בנוסף למה שאפרסקים הציעה (מצויין):
אני אקצר, כי תיכף אקרא לדגל (-; , אז ממש על רגל אחת (אני מתכוונת שאני אכתוב ואשלח ואני מקווה שלא ייצאו לי ניסוחים נורא חסרי טקט, אבל אם כן אז זה בגלל שכתבתי מהר מהר ולא ישבתי לערוך ולנסח בצורה עדינה, אז תסלחי לי):
הנה הכשלון החינוכי שלי ישר בפרצוף
למה? למה את עושה את זה לעצמך? מייד לסלוח לעצמך, בפקודה! (-; ועכשיו ברצינות: זה לא כישלון חינוכי. לילדים קטנים יש צורך חזק במציצה. הם זקוקים לזה, וחוץ מזה הצורך הטבעי שלהם גדל קצת בגלל כל מיני גורמים. הבעיה ה"חינוכית" היא עכשיו: את נכנסת איתם למאבק כוחות מיותר.
חבל על הכוחות שלך ושלהם. חבל לעשות מלחמות על מוצץ. במיוחד שא. הם באמת זקוקים לו, וקשה להיגמל ממנו, וב. הפכת את זה ל"סדין אדום" אז ברור שהם נענים ונאבקים P-:
אני מציעה לך קודם כל לנשום עמוק ולהגיד לעצמך: אני יורדת מזה, אני בקטע של לתמוך בילדים שלי ולא בקטע של להכריח.
אז, לכנס אותם לשיחה ולהגיד משהו כמו: חשבתי על העניין של המוצץ. בעבר רבתי איתכם הרבה כי היה חשוב לי שככה וככה וככה. אבל ראיתי שאתם מאוד זקוקים לזה. לכן החלטתי, בתיאום איתכם, לשנות את הכללים. איזה כללים לדעתכם מתאימים לכל אחד מכם בקשר למוצץ?
ואז את יושבת ומחכה להצעות שלהם. תחשבי טוב טוב על הגבול שלך. לדעתי, ילד בן 4 עם מוצץ מחוץ לבית זה גם לא נורא. להוציא את המוצץ מהפה כשהם מדברים, זה עניין של התחשבות ותקשורת, לא כלל שקשור למוצץ אלא סתם, שאפשר יהיה להבין אותם. בקיצור, תנסי שיהיו חשובים לך כמה שפחות דברים לגבי המוצץ
כרגע , תני להם להציע את הכללים שמתאימים להם, תרשמי בפרוטוקול את הכללים שהם קבעו ותציגי אותם - כל אחד מהם יקבל דף שעליו ייכתבו הכללים שלו עם ציורים מתאימים (שהם יתנו רעיונות איך להציג בציורים את מה שהם לא יודעים עוד לקרוא). אם יש לך כלל משלך להציע - תציעי אותו אחרי שהם הציעו את ההצעות שלהם.
אל תזכירי להם את הכללים שלהם.
יותר חשוב לפתוח דף חדש איתם בנושא ולהפסיק לריב על המוצצים, מאשר שמישהו "יעמוד בכללים" או "הבטחת את תקיים".
הישיבה ומתן ההזדמנות להם להציע כללים נועדו קודם כל להפסיק את מצב המאבק.
אם ייצא מזה שיפור במוצצים - רק הרווחת.
אני מבקשת שישטפו ידיים ואם אפשר אז גם פנים אחרי האוכל.
עדיף לא לבקש.
אם חשוב לך שירחצו ידיים ופנים, תקחי אותם פיזית, בלי שום דיבורים, לרחוץ ידיים ופנים. את שוב נכנסת למאבקי כוח - את נגדם והם נגדך.
תבדקי כמה פעמים ביום את אומרת "תעשה כך" "תעשה אחרת", ותורידי דראסטית את כמות הבקשות/דרישות.
כל מה שאת רוצה שייעשה - תשמרי רק את הדברים הכי חשובים, ואותם תעשי בעצמך, פיזית.
הקטן בורח מהשולחן לפני שהספקת לקחת אותו? תתפוצצי מצחוק, תכריזי שאת המצרים והוא בני ישראל (תמציאי כל יום דוגמאות כאוות נפשך, ביחוד דברים שהוא מכיר) ואת ת-ת-פ-ס-י אותו! תשחקי "תופסת" בצהלות על ותתפסי אותו צ'יק צ'ק צוחק ומצווח ותרחצי לו פנים וידיים ותנשקי נשיקות גדולות ותשחררי D-: תהפכי את זה למשחק עליז ושמח, אבל אל תתפשרי על הרחיצה, ובלי מלים, בלי בקשות, דרישות, טענות, מענות, הטפות, נזיפות והסברים. אם הוא חוזר ואומר שבעצם לא גמר לאכול - אין שום בעיה לאכול שוב, ולרחוץ ידיים ופנים שוב!
לגדול את יכולה להגיד "בוא" כשאת ליד הכיור, ולרחוץ לו גם, אחרי הקטן. או לחשוב על רעיון יצירתי אחר.
העקרונות:
- לא יותר משתי מלים.
- לא לבקש, לקחת פיזית.
- בלי מאבק, רק משחק.
- בלי לכעוס, רק לצחוק.
אני משתדלת לא לנג'ז אבל מזכירה מדי פעם שכל אחד מפנה את הצלחת שלו
לא להזכיר. להתחיל לפנות, ובאופן אגבי לתת לכל אחד את הצלחת שלו ביד (בלי דיבורים), ואפשר לעשות תהלוכה או מצעד למטבח או כל המצאה אחרת. ילדים בדרך כלל אוהבים שמשתפים אותם ונותנים להם תפקידים, במיוחד אם הופכים את זה למשחק. למשל: מי מביא את כל המזלגות? מי מביא את כל הכפיות? יש המון רעיונות. ברגע שנתפסים על הכיוון, אז נעשים יצירתיים.
בעיקרון, כל הדברים האלה צריכים להפסיק להיות "חובות", "צריך", "מוכרחים", כפייה, הנחתה מגבוה, וכן הלאה.
צריך להפוך אותם לשיתוף פעולה של אנשים שחיים יחד, למשהו מהנה ונעים, לאורח חיים ולא ל"חוקי השלטון".
מקווה שתקבלי רעיונות מכל מה שכתבתי.