוקות בבטן של אמא. אחרי כמה דקות הפיפי-בוקר שלי התחיל ללחוץ, אז אמרתי לילד שאני הולכת לשרותים. הוא אומר לי, תינוקות לא הולכים לשרותים, אז שאלתי, שאני אשים חיתול? אז הוא עושה לי, לא! תינוקות עושים פיפי על הרצפה!
אותי מעניין לדעת איך נתפס לו בראש רק הקטע של הפספוסים ולא הפיפים המרשימים שנעשו בסיר.
עוד קטע. התחלתי לפני שבועיים לשמור יום בשבוע על תינוק זערור של חברה, יחד עם אחיו בגיל עידו ועידו (שישו ושימחו..), התינוק עשה קקי בחיתול והלכתי להחליף. עידו ראה אותי מחליפה ושאל מה את עושה? אמרתי לו שאני מנקה לקטן את הטוסיק מהקקי. אז הוא מצא איזה כתם על הרצפה ושאל, זה הקקי?

אגב , גם כאן אני נאלצת להזדקק לשרותי וורד, ולא יכולה לכתוב ישירות באתר.

יופי! איזה כיף לכם! (אצלנו הכל מאד חלקי, ולכן גם ההצלחות חלקיות.... אז אני מקנאת, אבל לא בצרות עין).

איזה יופי!

ישששששש! תם עידן הזחל! (או שמא - התולעת? הקומנדו?)
ביום אחד, פתאום, היא עלתה אל הברכיים, פתחה פערים, והפסיקה לפספס.

עד כדי כך שאתמול היינו באירוע (מאות אנשים, ווליום די גבוה של הדיבור, וסביר של המוסיקה), אחרי האירוע עוד הלכנו לשתות קפה, והכל - בלי חיתול, ובלי אף פספוס (ועם קובבה, הרבה על הידיים, וקצת הזדחללות מהסוג החדש, והלכה לאחרים - אבל חזרה אלינו בשביל הפיפי).
כולל פיפי בכבישש הסואן (העדיפה שאכרע ולא בעמידה).
חלק מהענין אני זוקפת לזכות העובדה שהחלטתי שאני מפשפשת בכיור של שירותים ציבוריים בלי להתחבא (ושוטפת אח"כ את הכיור). תגובות הקהל (זרים) היו אוהדות ומתענינות. תענוג.
חלק אחר לכך שכל היום היה לא פספוסי.
כמה מהאנשים שהיו "אתנו" (בחבורה) בכלל הופתעו כששמעו בסוף שזה מה שהיה.

משהו אחר - כמעט כל חיתולי הנסיעה בימים האחרונים (היו הרבה נסיעות - פסח על כל נגזרותיו) יבשים (או כמעט), וגם חיתול הלילה (אלא אם, כמו הבוקר, אני מתעצלת לקום ומחכה שאבא יבוא (בלי להגיד לה את זה)).
ועוד משהו אחר אחד - הפספוסים שלה עכשיו קטנים, והיא ממשיכה בכיור בלי שום בעיה. כאילו השליטה השתפרה מאוד מאוד.

נורא כיף לי עכשיו [-:

חשבתי שמזדחלל זו מילה שאני המצאתי...(-;
אנסה את רעיון הדיבור והשאלה. אצלינו ממש לא מוכן לסיר אבל לי יש דוקא תחושה שהוא בדיוק יודע מה אני רוצה ממנו ומעדיף בחוץ אל מול הנוף.

בתור זאת שפישפשה, הרגשתי, שכשאני מנסה לשים אותה ככה בלי הודעה מראש היא פשוט לא מבינה מה זה הדבר הזה פתאום, "מה, אני חתכת עוף?"
אז פעם אחד פשוט חזרתי איתה צעד אחד אחורה (פיסית והסברתית..) ואמרתי, רגע את בכלל לא הבנת מה אנחנו עושים פה. הינה, את רוצה לעשות פיפי כאן בפנים?
זרח על פניה מבע של הבנה, ועשינו פיפי.

עכשיו סוגיה קצת שונה היא סוגיית המיקום. לכל אדם יש העדפות, גם לגבי המקום שבו הוא עושה את צרכיו. כן עץ ליד הנהר, לא עץ בכביש סואן, כן שירותים בבית או אצל חברים, לא שירותים בגראג'.

עוד סוגיה זה כמה זה מעניין. הילד שלי (כבר בן 3), התחיל לעשות פיפי מחוץ לחיתול, על דשא, כשהדיבור היה, שהדשא צמא והוא משקה אותו. זה שיחרר את הזרם הראשון. להשקות צמח, לכוון , זה פשוט יותר כיף. משחק בהשתנה.

[u]רוצה לעשות פיפי לתוך הסיר[/u]
כן, זה משהו שבעצם עובד עם תינוקות בכל מיני דברים.
אני מציעה "לעשות פיפי על עץ" או "על שיח" או "על פרח" - ובגלל הדגש "על עץ" הוא מסכים, אף על פי שבעצם רצה לסרב, השד יודע למה (הרי לוחץ לו והוא כבר עצבני מזה).
לא מבינה את הסירובים האלה, עד היום.
יש לך תובנות?

חידושים והמצאות בבאזל.
[list]
[*] זו תקופה קשה יחסית (מבחינת הבליחיתולים) - הילדה (העלאה בדרגה (-;- מתינוקת לילדה) על הבטן, ומזדחללת המון, כך שהיא הרבה בעצם לא כל כך לידי, ואני מוצאת אותה (מאוחר יותר) בשלולית של פיפי (או קקי :-P).
[*] היא פתחה פערים גדולים, ולכן יש יותר סירובים, ובעקבותיהם יותר פספוסים.
[*] עם זאת (כלומר - עם השגרה המלאה בפספוסים), כשאנחנו מטיילים, והיא במנשא, אין פספוסים בכלל. היא מבקשת לצאת, יוצאת, יונקת, עושה פיפי/קקי, וחוזרת לקובבה. לעיתים תחת מחאות (מעדיפה להזדחלל), אך מקבלת עליה את הדין.
[*] אגב, הפספוס היחיד במנשא היה באירועים פורים בישוב. אני משיכת את זה להלם (שלה) מהמהומה הגדולה.
[*] אנחנו מתארחים אצל חברה. היום, כעבור שבוע יחד, היא הצליחה לפשפש אותה, פעמיים רצוף. השיטה: לפני הפשפוש היא שואלת אותה אם היא רוצה לעשו פיפי לתוך הסיר. התחלי לעשות אותו דבר, ויש הרבה פחות סירובים.
[*] הלהיט הגדול: היתה פעם אחת שהילדה זחלה אל הסיר בעצמה, שאלית אותה אם היא רוצה פיפי, הושבתי, ועשתה.
[/list]

אני נהנת ממנה.

נדמה לי שלאחרונה הקטנה התחילה לבקש פיפי. מין בכי-דורש, לא של מצוקה.
זה קורה רק כשהיא על איזו רצפה או מזרון (כשהיא על הידיים אני רואה עוד קודם, או עיפה ולא שמה לב, ואז אין טעם לבקש /-:).
בהתחלה היה לי ברור שהטענות שלה, כשהיא על הרצפה, קשורות רק לצעצוע שיצא מה view (למשל - כי היא דרסה אותו :-D), אבל אחרי מחקר מעמיק :-P קלטתי סופסוף שהיא מבקשת פיפי, ואח"כ מבואסת מהשלולית. אחד הדברים שבלבלו אותי הוא שאם היא מצליחה לזוז בעצמה מהשלולית (ז"א - אם היא בלי מכנסיים), זה כבר לא מפריע לה.

זה היה כך גם אצל אחייניתי הקטנה! היא רצתה רק מול ראי כמו שיש להם מול הכיור בבית, ועל רקע זה סרבה במקומות אחרים!

מענין.
אצלינו עכשיו ההעדפה הכמעט בלעדית היא לכיור-אמבטיה-עם-ראי. או סיר אם אין ברירה, בסלון. אסלה, כיור בלי ראי, חוץ נתקלים בהתנגדות ברוב המקרים.
(טמבלית! כבר בשישי בבוקר זה היה כך, נכון בשמת? ואני לא האמנתי לה).

<אנחנו לא בלי-חיתולים, אבל...>
כבר די מזמן הפסקתי להיסחב עם תיק (תיק? קיטבג!) עם כל הציוד.
כי כשאנחנו מחוץ לבית היא לא תעשה קקי. היא כנראה צריכה את הסביבה המוכרת (-;

היום הייתי כל היום מחוץ לבית, עם חצי פספוס (עצרה, והמשיכה מיד בכיור). [-:

המממ... חומר למחשבה. וואו, איזו התעמלות שכל כל הבלי חיתולים הזה!

[u]יותר מתח - יותר קשב?[/u]
אני בספק.
אני חושבת שמתח הוא ההפך מקשב.
[אם כי ההסבר ש [u]ינוקא יותר משת"פ עם החרדות של אמא[/u] נשמע סביר.
אני משערת שגם אני אני נינוחה יותר בבית מאשר מחוץ לבית.
ויותר מזה - אצלי יש פספוסים אם אני במצב של "אסור, אסור שיהיו פספוסים". כשאני משלימה עם האפשרות של פספוסים (למשל - יושבת על רצפה ולא על שטיח), אני נרגעת ומשתפרת.

מעניין, אולי זה הבדל באישיות שלנו (של האמהות): כשלקחתי אותו בלי חיתולים למקום אחר, כמעט לא היו פיספוסים. לפעמים בכלל לא. בבית - כן. אולי זה קשור למידת המתח שלי כשאני במקום זר. יותר מתח - יותר קשב? ינוקא יותר משת"פ עם החרדות של אמא שלו למצבים לא נעימים בבית זר? ;-)

חוצפה קוראים לאומץ הזה...
בשישי בערב היינו אצל [po]חברים במיין סטרים[/po] (שאני חייבת לציין, למען היושר [po]שלפני באופן[/po] היינו חריגים יחד) שלא יצא לי עוד לספר להם על הבליחיתולים. והיה לה קשה - יום ארוך מדי. והיו מליון פספוסים [אבל גם ים חיוכים]. ולא נבוכתי. רק קצת הסברתי. ולא נמתחה שום ביקורת. היה נעים (-:

ובאותו ענין -
אצלינו בבית, כשבאים אורחים, כמעט אין פספוסים. יעני "הצגה לאורחים". מוזר.

אני מוכרחה לציין שלגילה יש אומץ, משהו.
בגיל של הקטנה, אני עוד לקחתי את הינוקא עם טיטול לא רק בנסיעה, אלא גם במפגש החברתי עצמו. בכלל לא סמכתי על עצמי שאצליח לא לפספס, במקום זר, עם אנשים מסביב.

לא גמולים, ומקבלים את זה כמו שזה (עם רגרסיה סבירה (?) בעקבות הלידה).
אילו היה לי כח, הייתי מורידה להם חיתולים, ונוהגת כמו ב-[po]בלי חיתולים התחלה מאוחרת[/po] [העברה הדרגתית של האחריות אליהם]. אבל אין לי (לנו) כח.

הגדולים כבר "גמולים"? ואם לא, איך הם לוקחים את זה? כשאני מנסה לדמיין את עידו במצב כזה - הוא עלול להרגיש מבולבל.

אה בוודאי...
> חוטפת גילה חימום נעים על הירך <

:-) לא אבסולוטי עניין ה"בלי חיתולים". ואפשר לגדל ילד גם בלי חיתולים וגם קצת עם, בסיטואציות מסוימות, בלי לגרום לילד עוול.

מה? מי? מה שאלת אותי קודם?

> הולכת לחפש <

לגבי זה-
_תובנה:
"אילו אתה (המבוגר אליו אני מדברת) לא יכול היית להגיע לשירותים בעצמך, מה היית מעדיף - חיתול, או שיקחו אותך לאסלה בכל פעם שאתה צריך?"._
אם אני במצב שפוי - אני אעדיף את השירותים. אבל זה מזכיר לי חויה שעברתי. היה לפני שנים מקרה שהתפתלתי לילה שלם עם דלקת בדרכי השתן. בסוף כבר היתי כל כך קרועה מעייפות ומהצורך לקום כל רבע שעה להשתין שפשוט קיפלתי מגבת על כמה ותקעתי אותה בין הרגליים. בפעם הראשונה היה מוזר, ואחרכך רווחה לי האפשרות להמשיך לנמנם תוך כדי.
ולגבי השאלה ששאלתי אותך קודם- אז אני מבינה שבעצם זה באמת לא עניין אבסולוטי וטוב שכך.
זה נשמע קשה, ועם זאת נראה לי שקל להכנס לאובססיה הזו (נשמע ממכר :-)).

תודה ארני, נעים לשמוע (-:

[u]זה רק אצלינו, הקונדסות הזו?[/u]
הממ... אני צריכה לחשוב על זה. הינוקא קונדס גדול, ובטוח שעשה דברים דומים, אבל האמת, זה היה כל כך מזמן. היום יש לו קטעים אחרים...

הי גילה . אני עוקבת אחרי הדף הזה, אין לי תגובות רלוונטיות , אבל מאוד מעניין פה ! תודה.

[u]ותובנה לא טכנית: אני כמעט בטוחה שכשהיא גומרת היא מודיעה (בכי+תנועות גוף של "טוב די, אני לא חיבת להמשיך לסבול את ההחזקה הזאת עכשיו!").[/u]
קלטתי עכשיו - זה היה בגיל שבוע!

[u]אני חייבת לומר שזה מאוד מאוד תלוי. פיפי או קקי? פיפי נספג בטיטולים באופן שלא משאיר לו זכר ולכן הבעיה היא בעיקר פסיכולוגית. וגם משהו שרלוונטי רק למבוגרים - עד כמה אני אפול לנטל.[/u]
חשבתי על זה.
אוסיף: "ובהנתן יש לך מטפל, שכמו תינוק, אתה משוכנע שהכל מגיע לך ממנו, ואתה צודק".

היא עלי. אני מול המחשב.
הגדולים מאחורי, צועקים "אולה אולה" וקופצים (החינוך [לאהדת כדורגל] של אבא).
היא מסתכלת עליהם. מרוצה. לא יונקת.
עושה פיפי, וצוחקת צחוק גדול.
צחוק הרבה יותר גדול מזה של פיפי-כיור.
כאילו אומרת "קטעים, אמא, אה?".
אתן מכירות את חיוך-הנשיכה? ככה.

זה רק אצלינו, הקונדסות הזו?

[u]אילו אתה (המבוגר אליו אני מדברת) לא יכול היית להגיע לשירותים בעצמך, מה היית מעדיף - חיתול, או שיקחו אותך לאסלה בכל פעם שאתה צריך?[/u]

אני חייבת לומר שזה מאוד מאוד תלוי. פיפי או קקי? פיפי נספג בטיטולים באופן שלא משאיר לו זכר ולכן הבעיה היא בעיקר פסיכולוגית. וגם משהו שרלוונטי רק למבוגרים - עד כמה אני אפול לנטל.

בכל אופן, אני לא מגדלת בלי חיתולים אבל יצא לי לטעום מהמתוק מתוק הזה (נשמע קצת סוטה בהקשר הזה). היתה תקופה של כמה שבועות שהקטנה עשתה קקי רק בכיור. ולצערי כבר עוד כמה שבועות שהיא שנתה את דפוס הקקי שלה ואני לא קולעת בכלל לרצונות שלה. זה היה ממש כיף, ערוץ התקשורת הזה.

אני באמת לא מצליחה להבין את החרמות האלה, והייתי רוצה לדעת אם זה קורה גם בתרבויות שבהן הילדים גדלים בלי חיתולים באופן טבעי. בחברה המערבית זה קורה לכולם, מתועד בכל החומר שקראתי.

[b]הצלחה כבירה, לצד חרם[/b]

בחמישי היה מפגש גדול בבית, ולא היה פספוס אחד! מרבית האורחים בכלל לא היו מודעים לסכנה (כן הזהרתי אנשים שעשו סיבוב על הקטנה, כדי שיעבירו לנו אותה עם סימנים מחשידים. לא נרשמה רתיעה, רק התענינות).
לעומת זאת, בשישי אחה"ץ-ערב נראה שהיא עשתה חרם על הסיר. לא ברור למה. התפתלה ל"לא" כדי לעשות פיפי כעבור דקה, תוך כדי יניקה. לא כ"כ בא לי לחזור לנוהל חיתול-בד-מקופל-מתחת, מה גם שצריך להחליף לה מכנסיים. מבאס.

תובנה:
"אילו אתה (המבוגר אליו אני מדברת) לא יכול היית להגיע לשירותים בעצמך, מה היית מעדיף - חיתול, או שיקחו אותך לאסלה בכל פעם שאתה צריך?".

שרה -

למזלי, התחלנו בספטמבר (חם יחסית) - אז היא באמת היתה ערומה בפלג גוף תחתון, פרט לעיטוף בחיתול כשקריר. התחתי מתחתיה חיתול בד מקופל באופן שיספוג את הפיפי בכל פעם שהיא היתה עלי.

עכשיו (שניתן לספור את מספר הפספוסים ביום) היא לבושה בבגדים: חולצה או שתיים, מכנסיים עם רגליות, ועליהם לפעמים עוד זוג אחד. אנחנו (והיא) די מתורגלים, כך שזו לא בעיה להספיק להגיע אתה לשירותים וגם להוריד לה מכנסיים לפני הפיפי.

לפיפי של הבוקר היא כבר מעירה. זה מעודד.

יעל -
כמו שסיפרת עליכם, ברגע ששיניתי תזונה, ואין שעתיים מאמץ לקראת קקי, כמות פספוסי הקקי עלתה מעט. לאנורא.
[po]אם פי 3[/po] - כן, אבל. ניתן לזה עוד כמה שבועות. אנחנו עייפים בלילה, וזו צריכה היות החלטה של שנינו.

שרה חשבתי עליך היום, והנה עוד משהו בשבילך:
כל ה"בלי חיתולים" אינו תהליך למידה של הילד לבד, אלא תהליך למידה הדדי של הילד והוריו.

[u]האם התינוק באמת צריך פשפושים כל רבע שעה כל היום?[/u]
לא [ז"א - עכשיו, בגיל חדשיים], רק בחלקים קצרים מהיום (ונדמה לי שתמיד יש לזה סיבה טובה). אצלי זה גורם לי לקלוט ש - למשל - הגיעה השעה (אחה"ץ, כשמתקרר) לזוג מכנסיים שני |אייקון של אמא טופחת עם היד על המצח|.

ועוד שאלה משמעותית - האם התינוק באמת צריך פשפושים כל רבע שעה כל היום? אז עושים את זה כל הזמן כל היום?

אצלי, כשאני מושיבה אותה, אני אומרת "בואי, תעשי פיפי ב...", ואז גם קצת "פששש", ו"גונבת" נשיקה על הראש (בסוף, בגיל 30, תהיה לה עצירות כי היא לא תצליח לשחרר בלי נשיקה (-; ), ואז - אני מחכה. והיא מחכה, ואני מרפה את השרירים שלי, וגם היא, ורק אז זה יוצא.
כלומר - זה לא מצב של - סימן - פיפי, אלא איזו תקשורת מורכבת יותר.

בנוסף, כשאני מנסה לתאר את התהליך שעברנו -
בהתחלה רק ניחשנו, החזקנו, ולפעמים הצלחנו (יו... אני חושבת עכשיו, וכבר לא מבינה למה שתינוקת בת יומיים תעשה פיפי/קקי בדיוק כשמחזיקים אוה. זה פתאום חזר להיות פלא בעיני).
אח"כ למדנו לנחש טוב יותר.
אז ראיתי שהיא לפעמים מתאפקת (ז"א - אם אני אומרת - "בואי, נלך לעשות פיפי בכיור", או - "חכי, אבא יקח אותך לקקי", לא ברח לה בדרך, והדרך יכלה להיות ארוכה יחסית). יכולת זו השתכללה: עכשיו אנחנו מורידים מכנסיים, ואפילו פתחנו לחצניות של אוברול.
כמעט בו זמנית ראיתי שאחרי שהיא מסיימת, היא מסמנת ש"די".
קצת מאוחר יותר נהיה "עושה לי טובה" - כלומר מתאמצת לעשות פיפי כי לקחנו אותה, ולא כי היא באמת רצתה.

עד היום, אני לא חושבת שזה ה"פשששש" שלנו (בעלי לא תמיד טורח...), אלא [b]המצב שלי[/b] בו אני חושבת בכנות "עכשיו את יכולה, קדימה".

לגבי סימונים שלה - היא לא מסמנת כמו "אמא, קחי אותי לפיפי", אלא ההתנהגות שלה פתאום משתנה: נעשית פעילה מאוד, או מיבבת, או סגנון היניקה משתנה. אלה דברים שאנחנו תמיד מגיבים אליהם - באופן כמעט לא מודע, אבל התגובה ה"אינסטינקטיבית" היא לא הנכונה, אלא צריך לקחת לסיר. ז"א - זה עדיין תפקיד שלי - לקרוא את הסימנים, ולא שלה-לסמן. (לפעמים אני מבקשת ממנה "תפסיקי לינוק כשתרצי פיפי". אני עוד לא יודעת אם זה עוזר. אולי כן).

הלילות - לדעתי, הבעיה אצלינו היא שעד שאנחנו מתעוררים, היא כבר במצב המעצבן של מתאפקת ורוצה לינוק. במצב כזה, פשפוש יגרור בכי, והנקה תרגיע ותאפשר לה לעשות פיפי תוך כדי. אנחו מתפשרים, בינתיים, על חיתול ח"פ.

מה אני אומרת?
נראה לי (משאלותיך) שאת מצפה שהתינוק ילמד מערכת סימנים ברורה, שלא יהיו פספוסים, שהכל יהיה דטרמיניסטי וברור. זה לא כך.

אבל הנה נקודה אופפטימית - נראה לי שתדירות הפיפי קטנה פלאים בשבוע האחרון. אבל אולי אני טועה (-;

המצב כרגע הוא שאצל חברים (או בתים פרטיים בכלל) - אין לי בעיה ללכת לאסלה/כיור (מבקשת רשות להשתמש בכיור), ובמקומות ציבוריים - כמעט תמיד יש חוץ סביר, או אנחנו קרובים לאוטו, וממילא - יש חיתול ח"פ (לגיבוי) בגלל הנסיעה.

תוך כדי הנקה - מעט. אני חושבת שאילו היינו/הייתי מבינה את כל האיתותים שלה, וגם מגיבה להם, זה לא היה קורה.
ז"א - זה קורה, אבל כמעט תמיד רואים איזה שינוי בצורת היניקה (ואני לא מבינה שזה רמז, או שוכחת ["איך לא קלטתי? טיפשה!"], או לא מספיקה), או שזה כמו שתיארתי למעלה. בלילה אני מיניקה רק בשכיבה - והיא מחותלת. אנחנו לא בטוחים אם היא עשתה את הפיפי קודם, או תוך כדי.

גילה - היא לא עושה תוך כדי הנקה? הגמדון, לא עושה תוך כדי הנקה ביום (אלא מיד אחריה), אבל בלילה, תמיד תוך כדי, בלי סימן מוקדם. אני פשוט מיניקה אותו כשהטוסיק שלו בקערה, וכשאני שומעת את הזרם, אני עושה קולות, כדי להחדיר למודעות שלו. וגם בעיני זה לא נחשב פספוס - זה פשוט הדפוס הנוכחי שלו. אולי כי בסוף ההנקה הוא כבר ישן לגמרי (המדד - אפילו לא צריך מוצץ. ביום, הרבה פעמים בסוף ההנקה הוא רוצה מוצץ, וגם לאחר הנקת-לפני-השינה הוא עוד צריך בד"כ עזרת מוצץ כדי להרדם.)

[u]תעשה פיפי על אמא[/u]
האמת? לפעמים בעלי נותן לי אותה עם אמירה "היא רוצה לעשות פיפי על אמא".
זה במצבים של רוצה לינוק וגם פיפי, אבל לא בטוחה מה קודם. בד"כ באשמתנו - נסיעה, שינה ארוכה מדי, "משכנו אותה" כשרצתה לינוק כי אני רוצה לגמור לאכול, או כי היא התאפקה הרבה מאיזו סיבה.
הפסקתי כמעט לגמרי לפרוש מתחתיה חיתול כשהיא עלי, ואני כן שמה במצבים הנ"ל. הגדרתי לעצמי שגם "ידעתי שיהיה פספוס, שמתי חיתול, וצדקתי" נחשב פשפוש מוצלח.

[u]שכחתי לספר שהסבתא הספקנית פשפשה את קטני פעמים בבייבי סיטר האחרון! הורה[/u]

איזה כיף! זה נעשה ענין משפחתי/קהילתי...

אנחנו רחוקים מזה.
אבל יש חברה שפישפשה/קיקאה (קייקה? (-; ), והגדול (גדול, נו) בא ואומר "אני עוזר לך. פששששש" - זה נחשב?

שאלה מטרידה -
מה אתם עושים כשהקור מפריע לפשפוש?
זה קורה בלילה, וכשאנחנו בחוץ.
מפשיטים, בוכה [כנראה כי קר], ועושה אח"כ כשלבושה/עטופה.

תהליך מאוד דומה לשלנו.
השיפור, ההבנה, ההתאפקות כשהומה או אני טרודה (ואז בסוף יש פספוס...).
הרבה פחות מכונות מלאות בחיתולי-ריפוד.

טפטופי קקי (עם פיפי או בלי שום סימון/קושי) - יש לנו לפעמים, ואני מרגישה שזה מעיד על בעיה כלשהי. בימים "טובים" אין טפטופים. בשבוע בו היא שלשלה - היו המון-המון.
בדומה, דרמת-הקקי שתיארת פעם קורית לפעמים (אתמול - בעטצמה רבה), ולדעתי רע לה וזה לא אמור להיות.

(אין לי כח לעדכן מפורטות. בסה"כ - טוב לנו ככה).

[u]אז אצל כולם אותה בעיית לילה ולמי פיתרונים?![/u]
לדעתי (בשונה מדעתי יומיים אחרי הלידה) זו בעצם לא בעיה גדולה כ"כ.
אנחנו בלילה עדיין עם חיתול ח"פ ומפשפשים, ונראה לי שיש שיפור (גם בלילות).
אולי.

לגבי ה"לא מצליחה להזיז את עצמי בבוקר" - אני קמה אתה בבוקר, בד"כ היא יותר רעבה מרוצה פיפי - צד אחד, פיפי, צד שני, גרעפס, קקי (הכל יחד - לפחות שעה) - ואז (היא) חוזרת לישון עוד שעתיים ממש ממש חזק (לפעמים עם הפסקת פיפי אחת או שתיים - ונרדמת על הסיר). כמעט בזבוז - כי אני את השעתיים האלה לא ישנה, אבל כן יכולה לטפל בגדולים (ארוחת בוקר מאוחרת) ללא מנשא.

[u]אח, להתמוגג! זה מה ששבה אותנו: לראות ולהווכח במו עינינו שתינוקות כל כך קטנים מבינים! הרי זה מדהים![/u]
נכון.
היום גיסי שאלו אותי "למה", ועם הנסיון ה"ארוך" שלי יכלתי [b]כבר[/b] לומר "אני רואה שזה טוב לה", "זה נוח לנו", "היא מבינה, מחכה, עושה כי ביקשתי". מדהים! 3 שבועות!

אתמול כשאבא שלי היה, היא ישבה עלי, והרגשתי את מכנסי נרטבים. קפצתי (כמו שכתבתי שאני מנסה להפסיק), וראיתי שזו טיפה קטנה. אמרתי לה שנלך לעשות פיפי בכיור, והיא חיכתה, הלכנו, ועשתה.

סיפור מהבוקר, ושאלה:

השאלה - תינוקות מאוד קטנים שונאים הפשטות (נכון?). האם זה יכול לגרום להעדיף לעשות פיפי בחיתול, או אפילו להתאפק? אנחנו רואים את זה בעיקר בלילה. ביום, אם קר, היא מקסימום עטופה בשמיכה, ואין בעיות כאלה.

הסיפור הנפלא מהבוקר:
אחרי לילה כמעט ללא יניקה, אחרי יניקת הבוקר הקשה (נראה כאילו היא מרגישה מותקפת ע"י החלב) ומנוחת הלוחם (מתרווחת ו"פותחת כפתור" כמו אחרי ארוחה גדולה), ראיתי שהיא לקראת קקי.
בוקר, אני עוד מאובנת, החלטתי לשלוח את בעלי למשימה, ויִדעתי את הקטנה "את רוצה קקי? תכף אבא יבוא, ויקח אותך לכיור". היא חייכה בתום ההסבר! למותר לציין שהיא לא עשתה עלי קקי בזמן שחיכינו לו, וכן עשתה (המון!) בכיור.

[u]להפתעתי כשחברה שלי היתה פה ועשיתי את זה כלאחר יד זה היה מדויק ויותר פשוט.[/u]
אז זהו, שאצלי אורחים גרמו רק לבלגן /-:

הלילה.
הקטנה מנוזלת. (כמו האחים ואמא...).
כשהתעוררנו, בכל פעם, זה היה כנראה כבר אחרי הפיפי.
אולי רק כי אני הייתי עיפה מאוד?
אולי כי היא?

> גילה עושה תחקיר-אירוע <

[u]או, גילה, סוף סוף ניסחת את מה שניסיתי להגיד ולא ידעתי איך להסביר![/u]
יופי, אז עכשיו אנחנו מבינות זו את זו, אבל אין לנו מה לעשות עם זה /-: (-;

[u]מישהו יודע איך מפתחים תהליכי-רקע במחשבה?[/u]
או, גילה, סוף סוף ניסחת את מה שניסיתי להגיד ולא ידעתי איך להסביר!
כשאני דיברתי על "קשב" באמת התכוונתי לכזה ש"ברקע", ולא ל"נעיצת עיניים צופות ומלחיצות באובייקט". זה משהו [b]פנימי[/b] אצלנו.
במאמר שלי על זה אני ניסיתי להעביר, שמדובר באיזו התנקות פנימית שלנו מהרעש הפנימי שלנו, התנקות שמאפשרת לנו להפוך לאנטנה רגישה שמקשיבה [b]לאינטואיציה של עצמה[/b] .
הצלחתי להסביר? כי לי זה נשמע נורא קשה.
אולי שלושה ארבע דורות של לימודים בשבט אפריקאי שעדיין לא התמערב יעזרו לנו ;-)

הגבתי על כמה דברים, והכל הלך באדיבות חברת החשמל /-:
אני אכתוב רק את התובנה החדשה שלי:

[b]זה חייב לעבוד ברקע[/b].
לא 100% קשב, אלא רק - ברקע, ב"ראיה צדדית", בלי להבין בדיוק מה ולמה.
(בשמת כתבה למעלה, למשל, שהיא לא יודעת אם זה פיפי או קקי, היא רק יודעת ש"עכשיו צריך סיר").
כשאני מנסה לעשות את זה רציונלית, יש כ"כ הרבה גורמים לפעניח: תנוחה, פרצופים, תנועות של הפה והעיניים, צורת יניקה, תנועות ידיים, קימוט מצח... אי אפשר לנתח את כל זה בלי לטעות. יותר מזה: כשיש מסיחי דעת (מחשב, אורחים, טלפון, ילד נוסף ...) זה עוד יותר קשה, ויש לי עוד יותר פספוסים.
אבל מה - זה כמו עם העכברים והחתול: אין לי מושג איך "מפתחים" [b]קשב תת מודע[/b].

מצד שני (אם כי אולי זה אותו דבר) - בכל פעם שאני חושבת שיש פיפי/קקי, ונותנת אותה לבעלי בשביל זה, אני לא טועה! הרבה פעמים זה קורה רגע אחרי שאני הושבתי אותה מעל סיר, ורק עיצבנתי אותה. אולי זה כי מבחינת בעלי זה לא "היא עשתה ככה, אז היא בטח-אולי-רוצה", אלא "אני יודע שהיא רוצה. נקודה (ואין לי מושג למה)".

מישהי מרגישה כמוני?
מישהו יודע איך מפתחים תהליכי-רקע במחשבה?

סיפור נחמד:
ישבתי עם הקטנה על ירכי (רגלי מקופלות מולי, מקבילות זו לזו), פנים מולי. חשבתי שאם "אושיב" אותה על שוקי, תוסיק נתמך בכפות הרגליים שלי (גב אלי, בעצם), היא יכולה לעשות ככה פיפי - דרך הרווח שבחלק התחתון של השוקיים [שלי](דומה למשהו שראיתי פעם בטלויזיה). לא לגמרי ברור לי איך בחרתי את התזמון, הושבתי אותה (עם רווח קטן בין הרגליים, כך ששוקי תומכות בה באופן יציב לחלוטין), הסתכלתי וראיתי שזה בהחלט מעשי, והיא מיד עשתה פיפי. על המיטה (המקום המדהים בו בחרתי לניסוי P-: ).

[u]הוא פיתח יכולת מצחיקה להשתין בלילה כשאני לוקחת אותו ולהרדם מיד עוד באותה תנוחה עם גמר ההשתנה[/u]
:-D
כן! כן! וגם ביום.

ערן אומר שצריך להמציא "מיקומון" שמחזיק את התינוק בתנוחת-פיפי.

[u]זז באי נוחות ואז מפסיק לרגע לינוק באופן חשוד[/u]
ואז זה חם ורטוב, הרבה לפני שאני מצליחה להגיב.
והנה הודאה: זה קורה לי הרבה הרבה יותר כשאני מיניקה מול המחשב (איקון של המקלידה ביד אחת. דוקא ימין).

[u]אני מפשפשת אותו ואז הוא נרדם בצ'יק[/u]
כאילו הפיפי/קקי מפריעים. כ"כ נכון - לישון כשכלום לא מציק יותר...
סיפור לא קשור, אבל נזכרתי: הבוקר, היא התחילה קקי עלי, וסיימה בכיור. רחצתי, ונתתי אותה לאבא שלי כדי להחליף בגדים. כשחזרתי - היא כבר ישנה עמוק. [זו פעם ראשונה בחייו שאבי מחזיק תינוק כ"כ קטן. היא נשארה לישון עליו משהו כמו שעה וחצי, והוא היה מלא התפעלות ממנגנון השינה-הטובה בקירבה לגוף אנושי. מענין מה הוא היה אומר עכשיו על לינה משותפת. לא שאלתי. בעבר הוא התאפק, אבל התפלק לו "עלולה להיות טרגדיה"].

[u]לפעמים הפיפי מגיע עכשיו אחרי שהוא טיפה מרפה את הגוף[/u]
קורה גם לי שאני מפשפשת ארוך, ומחכה ומחכה, ונדמה שהיא ממש נרדמת על הסיר. אל לא הבנתי עוד מה זה: בחלק מהפעמים אני מוותרת ומפספסת, באחר - מוותרת, וכלום (פשפוש יתר) ובחלק - היא עושה לי טובה (פשפוש עודף?) [מתרגלת מונחים].

ושאלה על הקקי:
היא עושה 2-3 פעמים ביממה. מעט (פעמים) לפי ה"כללים" של יועצות, אבל בכל פעם - היא מרביצה כמות די רצינית.
השאלה -
[list]
[*] האם הבלי-חיתולימיות שבכן מכירות את התופעה? יעל - האם את רואה שינוי? (אם כי אולי אצלכם זה ענין של גיל)
[*] האם זה כי אני מאפשרת לה להתרוקן-לגמרי (להבדיל מקקי בחיתול שמציק, אז מפסיקים, בעצם, באמצע)?
[*] האם זו בעיה? אולי כי אני מציקה לה, אז היא מתאפקת-מתאפקת, ובסוף מוציאה הכל?
[/list]

גילה,
זה בסדר שהיא מתאמצת "בשבילך". זו תקשורת, זה שיתוף פעולה, לא נגרם לה שום נזק.
גם ה"ידעתי" אחרי פיספוס הוא חלק מתהליך הלמידה שלנו.
אולי הדבר היחיד שעלול טיפה להטריד אותם הוא מליון נסיונות סרק כשהם לא צריכים. אבל גם זה לא כל כך בעיה. לדעתי, הם כל כך שמחים על התקשורת שהם סולחים לנו. מה, לא קורה שאת חושבת שהיא רוצה לינוק ובכלל היא רוצה לישון, או כל מיני כאלה?

[u]קיים הבכי הזה של לפני פיפי, אבל לא תמיד[/u]
ממש אין לי מושג. אצל הינוקא זה עבר מתישהו. טוב, אבל אני לא מבינה כלום בתינוקות ;-)

[u]אני מתחילה לתהות לגבי המון "אמיתות" כאלה מה בהן אמת, ומה תלוי-תרבות-מחתלת.[/u]
בדיוק המחשבות שלי.

[u]האם פשפוש סרק גרוע יותר מפספוס, או להפך?[/u]
אולי ננסה לחשוב על מינוח אחר. פספוס הוא מונח מגמתי וטעון. הוא מרמז על כשלון ועל החמצה. כן, אני מפתחת אמביציה לא לפספס וכך מפספסת אותו במקום בו הוא נמצא. פשפוש סרק הוא בעיני דואלי - מחד - איך נלמד אם לא נטעה. מאידך אני מרגישה את הפיתוי שבלפתור כל קיטור לא ברור בפיפי. שני הצדדים של אותו מטבע. זה לא משנה. לא משנה לפספס ולא משנה לפשפש סרק. משנה עצם העשיה המשותפת. והיא משנה מאד מאד! (ועדיין אני לא אוהבת פשפושי סרק...)
[u]הפיפי/קקי מסבירים כל כך הרבה דברים שתמיד היו מין אקסיומות של "תינוק בוכה" וכיו"ב. אני מתחילה לתהות לגבי המון "אמיתות" כאלה מה בהן אמת, ומה תלוי-תרבות-מחתלת.[/u]
מסכימה לגמרי. שם באור חדש גם את הספרים לגידול תינוקות (מודה באשמה, אפילו את הלוחשת קראתי עכשיו בענין כדי לראות איך זה נראה באור החדש).
[u]אין לי ספק שהיא "עושה בשבילי" לפעמים. היא מתאמצת, ועושה טיפונת פיפי...ואני תוהה אם זה הוגן כלפיה[/u]
גם אצלינו. בכלל אני תוהה אם כל הטרטור העודף הזה הוגן כלפיו וזה לעומת איך שתינוקות אחרים גדלים. מצד שני אם הוא מקטר הוא יקטר עם או בלי פשפוש. ואז אני מחליטה שדי עם הטרטורים להיום ושמה לו חיתול והינה - בפעם הבאה שאני בטוחה שהוא צריך פיפי מיד אני שוב מורידה אותו. אז מה המסר? לא ברור לי. מה שכן - הוא פיתח יכולת מצחיקה להשתין בלילה כשאני לוקחת אותו ולהרדם מיד עוד באותה תנוחה עם גמר ההשתנה. חמוד ביותר. מה שגם אומר לי שכנראה זה לא כ"כ לא נכון בשבילו.
[u]קיים הבכי הזה של לפני פיפי, אבל לא תמיד[/u] אכן היה לי כ"כ הרבה יותר נוח אם הסימן היה תמיד אותו הסימן. למשל הבכי הברור שהוא כמו זעקה שהוא משמיע כשהוא מתעורר וצריך דחוף. תוך כדי הנקה זה שפת גוף. זז באי נוחות ואז מפסיק לרגע לינוק באופן חשוד. זו למידה חדשה לי. כך גם לדבר איתו והוא מחייך ומשחק וצוחק ומשתין תוך כדי.
בבוקר - משתין בתכיפות גבוהה. היום - ארבעה "פספוסים" שלי כשאני מסתכלת עליו לנסות וללמוד מהם האותות. אולי פשוט לא תמיד יש. אולי הוא מאותת פחות כשהוא לא לגמרי מלא או כשהוא מאושר וצוחק. עדיין פתאום העינים מתקבעות או שהגוף זז קצת באי נוחות . קשה לראות.
[u]"ידעתי, ראיתי, ולא האמנתי לעצמי די - לא עשיתי כלום, וחטפתי את הפיפי".[/u] התינוק שלי הוא המורה הכי גדול שהיה לי...

[u]הכי אני לא אוהבת פשפושי סרק. היו היום המון כאלו. ואיזה 3 פעמים שדקה אחרי הוא השתין עלי[/u]

רציתי לשאול פה - מה עדיף - טעות מסוג A או מסוג B? זה מונח מסטטיסטיקה - האם פשפוש סרק גרוע יותר מפספוס, או להפך? אם אני בספק - לפשפש? לחכות עוד דקה? לעזוב?
גם היום היו לי כמה כאלה של "דקה אחרי", ואחרים של "ידעתי, ראיתי, ולא האמנתי לעצמי די - לא עשיתי כלום, וחטפתי את הפיפי".

משהו אחר - אין לי ספק שהיא "עושה בשבילי" לפעמים. היא מתאמצת, ועושה טיפונת פיפי. זה בעצם מצב של פשפוש-עודף (להבדיל מפשפוש-סרק), ואני תוהה אם זה הוגן כלפיה.
מצד שני, היא מראה בבירור (מגיל שבוע!!!) מתי היא גמרה לעשות. זה כזה תענוג!

ועוד דבר - קיים הבכי הזה של לפני פיפי, אבל לא תמיד. למשל - לא אם הפיפי לפני הנקה, אולי יש משהו אחר שמעורר את הבכי הזה, ולא הפיפי-נטו? יש לכן רעיונות?

[ושאלה אחרונה, פחות חשובה אבל מענינת - אני חושבת, לא בטוחה, שפחות נוח לה כשבעלי מחזיק מאשר אני, ואני חושבת שהוא מפשפש אותה לא פחות פעמים ביום ממני. בעצם אולי קצת פחות. מוכר?]

אוף. כמה מחשבות קטועות יש לי בראש.
אחרונה לערב זה:
הפיפי/קקי מסבירים כל כך הרבה דברים שתמיד היו מין אקסיומות של "תינוק בוכה" וכיו"ב. אני מתחילה לתהות לגבי המון "אמיתות" כאלה מה בהן אמת, ומה תלוי-תרבות-מחתלת.

[u]וקניתי במיוחד שמיכת פוך מתכבסת[/u]
מה - אז צריך כמה כאלה... או שהיו רק מעט פספוסים? או שכבסת כל בוקר, והשתמשת שוב בערב?
[אוי. אילו שאלות-תם]

יעל - ברור שכשישנים יחד קל יותר!
אני שומעת כל צפצוף שלה, כל תזוזה - כששומעים אותו מרחוק, סביר שזה כבר מאוחר.
דבר נוסף - כשישנים יחד, מחזורי שינה-ערות הם יחד (לא רק אצל אמא-ילד, גם זוגות [מכירה את המצב בבוקר שמתעוררים יחד, ולא ברור מי העיר את מי?]), כך שכשהוא מתחיל להתעורר - גם את, וזה מצב בו את רגישה מאוד לכל ציוץ/תנועה שלו.

אנחנו עדיין עם חיתול ח"פ בלילה, וכל פעם שאני שומעת את התזוזות/תלונות, אני נקרעת בין העייפות ובין "נו - שניה לפשפש ולחזור [כולנו] לישון טוב".

שאלות טכניות ללילה, חורף, ושנ"צ:
איך מכסים תינוק כך שכשהוא עושה פיפי השמיכה לא נרטבת [את נושא הסדין פתרנו עם משטח החתלה רך מצופה בחיתול פלנל]? היא מכוסה בשמיכה שלנו, עם לפחות אחד מאתנו, וזה מבאס להתעסק עם שמיכה גדולה רטובה.
בשמת - אמרת שבנך בלי מכנסיים, גם בחורף. מה עשית בקור הגדול? (חורף, בדיוק בגיל שלכם).

עוד לא שבועיים.

אבא מפשפש אצלינו מצוין כשאמא אומרת לו "עכשיו! לכיור!" (-;
(זה קורה בעיקר כשאני מיניקה בשכיבה, ולקום נראה לי הרבה יותר קשה מכל פספוס-פיפי, בפרט כי אני מיניקה בשכיבה כשהיא שוכבת על משטח אטום מכוסה בחיתול פלנל).

אני לא יודעת אם לשמוח או להתבאס:
בלילה אנחנו עם חיתול ח"פ.
הלילה (5 בבוקר) היא התחילה "צו קרעכצן", צדאחד - לא. צדשני - לא. גרעפס - הבכי כבר עצבני. חיתול - לא? ציפיתי לאיזה קקי-ג'מבו. הפשטנו, הורדנו. הפסיקה לבכות. פיפי. יניקה טובה. נרדמה. הדבר המשונה היה שהחיתול כן היה רטוב כבר מפיפי מהלילה. תמוה.

לעומת זאת, הפיפי של הבוקר היה כ"כ [po]תוך כדי יניקה[/po], שלא היה לי צ'אנס להבחין בסימן.
האם להחזיק אותה 10-15 דקות, במשך היניקה, מעל סיר? נראה לי לא מי-יודע-מה נוח (לה. לנוחות שלי אני אמצא פתרון טכני), וגם לא כ"כ נכון (כי מה ההבדל מחיתול?).

עוד בעיונת: בשגרה, היא עלי מעל לחיתול בד שמקופל לה מתחת לתוסיק, כך שאם היא עושה פיפי (בעצם - גם קקי), הנזק מועט מאוד עד אפסי. לדעתי - היא התרגלה לחיתול הזה כאל מקום לגיטימי לפיפי. האם ההשערה סבירה? לשנות את זה? (האמת? יש בזה משהו נוח: לא צריך [לקום כדי] לרוקן סיר, אפשר פשוט להעיף לפינה ואח"כ לכביסה, ולפרוש חדש מהערמה, מצד שני - אז מה עשינו בזה? מה ההבדל מחיתול ר"פ?).
במנשא (מדהים!) זה לא קורה, אבל אני (עוד) לא מסתובבת הרבה, אז היא לא הרבה במנשא אתי, כן עם אבא.

(בשמת - עדיין יש לך כח לחשוב אתי?)

עוד תובנה טכנית:
סיר רגיל. של גדולים. אני מחזיקה אותה מעל, ככה שהיא לא נשענת בעצמה על הסיר (זה משהו שמטריד אותי עם הסיר הקטן, כי לדעתי היא לא אמורה לשאת את כל משקל גופה על האגן, ואני לכן קצת מתפתלת), אין פספוסים ב"לקלוע".
הקושי העיקרי: מו"מ עם הגדולים...

ותובנה לא טכנית: אני כמעט בטוחה שכשהיא גומרת היא מודיעה (בכי+תנועות גוף של "טוב די, אני לא חיבת להמשיך לסבול את ההחזקה הזאת עכשיו!").

;לגבי "תוך כדי יניקה"
אצלינו, די קשה לה להוציא קקי. אני לא לגמרי בטוחה, אבל נראה שיש לה איזה אי שקט שעה-שעתיים לפני קקי, ורק בסוף היא מוציאה. אחד הדברים שהיא עושה בזמן המאמצים-שלפני, זה למצוץ את האגרוף שלה, או את היד שלי שעליה היא נשענת (אם היא רכונה קדימה), או מבקשת ציצי לשלוקונים קטנים.
בשביל זה, האקרובטיקה לא כ"כ מסובכת: אני יושבת על מזרון, נשענת על קיר (או לא). בד"כ" אני בישיבה מזרחית, אבל עכשיו אני צריכה להזיז את הרגליים הצידה, כי הסיר עומד במקום כפות הרגליים שלי (הציור ברור?). היד של הצד ממנו היא יונקת תומכת בגב, עד התוסיק, והיד השניה - קצת עוזרת ברגליים. אני משתדלת שלא יפול הרבה משקל על התוסיק שעל הסיר, או לשים (קצה כף) יד ביניהם.
באחד הימים, הדבר היחיד שהרגיע אותה היה תנוחת יניקה "מאונכת", אז ישבתי גבוה יותר - על כף הרגל שלי - ורכנתי מעט קדימה. נדמה לי שהיה שם פיפי.

לגבי מאמצי הקקי -
האם יכול להיות שאני משגעת אותה עם המעבר לסיר, ואילו היא היתה נשארת באותו מקום בו היתה, הקקי היה יוצא וזהו? האם (כבר בגיל כה צעיר) היא מנסה לרצות אותי על חשבון נוחות שלה? בלילה אנחנו עם חיתול ח"פ (בעיקר כי אנחנו מרגישים שעוד אין לנו עודפי כח בשביל זה, אבל גם כי אנחנו לא בטוחים לגבי פתרונות טכניים), והיא עושה לפחות קקי אחד בלילה (בעצם - אולי זה ממש עלהבוקר, כשהיא מתעוררת ואני עדיין בהלם מכדי מהר-להפשיט-ולקחת-לסיר/כיור/אסלה) - בלי שום בכי, או משהו שדומה לאי-שקט של כמה מהקקים ביום. יכול להיות שהאי-שקט היה נשאר גם ביום אי-שקט (ולא נהיה בכי גדול) לולא הייתי מנסה (בחוסר שקט) לחפש איך לעזור לה.

נו - התחלתי לכתוב, יצא שטפון.
[b]יש למישהו תובנות על הקושי עם הקקי?[/b]
(בימים הראשונים הבכי שלפני הקקי היה כ"כ גדול, ששקלנו לראות רופא, אבל אז היא עשתה קקי וישנה בשקט בלילה).

[b]כאן יפרש סיפור גידולה של הקטנה שלנו, בלי חיתולים.[/b]

[po]דף בלוג[/po], [po]דף בלי חיתולים[/po]