על ידי א_ש* » 12 אוגוסט 2006, 09:50
הי מארחת ,
חיזקי ואימצי .
ממש מעניין לי לקרא , אני מקיבוץ שמתארחים בו מעל 500 איש וכל הזמן קולטים עוד ועוד , הקיבוץ פשוט יוצא מגדרו , אני אישית מתנדבת במועדונית שפתחו פה לילדי הצפון כל יום מ9:00 עד9:00 (כמובן שאני שם רק חלק מהשעות .)
בכל אופן אני נתקלת בתופעה ממש דומה :
ההורים יושבים, שותים קפה מול הטלויזיה , והקיבוצניקים , נוער ומבוגרות משחקים עם הילדים שלהם , מנקים ומסדרים .
הילדים שופכים את כל הלגו (ארגז עצום) על הרצפה , אני וילדי מסדרים והאבא שיושב ממש קרוב יחד עם ילדיו ששפכו לא נוקף אצבע .
לעיתים ובעיקר משפחות שכבר נמצאות הרבה זמן , מישהו אומר לי תני לי את המטאטא או אני אקח זבל לפח.
זו תופעה מעניינת ואני חושבת על כך הרבה איך אני הייתי מתנהגת במצב כזה , מזוית הראיה שלי ברור לי שהייתי מארגנת פעילויות לילדים ומתנדבת להגיש אוכל בחדר האוכל בשישי בערב, במקום מתנדבים מהקיבוץ, אבל כמובן אי אפשר לדעת מה היה קורה במציאות. כל מיני אנשים פה מקשרים את זה לפוסט -טארומה של להיות פליט אני לא יודעת,
מאוד מוזר לי אי הם מתנהגים .
עכשיו גם משפחה באה לגור צמוד אלינו בבית של שכן רווק שיצא למילואים , שתי אמהות חד הוריות, אחת חולת דיאליזה עם חמישה ילדים , דיברתי איתה וקצת הבנתי . היא מספרת על החודש במקלט , על הילדים שפרקו עול ושהיא כל כך צריכה שמישהו קצת ייקח אותם כי היא כבר חודש רצוף מתמודדת איתם 24 שעות .
חוץ מזה היא לא מבינה כל כך מה הציפיות ממנה ובכללי מנסה כמה שפחות להפריע , משמע מכינה לעצמה נס ויושבת מול הטלויזיה .
מה שעוזר לי שאני מרגישה המון רחמים ורצון לחבק אותם על מצבם , וחושבת אולי אנחנו מקבעים אותם במצב הפסיבי הזה .
וגם מחקר שקראתי שלא משנה מה עושים , תמיד 70% מהאוכלוסיה הם פסיבים ומחכים שיגיד ולהם מה לעשות , אחרת לא עושים כלום .
אבל כמובן אצלך זה בתוך הבית אז הקשיים הרבה יותר גדולים.
שולחת לך חיבוק גדול , כל הכבוד לך , באמת .
הי מארחת ,
חיזקי ואימצי .
ממש מעניין לי לקרא , אני מקיבוץ שמתארחים בו מעל 500 איש וכל הזמן קולטים עוד ועוד , הקיבוץ פשוט יוצא מגדרו , אני אישית מתנדבת במועדונית שפתחו פה לילדי הצפון כל יום מ9:00 עד9:00 (כמובן שאני שם רק חלק מהשעות .)
בכל אופן אני נתקלת בתופעה ממש דומה :
ההורים יושבים, שותים קפה מול הטלויזיה , והקיבוצניקים , נוער ומבוגרות משחקים עם הילדים שלהם , מנקים ומסדרים .
הילדים שופכים את כל הלגו (ארגז עצום) על הרצפה , אני וילדי מסדרים והאבא שיושב ממש קרוב יחד עם ילדיו ששפכו לא נוקף אצבע .
לעיתים ובעיקר משפחות שכבר נמצאות הרבה זמן , מישהו אומר לי תני לי את המטאטא או אני אקח זבל לפח.
זו תופעה מעניינת ואני חושבת על כך הרבה איך אני הייתי מתנהגת במצב כזה , מזוית הראיה שלי ברור לי שהייתי מארגנת פעילויות לילדים ומתנדבת להגיש אוכל בחדר האוכל בשישי בערב, במקום מתנדבים מהקיבוץ, אבל כמובן אי אפשר לדעת מה היה קורה במציאות. כל מיני אנשים פה מקשרים את זה לפוסט -טארומה של להיות פליט אני לא יודעת,
מאוד מוזר לי אי הם מתנהגים .
עכשיו גם משפחה באה לגור צמוד אלינו בבית של שכן רווק שיצא למילואים , שתי אמהות חד הוריות, אחת חולת דיאליזה עם חמישה ילדים , דיברתי איתה וקצת הבנתי . היא מספרת על החודש במקלט , על הילדים שפרקו עול ושהיא כל כך צריכה שמישהו קצת ייקח אותם כי היא כבר חודש רצוף מתמודדת איתם 24 שעות .
חוץ מזה היא לא מבינה כל כך מה הציפיות ממנה ובכללי מנסה כמה שפחות להפריע , משמע מכינה לעצמה נס ויושבת מול הטלויזיה .
מה שעוזר לי שאני מרגישה המון רחמים ורצון לחבק אותם על מצבם , וחושבת אולי אנחנו מקבעים אותם במצב הפסיבי הזה .
וגם מחקר שקראתי שלא משנה מה עושים , תמיד 70% מהאוכלוסיה הם פסיבים ומחכים שיגיד ולהם מה לעשות , אחרת לא עושים כלום .
אבל כמובן אצלך זה בתוך הבית אז הקשיים הרבה יותר גדולים.
שולחת לך חיבוק גדול , כל הכבוד לך , באמת .