בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

שליחת תגובה

האחדות היא אחת, וככל שנפרק אותה לפרטים, כך נשמור על אשליית קיומנו.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אלה_לי_לה* » 16 דצמבר 2007, 01:30

עבר הרבה זמן, אבל נחמד לראות.
ומאוד מוכר, בתור מטפלת "באופנית" אני יושבת לידם המון, קוראת בספר כשהם משחקים :-)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 20 אוגוסט 2006, 12:51

תודה מהלב על כל התגובות.
הן רבות, ואני רוצה לקרוא אותן בעיון.
אז אענה כאשר אמצא את הזמן ואת האנרגיות המתאימות. (זה לא תמיד בדיוק מרגיש לי הרגע הנכון...)

ובכל אופן, רק משהו קטן לאילה (שאני קצת מתבלבלת בינה לבין אילה א):
היתה לי הרגשה שלא התחברת אל מה שכתבתי לך פעם שעברה , ובכל זאת . ותמיד את יכולה למחוק.
אילה, ממש ממש לא. להפך. רק לא תמיד יש לי צורך לענות משהו, או להתייחס לכל תגובה באופן ספציפי. (לפעמים זה פשוט צורך ממני יותר מדי אנרגיות. ובהמשך לנ"ל - אני לומדת לשים לב מתי אני מוציאה יותר אנרגיות ממה שנכון לי...). זה לא אומר שלא למדתי מהדברים, זה לא אומר שאני לא מכירה תודה על הדברים. ובטח שקיבלתי רעיונות ממה שכתבת לי.
וזה נכון לגבי כל אחד - בין שאני מגיבה לו ישירות ובין שלא.
ולו גם נניח שמישהו כותב לי דעה שונה מהדעה שלי - אז מה? זה אומר שאני לא אוהבת אותו? שאני לא רוצה שיכתוב לי? מה פתאום !
את בוודאי מוזמנת לכתוב ואני מודה לך. וכל אחד שיש לו מה להגיד מוזמן לכתוב.

|L|

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי POOH_והתוספות* » 20 אוגוסט 2006, 11:59

_אבל במקום זה את יכולה לומר לו "איזה יופי אתה רוכב על הסוס."
פו, בעיניי זה אותו הדבר.
אם אומר כך, או כשהרבה מבוגרים אומרים כך, הכוונה שלנו היא להעביר לו מידע בתוך המשפט התמים לכאורה. את כאילו רוצה להגיד 'איזה יופי', אבל בעצם את דוחסת מידע לתוך המשפט - שיידע שזה 'סוס' ושיידע שהוא 'רוכב'.
כך שהמשפט הזה הוא לא באמת תמים.
הוא בא מתוך רצון ללמד.
וזה מה שלא נראה לי._
אני דווקא מרגישה אחרת..
כמו שכתבת על הציורים - להתייחס לתוכן של הציור ולא רק להגיד איזה ציור יפה [איזה ציור אדום.. כמה עיגולים ציירת וכו'..].
באותו אופן איזה יופי אתה רוכב על הסוס ולא איזה יופי אתה משחק..

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי יערת_דבש* » 20 אוגוסט 2006, 05:42

משהו בקשר לבטיחות.
אני עכשיו עושה "קייטנת-יערת" לאחיינים שלי. הכל טוב ויפה, אבל הדבר שהכי ביאס אותי, הוא שאני לא יכולה לתת להם לסמוך על עצמם בעניין של בטיחות.
אני מאמינה שבכל מקרה גם הורים מגבילים את ילדיהם וזאת על פי תחושת הביטחון האישי שלהם. ורובנו, מלעשות, לא גודלנו על פי מה שאנחנו, אנשי הפורום מאמינים בו, כך שעמוק-פנימה אין לנו הביטחון המלא הזה.
קלטתי שאני לא יכולה ללכת על פי האמונה ש"היא לא תעשה מה שהיא לא בטוחה בו והיא תעשה מה שהיא כן בטוחה בו".
ויותר מזה- היינו עם ילדה גדולה ממנה בשנה, שיכלה לעשות משהו מסוכן יותר, אז גם היא רצתה. והצליחה כמובן, לצד דודתה הלחוצה.

אני לחוצה, כי אין מצב להחזיר אותם להוריהם- (אחותי!) לא שלמים. טוב, שריטה זה בסדר.
איזה מבאס זה להגביל במשהו שאינני מאמינה בו.
אבל זה יהיה בכל בייביסיטר, בכל שמירה על ילדים שלא שלך. וזה מה שעקום פה.

אני מסכימה עם ליאת, שההשפעה של הבייביס' דלה ולא נורא לסטות מהדרך לשעה וחצי האלה.
סך הכל בשבילי זה יותר אימון ובדיקה של הדרך. ובאסה להתאמן על דברים של דרך אחרת.

בוקר טוב.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אנונימי » 20 אוגוסט 2006, 01:47

<השעה כזו ומצב הרוח שליכזה. לא פלא אם אתחרט על שכתבתי ואמחק הכל עוד רגע. לא אישי, לא על מנת לפגוע. ענינים שלי עם עצמי. סליחה.>

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אנונימי » 20 אוגוסט 2006, 01:46

מתנצלת מראש על שלא קראתי הכל, והבחלט יתכן שכבר כתבו את מה שיש לי להגיד.

בענין המירכוז של הילד - ואני לוקחת את זה למקום של מרחב תנועה וחופש:
בתור אמא של ילד, אני יכולה להרשות לעצמי לאפשר לו מרחב כזה או אחר. אני מכירה אותו, יודעת למה הוא מסוגל, ממה הוא עלול הינזק, איזה גבולות הוא מציב לעצמו, כמה חופש הוא מרגיש, בהתאם לזמן, למקום, לתנאים, לנוכחים וכו'.
כשאני משאירה אותו עם בביביסיטר, אני רוצה לדעת שלא יקרה לו משהו חמור. אני רוצה שהיא תישאר הרבה יותר קרובה אליו ממני, ובו זמנית תשאיר לו מרחב פעולה, תאפשר לו להרגיש חופשי מחד גיסא, ומוגן מאידך גיסא. שיהיה באמת מוגן.

במקרה של הילדים שלי, אני יודעת ששוני היה לוקח לעצמו חופש פעולה ומרחב מחיה ושוטטות, ע-נ-ק. הרבה מעבר למה שנראה לי בטוח. אז השתדלתי לתת לו, תוך כדי מעקב מרחוק, ליווי על ידי מבט, בלי לתת לו להיעלם לי מהעין. (הוא הצליח להעלם לי המעין בכל זאת. אבל לעיתים רחוקות ובמקומות מוגנים יחסית)

אני לא רוצה שהבייביסיטר שלו תתן לו כזה מרחב. אני רוצה שהיא תהיה יותר קרובה אליו, גם אם זה גורם לו לתחושת מירכוז כזו או אחרת.
היא איתו למס' שעות מוגבל ביותר, וההשפעה העיקרית עליו היא שלי ושל אביו.

נראה לי שברוב המקרים הבעיה היא הפוכה - הורים שממרכזים עוד יותר, במודע או שלא.
ואז, כבייביסיטר, הייתי משחררת קצת את החבל, ולוקחת בעצמי יוזמה של למצוא לו חברה (אם האמא מסכימה שנרד לגינה למשל, או שניפגש עם חברים בדרך אחרת), או לפחות באמת להעסיק את עצמי בדברים שיכולים לענין אותו (מלאכות יד למיניהן, התעסקות עם בצק, חימר וכו'), וכמו שאילה כתבה, מטפלת קצת בנושאי סדר וניקיון של הבית.

ולמרות כל זאת, בפרט במקרה של ילד יחיד, אבל לא רק, אם הבייביסיטר באה למעט זמן, אז עדיף לי שיהנה ממלוא תשומת הלב שלך.
כשאני איתו בבית, אני עושה עוד המון דברים, ולא מקדישה לו באמת המון תשומת לב בצורה של משחק רק איתו או עשיית דברים רק איתו.
נראה לי שזה בסדר גמור שמישהו אחר, אוהב וחם, כן יתן לא את זה מדי פעם.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ענת_קדם* » 19 אוגוסט 2006, 16:36

מאוד מרתק מה שאת כותבת.
_יש לי רצון נורא חזק ללמד, לכוון ולהשפיע - על ילדים כמו על מבוגרים.
ויש לי חשד שזה לא בא ממקום נכון בתוכי.
זה מקום שאין בו שקט.
זה מקום שיש בו צורך לשלוט בדברים.
זה מקום שיש בו המון מאמץ._


התחושה של מאמץ, איבוד אנרגיה ומותשוּת - זה אחד המדדים בשבילי לדעת שאני לא פועלת בכיוון הנכון)
כל הכבוד!! לקח לי שנים להבין את זה איזה מהירות את קלטת את זה.
אם את מרגישה ככה אז בטוח את יודעת מה את אומרת.
נראה אכן כי שיש בך צורך ללמד,לכוון ולהשפיע וזה כפי הנראה מה שאת צריכה לעשות-איזה דבר מופלא לעשות בחיים.
חשד שזה לא בא ממקום נכון בתוכי.
פשוט לבדוק מאיפה זה בה. אולי לא כל כך פשוט אבל שווה לנסות.
אולי לבדוק איך הייתה הילדות שלך. מההרגשת? האם היית ממורכזת או לא?
בתיאור שנתת על היחסים בין האחים עלתה לי מחשבה איך היחסים בינך והאחים שלך?(אם יש לך כמובן).
משהו ששווה אולי לחשוב עליו.
מאוד התחבר לי למה שכתבה חני בונה בדף אלימות בין ילדים
_לפעמים כאשר אנו מגוננים על הילד אנו פועלים מתוך המקום של ההגנה שלנו על עצמנו.
וגם: כאשר ילד מתלונן על אלימות, לפני התגובה שלנו אפשר לשאול אותו איך הוא מציע להגיב.<בהמשך לדברים של נועה בר > _
שווה גם לקרוא את הדף בכלל.
את פשוט נפלאה שאת משתפת הנושא כל כך חשוב. עצם זה שאת מתלבטת ככה על הכיוון שלך ודרך פעולה מראה שאת אדם פתוח לשמוע דעות ולראות דברים וגם עם הרבה ביטחון בעצמך.@}

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אילה* » 19 אוגוסט 2006, 15:20

לעזור לילדים של אחרים . אני חושבת שזה נדון לכשלון.

שוב אני כותבת בדף שלך . היתה לי הרגשה שלא התחברת אל מה שכתבתי לך פעם שעברה , ובכל זאת . ותמיד את יכולה למחוק.

אני מבינה למה היה לך כל כך קשה עם הילדים הללו . עם כל המשפחה הזו. גם אני היתי ,לא פעם ,בסיטואציה עם 'משפחה באי ספיקה '. ובכל זאת , איפה המקום שלי (למה להתערב בחיים של אחרים ויש גבול גם לזה )? למי אני יכולה לעזור בחיים האלה אם את כל מה שאני יודעת אני שומרת לעצמי ?(זה למה אני כותבת לך ).

אני יכולה רק להגיד לך, שאני בתור אמא הייתי רוצה שיגיד לי ,האדם שהשגיח על ילדיי ,את רשמיו. חשוב לי לדעת אם אכלו ואם היה להם קקי , חשוב לי לדעת אם נפלו על הראש , או ששרו שיר שמח .
אני יודעת שלא פשוט לומר לאמא דברים על הילדים שלה . יהיה מי שיחשוב שאת מפחיתה בערך הילד/ה או מזלזלת בו עצמו וכל מני עיניני אגו...
הדרך הכי טובה לעשות את זה הוא פשוט לספר מה היה . להצמד לדיווח הכי אוביקטיבי שאפשר, לשמור את השיפוט שלך ולתת לאמא לחוות דעה משל עצמה קודם.
אולי תעוררי אותה לטפל בעצמה ובילדיה ?
אולי תביני שאינך יכולה לסייע שם במאום , הם שורים בחשכה ולעולם לא יראו?
ובוודאי יש עוד אפשריות שאני לא מעלה על דעתי .
רק אני יודעת שאולי זה יעזור לך להפטר מהנטל המצפוני של מי שעומד בפני עוול ולא עושה מאום.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אילה_א* » 19 אוגוסט 2006, 15:08

אולי תערכי חישוב מחודש של כל מה שאת נותנת ומקבלת, ולאחר מכן גם תבחרי מחדש לעבוד או לא לעבוד שם?
לא לא לא
הרבה פעמים נראה ש
המאמץ שלא מביא לתוצאות
אבל תוצאות הן לעיתים קרובות דבר של טווח ארוך .
וכל אדם חושב וחיובי שהיה מגיע למקום הזה הייתה מתעוררת בו התהיה אם הוא יכול\ צריך להיות שם. אז בעצם אם כולם היו עוזבים מה שהיה נשאר לילד הזה זאת שמרטפית גרועה שלא מבחינה בבעיתיות של המצב ?
לא נראהלי שזה באמת מה שהוא צריך . הוא צריך דמות מחזקת ואת יכולה להיות הדמות הזאת וכן מי כמוני יודע שזה קשששששששששששה.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי נועה_בר* » 19 אוגוסט 2006, 13:06

_יש לי רצון נורא חזק ללמד, לכוון ולהשפיע - על ילדים כמו על מבוגרים.
ויש לי חשד שזה לא בא ממקום נכון בתוכי.
זה מקום שאין בו שקט.
זה מקום שיש בו צורך לשלוט בדברים.
זה מקום שיש בו המון מאמץ._
כל הכבוד על הגילוי הזה |Y|
כל הכבוד על הכנות.

אילה (())

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי חני_בונה* » 19 אוגוסט 2006, 12:11

רק מה, כל הרגשות שעולים לי מול הסיטואציה הזאת, הניסיון להשפיע, המאמץ שלא מביא לתוצאות - כל זה לוקח לי הרבה אנרגיה.
אולי תערכי חישוב מחודש של כל מה שאת נותנת ומקבלת, ולאחר מכן גם תבחרי מחדש לעבוד או לא לעבוד שם?

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אילה_א* » 18 אוגוסט 2006, 23:38

כל כך מבינה אותך
זה מזכיר לי ילדה שיצא שהיא הולכת לכיתה אחרת מכל החברות שלה מהגן .
והיא אמרה לי אני דווקא שמחה עכשיו אלה לא תקבע עלי ולא תגיד לי מה לעשות
ושאלתי את עצמי כמה ימים יקח עד שהיא תמצא מישהי אחרת שתקבע עליה ותגיד לה מה לעשות .
אני משתדלת לזכור בזמן שמרטפות כשאני רואה מערכות יחסים קשות בתוך המשפחה [ בן אחים או בין הורים לילדים] להבין שאני לא יכולה לשנות הכל ורק לחזק את מי שנראה לי מוחלש [אולי פעם כשהוא יהיה בטיפול הוא יזכר בקולות המחזקים שלי בתור דבר שיעזור לו למצוא את הקולות האלה בתוכו או משהו כזה ]

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 18 אוגוסט 2006, 01:57

דבר נוסף, הם שרו לי שיר שחלק ממנו הם המציאו על ילד שהביא אפס במבחן ו'אבא יהרוג אותו ואמא תחנוק אותו' או משהו כזה.
בהתחלה לא ידעתי שהם המציאו את זה. חשבתי שלמדו מאיפשהו.
אז ראיתי לנכון להעיר משהו על זה, שאהבה של ההורים לא צריכה להיות קשורה לציונים.
אבל כאן שוב, הרגשתי שזה היה מיותר.

לא שזה מיותר שהם יידעו את זה, אבל איכשהו זה לא נכון שאני אעיר את זה.
רק שכל כך קשה להתאפק.

וזה מתקשר לנושא לעיל - עד כמה ללמד, או לכוון או להשפיע?

יש לי רצון נורא חזק ללמד, לכוון ולהשפיע - על ילדים כמו על מבוגרים.
ויש לי חשד שזה לא בא ממקום נכון בתוכי.
זה מקום שאין בו שקט.
זה מקום שיש בו צורך לשלוט בדברים.
זה מקום שיש בו המון מאמץ.

וכשאני בסיטואציות כאלה, ולא מצליחה להתאפק מהצורך ללמד ולכוון - שוב, אני מאבדת הרבה אנרגיה ומוצאת עצמי מותשת.

(התחושה של מאמץ, איבוד אנרגיה ומותשוּת - זה אחד המדדים בשבילי לדעת שאני לא פועלת בכיוון הנכון)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 18 אוגוסט 2006, 01:50

אתמול היה לי ערב קשה.

עבדתי אצל מישהי שהיא במצב רגשי קשה, וגם בקושי מצליחה לתפקד בבית. (אני מכירה אותה כבר איזה זמן, וגם על תקן 'חברות' במידה מסוימת).

יש לה שני ילדים מק-סי-מים. בן 6 ובת 7. ממש נבונים, רגישים ומבינים עניין.
הם נורא שמחים כשאני באה, ונורא אוהבים לשחק איתי.

אחד הדברים שקשים לי איתם זה שהבת נורא נורא שתלטנית, וכל הזמן 'דורכת' על אחיה הקטן. היא בטח לא מודעת למה שהיא עושה, אבל זה ממש עושה לי רע לראות את זה.
נניח, כל דבר שהוא רוצה לעשות, היא אומרת לו 'אני אעשה, אתה לא יודע'. וגם מסבירה לי ש'הוא לא יודע לצייר', 'הוא לא יודע לרקוד'.
אם הוא מעלה איזה רעיון, היא מיד קופצת על ביצוע הרעיון ודוחקת אותו הצידה.
היא מראה לי בגאווה ריקוד שלה, ולא מניחה לו להציג גם. ואם אני כדי לאזן אומרת לו 'עכשיו תראה לי את הריקוד שלך' היא צוחקת על הריקוד שלו.
הוא ישן על מזרון בחדר שלה, כי החדר שלו מלא בלגאן כמו מין מחסן כזה ושלה יחסית מטופח, אבל היא לא מרשה לו לשבת על המיטה שלה, כי 'הוא עושה פלוצים מסריחים'.
אם אני מביאה משהו לשניהם, היא כאילו מחלקת את זה 'בשווה', אבל בעצם לוקחת לעצמה את חלק הארי, ומשכנעת אותו שזה חצי, או ששלו יותר שווה.
היא חוטפת לו דברים בכוח כדי 'להראות לו איך עושים' וכו' וכו'.

אני משתגעת מזה. ממש קשה לי לראות את זה.
כשאני רואה את זה גם קשה לי לאהוב אותה. ואני מנסה להזכיר לעצמי שהיא רק בת 7, ושיש לזה סיבה. (חיים מאוד קשים שהיא עברה, עם ההיסטוריה של אמא שלה וכל מה שמסביב).
כשאני מנסה להתערב, זה לא עוזר כלום.
הדינמיקה ביניהם מאוד ידועה, והתפקידים של כל אחד מהם כבר מקובעים. כך שגם הילד מקבל את המצב כפי שהוא.
אם אני מנסה להגיד לה משהו כמו 'זה לא יפה' אני לא זוכה לשום תגובה.
(החלטתי גם לנסות להמעיט במשפט הזה, משפט פולני שלא מביא לשום תוצאה טובה).
מה שאני אומרת לה לא מזיז לה. היא לא מבינה איך זה פוגע בו שוב ושוב, ואיך זה ישפיע עליו בהמשך. היא עושה את זה ממש באופן תמידי.
גם אם אני אומרת לילד שיעמוד על שלו זה לא עוזר, כי הוא לא. הוא מקבל עליו את הדין.

לפעמים נראה לי שחלוקת התפקידים ביניהם כ"כ מקובלת על שניהם, שאין שום טעם שאתערב.
הילד כבר למד איך לחיות עם זה, וההתערבות שלי לא מוסיפה להם.

נראה לי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לתת לילד הרגשה טובה מצדי. שאני כן בעדו. שאני חושבת שהוא יפה, חכם, מתוק...
להראות לו חיבה וחמימות.
זה ילד מאוד חסר ביטחון שעבר דברים קשים, אולי אפילו יותר מאחותו, ולכן כואב לי לראות את זה קורה. אבל נראה שאין לי מה לעשות מלבד לתת לו את האישור שלי.

רק מה, כל הרגשות שעולים לי מול הסיטואציה הזאת, הניסיון להשפיע, המאמץ שלא מביא לתוצאות - כל זה לוקח לי הרבה אנרגיה.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 18 אוגוסט 2006, 01:27

אבל במקום זה את יכולה לומר לו "איזה יופי אתה רוכב על הסוס."
פו, בעיניי זה אותו הדבר.
אם אומר כך, או כשהרבה מבוגרים אומרים כך, הכוונה שלנו היא להעביר לו מידע בתוך המשפט התמים לכאורה. את כאילו רוצה להגיד 'איזה יופי', אבל בעצם את דוחסת מידע לתוך המשפט - שיידע שזה 'סוס' ושיידע שהוא 'רוכב'.
כך שהמשפט הזה הוא לא באמת תמים.
הוא בא מתוך רצון ללמד.
וזה מה שלא נראה לי.

לא שאין לי רצון ללמד, אבל אני מרגישה שאני טועה בזה, שזה פשוט מוטמע בי מתוך הרגלים. הרצון ללמד את הילד זה לא הכיוון.
אני מאמינה שאנחנו צריכים להיות כמה שיותר טבעיים, והילד כבר ילמד לבד, מהתבוננות. כי זה הטבע שלו - ללמוד.
אבל המשפט 'איזה יופי אתה רוכב על הסוס' הוא לא נאמן לטבעיות. יש מאחוריו איזו מגמה. וגם, קרוב לודאי שלא היית מדברת כך לבן אדם מבוגר.

גם כשאומרים 'איזה יופי' הרבה פעמים יש בזה מגמה. נניח, לעודד את הילד שימשיך באותו קו התנהגות. (או שסתם אנחנו מרגישים מחויבים לומר משהו).
לי זה מרגיש לא טבעי. ולכן גם לא נכון.

בכלל, כל הניסיון 'ללמד', נראה לי מוטעה מיסודו. וזאת על אף שאני מודה שאני 'חוטאת' בזה הרבה.

היא ממש לא יכולה להיות בשקט ולשבת מהצד כשתמר משחקת לבד!
כן, זה דוגמא קיצונית למה שאני מדברת עליו. וזה אחד הדברים שאני מנסה לשנות בגישה שלי.

הרצון להתערב, והרצון ללמד, לנתב, להשפיע, לכוון, (לשלוט !) - הם מאוד מאוד גדולים. אצלי. אצל רבים מאתנו.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי POOH_והתוספות* » 15 אוגוסט 2006, 16:51

נראה לי שיותר מדויק יהיה להגיד: דחיסת מידע באופן מרוכז ואינטנסיבי לשם שימוש עתידי בילד כקוף קרקס לפני משפחה וחברים...
ואז בדיוק כשבאים האורחים הם לא עושים כלום... :-)

בכל אופן נזכרתי שמישהי במתעסקת בתחום התקשורת הסבירה לי פעם שלדיבור לילדים יש תפקיד חשוב בהקניית מיומנויות שיחה.
זה שאת שואלת אילד איך כלב נובח ואז עוצרת רגע כאילו לתת לו לענות מלמד אותה שכך מתנהלת שיחה.
צד אחד מדבר ואז שותק ומקשיב לצד השני.
כמובן שזה נכון לא במקרים כמו האמא בחול.....

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי חוט_השני* » 15 אוגוסט 2006, 15:54

אני צוחקת שהיא אומרת לה- את שואפת, את נושפת, את שואפת, את נושפת...
:-D D-: D-:

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי תמר_מתחילה* » 15 אוגוסט 2006, 15:30

_הגדילה לעשות אמא אחת שפגשתי פעם בחוף הים עם התינוק שלה.
כנראה שזו פעם ראשונה שהוא היה בחוף הים, או בחול בכלל. והיא מאוד השתוקקה שהוא יידע מה זה חול ושקוראים לדבר הזה 'חול'.
לכן זה נשמע ככה: 'חול... הנה חול... אתה רואה חול...? תראה, זה חול... תרגיש את החול... איזה יופי החול... אתה אוהב את החול...? נכון שהחול כיף...? בוא נשחק בחול... איזה יופי, חול... הנה חול... רוצה עוד חול...?' וככה זה המשיך והמשיך.
אני לא חושבת שאגזים אם אגיד שהיא חזרה על המילה 'חול' לפחות 50 פעם._
נשמע בול כמו סבתא של הקטנה :-P. אני לא יכולה לסבול את זה (כמובן בעיקר כשאני רואה את סבתא עושה את זה, כי מין הסתם גם אני חוטאת בתמלול יתר לפעמים), אני צוחקת שהיא אומרת לה- את שואפת, את נושפת, את שואפת, את נושפת... היא ממש לא יכולה להיות בשקט ולשבת מהצד כשתמר משחקת לבד! אין לי התנגדות לשיקוף רגשות כמו למשל "את כועסת בגלל ש..." או להסברים על מה שקורה- "עכשיו ניכנס לאוטו ונשים את הרצועות", אבל התמלול הבלתי פוסק מהסוג הנ"ל לדעתי ממש משבש את היכולת להעסיק את עצמה. אני שמה לב שאחרי כמה שעות עם סבתא, נתקעות לה כל מיני מניירות מגעילות כמו צחוק מזויף, וגם שהיא הרבה יותר בודקת אם אני מתפעלת ממה שהיא עושה. בהחלטה מודעת אני משתדלת לתת לה שקט אחרי שסבתא הולכת. לא ליזום לה תעסוקה, לא להסביר לה כלום, רק להיות בסביבה בשקט.

מה שפו מתארת נשמע לי יותר כמו התיחסות למצבים כשהם קורים, בלי עודף משקל לזה ש"צריך ללמד" ילדים. הגיוני בהחלט. גם אני אוהבת כשמסבירים לי דברים שאני עוד לא מכירה, כשמסיבים את תשומת ליבי למשהו מעניין, או כשנותנים לי פרטי מידע על דברים מעניינים. הרצאות שטוחנות במח, לעומת זאת, אני ממש שונאת.
מה שאת תיארת נראה לי ודמה יותר למבחן או בדיקה של הילד ולא להעברת מידע לשם העברת מידע נראה לי שיותר מדויק יהיה להגיד: דחיסת מידע באופן מרוכז ואינטנסיבי לשם שימוש עתידי בילד כקוף קרקס לפני משפחה וחברים...

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי POOH_והתוספות* » 15 אוגוסט 2006, 14:08

_שמתי לב שיש צורה כזאת להעביר לילד את השמות של הפעולות או של הדברים ע"י שאלה.
נגיד הוא משחק בסוס.
אז כדי להעביר לו את הרעיון שזה סוס, ושהוא משחק, אנשים אומרים זאת בצורת שאלה:
'אתה משחק בסוס?' ואז באה גם איזה תוספת 'איזה יופי'
'אתה מחבק את אמא?'
'אתה אוכל תפוח?'
כן, הוא משחק בסוס. הוא מחבק את אמא. הוא אוכל תפוח. את לא רואה? מה את שואלת?
זה אני אומרת לעצמי. כי אני בעצמי עושה את זה._
אבל במקום זה את יכולה לומר לו "איזה יופי אתה רוכב על הסוס."
"כמה נעים לאמא שאתה מחבק אותה."
"תודה שהבאת לי את המקל"
"אתה שומע את הציוץ? אני חושבת שזו ציפור"
מה שאני מנסה לומר זה שזה לא רע בעיני להתייחס למעשה או למה שרואים.
אפשר לעשות את זה בצורות שונות.
מה שאת תיארת נראה לי ודמה יותר למבחן או בדיקה של הילד ולא להעברת מידע לשם העברת מידע.
אני כל הזמן אמרתי לילדיי כלב נובח, חתול מיילל וכו'..אבל לא כבדיקה אם הם שמעעו או לא אלא כתיאור של מה אני שומעת.
שיתוף שלהם בחוויה שלי...
לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי ...
אבל בכל מקרה יש פה יונק שרוצה יחס.. אז אנסה להמשיך אח"כ.. אולי לערוך ולשכתב..

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 15 אוגוסט 2006, 11:06

'תן לי' 'תו-דהההה'. תודה ותודה ותודה ותודה. איך הוא עדיין לא מקיא אני לא מבינה.
:-D
הוא פשוט מפנים. בבוא היום הוא יעשה את זה לילדיו שלו... :-)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 15 אוגוסט 2006, 01:34

תודה פו.

אנ'לא יודעת אם התמלול שאת ציינת זה סוג התמלול שהתכוונתי.
אם את אומרת 'עכשיו נלך לאוטו' וכו.. את מספרת לה מה הולך לקרות, כך שזה אולי מקל עליה בתור תינוקת מול דברים לא ידועים שקורים לה.

אבל השאלה אם זה דומה לתמלול כמו: 'הנה כלב, תראי כלב. האו האו. איך עושה כלב?'

מבחינת השיתוף שלה במה שקורה, יכול להיות שכשזה עוזר לה שהדברים ייראו מוכרים ובטוחים, אז זה כן רצוי.
למשל, פעם טיפלתי בתינוקת מגיל 4 חודשים עד שנה, והייתי לוקחת אותה לטיול בעגלה.
נתתי אל לבי בכל פעם שהייתי מורידה לה את משענת העגלה (או מרימה), להגיד לה 'עכשיו אני מורידה לך את המשענת'.
כי נראה לי מאוד חסר אונים להיות תינוק, כשעושים לך פתאום משהו לא צפוי, ואתה בשום רגע לא יודע מה הולך לקרות. רגע אחד אתה יושב, ופתאום (!) אתה מוצא את עצמך שוכב.
נראה לי נכון להגיד. להכין אותו. אפילו אם בגיל 4 חודשים זה נראה לכאורה שהוא עדיין לא מבין.

זה כן.
אבל כשאני נמצאת עם התינוק בחצר ושומעים ציפור, ואני פתאום שומעת עצמי אומרת 'הנה ציפור, אתה שומע את הציפור?' נדמה לי לפעמים שזה מיותר, ושהתמלול הזה סתם מפריע לחוויה.

או נניח שהוא מביא לי מקל. אני אומרת 'הבאת לי מקל? תודה רבה.' וכיו"ב.
אני לפעמים מרגישה שאני סתם מדברת.
מה יקרה אם פשוט אקח את המקל עם חיוך של הכרת תודה?

שמתי לב שיש צורה כזאת להעביר לילד את השמות של הפעולות או של הדברים ע"י שאלה.
נגיד הוא משחק בסוס.
אז כדי להעביר לו את הרעיון שזה סוס, ושהוא משחק, אנשים אומרים זאת בצורת שאלה:
'אתה משחק בסוס?' ואז באה גם איזה תוספת 'איזה יופי'

'אתה מחבק את אמא?'
'אתה אוכל תפוח?'

כן, הוא משחק בסוס. הוא מחבק את אמא. הוא אוכל תפוח. את לא רואה? מה את שואלת?

זה אני אומרת לעצמי. כי אני בעצמי עושה את זה.

וגם הקטע עם ה'תודה רבה'. מבוגרים (כולל אני) נוטים להגיד לתינוק הרבה 'תודה' או 'תודה רבה'. אולי כדי שילמד להגיד תודה, או פשוט אין להם מה להגיד.
ולא סתם, אלא בקול מתקתק כזה 'תו-דהההה !'
כל דבר שהוא נותן לי ליד, אפילו אם זה לכלוך מהרצפה, אני שומעת עצמי אומרת 'תו-דהההה'.
וכמו שאתם יודעים, תינוקות נותנים לך משהו ולוקחים את זה בחזרה כמה עשרות פעמים. אז אני שומעת את עצמי 'תו-דהההה' 'תו-דההההה' 'תו-דהההה' וכן הלאה. הבנתם את הרעיון.
כנ"ל במשחקי כדור. 'תן לי' 'תו-דההה' מגלגלת לו חזרה. 'תן לי' 'תו-דהההה'. תודה ותודה ותודה ותודה. איך הוא עדיין לא מקיא אני לא מבינה.

זה מעייף, זה משעמם, זה מלאכותי, זה דביק, זה נמאס.

אז קצת נרגעתי. לא תמיד חייבים להגיד תודה. בטח לא עשרות פעמים. לפעמים אני אומרת תודה. ולפעמים אני נותנת חיוך קטן. זה מספיק.

שמתי לב שבהבעות פנים, מאור עיניים או חיוך מדי פעם אפשר לדבר לא פחות טוב.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי POOH_והתוספות* » 13 אוגוסט 2006, 10:13

אני אשמח לשמוע עוד דעות בנוגע ל'תמלול' או 'אי-תמלול' עבור תינוקות.
אני תימללתי לגדולה שלי מהרגע שנולדה בערך..
אבל לא במטרה לתמלל. כלומר לא הרגשתי שאני עושה משהו מעושה אלא פשוט דיברתי איתה.
ככל שהיא גידלה התיאור הפך להיות יותר תימלול רגשות ופחות תיאור עשיה: למשל: "את כועסת כי את לא רוצה להיקשר באוטו?" מול "עכשיו נלך לאוטו נקשור אותך בכסא שלך וניסע לסבתא" שהיה קודם.
כמובן שמורכבות התמלול הלכה וגדלה ככל שהיא גדלה ויכלה להבין יותר.
התוצאה היא ילדה בת עוד לא 3 שיודעת היום לתמלל את עצמה נהדר יודעת להביע במילים מגוון רגשות ובאופן כללי ילדה מאד מילולית [היא גם התחילה לדבר יחסית מוקדם].

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 13 אוגוסט 2006, 04:59

אני אשמח לשמוע עוד דעות בנוגע ל'תמלול' או 'אי-תמלול' עבור תינוקות.

יש לי המחשבות שהעליתי לעיל בזכות ה'אי-תמלול', אבל עדיין לא הגעתי למסקנות ברורות.
זה יוסיף לי לשמוע עוד מחשבות ורעיונות לכאן או לכאן.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 12 אוגוסט 2006, 20:27

ואם את מי שאניחושבת שאת
יכול מאוד להיות. אבל מי את? :-)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 אוגוסט 2006, 14:54

האם תמיד כדאי לתמלל את הדברים ולקרוא להם בשמות?
כשילדי היו תינוקות הומלץ לי "לשוחח" איתם ולתמלל כל דבר שאני עושה. זה הרגיש לי מאד מוזר, כפוי ו...לא אני. אז שתקתי.

את מקסימה, ואם את מי שאניחושבת שאת, אז אני שמחה לקרוא שאת עושה דברים נהדרים, נשמעת מצויין, ו...חבל שאנחנו רחוקים.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי חוט_השני* » 12 אוגוסט 2006, 01:40

_אולי אנחנו צריכים להיות קצת בשקט???
לגמרי צודקת._

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_עוגיה* » 11 אוגוסט 2006, 10:15

אולי אנחנו צריכים להיות קצת בשקט???
לגמרי צודקת.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי פ_רח* » 11 אוגוסט 2006, 09:02

אולי בהתחלה הוא רק צריך לחוות את זה?
מתי ההתחלה נגמרת?

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 11 אוגוסט 2006, 03:40

מחשבה מעניינת שעלתה לי בעקבות הרעיון שלא לשאול את הילד מה הוא מצייר:
על הנטייה שלנו לתמלל דברים.

אני לקחתי רחוק את הרעיון ביחס לציור של ילדים, והיגגתי על כמה שאנחנו נוטים לתמלל דברים (עבור תינוקות וילדים, ובכלל), והאם זה באמת רצוי, ועד כמה זה חיוני.

האם תמיד כדאי לתמלל את הדברים ולקרוא להם בשמות?
או שאולי לפעמים כדאי לחוות את החוויה באופן בלתי אמצעי ובלי מילים?

למשל, אני עם התינוק בגינה ושומעים ציפור.
אני אומרת 'ציפור. ציפור. הנה ציפור. אתה שומע את הציפור מצייצת?' וכו'.

ומה יקרה אם פשוט נהיה בשקט ונקשיב לציפור, בלי לקרוא לה 'ציפור', בלי לדעת שקוראים לה 'ציפור'?
אז מה יקרה?
האם התינוק לא ילמד באיזשהו שלב שזו ציפור?
(ואולי אני גם סתם מפריעה לציפור?)

ובמיוחד במיוחד בתקופה הראשונה של חיי הילד, כאשר הוא עדיין חווה דברים באופן מאוד מאוד חווייתי, תחושתי. בלי מילים.
אולי זה מקלקל להכניס בפנים כ"כ הרבה מילים?
אולי צריך פשוט לחוות, לחוש, להיות בתוך החוויה, בתוך היצירה?
ורק בשלב מאוחר יותר, לאט לאט יגיעו המילים... אולי?

הגדילה לעשות אמא אחת שפגשתי פעם בחוף הים עם התינוק שלה.
כנראה שזו פעם ראשונה שהוא היה בחוף הים, או בחול בכלל. והיא מאוד השתוקקה שהוא יידע מה זה חול ושקוראים לדבר הזה 'חול'.
לכן זה נשמע ככה: 'חול... הנה חול... אתה רואה חול...? תראה, זה חול... תרגיש את החול... איזה יופי החול... אתה אוהב את החול...? נכון שהחול כיף...? בוא נשחק בחול... איזה יופי, חול... הנה חול... רוצה עוד חול...?' וככה זה המשיך והמשיך.
אני לא חושבת שאגזים אם אגיד שהיא חזרה על המילה 'חול' לפחות 50 פעם.

זו אולי דוגמא מוקצנת, אבל בכל מקרה, הרבה מבוגרים כ"כ רוצים ללמד את הילדים כמה שיותר, וגם אם לא 'ללמד' באופן מכוון - בכל זאת יש להם תשוקה לראות שהילד לומד עוד ועוד.
אז רוצים כבר מההתחלה להסביר לו כמה שיותר, לקרוא לדברים בשמות.
שיידע שזה כלב, וזה חתול, וזה בית וכו'.
אבל אולי בהתחלה הוא רק צריך לחוות את זה?
את השמות וההגדרות של הדברים הרי רוב הסיכויים שהוא כבר ילמד מתישהו...
ואולי גם בשלב מאוחר יותר של החיים יש פעמים שמספיקה החוויה בלי להפוך אותה למילים?

אולי אנחנו צריכים להיות קצת בשקט???

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 11 אוגוסט 2006, 03:25

בעניין היחס לציורים של הילד.
באמת מאז שקראתי את זה, אז אני רואה ילד מצייר - אני לא שואלת אותו מה הוא מצייר. וגם הפסקתי לצייר להם.
(לפני כן, הייתי מציירת את ה'שטויות' המוכרות והלא יצירתיות שלי כמו פרח, בית, שמש וכו' ומצפה שהם יעתיקו את זה, או לפחות יתלהבו. כשזה לא קרה הייתי מתאכזבת....)

אחות של פוצקיפון, אקרא לה דִבשונית (עכשיו אחרי 3), בגיל שנתיים וחצי לקחה דף ועט, עשתה קשקוש אחד קטן בקצה הדף, הראתה לי, ושאלה 'זה מקסים?'.
כמובן, שאלה רטורית. :-)
(אהבתי את האמונה בעצמה. לא 'זה יפה?' המוכר. אלא 'זה מקסים?')

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 11 אוגוסט 2006, 03:05

כמה הגיגים בעקבות עקרון הרצף באמנות של ילדים:

מתוך הדף הנ"ל אני הבנתי כמה דברים.
  • במיוחד כמה חשוב לילדים משחקי ההתמרחות שלהם עם אוכל. שזה חלק מההבעה שלהם וזה מרחיב את היצירתיות שלהם, וזה חשוב להתפתחות שלהם. חקר החומרים, התחושתיות, היצירה בחומר, הסימנים שהם יוצרים... (נראה לי חשוב למשל, כמו משחק בחול). ושחשוב להניח להם לעשות זאת ולא להפריע.
  • וגם, לא לצייר לילד ! לא להגיד לילד מה לצייר ! ולא לשאול ילד מה הוא מצייר !
כי, יש חשיבות דווקא לדרך שבה הם מביעים את עצמם - בצורת דברים שנראים לנו כקשקושים. וכל התערבות מפריעה לביטוי העצמי הטבעי הזה.

בעניין ההתמרחות באוכל - בעקרון אני די בעד (לא באופן יזום כפי שמוסבר שם, אבל כשזה בא מהילד).
רק מה, לפעמים לא בא לי על כל הבלגאן.
אני מוצאת עצמי לפעמים שאני בוחרת להחזיק את הקערה ולתת לילד כפית כפית לפה, מאשר לתת לו לגעת באוכל או לנסות להאכיל את עצמו עם הכפית.
ואז אני יודעת בתוכי שאני בוחרת בדרך הקלה.
אז אני משתדלת לאפשר את זה, אבל באופן מבוּקר. נגיד רק כשהוא בכסא האוכל, או לתת לו כמות קטנה להתנסויות ו'יצירה' ואת השאר לשמור אצלי וכיו"ב.
ולפעמים גם מניחה לילד ללכת רחוק עם היצירתיות שלו.
למשל ילדונת אחת שטבלה את הטלפון צעצוע שלה בחומוס ועשתה עם זה פוליש לשולחן.
אני אומרת לעצמי, מילא, אפשר לשטוף את זה. מה הביג דיל? ועוד היא כ"כ נהנית.

תינוקת אחת בת 8 חודשים שהייתי אתה, ישבה בכסא אוכל והנחתי את הקערה עם האוכל על המגש של הכסא והאכלתי אותה בכפית.
ראיתי שהיא כל הזמן שולחת יד מהססת אל הקערה, ומרתיעה אותה לאחור.
אני ראיתי שהיא מאוד רוצה לגעת באוכל, אבל משום מה לא מעזה. אז קירבתי אליה את הקערה. אמרתי לה, 'את רוצה לגעת? את יכולה...' אבל היא שוב קירבה את היד ולא נגעה. ניסיתי להראות לה שאפשר, אבל היא לא.
זו תינוקת שהולכת לפעוטון, אז היה לי חשד שכל-כך לא מאפשרים שם לתינוקות לגעת באוכל, ואולי גם כועסים עליהם כשהם מנסים, שזה נטמע בה מאוד חזק, עד כדי כך שהיא מונעת עצמה מלעשות זאת.
כלומר, הדחף הטבעי שלה הוא לגעת, אבל תכנות חדש אומר לה לא לגעת, והיא לא מעזה.
והייתה לי הרגשה שאיכשהו נהרס לה המנגנון הטבעי. זה היה לי חבל.

לפעמים מבוגרים, מרוב שהם רוצים שהילד לא ילכלך אותם או את עצמו או את הסביבה, פשוט הולכים נגד הטבע שלו, ומדכאים את הדחפים הבסיסיים האלה שלו. וזה הורס משהו מאוד פנימי ומשמעותי.

אני יכולה להבין גם את הרצון שלא ילכלכו אותי.
קרה שהחזקתי ילד עליי או לידי, לא בכסא אוכל, בזמן שהוא אכל, ואז לא כ"כ רציתי שהוא ייגע בי .
ומשום מה שמתי לב שלילדים יש נטיה, דווקא כשהידיים שלהם הכי דביקות ומלוכלכות והפרצוף שלהם כולו מרוח, דווקא אז הם רוצים פתאום באיזה פרץ של חיבה לטפס עליך, או לאחוז לך בבגדים, או לטמון את פרצופם המתוק בחיקך וכו'.
ולא משנה כמה מגבות או חיתולים אני אשים למגן, הם תמיד יגיעו למה שלא השכלתי לכסות.
היו פעמים שניסיתי לעצור אותם מגילויי החיבה האלה עד לסיום הארוחה, אבל בסוף הבנתי שמניעת הלכלוך לא שווה את זה. ואמרתי כבר נו מילא... בוא נתפלש לנו ביחד.
האמת, זה משחרר.

בעיקרון אני בכלל בעד התפלשויות. באוכל, בחול, בבוץ וכד'.
מרגיש לי טוב, בריא. מַשהו שנוגע בַּדברים, חי אותם. מין התערבבות כזאת עם העולם. אני מבינה למה זה טוב לילדים.
נראה לי שגם למבוגרים זה יכול לעשות טוב. (אולי בגלל שרובם לא מספיק חוו את זה?)
אבל כמובן שאני מפעילה שיקול דעת עד כמה חשוב לַאמא לשמור על הבגדים, עד כמה החול נראה לי נקי או מלוכלך וכד'.
אם נראה לי אפשרי, אני מניחה לילד לחקור את החומרים כאוות נפשו.

המשך...

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 11 אוגוסט 2006, 02:35

_'האם באמת ייתכן שיהיה בעולם תינוק שאיננו חמוד?!'

חס ושלום_

כמה שאני אוהבת תינוקות וילדים, לא תמיד אני רואה בכל תינוק את אותה מידה של מתיקות וחינניות. יש תינוקות שליבי נמשך אליהם יותר ויש תינוקות שפחות. (לשמחתי לְרוב התינוקות לבי נמשך).
וככל שמדובר בילדים יותר גדולים, ההבחנה הזו עוד יותר מתחדדת.

אני חושבת שהשלב הראשון בשבילי, זה קודם כל לזכור שכל תינוק הוא חמוד, מקסים ומלאכי.
השלב השני, לזכור שכל מבוגר היה פעם תינוק חמוד, מקסים ומלאכי.
(והשלב השלישי, לראות את זה קיים במבוגר בזמן הווה).

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_בייBCטר* » 11 אוגוסט 2006, 02:26

השבוע רציתי לעשות משהו קצת שונה. לקחת את הפוצקיפון למפגש חינוך ביתי.

הייתי אתו בדיוק ביום שהיה מפגש, ושאלתי את האמא אם אפשר לקחת אותו. היא לא נראתה נלהבת אבל אמרה שכן.
הבעיה, אין לנו אוטו. זה סיפור להיסחב באוטובוסים. עד שנגיע הוא כבר צריך לישון. והוא גם היה מצונן. אז ויתרתי.

בהמשך השבוע גיליתי שהגיעה לסביבה חברה מבאופן. הצעתי שנעשה מפגש 'חינוך ביתי' עם התינוק שלה ועם פוצקיפון.
רצינו להיפגש במרכז העיר. בהתחלה האמא של פוצקיפון הסכימה. אבל אח"כ התחרטה ואמרה שהיא ובעלה לא רוצים שהוא ייסע באוטובוסים, ויסתובב בעיר עם כל הזיהום, ויישן בחוץ במקום במיטה שלו. ולא רוצים להפר לו את השגרה. בקיצור לא.

האמת, יש בזה משהו. בכל זאת זה לא מפגש קבוע עם ילדים שהוא יכיר לאורך זמן, אז מה ההבדל בשבילו בין זה לבין סתם יציאה לגינה ליד הבית ואינטראקציה עם ילדים מהגינה?
אז זה היה יכול להיות בעצם יותר בשבילי.
אבל חשבתי שבכל זאת יכול להיות חוויה בשבילו לנסוע אתי באוטובוס וכו'.

אז בסוף החלטנו שהחברה תבוא באוטובוס עם התינוק שלה אלינו. עד שהיא הגיעה פוצקיפון כבר היה שפוך, שתי דקות אח"כ הוא נרדם.
קצת הצטערתי, כי רציתי קצת 'להשוויץ' בו. הוא כזה שובה לב, שאף אחד לא יכול להישאר אדיש. וכשהוא ער הוא כזה מתוק ומלא חיות ופעיל כמו שד משחת.

טוב, אז השכבתי אותו, ואמרתי 'אז לפחות נשב עם החברה ועם התינוק המתוקי שלה, ונהנה מהזמן שלנו ביחד'.
בדיוק היום משום מה החליטה אמא של פוצקיפון להקדים שוב באופן משמעותי, ועל כן מצאנו עצמנו פליטים בגינה.

וזה בערך היה ה'מפגש חינוך ביתי' הראשון שזכה לו פוצקיפון.

(לפחות בדרך לאסוף את החבֵרה התוודענו לכל מיני דברים מעניינים ומשונים כמו ממטרות, איש עם מכונה לגיזום שיחים, חנות ירקות וכיוצא באלה פלאי עולם...)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ההולכת_בדרכים* » 09 אוגוסט 2006, 18:11

שאלתי ברצינות לגמרי!
אני לא יודעת באיזה איזור את נמצאת, אבל בכל אופן אהבתי את הגישה שלך.
יש לך מייל? @}

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אילה_א* » 09 אוגוסט 2006, 11:22

'האם באמת ייתכן שיהיה בעולם תינוק שאיננו חמוד?!'
חס ושלום
הרי תינוקות הם חמודים כדי שנרצה לטפל בהם ויש מין המשותף בתווי הפנים[ המתוקים] לכל גורי היונקים .
אני רואה את זה מאוד חזק כשהכלבה שלי רוצה ללקק לכל תינוק את הפרצוף.
איזה כושר הישרדות היה לתינוק שאינו חמוד ?
אני קוראת אותך את מעלה הרבה נקודות שהן מעניינות גם עבורי בתור מישהי שעוסקת בשמרטפות.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי יערת_דבש* » 08 אוגוסט 2006, 10:07

אפשר להוסיף את זה לעקרון הרצף:
אי-מירכוז-הפלאפון

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי יערת_דבש* » 08 אוגוסט 2006, 09:50

מחשב, ספר או טלפון יש בהם משהו כל כך מרָכז, כל כך שואב את מלוא תשומת הלב של המשתמש בהם, ואת עיניו, שבטח שהילד יעדיף אותך עושה כלים או ספונג'ה.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 08 אוגוסט 2006, 07:28

אם היינו במצב אידיאלי, כפי שכבר הוזכר, אז היו לי עיסוקים משלי באותו זמן. אבל כיוון שאין, לפחות אני נותנת לה לחקור את המרחב לבדה, עם זמינות שלי.

זה מצב שמוכר לכל מי שנמצאת עם הילד לבד ביחד. אבל יש כאן משהו מוזר: עיסוקים "לא פיזיים" כמו מחשב, ספר או טלפון, הם דוחים ולא מרשים לנו לעשות.
לעומת זאת, כשאני סתם יושבת בסלון בלי לעשות כלום, עם כוס שתייה ליד, הוא כן מקבל את זה.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 08 אוגוסט 2006, 02:29

בעניין אחר:
אתמול כשישבתי בג'ימבורי עם ג'ינג'ונת, הבטתי סביבי בוחנת במבטי את התינוקות והפעוטות שראיתי.
הבחנתי בכך שיש תינוקות שאני מוצאת אותם חמודים במיוחד. ויש כאלו שנראים לי פחות מושכי לב.

ואז פתאום עברה בי מחשבה:
'האם באמת ייתכן שיהיה בעולם תינוק שאיננו חמוד?!'

ואחריה הופיעה מחשבה נוספת:
'האם באמת ייתכן שיהיה בעולם אדם שאיננו חמוד?!'

זה רק עיניי שֶטַחו מלראות.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 08 אוגוסט 2006, 02:23

תודה למגיבים.

גם עם משפחות באופן, לא תמיד ברור שזה מקובל לא "לעשות איתו משהו", ולא לעשות לו פוצי מוצי. כאילו ההורה צריך למדוד משהו, ואולי זה טבעי. אולי ההתניות שלי לא נתנו לי להרגיש עם זה בנוח, גם עם משפחות שמחפשות את זה.
כן, יערה, תודה. זו באמת נקודה שעדיין לא כ"כ חידדתי.
מעבר לתחושת האשמה כאילו אני מזניחה את הילד אם לא עושה לו 'פוצי מוצי' כל היום, יש גם את הצורך להצדיק את התשלום שמשלמים לי, ואם ההורים נמצאים בסביבה - להראות להם כאילו שאני באמת 'עובדת'. ולכן, לבייביסיטר יש פה דילמה נוספת מעבר למה שיש לאמא עם הילד שלה.

מתוך הצורך להצדיק את התשלום שמקבלת, אני עשויה לעשות את מה שלא מרגיש לי נכון עבור הילד, ואפילו מזיק.
כאילו שאם משלמים לי זה אומר שאני צריכה 'לעשות'.
כאילו ש'לעשות' זה תמיד רצוי יותר מ'לא לעשות'.
אבל לפעמים מה שאדם נותן זה דווקא טמון ב'לא לעשות'.

כן, להיות בחברת הילד ולהיות פעילה זה הטוב ביותר.
אבל אם בכל זאת לא עושים פעולות בבית בנוכחות התינוק, עדיין לא צריך כתחליף להידבק לו לתחת. זה לא מועיל לו.

כשאני חושבת על זה בלי מטען רגשי, אז ברור לי שמה שהילד מקבל ממני מבחינת קודם כל שמירה על בטחונו ומילוי צרכיו המיידיים (אוכל, קקי וכו'), ומעבר לכך - תחושת חום, אהבה, מגע, ביטחון, זמינות לצרכיו, מרחב התנסות, ותחושה שאני מאמינה בו - כל זה שווה גם שווה את המחיר שמשלמים לי. גם אם אני לא אקפץ סביבו כל היום, ורק אשב לי על הספסל. וגם אם אתנהג כמו סופר-עצלנית (כל זמן שאינני נדרשת לפעולה).
מבחינת מה שהילד מקבל ממני התשלום כבר הוצדק. (בלי להתיימר למושלמות כמובן, ובתנאי הפתיחה הידועים).

אלא מה? ההתניות - כפי שאמרה יערה, כן, ההתניות, והרצון לעמוד באיזשהן ציפיות, הן המחבלות.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי יערת_דבש* » 07 אוגוסט 2006, 10:11

ועוד מצוקה קטנה- גם עם משפחות באופן, לא תמיד ברור שזה מקובל לא "לעשות איתו משהו", ולא לעשות לו פוצי מוצי. כאילו ההורה צריך למדוד משהו, ואולי זה טבעי. אולי ההתניות שלי לא נתנו לי להרגיש עם זה בנוח, גם עם משפחות שמחפשות את זה.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי יערת_דבש* » 07 אוגוסט 2006, 09:49

איזה יופי של בלוג.
אני אספר מנסיוני:
בקשר לדילמה של מה לעשות תוך כדי שאני עם הילד-
בייביסיטר, גם אני לא אוהבת לנקות.
לא, אני אגדיר את זה אחרת- בבית שלי, אני כמעט לא עושה כלום.
אני אוהבת לנקות, אבל זקוקה לחברה בשביל זה אז אני לא עושה את זה בבית.

והנה, כשאני שומרת על ילדים, אני מוצאת את עצמי בודדה ומיותרת כשהילד מתעסק בשלו, ומשום שאני נותנת לו להתעסק בשלו, שלא אולי כמו במיינסטרים, אז הוא באמת עסוק בשלו.
אני כותבת בודדה ומיותרת- גם כי זה מזכיר את תחושת הלבד שמונעת ממני לנקות בבית, וגם בגלל אותה תחושה שאת מתארת, שלהתעסק בו יהיה מיותר ומזיק.

אז גיליתי שממש דחוף לי לעשות גם עבודות בית, רק כאלה שכיף לי לעשות, כשאני עם תינוק.
זאת נראית לי הפעילות הכי טובה שאני עושה "איתו", כי הדבר שאני יכולה לתרום לו הכי הרבה זה אותי עסוקה ואם כבר אז בפעולה נשית. תחשבו, יש משהו נשי, מדיטטיבי כמעט, בלקפל כביסה למשל.
ואז גם אני לא מרגישה בודדה ומשועממת.

זה לא אומר לקרצף רצפות כל היום, ברור.
כבר קרה לי שאמהות נבהלו מהבקשה שלי לעזור (או שזה היה דוקא הבעל שנכנס הביתה וראה אותי "עושה משהו") אבל בסופו של דבר הן שמחות. אה, כן- וגם רמזתי על מה אני לא אוהבת לעשות.

אני אולי מבינה עכשיו משהו-
כשאני באה לטפל בילדים, אני מגייסת איזשהו אינסטינקט עתיק, כנסיון מקצועי וכמורה דרך.
הוא גם אומר לי לקום ולעשות משהו.
אני כמובן לא מבקרת אותך, בייCBטר יקרה, רק תורמת משלי.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי מא_צ'י* » 07 אוגוסט 2006, 09:14

קוראת ומתעניינת
{@

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי תמרוש_רוש » 07 אוגוסט 2006, 08:39

איזה בלוג יפה.
מה שאת מתארת על פרידה והכל מזכיר לי את העבודה שלי בגני ילדים. אני עובדת כמחליפה, כל פעם בגן אחר, ונכנסת לילדים בהצנחה גמורה, לא הספיקו לקלוט שאני שם וישר אני מתחילה לנווט אותם, כי זה התפקיד ובשביל זה קראו לי.
לפעמים זה לא קל.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 07 אוגוסט 2006, 01:34

תגידי, אפשר להזמין אותך לעבוד אצלנו?

ההולכת, תהיתי אם שאלת ברצינות, אז לא ידעתי אם לענות ברצינות.
אם כן, אז חלק מהזמן שלי פנוי כרגע.
על כל פנים, אולי תרצי לקרוא עוד קצת בבלוג כדי להיות בטוחה ;-).

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אמא_בבית* » 06 אוגוסט 2006, 22:55

אני לא מתעמקת כרגע בשאלות, רק רוצה לאמר שאני מאוד אוהבת את הגישה שלך ואת השיתוף. הילדים שלי אף פעם לא נשארו עם בייביסיטר (לעומת זאת חלקם היו בגן) ולאחרונה עלה נושא הבייביסיטר אצלינו. הייתי מאוד שמחה למצוא מישהי כמוך.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 06 אוגוסט 2006, 19:56

תודה לכן.

היום הייתי עם הקטנה מההודעה הקודמת. יש לה תלתלים ג'ינג'יים מתוקים מתוקים. ועל כן נקרא לה ג'ינג'וֹנת. היא בת שנה.
מאז הפעם שתיארתי קודם, כבר היינו יחד מספר פעמים, ואנחנו כבר ממש חברות טובות.

הבאסה, שהם גרים באזור חסר פארקים/גינות/ירוק בעיניים - לחלוטין. אז אין כמעט לאן לצאת. וגם אצל המטפלת שהייתה השנה - רק בבית. המתוקונת בקושי יודעת מה זה עץ. מה זה פרח. הגינה היחידה שמצאתי בסביבה היא כזאת מעופשת, שעדיף כבר להישאר בבית. בכל אופן כשבכל זאת לקחתי אותה לגינה וניסיתי להעמיד אותה על החול, היא נורא פחדה. היא לא יודעת מה זה חול. חבל.

אז היום הלכנו לג'ימבורי. איזה כיף ! :-P. הגיעו ימים מוזרים שאני אשתף פעולה עם קניונים וג'ימבוריים למיניהם.
דבר ראשון התפעלתי כשנכנסתי שהטייפ ניגן שם שירים של מבוגרים. אבל שִמחתי לא ארכה זמן רב, והחליפו לשירי ילדים.
הג'ינג'ונת נהנתה, זה כן.
בהתחלה התיישבתי אתה שם על המשטח, והיא נצמדה אליי. נתתי לה להיצמד וחיבקתי אותה. מצדי, אם היא רוצה להידבק אליי כל היום היא יכולה.
פעם כשהלכתי עם אמא שלה ואיתה לבקר חברים שלהם, אז הילדה נצמדה לאמא, והאמא שלה, פולניה טובה, לא נעים לה מה יחשבו, אז היא כל הזמן מנסה לשכנע את הילדה לעזוב אותה ו'להשתלב'. וכמה שהיא מנסה לדחוף אותה להשתלב, הילדה יותר נצמדת אליה. אני רואה את התפתלויות ה'לא נעים' של האמא, ויש לי הרגשה שאני יודעת מה יעזור, אבל לא תמיד יש את המילים להגיד.
מה שקרה היום, שאחרי כמה רגעים שנתתי לה להיצמד אליי, היא התחילה להרגיש ביטחון להתרחק, ואח"כ אפילו שהיה לי חשק שמדי פעם תבוא לחיבוק - היא כבר הייתה עסוקה מדי. :-)

אני שוב רוצה להגיד, ראיתי אמהות שהולכות אחרי הפעוט שלהן ממש ממתקן למתקן וממשחק למשחק - וזה לא נראה לי. אני מעדיפה דרך אחרת.
אני פשוט יושבת שם. היא תופסת את המרחב ומשחקת. מוצאת לה כל פעם עניין אחר.
מדי פעם נוצר בינינו קשר עין. חיוך. מדי פעם אני מזמינה לחיבוק. היא באה או לא. מדי פעם אני משתלבת איתה במשחק, היא נהנית וצוחקת, ושוב ממשיכה במשחק לבדה ואני חוזרת למקומי.
אם היינו במצב אידיאלי, כפי שכבר הוזכר, אז היו לי עיסוקים משלי באותו זמן. אבל כיוון שאין, לפחות אני נותנת לה לחקור את המרחב לבדה, עם זמינות שלי.

נכון שאפשר להגיד שאני סתם מתעצלת. אולי :-D
אבל, באמת, לדעתי כך ארצה לנהוג גם עם הילדים שלי. וגם אם מאיזושהי סיבה תהיה לי בייביסיטר לילדיי - כך ארצה שתנהג אתם.

אני למדתי כאן בבאופן גם לא לכוון את הילד אל השימוש 'הנכון' במשחק או צעצוע ולתת לו לגלות לבד. ובאמת אני משתדלת לא לעשות זאת, וגם היום הנחתי לה לגלות.
אבל אני מודה שלפעמים קשה לי להתאפק. ולפעמים כשאני כן מתאפקת, והילד באמת מגלה את השימוש המיועד של הצעצוע - אז הפולניה שבתוכי מתמוגגת. אני מקווה שיש לי תקנה.

מה שקרה בהמשך זה, שפתאום שמעתי מישהו קורא בשמי, והנה אני רואה את פוצקיפון עם אמא שלו. כמה ימים שאני לא רואה את פוצקיפון אני ממש מתגעגעת, מיד לקחתי את ג'ינג'ונת על הידיים וניגשתי אליהם. ולמרבה הפתעתי - לא ראיתי שום הבעת התלהבות מצדו. להפך. התעלמות מוחלטת. הוא מסתכל לצד השני. אני מנסה מכיוון אחר, הוא מסובב את הראש כאילו פתאום נהיה שם נורא מעניין. בחיים זה לא קרה. בד"כ ברגע שהוא רואה אותי הוא מנסה לזנק אליי מהידיים שלה, ואם אני לא לוקחת אותו מיד, הוא מתחיל לייבב.
אז הגענו למסקנה שכנראה הוא מקנא.
קרו פעמים שכשהייתי אתו הרמתי איזה תינוק אחר, או אפילו ליטפתי, ומיד הוא התחיל ליילל.
באותן פעמים הוא קינא, אבל בכל זאת הוא ראה שאני אתו.
אז אפשר להבין, שהוא כ"כ רגיל שאני 'שלו' ופתאום הוא רואה אותי בכזאת אינטימיות עם תינוקת אחרת, וזה לא רק לרגע. אלא עכשיו אני איתה ולא אתו. אולי זה מבלבל, ואולי מעורר קנאה.

האמת, ברגע הראשון קצת נעלבתי, מודָה. וגם קצת דאגתי. האם זה נורא בשבילו? האם דבר כזה עשוי לחרות בו רושם?
(מה אתם חושבים?)

לשמחתי לאט לאט הוא התחיל קצת להפשיר. אבל עדיין הייתה בו איזה זרות כלפיי. ממש לא פוצקיפון שאני מכירה.
(מקווה שהוא לא ינטור לי :-/)

בכל אופן, אני שוב תוהה: האם הקנאה היא רע הכרחי? או אולי גם היא נובעת ממירכוז-יתר, והייתה עשויה להימנע לו ידענו איך למרכז פחות?
(איני יודעת את התשובה, רק תוהה...)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ציירת_הקומיקס* » 06 אוגוסט 2006, 17:09

סה"כ אני לוקחת בחשבון שאולי חלק מן ההורים לילדים שאני שומרת עליהם קוראים פה, אז לא כל דבר אפשר לכתוב.


אם זו את- אז כן אני קוראת... (())

אבל תכתבי חופשי.. מעניין לראות את הצד השני (את זה שאת משקיעה הרבה מחשבה בעבודה שלך, שוב אם זו את, אני יודעת).

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי בשמת_א* » 06 אוגוסט 2006, 16:54

ניסיתי להציע לה מיני מאכל, או צעצועים - זאת למרות שאני מאוד לא בעד הסחות דעת - אבל היא סירבה להכול.
"ילדה קטנה, את רוצה ממתק?
לא רוצה!
ילדה קטנה, את רוצה משחק?
לא רוצה!
ילדה קטנה, את רוצה דוב?
דוב הוא לא טוב!
ילדה קטנה, את רוצה בובה?
תודה רבה!"
(מיריק שניר, "לא רוצה", על ילדה קטנה שההורים שלה הלכו והיא נשארה "בוכה, בוכה, בוכה").

וגם אני חושבת שעשית הכי טוב שהיה אפשר לעשות בסיטואציה הזאת. |Y|

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 05 אוגוסט 2006, 22:18

מאוד מאוד קשה לי כשתינוקות בוכים כשהאמא הולכת.
זה כמובן קורה בד"כ עם כאלה שלא מכירים אותי הרבה זמן. כי בקשר לאורך זמן בד"כ מרגישים נוח להישאר אתי.

פעם חשבתי לעבוד בגן ועבדתי שם כמה ימים לניסיון. כמה ימים התחלתי את העבודה בשעה מאוחרת. ואז יום אחד הגעתי מוקדם בבוקר, בזמן שיכולתי להיות עדה לבואם של הילדים לגן ולתהליך הפרידה מההורים. למרות שתהליך הפרידה בין ההורים לילדים נעשה באופן מאוד הדרגתי, עם הרבה קשב לילד, עדיין היו ילדים שברגע שההורה עמד ללכת (ולפעמים כבר לא היה יכול להישאר יותר) - התחילו לבכות, השתטחו על הרצפה בבכי, או נצמדו לו בכוח לרגל. היה לי כ"כ קשה לראות את זה שכמה פעמים נכנסתי לשירותים כדי לבכות.

בשנה שעברה הייתי כמה פעמים אצל ילד בן שנה. הבעיה הייתה שהוא עדיין לא הכיר אותי ממש והאמא הזמינה אותי בתדירות לא גבוהה, כך שלא הייתה לו הזדמנות להתרגל אליי. פעם אחת הוא בכה כ"כ, שאמרתי לאמא, מצדי לא אכפת לי לחזור הביתה בלי שתשלמי לי אם את מעדיפה לבטל את זה. אבל היא אמרה שהיא חייבת ללכת, ושאתקשר אליה אם זה לא יסתדר. בהמשך אותה פעם הוא אמנם הפסיק לבכות, אבל נראה לי שפוף כזה. כאב לי הלב.

במצבים כאלה, כואב לי הלב על הילד. וגם קשה לי בעצמי. אני יודעת בהגיון שזה לא קשור ליכולות שלי, אבל מרגישה כישלון כשאני לא מצליחה לתת לו הרגשה מספיק טובה אתי.

אני חושבת שעדיף קשר לאורך זמן, מקשרים כאלה מזדמנים ולא תדירים. כי בקשר לאורך זמן אפשר יותר ליצור קשר טוב עם הילד, שהוא מרגיש ביטחון.

יש אמנם ילדים שכן התרגלו אליי בקלות אפילו בפעם ראשונה. אולי זה קשור לזה שהם הולכים מגיל צעיר למשפחתון וכאלה. הייתי פעם עם תינוקת כזו בת שנה, שלא הראתה שום סימן לכך שמשהו מוזר לה, או מפריע לה. והגיבה אליי באופן של שיתוף פעולה מלא.

בוודאי שזה לא אומר שאני בעד משפחתונים.

הבעיה, שגם כאשר נוצר קשר לאורך זמן, לפעמים יש צורך לעבור שלב ראשוני של קושי. אמנם לפעמים אמהות נוכחות אתי יחד עם הילד בפגישות הראשונות, אבל זה לא תמיד עוזר.
לאחרונה התחלתי לעבוד עם תינוקת מתוקונת בת שנה. היא הייתה מלאה חיוכים אליי כל זמן שהאמא הייתה שם. אבל ברגע שהיא הלכה - איזה בכי.
ניסיתי להחזיק אותה על הידיים, אבל היא התפתלה ורצתה לצאת. כשהורדתי אותה, היא הושיטה לי ידיים שאקח אותה. וחוזר חלילה.
ניסיתי להציע לה מיני מאכל, או צעצועים - זאת למרות שאני מאוד לא בעד הסחות דעת - אבל היא סירבה להכול.
היא שוב ושוב זחלה מהסלון אל המסדרון, כנראה לחפש את ההורים וחזרה לסלון.
בסוף הבנתי שכל מה שאני מציעה לה לא יעזור.
ושגם אם אני אתערבב אתה רגשית אני לא אעזור לה. כי היה לי מאוד קשה לראות את זה וכמעט בכיתי.
אבל הבנתי שאיני מועילה כשאני מתערבבת רגשית.
אז ישבתי בשקט על הספה.
היא המשיכה לזחול למסדרון וחזרה. כל פעם הושטתי לה ידיים כשראיתי שהיא רוצה שארים אותה. והנחתי אותה כששוב התפתלה לרדת.
הייתי זמינה בשבילה, אבל שידרתי שקט.
כך קרה עוד מספר פעמים.
עד שהתחילה להירגע. ונשארה בזרועותיי.
בסופו של דבר התחילה לחייך, נרגעה ובשאר היום הייתה מאוד רגועה ומחוייכת.

זה היה מצב קשה לי, אבל אני חושבת שעשיתי הכי טוב שהיה אפשר לעשות בסיטואציה הזאת.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 05 אוגוסט 2006, 22:14

תהייה יותר עמוקה בקשר לכל הקונספט הזה, וגם איך זה מתבטא באימהוּת
יופי של רעיון ויופי של בלוג @}

_לוונדר, אכן התלבטתי על כך, אולם הגעתי למסקנה שבאנגלית קוראים משמאל לימין, כך שהמילה תיקַרא: הביי - BC - טר.
מה אתם חושבים?_
אני חושבת שזה נקרא מצוין כך.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 05 אוגוסט 2006, 21:59

בעצם, השתמע מהבלוג שאני שומרת רק על ילד אחד. אבל יש לי כמה. רק שהוא מאוד דומיננטי אצלי, אני אתו כבר הרבה זמן, וקשורה אליו.

אולי אספר את סיפורו, אם האמא תסכים.
סה"כ אני לוקחת בחשבון שאולי חלק מן ההורים לילדים שאני שומרת עליהם קוראים פה, אז לא כל דבר אפשר לכתוב.

אני יותר אוהבת לעבוד עם משפחות באופניות. נוח לי יותר עם הגישה, עם האווירה. ולפעמים אני גם לומדת מההורים.
לפעמים אצל משפחות מסוימות, בעיקר כאלה שלא הגעתי אליהן דרך באופן, נתקלתי בדברים שהיו קשים לי.
פעם תינוקת בת 7 חודשים בכתה כאשר האמא עמדה ללכת, אז האמא אמרה לי שהתינוקת עושה עליה מניפולציות. וכשהושיבה את התינוקת בכיסא האוכל והתינוקת בכתה, אז האמא אמרה לה: 'אם את ממשיכה לבכות אני לא מרימה אותך'.

אני משתדלת לא להאשים את האמא, אני יודעת שזה חוסר מודעות, וקושי שלה שהיא לא יודעת איך להתמודד אתו - אבל מאוד קשה לי עם זה.
למרות שיש כאלה שאמרו לי שדווקא במקומות כאלה אני יכולה לתרום יותר, אני מרגישה שלא. קשה לי להיות במקומות כאלה.
לשמחתי, אחרי כמה פעמים היא אמרה שכיוון שהיא התחילה לעבוד יותר ואין לה כמעט זמן עם הילדה, אז אחה"צ היא מעדיפה להיות עם הילדה ולא שאני אשמור עליה. אני מאוד שמחתי בשביל הילדה, למרות שזה אמר בשבילי פחות עבודה.

זה מצחיק, אבל לפעמים אני ממש רואה איך יש לי בתוכי רצונות מנוגדים - מצד אחד רוצה יותר עבודה, ומצד שני רוצה שהאמא תהיה עם הילד. כך שאם אמא מבטלת, אני מצטערת, אבל שמחה בשביל הילד.
או כשהאמא אומרת שהיא לא יודעת מתי תחזור, אני לפעמים מקווה שהיא תחזור מאוחר, אבל חושבת שבעצם בשביל הילד עדיף שהיא תחזור מוקדם.

זה פחות מטריד אותי עם הפוצקיפון, שאני אתו כבר הרבה זמן, כי באמת טוב לו אתי.
(להבהרה: אני נמצאת אתו רק מספר שעות 2-3 פעמים בשבוע. רוב הזמן הוא עם האמא).

אני אתו מגיל 5 חודשים, כך שהתרגל אליי עוד לפני הגיל שבוכים כשאמא הולכת. רק לפני איזה חודשיים (עכשיו בן שנה ו- 3) הייתה לו תקופה שהיה בוכה קצת כשהייתה הולכת, וזה עבר.
עכשיו כל פעם שאני באה, הוא מנסה בכוח להישמט מהידיים של אמא שלו לעברי. ולפעמים כשהוא לא רגוע אתם - דווקא עליי הוא מניח את הראש ונרגע.
ברור לי שאני לא תחליף אמא, אבל זה נעים להרגיש כמה שהוא שמח בחברתי. (וכן, קצת טפיחה לאגו. :-P)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 05 אוגוסט 2006, 21:41

המון תודה על תגובותיכן.
וגם על ההצעות לפעילויות עם הילד - חלק מהן מדברות אליי, ואולי אעשה ליישומן.

רציתי רק להדגיש שהלבטים שאני מעלה כאן לא קשורים דווקא להיותי עם הילד הספציפי הזה ולהתלבטות מה לעשות אתו, כי איכשהו אנחנו הוֹוים מאוד נפלא ביחד. אלא תהייה יותר עמוקה בקשר לכל הקונספט הזה, וגם איך זה מתבטא באימהוּת.
התהיות עולות גם כאשר אני עם ילד, וגם כאשר אני צופה בהורים וילדים - מיינסטרימיים או באופניים.
לדעתי, בחיים המערביים, בין שהילד מקבל את מה שהוא זקוק ובין שאינו מקבל את מה שהוא זקוק - בדרך כלל הוא יותר מדי במרכז.

אהבתי את התיאור שלך בשמת. אני מבינה את הנקודה שאת מעלה. אבל עדיין, אנחנו לא חיים בשבט, ואני מנסה ללמוד יותר איך אפשר לחיות כמו שאנו כן חיים ועדיין לא להגיע למצב של מירכוז-יתר.

תכתבי קודם את ה C ואח"כ ה B
לוונדר, אכן התלבטתי על כך, אולם הגעתי למסקנה שבאנגלית קוראים משמאל לימין, כך שהמילה תיקַרא: הביי - BC - טר.
מה אתם חושבים?

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי לוונדר_סגול* » 03 אוגוסט 2006, 17:36

בייCBטר,
תכתבי קודם את ה C ואח"כ ה B
לשנות לך את שם הדף?

< איך שזו חוזרת, ישר עושה פה בלגנים ;-) >

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי נועה_בר* » 03 אוגוסט 2006, 16:33

ואז פתאום אני חוששת שאולי מה שאני עושה זה 'הזנחה'. ואז יש לי רגשות אשמה.

וכמובן שאני עושה זאת מתוך מחשבה עמוקה ואכפתיות ולא להפך (כמובן, בדברים החשובים בתיאום עם הרצונות של האמא) - ועדיין לפעמים מכרסמים הספקות והאשמה.
לדעתי זוהי התמודדות מאוד טבעית מול ילד, גם לאימא שלו. אני מוצאת את עצמי חושבת בהרבה רגעים מהיום האם זה נכון? טוב? אולי צריך אחרת?
זוהי חקירה ממש שאין עליה תשובות מוכנות מראש - כל ילד הוא אחר וכל יום זה סיפור חדש..
כאן באמת אפשר לקבל תשובות מהילד - אם נמצאים איתו מספיק זמן ומכירים את התגובות שלו אפשר יהיה להבחין בתגובה כאשר הוא "יוזנח".
וגם, זה זמן מצויין לחזק אינטואיציות לקראת האימהות שלך :-) אולי אם עולה בך המחשבה על הזנחה תוכלי לגשת ולחבק ( וודאי לא באמצע משחק, אבל בין לבין ) לשאול אם הוא רוצה משהו.

כך שאם האֵם בבית עם התינוק עסוקה בענייניה כשהוא ליַדה, ולא נותנת לו תשומת לב מיוחדת - אבל כן נותנת לו אותה בכל פעם שהוא מבקש אותה - נראה לי שזה הכיוון הנכון.
ובהמשך..
לעשות דברים בבית זה לא הכיוון שמתאים לי.
לעשות דברים בבית או להיות עסוקה זה לא בהכרח "עבודות משק בית" יש המון דברים שאפשר להתעסק בהם בבית - השקיית עציצים/גינה, תפירה ותיקונים קטנים, הכנת אוכל (לחתוך מלפון :-P) קיפול כביסה או תליה שלה ועוד דברים שהם שלך - כתיבה, קריאה, סריגה.. וכו'.
גם יציאה עם עניין משותף כמו תשלום חשבון בדואר או הפקדה בבנק או קניות בסופר כל אלו הן חוויות מצויינות למילוי הזמן עד שאימא חוזרת, מלאות עניין - יחד ולחוד.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ההולכת_בדרכים* » 03 אוגוסט 2006, 15:03

הבלוג הזה ממש מרתק בעיני, ועוסק בלבטים רבים שאני נתקלת בהם כאמא לתינוק בן שנה.
בהמשך לתיאור המקסים של בשמת א,
אולי את יכולה ללכת איתו למפגשים אם יש באיזור שלכם? או לנסות ליצור מפגש?
לנסות להיות איתו בסביבה שמעניינת בפני עצמה, כך שלאו דווקא האינטרקציה ביניכם תהיה העיקר.
כשנמצאים בחוץ או בחצר זה קל יותר.
העובדה שאת לא משתמשת במנשא מגבילה קצת את האפשרויות, אבל תמיד יש בסביבה הקרובה מוקדי עניין פוטנציאליים.
כמו הרעיונות המעולים שהציעה אילה במעלה הדף.
אפשר להסתובב בחנויות מכלמיני סוגים ולמשש מוצרים צבעוניים <חרוזים,בדים,ירקות,כלים, כלי נגינה...>,
לפגוש כלבים בפארק, לקטוף צמחים בשדה או ברחוב, להשפריץ מים מצינור או משלולית...
כל דבר שהיישוב בו אתם נמצאים מציע, מעין טיולים קטנים של היכרות עם השכונה.
גם אם את לא גרה בסביבה, תמיד יש סידורים קטנים שאפשר לעשות בעיר אחרת- לקנות משהו קטן, לשלם חשבונות, לשכפל דפים ועוד כיד הדמיון הטובה.
נכון שבזמן הזה את צמודה אליו ולא ממש עוסקת בענייניך כפי שהיית עושה בלעדיו,
אבל זה יותר קרוב לחיים האמיתיים מאשר משחק משותף בקוביות או צפייה בקלטות.
אני רואה עם הבן שלי שמשחק בצעצועים תמיד פחות מעניין אותו ממישוש ירקות, ענפים, עלים ו...שלטים :-)
< ואז לי יש זמן לכתוב בבאופן |Y| >
תגידי, אפשר להזמין אותך לעבוד אצלנו?
@}

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי בשמת_א* » 03 אוגוסט 2006, 10:41

ורואה אצלם את האגביות של הטיפול בילדים כעוד חלק מהחיים ולא העיקר בהם
כמובן, אבל זה הרי מתאפשר מפני ש:
  • החיים כוללים כמעט כל הזמן את רוב בני השבט מסביב.
  • החיים מתנהלים בחוץ, בטבע (בדומה לפארק הירדן).
  • אין חשמל ואין טכנולוגיה, שתקצר פה היריעה מלתאר כמה הם מפריעים לגידול ילדים באופן טבעי.
  • כל החיים של המבוגרים מבוססים על דברים פיזיים ועל מערכות יחסים : אף אחד לא עובד שם על מחשב, לא צריך להגיש דו"ח למס הכנסה, לא קוראים ספרים או עיתונים, לא כותבים מכתבים או שום דבר אחר, לא עורכי דין, לא מורים, לא בית ספר, לא שיעורים, הכל הכל הכל הכל דברים בקצב של בני אדם, בעומס עבודה שמותאם לבני אדם, אין דדליין לכלום, אין "צריך" ואין "חובה" ואין שום דבר שגורר אותך לחיות בעתיד ("לחסוך לדירה", "להתכונן לנסיעה לחו"ל", "ללמוד לבחינות"), אין בעל שהולך לעבודה וחופשה משפחתית וביטוח דירה, הבעל שהולך לצוד לא עושה את זה בתור ג'וב עם בוס מ-8 עד 5 כל יום, הילדים יכולים להשתתף ברמות שונות בכל פעילות - החל מלינוק על אמא כשאמא עובדת, וכלה בלבשל או לצוד בעצמם.
תדמייני שאת עושה בייביסיטר בפארק הירדן - האמא והאבא השאירו אצלך את התינוק וקפצו לחד נס או איך קוראים לזה בשביל להצטייד במכולת.
מה את עושה שם?
מחזיקה את התינוק על הידיים והולכת לפטפט עם חברות וחברים, נכון?
התינוק בדיוק רואה פעוט משחק במשהו ורוצה לרדת לאדמה ולשחק לידו.
או שאת נכנסת איתו לירדן ונותנת לו לגעת במים הקרים, ואתם מוקפים עוד באופנים עם ילדים ותינוקות, כולם משתעשעים ומפטפטים.
או שאת נותנת לו לשחק באבנים ובעלים בזמן שאת עוזרת לאמא אחרת לפתוח כיסא מתקפל.
או שאת מתיישבת איתו במעגל שמקלף וחותך ירקות לבישול משותף כי תיכף עושים מדורה.
הכל פתוח.
כל האוהלים אחד ליד השני.
כולם שם או בירדן, הולכים וחוזרים.
אקשן.
אוויר פתוח.
יש עם מי לדבר ולצחוק.
מעניין לתינוק.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי תבשיל_קדרה* » 03 אוגוסט 2006, 07:21

מה עם להביא לעצמך סריגה/תפירה? (יחד עם עוד כדור צמר בשביל שהתינוק ישחק)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 03 אוגוסט 2006, 02:32

אני כמובן מתכוונת לשתף גם בדברים ה'לא נחמדים' שאני עושה (כמו חיטוטים בארונות של המטבח :-P. סתם. זה נורא נחמד. ברור שאני עושה את זה, לא?).
או דברים שאמהות מסוימות עשויות להתפלץ מהם (אני מקווה שרק אמהות מיינסטרים, אבל אין לי ערובה לכך).

זה הרי בלוג מהחיים.

(לא את כ-ל הדברים האלה כמובן. אני אשתדל לא לגרום להתקפי לב...)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 03 אוגוסט 2006, 02:06

העוגיה, אם אנחנו מכירות אז אני לא מקשרת לשם הוירטואלי שלך.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 03 אוגוסט 2006, 02:06

נועה, (נדמה לי שאת מזהה :-))
אני חיפשתי מטפלת ובפירוש אמרתי שאני רוצה עוד דברים מסביב בבית - כפי שכתבתי לאילה לפני שראיתי את תגובתך, לעשות דברים בבית זה לא הכיוון שמתאים לי.

לי היה חשוב להבחין בכך שלא כל משחק יחד יהיה בנוי על זה שהיא מפעילה אותה.
אני בהחלט לא מפעילה. כל רעיון ההפעלה של ילדים נראה לי שגוי מעיקרו.
אבל גם לא נראה לי שאני אמורה לשחק אתו כ"כ הרבה. (ולא מתוך עצלות). כשאני מניחה לו הוא מפעיל את עצמו נורא בכיף. אבל אני עושה את זה בווריאציות. לפעמים מניחה לו לשחק ממש עם עצמו, ואין לו שום בעיה עם זה, ואני עושה עצמי לא מסתכלת ולא מתערבת. לפעמים מן הצד יוצרת אתו קשר עין, ומגיבה אליו. לפעמים יורדת אתו לשטיח ומשחקת אתו. לפעמים לוקחת אותו למיטה הגדולה ומתגלגלים עליה ומתחבקים וצוחקים.
יש הרבה ביחד, אך נראה לי חשוב שיהיה לו גם את הלבד. כל זמן שזה טוב לו כמובן.
נראה לי שאני קצת יותר מדי מותנית להגיב אליו על כל פיפס, כל הברה שהוא מוציא מהפה (ואני אכן עונה לו כשהוא 'מג'ברש'), וכל דבר חמוד שהוא עושה. ועל זה אני משתדלת לעבוד.

בכלל, כבר חשבתי על זה הרבה, לא נראה לי כ"כ שמבוגרים הם אלה שנועדו לשחק עם ילדים. משהו בזה לא תקין.
ובעקרון הרצף בכלל היא מציינת שלא הייתה הרבה תקשורת בין המבוגרים לילדים, וזה היה כך באופן טבעי ובריא.
אבל כמו שבשמת הזכירה, אין לנו שבט, אז אין פה ילדים בכל מיני גילאים שישחקו אתו. ולכן הדילמה.
וגם, קשה לי לדמיין שלא אהיה בתקשורת עם הילדים כמו שהיא מתארת בספר. בטח שאני רוצה לדבר אתם, ולשחק אתם, ולצחוק אתם. קודם כל בשבילי, ופחות בשבילם. כי אני זו שלומדת מהם.

מה שהוא צריך זה את אימא שלו
נועה, זה ברור לי בלי שום ספק. לפעמים יש לי רגשי אשמה (פולניה, מה לעשות? :-)) שאני משת"פית, ועושה יד אחת עם האמא שהולכת ומשאירה אותו אצלי. כמו שותפה אני לדבר עברה.
אבל, לא כתחליף לאמא, אלא כדבר הכי טוב שיכול להיות לו אם האמא במילא לא שם - זה אני רוצה להיות.
(ואני חושבת שלמרות ההתלבטויות או בנוסף אליהן, אני אכן עונה על ההגדרה הזאת...)

עדיין אני חושבת שאנשים רבים (באופן ומיינסטרים כאחד) משקיעים בילדים אנרגיה בכמות לא טבעית ולא הגיונית בכלל - מעבֵר לכוחות שלהם, ומעבר למה שהילד צריך.
זה מתחדד לי כשאני משווה לנגד עיניי שבט כשבט היקוואנה, ורואה אצלם את האגביות של הטיפול בילדים כעוד חלק מהחיים ולא העיקר בהם. (לזכרוני, לידלוף אמרה משהו על זה בראיון עם רון ג (אולי המורחב באנגלית-?) - משהו כמו שיש לנהוג בילדים באופן אגבי, ולא לטפל בהם בכפפות של משי).

אני חוקרת אם ואיך זה יכול להיות אחרת.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 03 אוגוסט 2006, 01:32

בשמת, מה שכתבת אכן נתן לי חומר למחשבה.

אמא לבד עם ילד בכור לבד בבית שלא מתייחסת לילד - זה יכול להיות "אי מירכוז" חיובי, וזה יכול להיות גובל בהזנחה והתעלמות.
אז זה גם בהמשך לשאלה של נועה בר למה אשמה?
כי למרות שאני משתדלת לפעול מתוך תחושת הבטן שלי, ובגדול אני מאוד מרגישה ומאמינה שהכיוון שלי נכון, עדיין לעתים עולים בי ספיקות כאלה ואחרים, במיוחד אל מול ההשקפות של המיינסטרים, ומול הרעיונות שגדלתי עליהם - ואז פתאום אני חוששת שאולי מה שאני עושה זה 'הזנחה'. ואז יש לי רגשות אשמה.

למשל כשאני נותנת לו קצת לשחק לבד. או בנושאים אחרים - כשאני לדוגמא לוקחת אותו לגינה עם ביגוד מינימליסטי והוא נראה כמו מוגלי, כולו מפולש בחול, וכל המטפלות שם מסתכלות על 'הילד המוזנח'.
וכמובן שאני עושה זאת מתוך מחשבה עמוקה ואכפתיות ולא להפך (כמובן, בדברים החשובים בתיאום עם הרצונות של האמא) - ועדיין לפעמים מכרסמים הספקות והאשמה.

אך אם אחזור למשפט של בשמת זה יכול להיות "אי מירכוז" חיובי, וזה יכול להיות גובל בהזנחה והתעלמות. - יש איזשהו כלל בסיסי שאני משתדלת לעקוב אחריו ואולי עונה במשהו על התהיה הזאת (חילקתי את הכלל ל-2):
  1. קודם כל, בעקרון אני אמורה לתת לו רק את מה שהוא מבקש. רק כשהוא מבקש. למשל תשומת לב. ולא לתת בלי שביקש אותה. (מה שהבנתי מעקרון הרצף).
או האכלה - לתת כשהילד מראה סימנים שהוא רוצה, ולא לפני כן.
(כמובן שיש יוצאים דופן, אבל זה קו מנחה).
  1. כשילד צריך משהו הוא מבקש אותו בדרך כזו או אחרת.
כמו נדמה לי שמישהי כתבה פה פעם תשובה על זה ששאלו אותה אם נוח לילד במנשא. היא אמרה שאם לא היה לו נוח כבר היו שומעים את זה. ילדים מודיעים כשלא נוח להם, או כשהם רוצים משהו.
וכנ"ל, נדמה לי שקראתי איפשהו במקרה שחוששים שלילד קר מדי (הורים שנוהגים לעטוף בשכבות על גבי שכבות).
אז אם לילד משהו לא טוב או לא נוח - שומעים את זה. (במקרה שלא דיכאו לו את הרצונות).
ואם הוא רוצה משהו - שומעים את זה.

כך שאם האֵם בבית עם התינוק עסוקה בענייניה כשהוא ליַדה, ולא נותנת לו תשומת לב מיוחדת - אבל כן נותנת לו אותה בכל פעם שהוא מבקש אותה - נראה לי שזה הכיוון הנכון.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי ה_עוגיה* » 03 אוגוסט 2006, 01:11

קוראת אותך (אנחנו מכירות ואת מי שאני חושבת שאת?)

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 03 אוגוסט 2006, 01:06

תודה על התגובות.

אילה, אני ממש לא חושבת שבכסף שמשלמים לי אני אציע בהתנדבות להוסיף לעצמי עבודה. אני אמנם בייביסיטר בכלל לא קונוונציונלית, אבל לא מטורפת.
גם אם היו משלמים לי יותר לא הייתי עושה עבודות ניקיון. אני מראש אומרת 'בלי עבודות בית'.
להיות עם ילדים אני אוהבת. לנקות לא.
ילדים מרוויחים אותי, כי אני או-ה-בת להיות אתם. הבית לא ירוויח אותי.
אני עושה מה שאני אוהבת.

ואם נחזור בכל זאת לעניין הפעילות, לי עצמי אין משימות מיוחדות לעשות בד"כ, ומה שיש זה לא אזור מגוריו (כמו בנק או דואר). חוץ מהרמת טלפונים, שכידוע זה לא גורם לטלטלות פיזיות מיוחדות. :-P
הרעיונות שהעלית כמו לאסוף תותים וכאלה, מצאו חן בעיניי. - אני אבחן אם הם ישימים בשבילי.

אבל בכל אופן, אני לא משתמשת הרבה במנשא. למרות שאני מאוד מאוד בעד מנשא.
מכמה סיבות:
  • לרוב האמהות שעבדתי או עובדת אצלן (גם מבאופן) אין מנשא או שאינו בשימוש.
  • מאוד קשה לי עם הגב. אז גם כשלקחתי במנשא זה רק בהליכה ממקום אחד לשני, ולא כשהייתי בבית.
מה שכן, בכל הזדמנות אני מחזיקה על הידיים.
וגם במיוחד התינוקי שסיפרתי עליו (מעכשיו נקרא לו פּוּצְקיפּוֹן) אני מקפיצה אותו ועושה לו סלטות וכל מיני תרגילי אקרובטיקה שהוא אוהב בטירוף.

ובאשר לפעולות בבית תוך כדי שהוא משחק. כפי שאמרתי - אין ענייני בעבודות נקיון. את הלכלוך שלו ודאי שאני מנקה. וזה בזמן שהוא משחק לידי. אה, כן, ואני גם מחפשת גלידה בפריזר. זה נחשב לפעילות? :-P

רוב המטפלות חוששות לשם שלהן ולכן הן מרוכזות בביטחון הילד.
הייתי שמחה למשל לאפשר לו להכניס חפצים קטנים לפה בלי חשש. (הנושא היה יותר רלוונטי לפני מספר חודשים). המאמר של יונת מאוד שכנע אותי שלתינוקות יש רפלקסים מתאימים ואין מה לדאוג לחשש חנק. אבל ! איני חושבת שאני יכולה לקחת את הסיכון. לערוך ניסויים על ילדים של אחרים, כדי לגלות אם אכן יש להם רפלקסים מתאימים או לא. זו אחריות כבדה מדי.

חבל, כי פעמים רבות מדי הרגשתי שאני מפריעה לו לחקור את העולם עם הסיסמא המוכרת לכל מטפלת: 'לא בפה ! לא בפה !' (וההמשך של זה: 'תוציא... מה יש לך בפה?... תן לי... תודה... מה זה היה?... אה, זה שאריות פסטה מאתמול שמצאת בסדקים של הכיסא אוכל?... טוב, אתה יכול להכניס את זה בחזרה לפה...')

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי נועה_בר* » 03 אוגוסט 2006, 00:58

תתחדשי על הבלוג (נדמה לי שאני מזהה :-))

_הבייביסיטר הלא באה במיוחד כדי לשמור על הילד, להיות עם הילד. לרוב אין לה שם עיסוקים אחרים.
היא פשוט יושבת ומשגיחה עליו. או משחקת אתו. כל תשומת הלב שלה עליו. הוא במרכז._
זה לא חייב להיות כך. אני חיפשתי מטפלת ובפירוש אמרתי שאני רוצה עוד דברים מסביב בבית כי אין צורך "לשבת" על הילדה. ישנם דברים בבית שהילדה תוכל להצטרף אליה וזו תהיה עשיה משותפת, אך באותה נשימה תוכל גם, אם תירצה, להמשיך במשחק שלה אם הוא יהיה מספיק מעניין לה.
לי היה חשוב להבחין בכך שלא כל משחק יחד יהיה בנוי על זה שהיא מפעילה אותה.
ההפעלה הזו - היא לדעתי העניין הבעייתי, כי אם הבייביסיטר הופכת להיות "כלי" או חלק מהמשחק ונמצאת שם כדי לספק ולמלא אותה, אז יש מירכוז מוטעה. זה יוצר צורך במשחק משותף ועניין חיצוני בו היא נהיית פאסיבית (כי ברור שהמבוגר יותר דומיננטי) ולא חווה תירגול של התכנסות פנימה. נוצר מצב שהמבוגר עולה על הבמה במקום הילד ונכנס למשחק ודמיון שלוקח את הילד רחוק מאוד מעצמו.
(מקווה שאני מובנת)

_בפרט שעל הבייביסיטר מוטלת יותר אחריות מעל האמא. כי האמא אולי תרשה לעצמה לבשל כשהילד משחק בחדר השני, אולם הבייביסיטר תפקידה להשגיח עליו, והיא לא אמורה להסיר ממנו את העיניים. היא לא יכולה לקחת את הסיכון.
אני לפעמים מרגישה את חוסר האיזון שבזה.
הילד בוודאי מרגיש שהעיניים שלי כל הזמן עליו, גם כשהוא לא עליי. ולא רק העיניים. מדי פעם אני מוצאת עצמי מחייכת אליו באופן מוגזם, עושה לו קולות, וכל מיני 'קוקו' וכאלה.
אני מרגישה שזה ממש לא בריא._
נכון. בייביסיטר היא לא אימא. נראה לי שאולי יש כאן בילבול תפקידים :-)
הבייביסיטר היא קודם כל שם כדי לספק את מה שאימא לא יכולה באותו זמן - להיות עם הילד.
והסיכונים המחושבים הם באמת יותר בידי אימא - כי היא מרגישה את הילד שלה לעיתים גם בלי העיניים, זה לא אומר שהבייביסיטר תשב ותצפה בילד כל היום או תבדר אותו היא יכולה לעשות הרבה דברים בבית עם או לצד הילד ובכך הוא לא המרכז - הוא לא העיסוק עצמו אלא שניכם עסוקים יחד.
זה הבדל.
חיוך מוגזם כמובן מיותר אבל אולי לילד קשה בלי אימו ולכן בזמן הבייביסיטר זקוק ליותר חום, חיוכים ומשחקים איתו - וזה חשוב, וזה הזמן לתת לו. דקות עם אימא יכולות לתדלק את הילד שלאחר מכן יהיה עסוק עם עצמו אבל שאימא לא נמצאת אולי הוא זקוק לתידלוקים ארוכים יותר, להסחות דעת ומשחקים איתו.

אני אבל לא יודעת איך להיות שם בשבילו רק לְמה שהוא באמת צריך, מבלי להעמיס עליו את עצמי יותר מדי מתוך ההרגלים שלי, שלנו - או מתוך 'תחושת אשמה'.
למה אשמה? להיות שם בשבילו זה קודם כל לפתח רגישות והכרות ספציפית עם הילד.
לדעתי אפשר להתחיל את הקשר מאוד צמוד, ולאט למשך דקות ספורות להתרחק קצת (למשל: ללכת להביא משהו ולחזור, ללכת לשרותים, לשים מים בקומקום ולהצליח לשתות קפה..)
רק לְמה שהוא באמת צריך
מה שהוא צריך זה את אימא שלו :-) את זה אמרה לי פעם אישה חכמה מאוד כשאני טיפלתי בילדים של אחרים וחשבתי שאני באה לאפשר להם את האידיאל הטוב ביותר.
וכל העניין הוא להעביר את הזמן הכי טוב שאפשר עד שאימא חוזרת, במינון של קצת יחד - קצת לחוד, בהתאם ליום שבו נמצא הילד, ובהתאם לגילו כמובן :-) זה ממש כמו ריקוד בזוג, הדיאלוג הוא בעיניים ולא בכל פעם שאת מסתכלת עליו הוא חייב להבין מזה שהוא המרכז - אלא הוא יכול לקלוט מבט אוהב ומקבל שמאפשר לו להיות מי שהוא. לבד או ביחד - זה לדעתי פחות חשוב מאשר לתת את תחושת הבטחון לילד. שהוא אהוב ומקשיבים לו.

_אני מרגישה שזה ממש לא בריא.
תשומת לב מוגזמת עלולה לגרום שהקיום שלו יהיה לו מוחשי רק כשמשתקף מתוך עיניים של אחרים._
טוב, זו דוגמא מאוד קיצונית וחשוב לדעת כמה שעות את שם, ומה הסיבה שהילד "דורש" תשומת-לב כזו אינטנסיבית. בנוסף לזה אם הוא משחק לידך כשאת עוסקת במשהו אי אפשר יהיה לקרוא לזה תשומת לב מוגזמת..

מצטערת שיצא ארוך, אם לא מתאים לך הערות מסוג זה בבלוג את מוזמנת להעיף החוצה. חופשי.
@}
שבחברה שלנו ובתנאים שלנו, של חברה מערבית מודרנית על כל מה שכרוך בה, אי אפשר לומר באופן חד משמעי מה זה באמת "מירכוז" לעומת "אי מירכוז" כשמדובר בילד יחיד, וגם אי אפשר לטעון שתמיד "אי מירכוז" עדיף במצב הזה, כי גם לו יש הנזקים שלו, במצב המקולקל שלנו. (בשמת א)
מסכימה. כל העניין הוא שילדים לא חייבים להיות לבד, ואם אנחנו איתם זה לא בהכרח "מירכוז" במובן השלילי, יש הרבה דרכים ליחד והרבה פעמים יש צורך בקירבה שכ"כ חסרה היום.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי בשמת_א* » 02 אוגוסט 2006, 20:38

בעצם, אולי לא הסברתי עד הסוף:
התכוונתי להבהיר, שבחברה שלנו ובתנאים שלנו, של חברה מערבית מודרנית על כל מה שכרוך בה, אי אפשר לומר באופן חד משמעי מה זה באמת "מירכוז" לעומת "אי מירכוז" כשמדובר בילד יחיד, וגם אי אפשר לטעון שתמיד "אי מירכוז" עדיף במצב הזה, כי גם לו יש הנזקים שלו, במצב המקולקל שלנו.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי בשמת_א* » 02 אוגוסט 2006, 20:37

איזה בלוג מעניין ומרשים!
קראתי בעניין, ויש לי רק משהו קטנטן להגיד:

בתוך שבט, אין "מירכוז הילד" באופן טבעי. כלומר, כל השבט שם, ילדים בכל הגילאים, ובכלל בני השבט בכל הגילאים עושים משהו, והבוגרים יותר - תמיד עסוקים בעבודה שלהם. קליעת סלים, אימונים לצייד, בישול, ניקוי, משהו.
יש שם חברה באופן מתמיד ורציף.
לכן, אפשר לא למרכז את הילד בלי לגרום שום נזק.
ומכאן, אנחנו מבינים איזה נזק גורם מירכוז הילד.

מצד שני, אמא לבד עם ילד בכור לבד בבית שלא מתייחסת לילד - זה יכול להיות "אי מירכוז" חיובי, וזה יכול להיות גובל בהזנחה והתעלמות.
כי לילד אין אף אחד לצפות בו ואף אחד אחר שיכול להתייחס אליו בדרכים שונות אלא אמא. בחברת היקואנה למשל התינוקות אף פעם לא לבד - ילדים קטנים אחרים מרימים אותם, אמא לוקחת אותם, הם מוקפים אקשן ובמשך חודשים על חודשים גם לא ממש יורדים מהידיים.
סתם, חומר למחשבה.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי אילה* » 02 אוגוסט 2006, 20:20

האמת היא שבתור אמא הדבר שהייתי רוצה מביביסיטר , בתור דרישת בסיס הוא בדיוק מה שאת כותבת : לחפש את הדרך ולתהות.
אני שמחה לקרוא פה את הבלוג שלך ורוצה ראשית כל , לחזק את ידיך.
העבודה עם ילדים היא משמעותית והייתי שמחה אם כל מי שבא במגע איתם יתן את הדעת .(ויצא מהשטנץ)

אני לא יודעת אם זה יענין אותך , מה שאני כותבת , יכול להיות שזו פשוט אני , עם הדרישות הלא מציאותיות שלי והתפיסות עולם הקיצוניות שלי , את מוזמנת לערוך בכל שלב.

אני חושבת , שאין מנוס מהברירה: אפשר להגדיר את עצמך שאת מטפלת רק בילד, ואז להיות זו שנותנת לו להיות במרכז , וכפי שאת רואה , זה לא המצב הרצוי , לפי דעתך.
או- לעשות .

אני חושבת ששיחה עם האמא שאת עובדת אצלה ,חיונית .
הרבה אמהות אולי לא רגילות לרעיון,אז הן יגידו לך : את לא תוכלי להשגיח עליו טוב אם תתרכזי בשטיפת רצפות והכנת תבשלים.
רוב המטפלות חוששות לשם שלהן ולכן הן מרוכזות בביטחון הילד. ואם אפשר לשים אותו בעגלה ושלא יזוז מטר מיותר - מה טוב.
אוי ואבוי אם ישרט , או שתיפול שערה משיער ראשו תוך כדי הזמן שהיו עם המטפלת , שהרי בכך היא תאבד את מקור הכנסתה.
למי זה בכלל חשוב שתוך כדי כך הילד בכלל לא חי באמת ?!

חמותי , שהיא מטפלת עם מוניטין מציון,דווקא נותנת לילד ללכת בגן שעשועים , אבל היא צמודה לו לישבן.
לעשות משהו היא תעשה(לבשל לו את המרק, לאכול בעצמה ארוחת צהרים) - רק כשהוא ישן. מכאן החשיבות העצומה שפיתחו לעינין הסדר יום.(כמה זמן באמת ילד בן שנה צריך לישון?)

מצד שני , ואני יודעת שאת לא כמו חמותי , ולכן אני מציעה , לשאול את האמא לגבי משימות קטנות וסבירות בעיני כל הצדדים שיעזרו.שיעזרו לה .היא משלמת לך כסף טוב ולכן המשימות צריכות להיות משהו שיקדם אותה. או שתתן לך רשות לעשות דברים שיכולים לקדם את עיניניך בזמן הזה.
נניח ,לקפל כביסה , לנגב אבק, להשקות את העציצים,
אני חושבת שמשימות שקשורות לילד יהיו מאוד הגיוניות - לסדר את הצעצועים, לנקות את כיסא האוכל שלו , וכ',מהסיבה הפשוטה , שכשאמא חוזרת הביתה לא מקדם את פניה בלאגן אטומי שהיא צריכה לאסוף, אלא , לשם שינוי היא יכולה באמת לנוח מזה לקצת.להתרענן באמת.
המשימות ההכי טובות הן בתנועה. ילדים אוהבים טיולים קטנים לירקן, שבו הם מקבלים גם בננה טריה, או לשלוח מכתב , שאותו הם משלשלים לתיבה האדומה , או לבקר איזה ביקור נימוסים קצר, נניח שיש לך באיזור איזה דודה .אפשר ללכת לבדוק אם אפשר לאסוף זרעים מאיזה ערוגה של לוע ארי שהעיריה מטפחת (אובססיה אישית), או תותים מהעץ תות בקצה הרחוב.ואפילו אם הנקר ממשיך את ניקוריו באותו עץ משבוע שעבר.

מאחלת לך שתהני ותלמדי מהילד שאת איתו. אפרופו, נזכרתי שחברה שלי אמרה לי שחשוב להתיחס להגיה של הילד , לענות לו . אני מוצאת שאני מאוד נהנית לנהל את ה'שיחות 'האלה (אההה, בלה, ברהה), נהנית לראות איך הבת שלי תופסת צעצוע כל פעם באופן אחר , עושה כל מני דברים חדשים: לתת ולקבל ולהצביע. אבל , זו הבת שלי , אין לי ספק שזה אחרת.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 02 אוגוסט 2006, 13:59

לפעמים אני שוקלת לשים אותו במנשא תוך כדי עשיית פעולות כדי ליצור איזשהו איזון. אבל אין לי פעולות לעשות.
ובטח שאני לא אזום נקיונות או בישולים. זה לא התפקיד שלי. וכמובן, שאני גם מתעצלת.
מעבר לזה, אני מאוד נהנית פשוט לשבת ולהסתכל עליו. איך הוא משחק, איך הוא מעסיק את עצמו 'שעות' עם איזה שמונץ. או מחפש בארונות של המטבח וכל הזמן מגלה דברים חדשים. או ממציא כל מיני פטנטים חדשים להכניס ולהוציא דברים או להלביש אותם על עצמו. אני משתגעת מהיצירתיות שלו. ואיך הוא יכול להצחיק את עצמו. ואיזה שמחת חיים.
לי באופן אישי אין בעיה לבהות ככה בלי סוף. זה אושר פשוט.

אני שם. בשבילו. כשהוא רק רוצה או צריך אותי, מיד הוא על הידיים. אבל הוא כבר בגיל שהוא רוצה 'להשתולל'. לחקור ולגלות.
אני כל כך נהנית להחזיק אותו עליי, שלפעמים לא בא לי שהוא יירד. וכשהוא רק רוצה אנחנו מתערבבים לנו בחיבוקים, ונישוקים, ודגדוגים, כמה שרק אפשר.

לתת חום, חיבוקים, ליטופים אני מאוד יודעת.
גם לאפשר התנסויות אני יודעת.
אני אבל לא יודעת איך להיות שם בשבילו רק לְמה שהוא באמת צריך, מבלי להעמיס עליו את עצמי יותר מדי מתוך ההרגלים שלי, שלנו - או מתוך 'תחושת אשמה'.

הספציפי תינוק בן שנה ו-3. זה התלבטויות שיש לי כבר המון זמן. גם אתו וגם עם אחרים.
כשהייתי עם ילד אחר בן שנה ו-8, היינו הולכים לגינה. הייתי יושבת על הספסל ונותנת לו לשחק ולהתרחק כאוות נפשו, כל עוד הוא בטווח הראייה שלי. בניגוד למטפלות אחרות שהיו הולכות כל הזמן שני צעדים מאחורי הילד.
כמובן שהסתכלתי עליו כל הזמן, אך כשהפנה את המבט לכיוון שלי, מיד עשיתי כאילו אני מסתכלת לכיוון אחר. כדי שלא ירגיש שכל מה שיש לי לעשות שם זה רק הוא.
אלא כאילו - אני, יש לי מה לעשות בגינה, והוא, יש לו מה לעשות בגינה - אז עשינו קומבינה ובאנו ביחד. בשביל שנינו, לא רק בשבילו.
והאמת, אני באופן אישי באמת נהנית לי סתם לשבת בגינה ולבהות, כך שמבחינתי זה באמת גם בשבילי.

לפעמים אני עושה את זה גם עם התינוקי, בבית או בגינה. כשהוא עסוק בענייניו ומדי פעם מרים אליי עיניים, אני עושה כאילו אני מסתכלת על משהו אחר, או קוראת קצת או משהו. אולי זה יוסיף טיפונת לאיזון.

ברור שהם יודעים שכשהם צריכים אותי לדבר הכי קטן, אני שם.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 02 אוגוסט 2006, 13:41

פעם התארחתי אצל מישהי מבאופן עם ילדה בת שנה. תוך כדי שדיברנו הילדה שיחקה על הרצפה.
האמא זו אמא שמגדלת מאוד באופני, הנקה, מנשאים וכו'.
היא אמרה לי שהם משתדלים לא למרכז אותה, ושהיא מאוד יודעת להעסיק את עצמה.
התרשמתי מאוד. הרגשתי שזה נכון כך. בגלל זה גם לא הרגשתי נוח לשלוח אליה כל מיני חיוכים והעוויות כפי שנהוג לעשות. לה לא היה צורך בזה. מה זה כל ההצקות האלה?

ועד היום אני רוצה ליצור שוב קשר עם אותה אמא, שתסביר לי איך עושים את זה. איך.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 02 אוגוסט 2006, 13:35

אחת התהיות הגדולות שיש לי שמעמידה בסימן שאלה בכלל את ההצדקה לעיסוקי זה:

אני מאמינה בכל לב באי-מירכוז הילד.

אבל מה קורה כשלוקחים בייביסיטר לילד? האמירה הברורה בזה היא ש-הילד במרכז.
הבייביסיטר הלא באה במיוחד כדי לשמור על הילד, להיות עם הילד. לרוב אין לה שם עיסוקים אחרים.
היא לא תיקח אותו עליה במנשא תוך כדי שהיא מבשלת, מנקה או קוטפת בשדה. וגם לא תניח אותו לשחק תוך כדי שהיא מבצעת פעולות אחרות. (בהנחה כמובן שהיא ממלאת את תפקידה כמצופה ממנה - וכשמדובר במי שהיא רק בייביסיטר ולא אמורה לבצע גם עבודות בית).
היא פשוט יושבת ומשגיחה עליו. או משחקת אתו. כל תשומת הלב שלה עליו. הוא במרכז.

בפרט שעל הבייביסיטר מוטלת יותר אחריות מעל האמא. כי האמא אולי תרשה לעצמה לבשל כשהילד משחק בחדר השני, אולם הבייביסיטר תפקידה להשגיח עליו, והיא לא אמורה להסיר ממנו את העיניים. היא לא יכולה לקחת את הסיכון.

אני לפעמים מרגישה את חוסר האיזון שבזה.
הילד בוודאי מרגיש שהעיניים שלי כל הזמן עליו, גם כשהוא לא עליי. ולא רק העיניים. מדי פעם אני מוצאת עצמי מחייכת אליו באופן מוגזם, עושה לו קולות, וכל מיני 'קוקו' וכאלה.
אני מרגישה שזה ממש לא בריא.
תשומת לב מוגזמת עלולה לגרום שהקיום שלו יהיה לו מוחשי רק כשמשתקף מתוך עיניים של אחרים.
לשמחתי הרבה פעמים הוא משחק כולו שקוע במשחק, ואני באותו רגע מניחה לו לנפשו.
אך לצערי שמתי לב שהוא כבר קצת התרגל לתשומת הלב התמידית, ותוך שהוא משחק לעצמו, הוא פתאום מחפש את העיניים שלי, עושה לי קולות, וכל מיני 'חענדלאך'. פתאום המשחק שלו הוא לא רק לעצמו, אלא הוא מנסה להרשים אותי.
איני רוצה שיאבד את יכולת ההנאה שלו מעצמו מבלי צורך לאישורים מהסביבה.

כמובן שבמינון מסוים כל זה יכול להיות טוב ויפה. אך מה שמפריע לי זו התחושה שזה מוגזם, ושיש כאן חוסר איזון בוטה.

ואני עוד נותנת יותר מרחב מרוב המיינסטרים.

בלוג הבייbcטר הגיגים ותהיות

על ידי הבייBCטר* » 02 אוגוסט 2006, 13:20

כבר מזה זמן אני שוקלת לפתוח את הבלוג הזה.

זה כמה שנים עם ילדים, והרבה הנאה ופליאה, הרבה תובנות, ויחד עם זה תהיות רבות, התלבטויות.

החלטתי לחשוף כאן מקצת מן הדרך.
אם יהיו רעיונות בקשר להתלבטויותיי, אשמח כמובן לשמוע.

חזרה למעלה