וואו, תודה רבה על הבלוג הזה! כאילו אני כתבתי אותו... (לפחות את ההתחלה, את ההמשך אני לא יודעת)

אז הנה אני מתחדשת.. שוב אמא לתינוק חדש מקסים בן חודשייח. מאוהבת בריח שלו ובכל מה שקשור בו. הכי 2014 אם כי הוא נולד ב-2013. פתאום מרגישה אמא צעירה וטריה ממש.

איזה ישנים אתם עוד מעט 2012 ואתם רק ב 2009

עשיתי עכשיו דבר שאני עוד לא בטוחה מה המשמעות שלו, אבל הוא גרם לי לחשוב..מסרתי את משאבת ההנקה שלי לחברה. לא ביג דיל. אני יודעת. אבל המשאבה הזאת היתה כל כך הרבה בשבילי. השתמשתי בה המון כשעבדתי. פיתחתי מיומנויות של שאיבת ליטרים בעשר דקות בערך.. הייתי חומקת מישיבות למשאבה הזאת ומתמכרת לרעש שלה כשהיא מקווצ'צצת לי את שני הציצים בעת ובעונה אחת, היה בה את הריח של הילדים שלי, מקופלים בה זכרונות של האמא הטריהשהייתי שתמרנה בין עבודה להתאהבות הטוטאלית בילדיה. היא הכי מסמלת לי בעצם את האמא העובדת שהייתי, ושאני כבר לא. אני כבר לא האמא הזאת כמה זמן, אבל היום כשנתתי את המשאבה, פתאום נלחצתי. מהפרק הזה בחיי שמתחיל להיסגר לו לאיטו.. בעלי שאל אותי איך את מוסרת אותה, הרי את קשורה אליה בנימי נפשך. זה נכון. גם אני הפתעתי את עצמי כשפתאום שמעתי את עצמי מציעה לה את המשאבה. היא אפילו לא שאלה. היא בכלל לא ביקשה. וברור אני כבר לא צריכה את המשאבה הזו. אמנם בתי הלא קטנה עוד יונקת לה מעת לעת אבל שום דבר שמצריך משאבה.. וחוץ מזה, היא העלתה לה כבר עובש בארון.. ואני רוצה לחכות עוד טיפה לפני התינוק הבא, ובכלל אם לא אהיה אז אמא עובדת, אולי לא אצטרך כזאת משאבה משוכללת? הרי שאבתי רק בעבודה. אף פעם לא שאבתי כשהייתי בבית, אלא כשהכנתי סטוקים עצומים לקראת העבודה..עוד חרך קטן מחיי הקודמים נסגר לו.. אני חושבת שזר לא יבין זאת. אבל אתן אולי כן.
תודה.

וואו
שתיתי כל מילה,(תראו מה השעה), איזו פיסת חיים רוטטת
את כותבת נפלא,
תספרי על עצמך ילדיך וזוגך היום,
בכיתי, בעיקר על עצמי איך נתתי את בני השני למשפחתון (ממש טוב),עם כווץ בלב ,בגיל עשרה חדשים,(המשכתי להניק)
כי אביהם לא הסכים שלא אעבוד)-: כאילו אמהות זה לא העבודה הכי תובענית שיש,
וכמה הדחקה זה תבע ממני,ותמיד הקול הזה שמתחרט, שמלחש לי שאולי בגלל זה כל מיני כאבים, והכווץ הזה בלב שלא השתחרר
עד היום,18 שנה!
למה העולם בוחר לא להעריך את עבודתה הענקית של האם,ולהמשיך לא להעריך בעצם את כל מי שעוסק בטיפול,חניכה,חינוך,
אחרי האמא, עולם הפוך ומעוות,
שמחה שיצאת סוף סוף לחל"ת ,ויותר נכון יצאת לדרך חדשה,מקווה בשבילך שהיא טובה יותר ושאת מצליחה להיות קשובה לליבך
ולנהל את חייך משם מרצון שלם וברור,(-:
לפי החשבון שעשיתי בנך בן שש,וביתך ארבע?
את אישה מדהימה ,מייחלת לאושרך

שאלה מעולה..
עוד כמה חודשים.. 36.
עד לפני שנה התכחשתי לחלוטין לגיל שלי, מהרבה בחינות.. היתי בת 33 וקצת כמה שנים
מאז שעשיתי את המעבר הזה ללהיות אמא וזה הכל.. אני ממש גאה בגיל שלי ומרגישה אפילו צעירה.
ואני ממש אוהבת את הניק שלך.. ההיריון שלי היו ממש התחלות חדשות, מדהימות ומאירות.. בהצלחה!

איזה יופי של בלוג.
מעניין אותי לשאול בת כמה את.

כן.. וגם לעצמי.. זה כיף. תודה יהללוך על הכל!
זה משהו אחר. קשה לי אפילו לפרט. זה הכל חדש לי. מין פעפוע פנימיכזה של שקט ושמחה..
קראתי היום משהו שמישהי כתבה (חברה שלחה לי את הציטוט אבל אני לא יודעת מה שם הכותבת) ואהבתי:
"אף פעם לא הסתפקתי בציון שהוא פחות ממושלם, לא משנה באיזה תחום מדובר, תמיד שאפתי להיות הכי טובה במשך שנים, יותר מדי שנים, התודדתי על התואר הזה "המושלמת": ניסיתי להיות בת הזוג המושלמת, האמא המושלמת, החברה המושלמת, העובדת המושלמת. לאחר רצף כשלונות שהוכיחו לי שאני לא טובה בלהיות מושלמת, החלטתי לפנות את התפקיד הזה ללא קרב , לכל מי שמעוניין. אני הולכת על מטרה ריאלית הרבה יותר: להיות שלמה עם עצמי".
אני ממש מרגישה שזה נכון לי, טוב חוץ מהקטע של החברה המושלמת שבזה איכשהו אף פעם לא הייתי טובה במיוחד.. תמיד הצלחתי להיעלם לתוך עצמי מתי שהוא.. אז על הקטע הזה ויתרתי מראש.. אולי עכשיו הזמן לזה גם מגיע..

אוי חזרת
רפרפתי ופתאם ראיתי
יש המון בלוגים שבילבלו אותי במשך השנה עם שמות דומים, כשחיפשתי אותך...
על כל החלטה שבחרת, העיקר והחשוב ביותר לילדים זו היא אמא מאושרת (-:

אני פה.
סליחה שנעלמתי.
פעם ראשונה שקראתי את הבלוג שלי מתחילתו ועד סופו.
נפעמתי. נזכרתי בהמון דברים ששכחתי. וואו.
ועכשיו, איך מסכמים כל כך הרבה חודשים בכמה מלים? לא בטוחה שאני יודעת. אבל מאוד רוצה לנסות..
נתחיל מהסוף להתחלה: בימים אלה אני ממש שלמה עם עצמי. אפילו הייתי מעזה לומר מאושרת או שמה באופוריה.. בחצי השנה האחרונה אני בחל"ת. הילדים במסגרות קטנות ואני איתם המון המון וזה המון.. לכולנו. בעלי שותף לחגיגה וכיף. פשוט כיף. פשוט חיה. את החיים. בלי מליון שאיפות. בלי לנסות להיות כמו כולם. ועם המון שמחה פנימית ושקט. הרבה הרבה שקט.
זה לקח המון זמן. זה לקח המון משאבים. אבל אני שמחה על הדרך שבה הדברים התגלגלו.
מה שקרה באוגוסט 2007 זה שאחרי שאישרו לי חופשה ללא תשלום, חזרו בהם. אני התפטרתי. איכשהו לא קיבלו את התפטרותי. בעלי מאוד נלחץ מהמהלך אחרי שהוא קרה. קרו עוד כל מיני אירועים קטנים שבסופם החלטתי להישאר בעבודה. רק שהפעם החלטתי ביני לביני- שמהרגע שאני עושה את זה ומחליטה להישאר אני מפסיקה להתבכיין, אני מפסיקה להגיע לעבודה אחרי בכי ועצבים ורגשי אשמה. ואני מקבלת את עצמי על כל מורכבותי. כשאני בעבודה- אני בעבודה ונהנית ממנה, וכשאני בבית - אני בבית עם הילדים ונהנית מהם. והאמת.. הצלחתי בזה. עבדתי בלי להשתגע מבחינת שעות, וכשהייתי בעבודה- הייתי שם, כל כולי, הייתי ברגע הזה ונהניתי ממנו בלי רגשי אשמה. וכשהייתי עם הילדים- הייתי איתם ונהניתי איתם לחלוטין.
זו היתה שנה מדהימה.
הצלחתי בה מכל הכיוונים והרגשתי מצוין.
הגעתי לפסגה בעבודה שלי מכל הבחינות ונתתי לעצמי את האופציה למצות כל דבר קאן כגדול שעשיתי.
ובדיעבד אני מאושרת שהחלטתי להישאר את התקופה הנוספת הזו,
כי בסופו של דבר כשהתפטרתי כשהרגשתי שמיציתי את הכל נכון לאותו רגע, ושאני באמת מוכנה לדרך החדשה
עשיתי את זה מהמקום הכי שלם שבי, עם הסכמה מוחלטת של בעלי ואפילו עם עידוד ותמיכה..
למרות שהתפטרתי ביקשו ממני להפוך את ההתפטרות לשנה של חל"ת (כשהיה ברור לכולנו שאני לא חוזרת) והסכמתי. ומאז אני בבית. הילדים שלי מאושרים עד הגג. אני מאושרת ושלמה עםעצמי (ואתן יודעות שזה היה מאוד חשוב לי להרגיש שאני שלמה עם זה) וזהו.. אין דרמות להתבכיין עליהן..
למה לא כתבתי מאז ועד היום?
כי כשהחלטתי להישאר בעבודה בהתחלה הרגשתי תחושת כישלון. התביישתי בעצמי, שלא הייתי מסוגלת לחתוך את זה שם. הרגשתי שאני אאכזב כאן עם חוסר ההחלטיות שלי. וגם- הבטחתי לעצמי שאני עושה את זה בלי התבכיינות. ובלי קיטורים. פשוט עושה את זה ושלמה עם זה. התנתקתי מהכל. גם מהאתר כולו. מהכל.
אחרי זה היה שלב שבו הייתי מאוד שלמה עם עצמי בעבודה ובאמהות ורציתי לכתוב כאן, אבל לא היתה לי דקה פנויה והייתי כל כך "ברגע הזה"- בין אם בעבודה ובין אם בבית..שבכלל לא הגעתי לאתר. הייתי כמו מין חץ אנרגיה שלוח- כשהוא בעבודה- הוא ממוקד רק שם. כשהוא עם הילדים/בעל/בית- הוא ממוקד רק שם. חוץ מאלה- לא היה כלום. ואיכשהו היה בזה משהו מופלא וטוב. היתה משמעת פנימית, אבל לא מהמקום של השוטר אלא מהמקום של בחירה שלי בזה לאותו רגע, וידיעה שזה לא יהיה לתמיד.

ועכשיו, אחרי שבאמת עזבתי, פתאום אזרתי אומץ להיכנס שוב לאתר ולראות מה נשמע איתכן.
אז אני כאן.

ותודה לכן על הכל. עלהתמיכה, על ההתעניינות ועל האהבה.סליחה שלא הייתי כאן בשבילכן כל הזמן הזה.
אוהבת אתכן,
וסופסוף מקבלת את עצמי. כמו שאני. בדיוק. בדיוק.

תודה.

גם אני פה לשאול
מה קורה איתך???

מה נשמע ? מתגעגעת לעידכונים.............
קפץ לי גריין שהביא אותי לכאן

אני קוראת את ההודעה שלך
ואני רוצה להגיד לך תשתחררי, תני לעצמך לצאת החוצה
את כל כך הפוכה ממני, הייתי נותנת לך קצת מהקלילות שלי ומהחיפזון
מהחוסר טקט לפעמים והחוצפה. והייתי לוקחת ממך רצינות התמדה כובד ראש.
אם היינו רווקות יפות וצעירות
הייתי מזמינה אותך לאיזה סיבוב ברים סליזי
היינו משתכרות משתטות משתרמטות(-:,
ואז למחרת היית קמה בבוקר ורואה שזה לא כזה נורא, שהכל נשאר במקום
ואפילו היית מרגישה טוב.
אבל אנחנו לא
אז רק מחבקת אותך

תודה תודה תודה!
ריגשתן אותי מאוד! וחיבוקיכן הכל כך אמיתיים נוגעים בי.

היומולדת הזה ממשיך לי את המסע להיות אני..

תודה על אהבתכן.

(()) (())(())(())(())(())(())(())(())(())
מלא מלא מלא מלא מלא חיבוקים חיבוקים חיבוקים חיבוקים
ואהבה !!!!

להיות אני
אין יותר מזה. הכי קל והכי קשה.

מזל טוב ליומההולדת @} @} <זר פרחי שדה ענק>


(מין עצב כזה. מוכר גם סביב יומההולדת... ואני יודעת שזה לא רק...)

ההתעניינות הזו שהיתה בי פתאום מצידו, גרמה לי להבין שאני גם יכולה להתאהב בעצמי, ככה סתם פתאום ברבע החיים.@}

אומנם היום הולדת מחר (?) אבל שולחת לך כבר עכשיו-אומנם וירטואלית אבל המון מזל טוב וחיבוקים (())(())(())(())(())@}(())(())(())(())(())(())(())@}(())(())(())@}(())(())(())(())(())(())(())(())@}(())(())(())(())(())(())(())(())@}(())(())(())(())(())(())(())(())

ואוו...מאיפה להתחיל.....קראתי 'בשלוק' את כל מה שכתבת..מדהים...אין מילים...
אני מאחלת לך ליום הולדת שיתגשמו כל משאלות ליבך ושתמצאי את השקט...

אני כתבתי בבלוג שלך בעבר, בכינוי אחר והיום אני גם נמצאת במקום אחר: אני ממשיכה
לעבוד (לעומת המחשבות שהיו בעבר לעזוב) ואני רוצה להגיד שאם מישהי מהנשים שעובדות איתי היו באות ומספרות שהן עוזבות 'לטובת' האמהות שלהן הייתי מחבקת אותן חזק, חזק ומסתכלת עליהן בהערצה וגאווה ומאחלת להן בהצלחה וכאן בעולם הוירטואלי נותנת גם לך חיבוק כזה,
ואומרת: זה בסדר. הכל יהיה בסדר. את תראי.

ועכשיו לעדכונים ושאר סיפורים..

אז ככה: בימים האלה אני בחשבונות נפש נוקבים ביותר.
בעוד יומיים יש לי יומולדת ואהיה ממש (אבל ממש) גדולה. זה פתאום הכה בי. בפרצוף. הגדילה הזאת. פתאום זה כבד לי. נהיה לי מין מחנק כזה. שאני כל כך גדולה ויש לי רק 2 ילדים ושבעצם לא הספקתי כלום בחיים. וכולם כל הזמן מחמיאים לי שאני בכלל נראית כמו ילדה (מי שלא מכיר אותי מעריך שאני כחמש עד עשר שנים פחות ממה שאני באמת) אבל פתאום אני מרגישה זקנה. ממש זקנה. בת תשעים כזאת. פתאום אני מפחדת. לא מהעזיבה, לא מהלהיות אמא וזהו. פתאום אני מפחדת מהזדקנות. מהתבגרות מהירה כזאת.


ועוד יומיים תהיה לי יומולדת. והכי הכי הכי הייתי רוצה ליומולדת הזה מלאן חיבוקים. מלא מלא חיבוקים. חמים כאלה. אוהבים. מכילים. שמקבלים אותי בדיוק כמו שאני. שלא שואלים שאלות. שלא מבקשים בקשות. שלא שופטים. שלא מבקרים. שפשוט מכילים. בשקט. בדממה. חיבוקים של אנשים שנוכחים בשבילי.

ובעלי.. מנסה מאוד. להכיל. לא סיפרתי לו כלום על הבחור, אם כי רמזתי קצת. הוא גם הרגיש משהו אולי. והוא מאוד מנסה להכיל ולקבל, ולפרגן על כל דבר שאני עושה והוא באמת מקסים מתמיד.
אבל יש בי כאב. מין עצב כזה. דמעות. לא בגרון. ולא בגוש. דמעות קטנות כאלה, עולות מהבטן ישר לתוך העיניים, פחד מהחזון החדש, פחד מלהכיל את עצמי. האם אני אוכל לקבל את עצמי? לחבק את עצמי כמו שאני? לפעמים נראה לי שכן, אבל לא תמיד.

לגבי העזיבה אני מודיעה.. לאט לאט לכולם. לפעמים זה מעליב שאנשים בוהים בי בתדהמה מוכת אלם. זה מלחיץ אנשים אולי כי הם צריכים לחשוב על עצמם. מצד שני, מי שצריכות לסגור איתי עניינים ותאריכים יצאו להן לחופש בלי תשובות.. אבל זה לא רע לי.. זה נותן לי עוד תקופת מעבר כזאת לסגור דברים. אני מבינה שגם אם זה ייקח עוד כמה חודשים, לא יקרה כלום. הם ירגישו שהם הרוויחו על חשבוני, ואני ארוויח עזיבה מסודרת ולא פתאומית (נכון שזה נסחב כבר הרבה זמן אבל בזמן הזה אני מנפצת את כל המציאות הקודמת שלי ובונה את עצמי מחדש מאותם מרכיבים בדיוק). אני יוצרת את עצמי מחדש, בפיכחון ובפיקחון ועם הרבה אהבה. לא תמיד יש בי מספיק אהבה. בגלל זה אולי אני רוצה נורא הרבה חיבוקים ופרגונים מאנשים דווקא בימים האלה. וזה מוזר, אבל רוב האנשים שאני מספרת להם- לא מסוגלים להתמודד עם זה. או שהם מיד מדברים על "את מי יביאו, וואו.." או שהם מסתכלים עליי כעל מטורללת אמיתית. ואני כל כך רוצה איזה חיבוק חזק כזה. שיגיד- זה בסדר. הכל יהיה בסדר. את תראי.

מהבנייה העצמית הזאת שלי מחדש אני מגלה גם שאני נפתחת לעולם. אני מגלה לעולם את האנרגיה האמיתית שלי. את מה שהסתרתי כנראה שנים תחת מעטה של "אני חכמה". אני מגלה שלמרות חוסר הביטחון שהיה בי, ובגלל שתפסתי את עצמ כנראה כחכמה, נתפסתי בעיניי אנשים מרוחקת, קרירה מעט, מתנשאת. ועכשיו אני בונה לי את עצמי. לאט לאט. מגלה טפח אחר טפח. מנקה אבק, מסדרת את האנרגיה. מתאהבת בעצמי, ככה סתם פתאום ברבע החיים.

ליום הולדתי אאחל לעצמי.. להיות אני ולהכיל את עצמי. הכלה אמיתית כזאת. אוהבת. מאוד. מנחמת. מחבקת..

חיבוקים חמים מאוד. אתן מרגשות אותי באהבתן ובתמיכתן.

תודה.

וואוו.. כמה חום ואהבה אפשר לקבל כאן מכן. אתן מדהימות. תודה.
באתי לכאן סתם לשאוב כמה עידודים (תיכף תיכף הסיפורים באים) והנה אני רואה שנגעתי בכן. איזה כיף. אז כמה תשובות ואז ליללות הרגילות..:

משתגעת- שמחה שניערתי.. גם אני התנערתי בעצמי מההודעה ההיא. מנסה כל הזמן לאזן בין הבפנים והבחוץ. גיליתי שכשאני מנסה לחייך מבפנים, כאילו לצחוק מבפנים, מתוך הבטן, גם אם בחוץ אין שום חיוך או צחוק וכלום לא מסתדר- פתאום נהיה לי קצת חיבור בין המייק אפ על עיניים טרוטות מחוסר שינה לבין חוסר השלמות הפנימית..

דנה אום וטליה טקאוקה- תודה. תודה. תודה.

אני- תודה גם לך. באמת מדהים איך נשים מדהימות ביותר שלא הכרתי מעולם, מצליחות לגעת ולאהוב אותי מרחוק ככה סתם. אני לא מכירה את יהללוך המיוחדת במינה, אבל משוגעת עליה לחלוטין. וכך גם על נועה בר המקסימה שאת ההודעות שלה אני משננת לעצמי מפעם לפעם וגם את פרח בר העדינה. תודה לכולכן. אתן כל כך מחזקות ואני מודה לכן כל יום בלבי, גם אם אני לא מגיעה לכאן בסופו של יום.

גם אני מחכה פה בשקט לקצת עידכונים וטיפטופי חכמה..

_מי אני אהיה בעוד 10 שנים, מי יאמין לי שאני מוכשרת, כל יכולה, שכל תעודות הגאווה שלי
הם ילדיי - האם הצלחת ילדיי הינה ההצלחה שלי
ואם הם ייכשלו (חלילה טפו טפו) ומה זו הצלחה בעיני המתבונן?_
זה מדהים מה שיהללוך כתבה.

_אני מקנאה בך על ההשלמה הזאת שהגעת אילה, לא תוך יום ולא תוך חודש
לא מתוך משבר ולא מתוך פרץ שמחה
אלא החלטה שהתבשלה ונבחנה ובסוף הגיע זמן ההכרעה._

אני עוקבת אחרי הבלוג שלך
ואחרי ההודעות של יהללוך אליך (אני מרוויחה פעמיים)
ומנסה להבין, אתן מכירות? כי אם לא, זה מדהים איזה קשר יכול להיווצר
בין שני אנשים רק על ידי מילים.
(-:

וואו, עכשיו ישבתי לקרוא את כל הבלוג מהתחלה עד הסוף (איזה מזל שפיצקית ישנה (: )
גם אני...אצלי שניים ישנים...הגדול שלי גם בן 4 ויונק.
מאד מרגש ומקסים הבלוג שלך!!
תמשיכי לכתוב
תודה@}

וואו, עכשיו ישבתי לקרוא את כל הבלוג מהתחלה עד הסוף (איזה מזל שפיצקית ישנה (: )
לקרוא ככה חיים של מישהו אחר, תקופות חיים שלמות, זה ממש מדהים, במיוחד כי את כותבת כל כך יפה
ומרגש ועמוק
היו רגעים שממש עמדו לי דמעות בעיניים


והקושי שלך, המאבק הפנימי שלך , כל כך מדבר אליי... אני כל כך מרגישה אותו בתוכי
שלא יכולתי שלא לקרוא כל מילה שלך בשקיקה

מצפה להמשיך ולקרוא
מאחלת לך את כל הטוב שאת רק יכולה לדמיין לעצמך

הי אמא
התרגשתי לקרוא את ההודעה שלך
אכן כן ,אני כבר אמא לשניים היה לי חודש לא קל אך נגמר בשלום
את מוזמנת לקרוא את סיפור הלידה שלי על מנת שנכיר עוד קצת
ספרי לי מה קורה
נשיקות[
(אני שלחתי את משתגעת לבלוג המהממם שלך)

תודה, תודה, תודה, תודה ותודה.

ההודעה שלך מתאריך 29.3.2007, תיאור החוץ והפנים, ניערה אותי מבפנים. בדיוק מה שהייתי צריכה כרגע.

איפה את?

התרגשתי ממך עד דמעות.

_המקום היחיד בו אולי אין לי תחליף הוא להיות אמא לילדיי.
איזה משפט..._ ענק!
<גוריין>


גם אני עזבתי לא מזמן את עבודתי... אם תירצי עוד לדבר על זה, ובכלל, אשמח להמשיך במייל (בדפבית)

אני באמת יוצאת לדרך חדשה!
ב ה צ ל ח ה
@} @}

את נפלאה. תודה

המקום היחיד בו אולי אין לי תחליף הוא להיות אמא לילדיי.
איזה משפט...
כמה חכמה, אהבה, עומק והבנה יש בו
אני אפקסס אותו להורייך ואז אני בטוחה שאת תשארי בשבילם
הבת המצטיינת שכאילו הגיעה רחוק.

אני מקנאה בך על ההשלמה הזאת שהגעת אילה, לא תוך יום ולא תוך חודש
לא מתוך משבר ולא מתוך פרץ שמחה
אלא החלטה שהתבשלה ונבחנה ובסוף הגיע זמן ההכרעה.
אני לעומתך לא התחבטתי יותר מדי, היה ועדיין ברור לי שזאת הדרך הנכונה בשבילי כרגע
ואני נהנת ממנה בכל רגע.
ולפעמים אני נזכרת בימים שלי הקודמים לאימהות
בכל העתיד המזהיר שצפו לי
בכל החיים המלאי "עניין" שהיו לי
איך רצתי ממקום למקום השגתי עוד עסקה ועוד דיל
חתמתי על עוד חוזה, קיבלתי ש'יקים שמנים
אהה כן ועשיתי שופינג מתי שרק היה בא לי.
ולפעמים אני מתגעגעת...
ואז אני אומרת שאני מקדישה 10 שנים מחיי בצורה טוטאלית לילדיי
ואחר כך אני אמציא את עצמי מחדש
ואני אשלב בין אימהות וקריירה
וזה מפחיד אותי
מי אני אהיה בעוד 10 שנים, מי יאמין לי שאני מוכשרת, כל יכולה, שכל תעודות הגאווה שלי
הם ילדיי - האם הצלחת ילדיי הינה ההצלחה שלי
ואם הם ייכשלו (חלילה טפו טפו) ומה זו הצלחה בעיני המתבונן?
והנה אוטוטו אני אמא לשניים ואולי בכלל כל זה לא יתאים לי יותר??????????????
בכל מקרה שולחת חיבוקים ונשיקות
המון הצלחה בדרך החדשה את החלק הקשה כבר עברת
עכשיו נותר לך "לזהות" הנאות קטנות ופשוט להינות

תודה יקירות. אתן בערך בין החברות הראשונות שסיפרתי להן על כך אחרי האיש..

האמת היא שבשבועות האחרונים התחלתי לעשות את דרך האמן של קמרון ואז גיליתי שבמשך 5 שבועות כמעט כל בוקר בדפי הבוקר במשך שלושת העמודים הנדרשים אני חוזרת וכותב- אני יוצאת לדרך חדשה.. אני יוצאת לדרך חדשה.. אני יוצאת לדרך חדשה.. וכך הלאה. בין לבין כמעט שלא קיטרתי הרבה. לפחות לא לאיש. היה נדמה לי שנמאס לו לשמוע. הוא גם כל הזמן אמר שאעשה מה שאני רוצה ודי. רק שלא אשים אחר כך אותו או את הילדים. ובין לבין גם המשכורת שלי עלתה באופן די משמעותי וגם קיבלתי רכב נוצץ ושווה עם דלק חופשי (שזה אחד הדברים שבעיני בעלי הם פסגת השאיפות). ובתוך כל השינויים האלה גיליתי- שלא ממש בא לי לבזבז את הכסף. פתאום לא היו נעליים ממש שוות שרציתי ואם רציתי- אז מיד קניתי וזהו. וכל הזמן חיפשתי משהו משמעותי. ממש. אז להחליף לבית ממש שווה- זה עדיין לא מספיק, לנסיעה לחו"ל למאה שנה זה גם עדיין לא מספיק וגם לאיש די לא בא, וזה גם קצת ברדק ולא ממש ממש מה שאני רוצה. אז מה נשאר בעצם.. וה"יוצאת לדרך חדשה" הזה שיצא כל יום במשך 5 שבועות הזכיר לי את האתר הזה.. והכסף שאין לו מימוש הזכיר לי את הבאופן טבעי.. והכל הזכיר לי את הבלוג הזה שבכלל נשכח ממני בעומס הגדול.. ושוב עלה שם שאני מתה מפחד לחיות בלי גבולות, ושאני מפחדת מלהסתכל בתוכי ולגלות מי אני באמת. ובעצם באמצעות העבודה שאני קמה אליה כל בוקר, אני נאחזת במישהי שכנראה הייתי פעם אבל אני כבר לא.. וכך לאט לאט.. נחשפו להן הקליפות. והבנתי שיש לי שתי אופציות: לכתוב לנצח שאני יוצאת לדרך חדשה, או להחליט ולעשות.

ואז היתה לי ולאיש שיחה ממש קשה. כי אני חייבת את התמיכה שלו באמת. והאמירות האלה- של בסדר, תעשי ונראה, נשמעו לי לא מספיק אמינות. אז אמרתי את אשר על ליבי. והבנתי שגם הוא ממש מפחד. עלה גם הקטע של חינוך ביתי שלגביו הוא אמר שהוא לא מכיר אותי ומה שנהיה ממני. וניסיתי להסביר לו שבעצם הפחד שלי מלחיות בלי גבולות נובע מהיותי תוצר מצטיין של ה"מערכת" ושאני לא רוצה שלילדינו יהיו כאלה חיים. שההיכרות שלי עם החופש גילתה לי צבעים אחרים של העולם (השמש זורחת בבוקר חצי יום בזמן שאנחנו בישיבות אפלוליות). אחרי שהשיחה הפכה למריבה, ואחרי שהמריבה הפכה להתפייסות- סיכמנו- שעל חינוך ביתי עוד נדבר, אבל בינתיים- אני מבקשת חל"ת ולא מתפטרת (למקרה שהשכל יתחלק לי בחזרה..), ובחל"ת הזה גם ניסע לחודש וקצת לחו"ל עם הילדים, ולאט לאט נזרום עם כל יתר ההחלטות.

במשך החודשים האחרונים כל הזמן צעקתי 'זאב זאב' הנה אני מתפטרת, ולא עשיתי כלום. והפעם אמרתי לו- דע כי הפעם אני עושה באמת. אבל הפעם גם הייתי מאוד שלמה עם ההחלטה הזאת, ולדעתי הוא קיבל אותה בדיוק משום כך.

ואז, ביום שנראה לי מתאים (נומרולוגית..) נפגשתי לשיחה שתוכננה ונדחתה על כל מיני עניינים. ובסוף השיחה- אמרתי- שאני רוצה כך וכך. זה היה החלטי בהיר וברור. הם גם היו די מוכנים, כי לפני שקיבלתי את המכונית- אמרתי שלא בא לי לקבל משהו כזה שווה כי אני לא רואה את עצמי שם לטווח ארוך. פתאום הבנתי שאני סתם משחקת אותה כמו מי שאין לה תחליף. יש לי תחליפים רבים ואף טובים ממני. המקום היחיד בו אולי אין לי תחליף הוא להיות אמא לילדיי.

ועם זאת.. עוד לא סיפרתי. לא להוריי (כי נראה לי שיישבר להם הלב. בשבילם אני הבת המצטיינת שכאילו הגיעה רחוק) וגם לא להרבה חברות (לא יודעת אפילו למה). וגם אחרי שהודעתי את הבשורה הזאת בעבודה- הרגשתי איזה מין יובש. מין פחד אולי מהיציאה לדרך החדשה. היה שם שחרור מאוד גדול מהעול אבל גם משהו יבש כזה. כאילו מין ריקנות כזאת (אולי כי כבר לא נשאר לי על מה לקטר?!).

אז נכון שזה ייקח עוד קצת זמן (ופתאום כבר לא בא לי לחכות) אבל אני באמת יוצאת לדרך חדשה!

אתן נפלאות. תודה.

איזה יופי
בשורה משמחת
איך האיש הגיב?

היום חשבתי עלייך כשערכתי בדף הבית שלי חשבתי לבוא לכאן ולשאול לשלומך...

@} @}
<אין לי מילים, שמחה שחזרת לעדכן.>

הודעתי בעבודה שאצא לחופשה ללא תשלום בשנה הבאה. ביקשתי שלא ישיבו לי מטוב ועד רע. שיחשבו קצת קודם.
הם הבינו שאם יסרבו לתת לי חופשה- אז אני עוזבת באופן סופי. להיות אמא.
והם גם הם הבינו את מה שאני גם מבינה. שגם אם אצא "רק" לחופשה כנראה שכבר לא ממש אחזור ממנה.
אז זהו. אחרי התלבטויות והיסוסים ופחדים וכעסים.. הבנתי שלא אוכל להיות מי שאני כבר לא לאורך זמן.

תודה על המקום הזה.

היי יקירות.. קצת התאוששתי והילדים הסתגלו מהר מאוד לחופש ולהיות בבית ולעשות סתם.
יהללוך מלאכים: אכן איזה כוחות יש למחשבה... (אפשר להזמין הזדמנויות אולי?!).. צריכות לדבר מתי שהוא... ואם את חושבת עליי- אז את ממש אבל ממש מוזמנת לכתוב פה ובכלל.
נועה בר: אני מניחה שלא רבות ורבים הגיעו למקום הזה שאני מבקשת לי, גם לא אלו שכותבים כאן, אבל כולנו מחפשים אותו ומה שרציתי להגיד הוא שכל דרך של כל אחד שעלה עליה ושהיא שלו- היא דרך טובה ומדהימה, בשבילו. משהו כזה..

חיבוקים!

אני יודעת שהפער שבין הפנימי לחיצוני שכתבתי עליו קודם- נראה כאילו הוא עמוק. אבל אני יודעת גם שזו כרגע הדרך שבחרתי ללכת בה ואני הולכת בה.. אני תמיד נדהמת משפע הדרכים האינסופיות ואופנן הטבעי שמתגלה לי מהאתר הזה. אני גם מבינה, יותר מתמיד אולי, שהחיים הם מסע. שאם בדרך שלי היום יש גם מייק אפ וגם עיניים טרוטות וגם הנקה של שניים, ואחד ינראה אולי ותר טבעי מהאחר ואחד נראה יותר מצויץ מהאחר- עדיין זה המסע שלי כרגע, ולכן הוא כנראה טוב לי (מחכימון: הכל בתואם מושלם..). ואני יודעת היום גם (סופסוף) שהשאיפה שלי צריכה להיות למשהו שהוא קצת יותר טבעי ממה שהייתי ושזה למעשה קורה בשלבים כי כזאת אני וכזה בעלי ואלו נסיבות חיי. הפסקתי לחפש כבר תירוצים חיצוניים ואני מבינה שהם בכלל לא בנמצא- בעלי מבחינתו שאתפטר אם בא לי או שלא אם בא לי, ושתי האופציות טובות לו, הילדים שלי ימשיכו להיות הילדים האהובים שלי (מזלי!) אם אהיה אמא במשרה מלאה ואם לאו. וככה במקום לקפוץ מדרך קיצונית אחת- קרייריסטית מטורפת לדרך 'קיצונית' אחרת (ביחס לקודמתה)- אמאדמה מושלמת, אני כרגע מתמרנת בין שתי הדרכים. וזה לא קל, אבל זה מגבש אותי לחשיבה שישנה בנמצא דרך שלישית, שהיא המתאימה ביותר בשבילי. וההתגבשות הזאת אולי תיקח לי את כל השנה הזאת, שכשהיא התחילה בספטמבר הייתי בטוחה שבצ'יק וצ'אק אני חוזרת לבית עם הילדים והחמימות, ומשזה לא קרה, אני מבינה שפשוט הכל צריך להיעשות בזמן הנכון ולא מתוך תחושת בריחה או החמצה. וזה אוטוטו פה, אני כבר מריחה את זה..

שיהיה חג מצוין!

הי ואני בדיוק חשבתי עלייך
ממש לפני שהתעוררתי
איזה כוחות יש למחשבה..

אבקש לעצמי קצת חירות- להיות אני ולא לפחד ממה שיהיה.
מאחלת לך מכל הלב שתגיעי למקום שלם .

>לא בטוחה אם רבות הגיעו למקום הזה, על אף שאולי הן נדמות לך כך (מקריאה פה באתר?)<
חג שמח @}
מחכימון: אפשר להזמין הזדמנויות

וואוו.. איזה קטע שכתבת לי ממש עכשיו. כל כך הרבה זמן שלא נכנסתי לכאן, והיום התלבטתי.. לכתוב או לא לכתוב..
אז אנצל את שאלתך.. לתשובה קצת ארוכה..

כך זה נראה:

מבחוץ:
אני נראית מעולה. ירדתי המון. התחלתי להתאפר. קניתי המון בגדים יפים. התקדמתי בעבודה. למדתי לנהל ולהפעיל אנשים. אני סמכותית ולא מנסה לרצות את כולם או להיות חמור עבודה.
הבן שלי מתאקלם יפה בגן. מדקלם שירים וסיפורים בלי סוף. הוא שוחה מקסים. וכולם אומרים שהוא פורח ונפתח.
הבת שלי צחקנית כהרגלה. מהממת. שובבה לגמרי. נמצאת רוב היום אצל מטפלת שהחליטה על דעת עצמה לקבל פתאום גם תינוק בן 4 חודשים.
בעלי מאושר מהמשכורת שלי. מתקדם יפה בעבודה שלו ומצליח. עובד לא מעט שעות, עושה את רוב העבודות בבית, משתף פעולה לגבי איסוף הילדים ומרוצה.
בקיצור: משפחה למופת עם בית קצת מבולגן, בעיקר לטעמו של בעלי.

מבפנים:
מלא מייק אפ על עיניים עם חוסר שינה. אני עובדת המון. שותה מלא קפה אחרי שנגמלתי לחלוטין באותה שנה שנראה שהיתה לפני מאה שנה. אני מרגישה ראויה בעבודה אבל מבלה את רוב יומי עם אנשים שאני לא מתה עליהם, וכל הזמן מנקרת בי התחושה שאת הזמן הזה יכולתי לבלות עם בני משפחתי האהובים.
הבן. במסגרת טובה אבל לא יותר מזה. היו לו קשיים בלהתחבר עם חברים. כולם כמובן האשימו את השנה בבית. אותי זה הצחיק. ואז פתאום זה עבר. הבנות בגן התאהבו בו וזהו. ובכל זאת, יש בו משהו מסוגר וקצת לא מאושר. הוא הולך לגן בשמחה אבל זו בעיקר השגרה. אני מרגישה שאני חסרה לו. כמובן שבגן הוא לומד גם הרבה הרגלים מגונים ומעצבנים, קללות מוזרות ועוד כהנה וכהנה שטויות.
הילדה מהשעה ארבע אחה"צ עד שש בבוקר דבוקה לי לחולצה עם פס הדבקה. לא יורדת מהציצי ומתעצבנת על תזוזה מיותרת שלי ממנה. כמובן שזה חונק קצת ומעצבן. וגם גורם לבן לקנא- 'גם אני רוצה קצת ציצי והיא גומרת לי הכל' (הוא אוטוטו בן 4).
בעלי מרוצה. כנראה באמת.. מפעם לפעם מתעצבן עליי שאני לא מספיק מנקה. אבל בסך הכל הוא מרגיש שהחיים טובים.
בקיצור: משפחה בריצה, עם הרבה רגשי אשמה (שלי כמובן) ומעט שעות שינה.

הבטחתי לעצמי שבמרץ אחליט. כמובן שכלום. החלטתי להחליט עוד קצת. בעלי עדיין לא מסכים לחינוך ביתי. אני עדיין מתה מפחד להיות אימי (לעזוב עבודה כאילו שווה ואז להיות כלום). אומנם הייתי כנה בעבודה והתחלתי לדבר באופן כללי על עזיבה, כך שזה כבר לא סוד לאף אחד ובכל זאת איכשהו זה לא ממש בא. יותר מזה: עכשיו אני בחופשה ואני לא ממש נהנית עם הילדים, וגם הם לא ממש נהנים ממני. הם מנדנדים, נדבקים וכל הזמן תובעים. ואני עייפה וחסרת סבלנות. וזה, עד שיש לי חופש.. ברור לי שזה בגלל שחופש הפך להיות מצב לא טבעי לכולנו, ולהיות ביחד זאת לא השגרה שלנו אז זה מלחיץ את כולנו. אם בעבר ללכת עם שניהם לסופר היתה חוויה מעצימה ומהנה, עכשיו היא הפכה להיות מעיקה וכמעט בלתי אפשרית. ואני מסתכלת סביבי: כך כולם. אבל ברור לי שזה לא המצב הטבעי. המצב הטבעי שלי הוא כרגע בגדר מין חלום שאני מנסה להשיג בין הריצות לעבודה, למסגרות ותוך כדי שאני מנסה לברר ביני לביני- מי אני, מה המהות שלי, מה טבעי בשבילי.. ובינתיים, אני מנסה להחזיק את הכל. להיות איתם, לאהוב אותם, לחבק, להניק, להיות ולהכיל. כי אחרי הכל, אני בראש ובראשונה אמא. וכמו אצל כולם כנראה, זה הכי חשוב לי גם אם לא תמיד זה מצליח לי...

ולקראת החג הזה אבקש לעצמי קצת חירות- להיות אני ולא לפחד ממה שיהיה.

ולכן אאחל: תמשיכו ללכת בדרך שלכן. היא מדהימה. תהיו אתן. ומיד אלך גם לקרוא אתכן במקומות אחרים כאן כדי להתפעם ולהתעצם.

תודה!

הי מה שלומך ??

טוב אז אומנם לא סידרתי לעצמי מחלה כדי להרוויח חופשה, אבל כנראה שבתי לקחה על עצמה את התפקיד הזה בשבילי, והיא חטפה את הוירוס הזה של השלשולים הירוקים וההקאות המעצבנות. והנה קיבלתי הצדקה לנוח ביחד איתה. בני מיד קפץ על המציאה של גן אמא ליום אחד ואף הוא הקיא חד פעמי בלילה, כדי שתהיה סיבה מספקת גם בשבילו.. וכך באמת, נועה בר יקירה, צדקת, וקיבלתי הכשר מהסביבה.. אבל גם אני עצמי הרשיתי לעצמי.חבל לי על הילדים ואני מקווה שפעם הבאה אצור חופש בדרך אחרת, אבל ההפוגה הזאת מהכל, באמצע ההמולה הכי קשה בחיי ובעבודה, הביאה לי הרבה שלווה ואושר. ואכן, בכותרת הצהובה פה נאמר: "שיהיה לך יום מאושר!"- אז כן, ככה היום הזה עם כל החלפות המתישות, ההקאות וההנקות האינסופיות, היה מאוד מאושר באופן מוזר.

והכי משמח - בעלך. הוא שאל אותך מתי תתפטרי!! גדול.
נכון!
ואת בכלל לא לבד.
תודה. אני כל כך מעריכה את זה.

אמא הפתעה - אף פעם לא חשבתי שחיבוטי הנפש התמידיים שלי יכולים לגרום לכיף לילדים שלי- אבל כשאת כותבת את זה ככה, זה פתאום נשמע- נכון.. אז תודה על נקודת המבט המרעננת.


והרבה תודה על האתר הזה על אנשיו המופלאים.

עכשיו גם אני קוראת אותך ואת פשוט מרגשת. את כל הזמן בלמידה על עצמיך על ילדייך אני לא יכולה שלא לחשוב כמה כייף להם שאת אמא שלהם.

או-הו, תודה גם לך @}

מאוד מאוד משמח אותי לקרוא אותך.
_אני מתחילה להבין שגם אם אחרי שאנטוש את תפקידי, החיים יימשכו, וגם אם יהיו לי ימים קשים- עדיין רוב הזמן יהיה לי טוב יותר. אגשים איזו תכלית פנימית של סיפוק ולא תכלית חיצונית. החשש שמה אתחרט על כך- כבר כמעט שלא קיים בי כרגע דווקא בגלל שחזרתי לעבודה ואני יכולה להשוות.
אז.. אני בוחרת לחיות. בטוב. ובקלות._
בדיוק.
גם אחרי שתפרשי יהיו ימים טובים יותר, או פחות, אבל הסה"כ הוא שחשוב, והוא שתלכי עם ליבך.
שאיפה שתהיי - שם את שלמה, לעכשיו.
אני באמת מאמינה שאם תרצי בשלב מאוחר יותר לחזור זה יתאפשר לך, בטוח שצברת מספיק מוניטין על העשיה שלך, ואת טובה , ולכן תמיד תהיי מבוקשת.

והכי משמח - בעלך. הוא שאל אותך מתי תתפטרי!! גדול.
הבנתי שהוא מבחין ושהוא הרבה יותר רגיש ממה שאני מפרגנת לו.
ואת בכלל לא לבד.

אולי בשלב הראשון יעזור לך להפריד בין ההתפטרות לבין חינוך הילדים?_
כמה נכון. כל הזמן חשבתי שאם כבר אני עוזבת אז לתפוס שתי ציפורים במכה אחת.. אבל פתאום הבנתי שאם לי יהיה טוב, גם לגוזלים יהיה טוב, ולאט לאט אולי אצליח לחלחל משהו מהרעיונות האלה לאיש שלי. אז נכון. היום בבוקר נשמתי עמוק. ביום ראשון אני תמיד מגיעה שעה באיחור כי אחרת אני עם דמעות בעיניים חצי יום, כי מתחיל השבוע של הריצות. ואז החלטתי. באמת. אפשר קודם להתפטר ואחר כך לראות. לפחות הילדים יזכו לאמא מחייכת, שלא צריכה להגיע למסיבת חנוכה בדקה התשעים ושבקושי שמה לב שהילד שלה צבע את הסביבון שלו בשלל צבעים.
הריקנות- בעלך מבחין ? מדברים על זה ?
האמת שעד היום הייתי בטוחה שלא מבחין וגם לא דיברנו על זה. היום הוא פתאום אמר לי- די כבר, מתי את מתפטרת.. ואז שאלתי אותו- למה, מה קרה? קשה לך עם ההסעות וכו'. והוא השיב- גם, אבל קשה לי לראות אותך ככה. אז הבנתי שהוא מבחין ושהוא הרבה יותר רגיש ממה שאני מפרגנת לו.

האנשים שבאמת אוהבים אותך יכולים להיות שותפים להרגשתך. אם הם ידעו שאת ממש סובלת הם עדיין לא יתמכו בשינוי ? הייתי כל כך תקועה בפלונטר הרגשי של עצמי- שלא הבנתי את זה לבד. אבל את צודקת. כן. זה ייקח זמן. כי אני באמת שואפת להיות משהו אחר לגמרי. העבודה והמקצוע כבר לא יגדירו אותי וכנראה שזה קשה גם לסביבה- כמה חוכמה כתבת. את מדהימה. ולגבי המחלה- איכשהו גיליתי שלרוב האנשים קל יותר לתמוך ולהתחבר כשאתה "מסכן". כשאתה רוצה לעשות שינוי מתוך מקום גבוה למקום יותר גבוה (להגדרתי, גם אם לא להגדרתה של סביבתי) - לאנשים קשה לפרגן כי זה מזכיר להם את הקושי של עצמם. אבל אני לא מוכנה להגיע למחלה כדי לעשות שינוי. אני מתחילה להבין שגם אם אחרי שאנטוש את תפקידי, החיים יימשכו, וגם אם יהיו לי ימים קשים- עדיין רוב הזמן יהיה לי טוב יותר. אגשים איזו תכלית פנימית של סיפוק ולא תכלית חיצונית. החשש שמה אתחרט על כך- כבר כמעט שלא קיים בי כרגע דווקא בגלל שחזרתי לעבודה ואני יכולה להשוות.
אז.. אני בוחרת לחיות. בטוב. ובקלות.

את מדהימה. הענקת לי כל כך הרבה השראה ונקודות מבט חדשות על הכל. תודה על כל העזרה. ועל כך שאת שם.
אני פשוט אוהבת אותך, מעומק הלב. תודה על כל התמיכה והחום.

ומבפנים אני נקרעת. מפחיד אותי להתפטר ודקה אחר כך להגיע למחלוקת עם בעלי לגבי אופן החינוך של הילדים. ומבחינתו כרגע זה ווטו חמור. הילדים במסגרת ואין על מה ומו לדבר.
אולי בשלב הראשון יעזור לך להפריד בין ההתפטרות לבין חינוך הילדים?
אם בעלך מאוד נחוש והרעיונות שלך "מזעזעים" אותו, נדמה לי שכדאי להתחשב בו.. וגם בך..
אם את מאוד סובלת בעבודה שלך וזה כבר לא את, אולי תוכלי לחשוב על דברים אחרים שהיית רוצה לעשות לאחר שתעזבי את העבודה, (בהנחה שאת עבודות הבית את לא ממש אוהבת ) תראי מה "מדליק" אותך ויכול להוסיף דלק לחייך.
אבל מבפנים- הכל ריק, ואני מפעם לפעם תוהה- מתי זה יתחיל לבצבץ ולהשתקף החוצה
בעלך מבחין ? מדברים על זה ?

אני מגיעה למסקנה שאני רוצה לעשות את זה ושהקרובים לי יתמכו בהחלטה שלי. וזה לא עובד. ההורים שלי חושבים שאם אעזוב אעשה את טעות חיי, וש"ממילא אוטוטו הילדים גדלים, ואז מה תעשי?". הגעתי למסקנה שבעלי די מתבייש אפילו להודות בינו לבינו או בינו לבין החברים שלנו, שאני, ההיא שפעם התלהבה מהקריירה שלה, רוצה להיות המונח החצי בזוי הזה, "עקרת בית"..
אני מאמינה שהאנשים הקרובים אלייך יוכלו לקבל את החלטתך עם הזמן , אולי המחשבה שהם יתמכו מראש עוצרת אותך, אין להם את הבסיס לתמיכה, הם כביכול נדרשים לתמוך במשהו שעדיין לא קרה..
האנשים שבאמת אוהבים אותך יכולים להיות שותפים להרגשתך. אם הם ידעו שאת ממש סובלת הם עדיין לא יתמכו בשינוי ?
בעלך מתבייש - אני מבינה מאיפה זה בא לו, אולי אפשר למצוא מונח שיקל עליו? למשל "אשת חינוך", או, "מנהלת מוסד ללימודים גבוהים" או פשוט "מנהלת בכירה בשב"כ" (שרותי בית כלליים)?
עבודתך וודאי מאוד מיוחדת והגעת לעמדה גבוהה, ואת מוערכת, כך שקשה לסביבה הגאה יהיה להיפרד מהתואר שלך שקצת מאדיר גם אותם..
שוב ושוב מדהים אותי לראות איך בסופו של דבר אנשים מביאים עצמם למחלה, שהיא זו "הדורשת" מהם את השינוי, שאחרת הם 'אינם מסוגלים' לבצע, ואיך הסביבה יודעת כ"כ טוב לתמוך - רק כשזה מגיע למחלה. רק אז יש הכשר לפרוש, לנוח, להיות "סתם" חי.. חבל לי.

תשמרי על עצמך.
את נהדרת ואהובה, ובעיקר זכאית להרגיש טוב ולהיות שלמה עם עצמך.

יו, תודה לכן.
ממש הרגשתי את החיבוקים הכנים שלכן. תודה יקירותיי.
גם התאוששתי קצת.
לצערי חופש כרגע לא כל כך מתאים כי קצת לחוץ אצלי בעבודה. ב'טמטומי' חשבתי/ רציתי להכין את השטח ליום הבהיר שבו אפסיק לחלום בהקיץ ואתחיל בעשייה- וסיפרתי שנורא לחוץ לי עם 2 ילדים והעבודה ובכלל. אז עוד לפני שסיימתי להגיד את המשפט קיבלתי עוזרת צעירה לעבודה. ."העיקר שתחייכי"- ככה אמרו לי שם. באמת שמנסים להיות איתי בסדר. אבל כשאני לא בסדר מבפנים- כנראה שמה שבאמת קורה שם בחוץ- זה כבר לא משנה.
זה מצחיק, הפער הזה- מבחוץ הכל נראה נפלא- אני מצליחה שם, גם רזיתי מאוד במהלך השנה הטובה בבית, אז אני מקבלת הרבה מחמאות. אבל מבפנים- הכל ריק, ואני מפעם לפעם תוהה- מתי זה יתחיל לבצבץ ולהשתקף החוצה

כל פעם שאני מנסה לסדר לעצמי את הראש ולהבין מה מונע ממני להודיע על עזיבתי, אני מגיעה למסקנה שאני רוצה לעשות את זה ושהקרובים לי יתמכו בהחלטה שלי. וזה לא עובד. ההורים שלי חושבים שאם אעזוב אעשה את טעות חיי, וש"ממילא אוטוטו הילדים גדלים, ואז מה תעשי?". הגעתי למסקנה שבעלי די מתבייש אפילו להודות בינו לבינו או בינו לבין החברים שלנו, שאני, ההיא שפעם התלהבה מהקריירה שלה, רוצה להיות המונח החצי בזוי הזה, "עקרת בית".. ובינו לבינו הוא ממילא תוהה- הרי את שונאת את כל עבודות הבית.. אז מה הענין.. ומבפנים אני נקרעת. מפחיד אותי להתפטר ודקה אחר כך להגיע למחלוקת עם בעלי לגבי אופן החינוך של הילדים. ומבחינתו כרגע זה ווטו חמור. הילדים במסגרת ואין על מה ומו לדבר. "זה שאת השתנית והפכת לאחת מאלה שמסתובבים עם בגדים מהודו, לא אומר שככה יגדלו הילדים שלנו. הוא יהיה פרופסור והיא תזכה בפרס נובל, ובשביל זה צריך מסגרת". האמת שבשבילי הוא כבר פרופסור והיא זכתה בפרס נובל עוד כשהיתה בבטן, כך שהמסגרת ממש לא משנה.. אבל ניחא.

תודה לכן שוב. יהללוך יקירה, החלום שלי זה לטייל במקסיקו. טוב, גם באוסטרליה.. אז ספרי ספרי, ואל תפחדי. תגידי. רק אשמח לשמוע. מה כבר תגידי, שאת חושבת שאני צריכה להתפטר ומיד? לחיות את חיי כמו שבא לי.. ואת חושבת שבתוך תוכי אני לא יודעת את זה.. יקירתי, אני יודעת גם יודעת. בסוף גם אעשה את זה כנראה. בינתיים.. אמשיך לקטר לכן.. וגם קצת לחיות. יצא לי במכריזון הצהוב הזה: "מה עשית היום למען עצמך?"..- אז חשבתי ללכת להתקלח ולשחרר את הצל שלי להיום. אני מתחילה לחזור לעצמי ולהוציא מתוכי את הדיכאון. תודה!

אוי מותק
חזרתי ממקסיקו מלאה במחשבות וחוויות
שרציתי לשתף אותך (זה מצחיק אבל יצא לי לחשוב עלייך לא מעט)
אבל זה לא זמן טוב
אז אני שולחת חיבוקים (())(())(())
ורוצה להגיד וקצת מפחדת
אז אני אחכה

אולי תקחי כמה ימים של חופש וגם תקחי את הילדים הביתה לכמה ימים?
גם אני כאן קוראת.

גם אני כאן קוראת.

אולי קצת חופש ?

גם אני כאן קוראת.

אני כאן קוראת.

לפני 5 ימים חזרתי לקבל מחזור. להיות אישה. כבר לא יולדת. אומנם בתי כבר בת שנה וכמעט חודשיים אבל המחזור התאחר לו בגלל ההנקה הכפולה כנראה. זה כמובן גרם להחמרת הדיכאון שממילא הייתי שרויה בו. האמת, בימים האלה, אני מעמיקה את רמת הדיכאון שלי מכל שטות. נפגעת מכל מילה. ואולי זה גם המחזור. לא יודעת. קבלת המחזור החודשי אחרי שנתיים בלי- חידדה לי פתאום את העובדה הידועה- שבתי כבר לא תינוקת. שיש לי כבר ילדונת קטנה בבית, ושאני לא ממש זוכה להיות איתה מספיק. קשה לי מאוד עם זה. אבל כידוע אני גם לא עושה כלום בכיוון הזה.
היום בדרך לעבודה בפקקים הנוראיים של כל בוקר, חשבתי לעצמי, שהדבר היחיד שיכול להוציא אותי מהדיכאון הזה- זה להיות עם הילדים שלי. סתם לרבוץ איתם על הספה. הבנתי כמה אני זקוקה להם. ושוב הגעתי לעבודה אחרי מקלחת הגונה של דמעות.
בעלי כבר התייאש ממני לגמרי. הוא מבין איפשהוא שאני באמת בדיכאון הפעם. שאלו לא הדרמות הרגילות שלי. הוא מבין שקרסתי ובכל זאת, כל דבר שאני עושה מעצבן אותו. אולי כי אני לא ממש עושה. הבית נראה זוועת עולם. ובעלי איש רגיש לסדר.. אני מנסה לנצל כל דקה פנויה שלי להיות עם הילדים. וביתר הזמן לבהות.. אני אפילו לא מצליחה לחשוב כראוי לאן פניי. מה אני רוצה מעצמי ומחיי. אני פשוט אינני שם. יש שם איזו ריקנות כזאת. והצל שלי- הולך לעבודה, אוכל קצת, לוקח את הילדים מהמסגרות, לעתים רחוקות מתקלח, מכניס כלים למדיח, מכין ארוחת ערב, לובש פיג'מה והולך לישון.

ואני כל כך זקוקה לילדים שלי. למגע שלהם. לריח שלהם. ללהיות אתם סתם. לא בזמן איכות. אלא סתם המון זמן. אני מתגעגעת אליהם ועכשיו זה מגיע לי בעוצמות כאלה שאני לא יודעת להתמודד איתן. אני מפחדת שבכלל לא טוב להם להיות איתי במצב הזה שלי. אבל ממילא הם איתי רק מארבע וקצת ואילך.. אני לא יודעת. הילדה שלי נדבקת אליי בשישי שבת- אני חושבת שאני חסרה לה. הילד שלי מתעקש שרק אני ארדים אותו. את כל היתר הדברים "החשובים"- בעלי עושה- מקלחות, שיניים להלביש, להחליף וכו'.
לפני כחודש בעלי החליט להשמיש את מיטת התינוק של בתי. הוא לקח אותה לישון בלילה במיטה שלה. לא יכולתי לישון. כל הזמן חיכיתי שהיא כבר תתעורר ואקח אותה בחזרה למיטה. אז כבר הרגשתי את הדיכאון מזדחל לו במעלה גרוני ומחסל בי כל מה שפעם הייתי. למזלי היא התעוררה בשתיים בבוקר בנענועים רציניים של המעקה של המיטה שלה. ומאז היא חזרה למיטה שלנו.
עכשיו אני מבינה את הביטוי "לצאת מדיכאון"- כי הדיכאון כאילו פולש לתוכך עד שאתה צריך לחפש את מי שהיית, את מי שאתה. הייתי רוצה לצאת ממנו רק כדי להחליט לאן פניי עכשיו..

גם אני עברתי את זה. רוצה לעודד אותך שהזמן הנכון מגיע, רק שווה לבדוק מה המחירים של לנסוע על מיכל דלק ריק... זה יכול לעזור..
תודה על העידוד. זה באמת מעודד. לגבי מיכל הדלק הריק- האמת, אחרי שכתבתי את זה שאלתי את עצמי ברוח קייטי ביירון- האם זו האמת, יקירתי? והתשובה היא שהמיכל הוא על רבע טנק. נעים לי להתלבש לפעמים יפה. נעים לי להתאפר קצת. נעים לי שכותבים על דברים שעשיתי/עליי בעיתון. נכון שזה רווח קטן באופן יחסי. נכון שאני אפעם לא קונה בסוף את העיתון/ מחפשת את הכתבה ולא באמת אכפת לי מה כתבו, אבל זה נעים לי להרגיש חשובה לרגע אחד. עובדה: אני לא מוותרת על זה ולא הולכת לדלת ההיא שמודיעים בה את ההודעה הזאת.. ולכן המחיר הוא כזה שמגולמים בו הדברים שאני גם נהנית מהם. האם אפסיק ליהנות מהם? כנראה שלא. אבל- כמו שכתבת מאוד נכון- אי אפשר תמיד לשאוף לשלמות וכנראה שיהיו דברים שאוותר עליהם, ויהיו דברים שאוכל ליישם גם באמהות כמקצוע- מי אמר שאמא חייבת להיות בטרנינג עם כתמי הנקה? לא שכל החולצות "היפות" שלי כעובדת לא סופגות כל הזמן שפריצים של ציצי כואב..

רוצה לעודד אותך לא לשכוח את עצמך.
תודה.

ההחלטה בעיניי כבר התקבלה
מדהים. רק אחרי שציטטת, גיליתי שאני בכלל לא זוכרת שכתבתי את זה.. מה זה אומר?!
אני באמת מרגישה שההחלטה לכל הפחות לעזוב את העבודה ולצאת לדרך חדשה- התקבלה פחות או יותר או לפחות אני מבינה יותר שלא לעבוד במה שאני עושה משקף יותר את מי שאני היום (והרי בגלל זה חזרתי, כדי להיות נאמנה למי שאני). ועכשיו- שאלת המחירים- שלי ושל ילדיי- לא יודעת.. צריכה לחשוב על זה.. מדחיקה את זה רוב הזמן..

וגם, מה זה אומר לעשות את זה נכון?
לתזמן את זה נכון.. אני מרגישה שחלק מהקושי של בני בגן ושלי בהתאקלמות היה במעבר החד מדי- מכאן לשם. אז הוא לא זוכר כל כך אולי, אבל אני מרגישה שלא מספיק הכנו אותו, שזה בא לנו פתאומי כאילו החלטתי בדקה התשעים וחזרתי והופ.. הכל השתנה באחת.. לחזור משם עכשיו אחורה, או להתקדם קדימה לדבר חדש- אני רוצה שייעשה מסודר- לא פתאום לשלוף אותו מהגן, אותה מהמטפלת ולחפש את עצמי.. להגיע להחלטות קטנות, איך בדיוק, מה המינונים ולהתקדם עם זה.. אולי למשל קודם לעזוב. להוציא את בתי מהמטפלת לרוב השבוע, להוריד לו את הצהרון בגן. וגם אצלי אני לא רוצה לעשות מעברים חדים. אני לא מתה על מה שאני עושה- אבל ברגע שאני עושה את זה- אני נשאבת לתוך זה- ולקפוץ מתוך זה בכל זאת יהיה לי לא פשוט.. בקיצור, לעשות את זה נכון בעיניי זה תזמון ומינון..


הכל נכתב באהבה.
אני יודעת. את לא צריכה לכתוב את זה- זה ברור לי לחלוטין. אני כל כך נהנית לקרוא אתכן!

אוהבת מאוד. תודה.

"האמא דוחה חיסונים ולא מוכנה לחסן את כל החיסונים".
כן , אני מכירה את זה גם. אל תקחי את זה כנזיפה אישית, הן פשוט חייבות לנקות את עצמן מאחריות, וכך הן מדווחות עלייך, ומורידות אחריות מעצמן.

ובחינוך הביתי אתה חופשי מהשתייכות חברתית/ לימודית ובכלל. אתה משתייך לעצמך ומתוך כך אתה בעצם שייך לכל העולם שאתה. אבל זה דורש סוויץ' בראש. בחשיבה. החוסר השתייכות הזה.
איזה יופי של ניסוח. תודה.

הבנתי עד כמה הוא חי את הרגע הזה.
גם אני רואה את זה שוב ושוב. מה היא עשתה אתמול, ולא משנה כמה החוויה היתה נהדרת, זה כבר לא על הפרק
>מזכיר לי ילדים שמביאים להם מתנות ואז מתבאסים שהם מייד שוכחים שקיבלו אותם<

גם אם ייוותרו בו צלקות כלשהן מהגן- הן תתרפאנה מהר, כי הוא חי את הרגע ואם הוא מאושר ברגע הזה- אשריהו. זה מוריד ממני תחושות אשמה.
הכל שאלה של מינון, לא? כמה צלקות הוא ספג, וכמה רגעים מאושרים הוא חווה.
תחושות אשם תמיד כדאי להוריד כי הן לא מובילות לשום מקום חוץ מלעוד ועוד אשמה. מה שחשוב לדעתי היום, זה לדאוג שיהיו כמה שפחות צלקות. נקודה. ולא סתם דאגה כדי להוריד רגשות אשם, אלא דאגה 'פעילה'

אני עובדת שם עם מיכל הדלק האחרון שלי. ובכל זאת, לא מביאה את עצמי להיכנס בדלת הזאת, ששם מודיעים את ההודעה הזאת.. כאילו אני רוצה לגמור עוד משהו. לסגור את הפרק הזה בחיי בצורה יפה. לא להרגיש שאני בורחת.
גם אני עברתי את זה. רוצה לעודד אותך שהזמן הנכון מגיע, רק שווה לבדוק מה המחירים של לנסוע על מיכל דלק ריק... זה יכול לעזור..


אני רוצה כשנעשה את זה- נעשה את זה נכון אבל בעיקר גם- שזה יהיה אכן הדבר הנכון.
רוצה לעודד אותך לא לשכוח את עצמך.
ההחלטה בעיניי כבר התקבלה
אומר משהו על המקום בו את נמצאת, חשוב שתשימי לב שאין מחירים כבדים שאת משלמת ( או ילדייך ).
וגם, מה זה אומר לעשות את זה נכון?
ומהו הדבר הנכון ?
[ מרגיעון: בכל ויכוח - כולם צודקים ]
האם באמת אפשר להגיע לשלמות?

הכל נכתב באהבה.

היי תודה לכן.
כן, ימי חופש הם בדיוק הדבר שמחבר אותי בחזרה אליהם ולעצמי.. החדשה.. אני משתדלת לקחת אותם. ובינתיים, חושבת..

הייתי בטיפת חלב לפני כמה ימים עם שניהם. כרגיל דוחה חיסונים, מפרידה ומיניקה במתן החיסון. האחות הסתכלה עליי ואמרה: "כמוך אין" ו"מי מיניק בגיל כזה?" ראיתי לה בעיניים שאם היא לא ידעה שאני עובדת במקצוע שלי היא היתה חושבת שאני מטורפת על כל הראש. ככה היא חשבה שאני רק חצי מטורפת. כמובן שייתכן שזו הפרשנות שלי בגלל הפרדיגמות של עצמי, אבל הבנתי גם שחשוב לי להיות בסדר עם החברה. שזו כמובן גם כן פרדיגמה. להיות בתלם. לפחות קצת כמו כולם. הטריד אותי שהיא תקתקה במחשב שלה: "האמא דוחה חיסונים ולא מוכנה לחסן את כל החיסונים". כאילו אני לא מרצה מספיק את ה"מערכת". אני, שתמיד הייתי כל כך בסדר עם המערכת, שתמיד שאפתי להיות בראשה (לא של המערכת הספציפית הזאת, אבל של המערכת באשר היא).

והילד? מתאקלם. כבר אוכל בגן. מחייך. צוחק לפעמים. נהנה מדברים שעושה שם. פגשנו חברה שלי והיא אמרה לו- אתה זוכר שהלכנו למוזיאון ביחד? בלילה, הוא אמר לי- את יודעת לא כל כך זכרתי. מתי זה היה? אמרתי לו- זה היה כשהיינו בגן אמא. כשהיינו ביחד עם אחותך, אתה זוכר? והוא אמר לי: לא ממש. זה היה כשאבא היה הולך לעבודה ואת לא? ונשארנו בבית? אמרתי לו שכן. אז הוא שאל- ומה עושים בגן אמא? אמרתי לו- אכלנו, בישלנו, שיחקנו קצת. אז הוא אמר: וזהו? אמרתי שכן, פחות או יותר. ושאלתי- למה אתה שואל? אז הוא השיב- כי בגן שלי עושים הרבה יותר דברים. ואז ידעתי.. אנחנו מאוד רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו. להשתייך. ובחינוך הביתי אתה חופשי מהשתייכות חברתית/ לימודית ובכלל. אתה משתייך לעצמך ומתוך כך אתה בעצם שייך לכל העולם שאתה. אבל זה דורש סוויץ' בראש. בחשיבה. החוסר השתייכות הזה. והוא הוסיף ואמר כאילו כדי לנחם אותי: אבל לא עשינו רק את הדברים האלה שאמרת. אנחנו גם הלכנו למוזיאון, לא? אמרתי לו שכן. אז הוא השיב לי- אבל אני כבר לא זוכר את זה.. ובמשפט הזה שלו הבנתי עד כמה הוא חי את הרגע הזה. איך הוא יזכור דבר שקרה לפני חודש וחצי? וגם הבנתי שאם אחליט באמצע או בסוף השנה הזאת ללכת על החינוך הביתי- גם אם ייוותרו בו צלקות כלשהן מהגן- הן תתרפאנה מהר, כי הוא חי את הרגע ואם הוא מאושר ברגע הזה- אשריהו. זה מוריד ממני תחושות אשמה.

ובתי הקטנה.. מהרגע שאני אוספת אותה מהמטפלת היא דבקה בי ואני בה.. להריח עוד קצת את הריח הזה. להשתכר עוד קצת מהרוך הזה ולאהוב.

ובעבודה.. כלום חדש. אני זוכרת שלא מזמן רווק מתבגר שנראה לא רע, עם משרה לא רעה גם אם הוא לא מת עליה, משכורת יפה, שיש לו דירה קטנה, שלומד הרבה, מתנדב ועושה, טס לחו"ל הרבה- אמר לי- על הנייר אני ממש מציאה. אנשים מקנאים בי. ואני חשבתי לעצמי- במה יש לקנא? אין לך משפחה משלך. אין לך אהבה. אז עכשיו ככה גם אני- על הנייר- הכל מופלא. אהבה- למה שאני עושה.. כמעט אפס. אני עובדת שם עם מיכל הדלק האחרון שלי. ובכל זאת, לא מביאה את עצמי להיכנס בדלת הזאת, ששם מודיעים את ההודעה הזאת.. כאילו אני רוצה לגמור עוד משהו. לסגור את הפרק הזה בחיי בצורה יפה. לא להרגיש שאני בורחת. לקחת אחריות. לא להפיל אותה על הילדים או על בעלי.

ובעלי.. סיכמנו שאם אני חוזרת לעבודה הוא משתתף בלקחת מהגנים באופן כמעט שוויוני. הוא הסכים כי רצה שאחזור. בהתחלה היה לו קשה. עכשיו הוא גילה את הכיף שבדבר. בימים שהוא לוקח אני לא חייבת להישאר בעבודה. מצד אחד, אני מרגישה שאני מתה לחזור הביתה. להיות איתם. מצד שני, אני מרגישה שאם אחזור- הוא לא ייקח אותם. הוא יעביר את השרביט לאמו או שיצליח להשתמט. בפעם הקודמת שסיכמנו שהוא ייקח- היה לנו רק את בננו הגדול. ואז- הוא אף פעם לא לקח. כי תמיד התנדבתי לעשות את זה בעצמי. וזה היה לי קשה, אבל גם מהנה. והפעם- אני מרגישה שאני חייבת את זה לכולנו. כי כשאעזוב - אני לא רוצה שהוא ירגיש לא חלק מזה. אני רוצה שהוא ירגיש שזה גם האחריות שלו ולא רק שלי. יש לי פחד- שאם אני רק אמא- אז אני זאת שמרגישה שהוא לא חייב בהשתתפות שוויונית או חצי שוויונית בגידול ובלהיות שם בשבילם. וזה אחד הדברים שהייתי משנה בשנה האחרונה. אז בינתיים אני מנסה "לחנך אותו" בדרך הזאת או בעצם לחנך את עצמי שגם לאמא במשרה מלאה לפעמים מגיע רבע יום חופש..
מפעם לפעם אני מעלה את ענין החינוך הביתי ושולחת לו לקרוא פנינים מהאתר הזה- אבל בינתיים הוא מתנגד לגמרי: "לא תסחבי אותי לרעיון ההזוי הזה". הוא גם מאוד מרוצה מהגן של בני ואוהב את הפעילות שם (למעשה הוא בחר את הגן הזה מלכתחילה והתחבר אליו מאוד).

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי כאן לא מעט.. ומסתובבת במעגלים סביב אותה החלטה או החלטות כבר זמן מה. אבל אני מרגישה שאני צריכה עוד קצת זמן. ההחלטה בעיניי כבר התקבלה. אני רק ממתינה ליישם אותה בתזמון הנכון לכולנו. פעם חשבתי שחייב להיות בית ספר להורים. אני רוצה כשנעשה את זה- נעשה את זה נכון אבל בעיקר גם- שזה יהיה אכן הדבר הנכון.

קראתי את הסוף הבלוג שלך ואני מזדהה עם ההתלבטויות שלך בקשר לילד ולגן (טוב את בטח כבר יודעת את זה).
ממליצה לך על הרעיון הנפלא של נועה בר
אולי באמת ימי חופש 'סתם' מידי פעם יכולים לחבר אותך עם מה שחסר לך לי זה מאוד מאוד עוזר.

ופתאום כבמטה קסם, גם לי נהיה מרווח נשימה
גם את יוצאת כל פעם לחופש כשהם יוצאים?? אולי באמת ימי חופש 'סתם' מידי פעם יכולים לחבר אותך עם מה שחסר לך?
@} @}
מחכה להמשך...

אז פרח בר שאלה אותי מה חסר לי כדי שאהיה שלמה.. והתשובה המיידית שלי היתה- לדעת שזה זמני..
ואז בעלי מצא את הפתרון המושלם- לפני סוכות- הוא סיפר לילד שעכשיו הולכים לגן, ואח"כ חופש סוכות, ואז שוב הולכים לגן, ואח"כ חופש חנוכה, ושוב הולכים לגן, ואח"כ.. וכו'. ופתאום כבמטה קסם, גם לי נהיה מרווח נשימה, אבל וזה החשוב כמובן, גם לילדון. לפני חופש סוכות הוא קיבל את פניי בחיוך ואמר: "את יודעת. מחר חופש סוכות. אח"כ הולכים לגן.. אבל שוב יהיה חופש. אז נהניתי בגן". גם היום אחרי החופש, הוא חזר בלי לרטון.. וחזר הביתה מחוייך.. "את יודעת ביום שני בעוד שבוע יש חופש חנוכה" הוא לחש לי לפני שנרדם.. אני יודעת..

תודה. התייחסותכן המעצימה כלפיי עזרה לי מאוד (חייבת לקרוא את הדף הזה על התייחסות מעצימה!).
אוהבת!

תודה לכן! כיף להיות פה איתכן.
תי תי יקירה, אני חייבת להודות גם שאני לוקחת הכל ברצינות תהומית ואולי בגלל זה הדרמטיות בכל החוויות שאני מתארת כאן..
אבל באמת באמת גם החוויה של להיות עוד פעם קצת ילדה בזכות ילדיי- היא חוויה מרגשת מאוד שממלאת באהבה ובתחושת ראשוניות מיוחדת- שבטח גם את חווה ותחווי.. בהצלחה ברכבת!

מתלבטת אם לכתוב... וואוו, פשוט וואוו.
איזו חוויה חזקה את עוברת כל הזמן.
הדבר הכי משמעותי שאני מקבלת ממך זה להרגע עם הילדים, פשוט לאהוב.
מחר נסע ברכבת יחד פעם ראשונה (בן שנתיים ושמונה) ואני כבר בתחושה שונה בזכותך.
בהצלחה אמא וכן תזכרי שהכל זמני...

עכשיו אני מנסה לעשות את ההחלטה הנכונה מתוך אהבה לעצמי בראש ובראשונה ולבני משפחתי האהובים.
בהצלחה.

תודה לכן, אתן מופלאות. החיזוקים שלכן כל כך מחממים את ליבי ובכלל שאין לכן מושג!
יהללוך- גמני התגעגעתי. נורא. תודה שבאת. מפעם לפעם בעבודה אני נזכרת בנאום הכתוב שלך על האוכל הקר ומחייכת לעצמי..
אני יודעת מה חסר לי כדי לעמוד מאחורי הבחירה שלי אבל זה יוצר מעגל שוטה- חסרה לי הידיעה שזה זמני. שזאת בדיקה והופ אחריה יהיה יותר ברור ומובן. אבל בעצם זה לא עובד ככה בחיים.. מה צריך לקרות מבחינתי כדי שזה יקרה? לדעת שבעוד כך וכך זמן נצליח לגבש החלטה- חינוך ביתי/חצי חינוך ביתי, מה הדרך הטבעית לכולנו.. ועם זאת, אני לא מתחרטת שחזרתי לעבוד. אם לא הייתי חוזרת, היתה בי איזו פנטזיה של קריירה לא ממומשת. ההתבוננות שלי על השנה האחרונה היא יותר מפוכחת- אני יודעת שגם הבבית הוא לא הדבר הכי קל בעולם. היום דיברתי עם אישה מבוגרת שמכירה היטב את בני, ותיארתי את השינויים בהתנהגותו. ואז היא אמרה לי- תראי, מה שאת עשית איתו בשנה האחרונה ומה שאת מתארת כפתרון אפשרי- הוא בעצם החינוך הביתי. אבל את חייבת להבין שהעולם הוא לא בועה. היא הוסיפה ואמרה שהיא מכירה אמהות בחינוך הביתי שילדיהם מנהלים אותן לחלוטין. אני חייכתי לעצמי. חשבתי ביני לביני, שדווקא עכשיו בהתקפת ההיסטריות שיש מסביבי, אני מרגישה שכולם, כולל בני, מנהלים אותי. חשבתי גם ובעצם מה רע, לילד לחיות עוד קצת ברחם, בבועה? יהיו לו עוד הרבה שנים להתערות עם כולם, לא?
יש לי מין מוטו כזה, שכשפועלים מתוך אהבה ולא מתוך פחד- עושים את הדבר הנכון לכולם. אז עכשיו אני מנסה לעשות את ההחלטה הנכונה מתוך אהבה לעצמי בראש ובראשונה ולבני משפחתי האהובים.
ואיזה כיף.. בסוכות אני עם הילדים בחופש..
תודה תודה תודה.

ברוכה השבה!

כשככה בגדתי ברוח האתר הזה..
אני לא רואה את זה ככה.
את נשארת נאמנה לעצמך, את בוחנת ומתבוננת ובודקת כל פעם מחדש את הבחירות שלך. נשמע לי הכי נכון שיכול להיות.

אני מקווה שככל שאני משלימה עם עצמי שככה זה כרגע וזהו, שגם אצלו ישתנה משהו.
אני חושבת שזו הנקודה המשמעותית.
אם זה מדבר אלייך, את יכולה לשאול את עצמך - מה חסר לך כרגע כדי לעמוד מאחורי הבחירה שלך? ומה צריך לקרות מבחינתך כדי שזה יקרה? אלו הן שאלות שיכולות לקדם אותך להשלמה.

שנה טובה

הי אמא
הרבה זמן לא כתבתי לך
רציתי שתרגישי טוב יותר עם ההחלטה שלך לחזור לעבודה
רציתי שתסלחי לעצמך על דברים שאת עושה
גם אם את יודעת שזו לא ההחלטה הנכונה ביותר
רציתי שתנשמי עמוק ותגידי לעצמך הכל בסדר
אני בשליטה
את הכל אני יכולה לשנות אם אני רק ירצה
רציתי שתעריכי את זה שיש לך זכות לבחור
רציתי להגיד שהתגעגעתי
ושנה טובה
<יהללוך מלאכים>

שנה מופלאה. מלאת אהבה, רוך וחמלה.
גם לך !!

מאוד נוגע לליבי כל מה שכתבת, ובבקשה אל תרגישי לא שייכת! תישארי, תכתבי .
היי את - את חכמה, את נפלאה, ואת עושה את ההכי טוב שאת יכולה בשביל כולכם, כרגע, ובכל רגע מחדש @}

שולחת לך אומץ ואהבה.

והנה אני כאן.. לסכם את השנה החולפת וגם כמה הרהורים לעתיד.. היום, מוצאי יום כיפור, בשעה 21:00 לערך לפני שנה לפי הלוח העברי כמובן, בתי החליטה שהגיעה העת לשפוך לאמא קצת מים, להקדים את לידה בשלושה וקצת שבועות, ולעשות לי חצי התקף לב (טוב, סתם כי רציתי להרוויח את חופש סוכות על חשבון המעביד..ופתאום קלטתי שזה כבר לא אפשרי).

האמת היא שמאז שהתחילה שנת הגנים והמטפלות ושאר הירקות רציתי להיכנס לכאן כמה פעמים. אבל לא היה לי אומץ. מי אני שאתבכיין על הקורה אותי כשככה בגדתי ברוח האתר הזה.. גם אם באופן זמני. הרגשתי לא נעים ולא מתאים. וככה עכשיו ברוח הסליחות על כל החטאים- אבקש סליחה גם מעצמי וגם מכן, שתמכתן כל כך, שהאמנתן בי, וככה שבסוף לא יצא. כמובן שאולי עוד ייצא ואולי לא, ואולי ייצא משהו אחר לגמרי. לא יודעת מה יהיה. עוד אבקש סליחה מבעלי. פתאום ככל שהימים חולפים, אני מבינה שאני בכלל לא תמכתי בו, בדרכו החדשה שאליה יצא. כנראה הייתי עסוקה מדי בדרכי שלי, ובעצמי, ובקנאה שלי על כך שהחליט ועזב ועשה את שרצה. ודווקא אני שכל כך רציתי בתמיכתו לדרכי החדשה, לא ידעתי להעניק את תמיכתי לו. אז על כך סליחה מעומק הלב. אני לומדת להיות יותר קשובה. גם לך. גם לעצמי. מבני ומביתי- סליחה יקירים, שפתאום הלכתי לחפש את עצמי בעבודה שכבר לא כל כך בשבילי, זאת אני יודעת בתוך ליבי. הפרידה מכם קשה לי מאוד. חלק ממנה נובע מכך שרציתי לבדוק עם עצמי- עד כמה אני זקוקה לכם בחינוך הביתי הזה ולא אתם - לי.

אז מה היה לנו מיום 1 לספטמבר שהפך את כל עולמי לכל הכיוונים.. בערב הראשון, כשעשו אסיפה כזאת עם הילדים והגננות, היינו בני ואני. הכנו יצירות כאלה והכרנו פחות או יותר את ההורים והילדים. ואז ישבנו במעגל והגננת הקריאה סיפור. ופתאום נחנקתי מגש דמעות. זה לא היה על בני. זה היה על יומי הראשון בגן ועל קשיי בתקופות של שינויים ומעברים. ואף על פי כן, ביומיים הראשונים בגן- לבני היה נפלא. הוא חזר קורן ושמח. באמת. תמיד כששמעתי אמהות מספרות כמה ילדיהן נהנים בגן- חשבתי לעצמי- נו, בסדר. אבל הוא נהנה. היו שם משחקים אחרים. סיפורים אחרים ממה שיש בבית. הילדים שם פחות ריגשו אותו. חזר שמח, אין מה לדבר. והפרידות כאילו כלום. אפילו אני נחרדתי פתאום שאולי זו היתה טעות עד היום ושאולי גן היה פתרון מושלם (בלי רגשי אשמה בכל מצב הרי אי אפשר). ביום השלישי- רביעי הוא פתאום הבין- שזה הולך להיות כל יום. שאין עוד גן אמא. שהוא חצי לבד במערכה, שם.. ואז הוא הודיע חגיגית שמבחינתו אין גן, וזהו.. ומאז כך עד היום. הילד לא רוצה ללכת לגן. הוא הולך כי כרגע אי אפשר אחרת- אמא עובדת.. במשרה מלאה ושוחקת. הגננות מאוד משתדלות להיות מקסימות, אבל הילד בשלו. בגן הוא עוד איכשהו מסתדר. בוכה בבוקר עד שנפרדים. אחר כך מפעם לפעם בוכה מעט כשנזכר שנפרד אבל ביתרת היום הוא כנראה משתף פעולה ככל שיכול. בבית- המלאך שלי נהיה מפלץ קטן. בוכה בלי הפסקה. על כל שטות. הוא במין מוד יבבני תמידי שכזה. איתי הוא בכלל לא מדבר. כלום. "אני לא מדבר איתך"- זו התשובה אם אני עונה לו לשאלה ששאל את אביו. כשכבר נאלץ לפנות אליי- קורא לי בשמי הפרטי.. לפעמים בלילות הוא מתחנף אליי מאוד- "מא אני אוהב אותך" ואז מהר אומר: "אז מחר לא הולכים לגן, אוקיי". בקיצור, קשה.. לא נעים. הבנתי ששלחתי אותו לגן, לא שלמה עם עצמי לגבי הגן, והוא קלט את התדר, וזה יצר את כל הבלגן או לפחות את חלקו.. אני מקווה שככל שאני משלימה עם עצמי שככה זה כרגע וזהו, שגם אצלו ישתנה משהו. הגננת מספרת לי שכשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל עליו- הוא מחייך. גם אני ככה בעבודה שלי לפעמים.
בתי, כמובן הפתיעה אותי לחלוטין. ביום הראשון כשמיררתי בבכי, היא קפצה לידיה של המטפלת.. וזהו. היא שמחה מאוד כשאני חוזרת אבל לא מזיז לה כלום. עצמאית לחלוטין. מסתדרת בכל מצב. מלכה אמיתית. ובכל זאת..
הכי קשה לי, הוא שמאז שילדיי בסידורים שונים- אני מרגישה שאני מאבדת את ההחלטיות האימהית שהיתה לי לגביהם- שתמיד חשתי מבפנים מה נכון והתעקשתי לפעול כך. עכשיו יש גננת ויועצת ועוזרת ומטפלת וכולן מנוסות ויודעות- תעשי כך, אולי כך, ולפעמים אני מתבלבלת - מה נכון? אם יש לי יום להיות איתו פתאום- לקחת אותו או שזה יהרוס את ההשתלבות? להישאר הרבה בבוקר או קצת.. מה כדאי? מה נכון?

ואני בעבודתי.. מהרגע הראשון הבנתי שזה לא יילך. שליבי כבר לא שם. אני יכולה לעבוד כמו חמור עם השכל אבל לא עם הלב. אז עכשיו אני רצה מכאן לשם ומשם לכאן. מנסה לתמרן בין כל הגורמים. זה לא פשוט. מבקשת את האומץ להמשיך ללכת עם הלב. עושה בכיוון, לאיטי כמובן. בעלי עודו מתנגד לחינוך הביתי. לא מתלהב גם כן שאעזוב את עבודתי, אבל אני מחליטה שהשנה אלך על פי צו ליבי ומצפוני. אחזור לאינסטינקט האימהי שלי ואפעיל אותו לגבי עצמי.
תודה.
שתהיה לכן שנה מופלאה. מלאת אהבה, רוך וחמלה.

את פשוט אישה מדהימה.


שתהיה לכם שנה טובה @} @}
ובבקשה בבקשה תמשיכי לכתוב.

להיות שלמה עם אמהותי בדיוק כפי שהיא.
בדיוק!
הכי חשוב בעיני.

שתהיה לכם שנה טובה

זהו.. תם ולא נשלם.. היום- היום האחרון ל'גן אמא'. למרחב המדהים הזה שאפשרתי לעצמי ולילדיי. התלבטנו מאוד מה נעשה היום- האם נלך לגן חיות? למוזיאון? לקניון? לבסוף.. נשארנו בבית.. ו.. לא עשינו כלום. והכלום הזה ממשיך כל הזמן ללמד אותי כל כך הרבה. על עצמי. על ילדיי ועל ילדים וצרכיהם בכלל. ובעיקר הוא מסמל בשבילי את השנה האחרונה. השנה הזאת שבה למדתי להיות בשקט, באי עשייה ולהיות מלאה ושמחה. עם ה-יש. בגן אמא אין מסיבות סיום, כי זה לא היה באמת גן, אלו היו החיים, המסע, המרחב הפרטי שיצרנו לעצמנו.

והיום, קצת עצוב לי. זה כבר לא העצב המדכא שליווה אותי בחודש האחרון. זה כבר לא הכעס על עצמי שלא מסוגלת להחליט ולהיות שלמה עם החלטותיי. זה עצב רך שנלווה לתובנה שילדיי בגרו מעט, בשנה אחת. הם כבר עושים צעדים משל עצמם בעצמם, מחפשים לתור אחר המרחב החדש שיתגלה בפניהם במלוא תפארתו (ואולי גם כיעורו) בימים הקרובים.. ואני לא אוכל לתפוס אותם ולהדביקם בחזרה לגופי, ולהכניסם בחזרה לבטני.. הרי קיבלתי על עצמי את ההחלטה.. לאפשר להם את ההתרחקות הזאת, ועל כן אתבונן בהם מהצד צועדים את צעדיהם הראשונים, ואשמור עבורם על מרחב ביטחון חדש, אולי פחות מוגן ושמור, אך מספיק בטוח בשבילם. אגבש מחדש את זהותי, אשחרר את מה שהייתי לפני השנה הזאת, אלמד להיבנות ממה שנהייתי בשנה הזאת, ואמשיך לצמוח ולהיות אני. והדמעות האלה שזולגות עכשיו לאיטן מאפשרות לי להשתחרר ולהתחדש.

אני אמא עובדת. זה מה שאני כעת. אין לי כבר תוכניות סודיות ומלהיבות, אין לי כבר ציפיות גדולות מעצמי. אני רוצה רק להיות כאן ועכשיו מי שאני ולכבד את מה שאני כעת, בלי לשפוט ולבקר. להיות שלמה עם אמהותי בדיוק כפי שהיא.
תודה.

הסיבות הנסתרות, שאני יודעת אותן בתוך תוכי, ושרמזתי להן כאן מספר פעמים, הן שאני לא רוצה לברוח מעצמי.
תודה על השיתוף.
את אשה מדהימה. מאחלת לך הרבה טוב

קלף המסע של אושו- תמיד מזכיר לי את המסע שלי באמהות. גורם לי לדעת שאני אמא ואני יכולה להיות אמא טוטאלית גם כאמא עובדת. מקווה להשכיל להתקדם ולעשות את הבחירות הנכונות. הוא יצא לי היום. מפעם לפעם מפנטזת שיקרה נס ולא אחזור לעבודה (ברור שלא צריך לקרות כל נס על מנת שלא אחזור ואני יודעת זאת) ואז נזכרת שבעצם אני בגלל מי שאני, צריכה גם את התחנה הזאת- לחזור לעבודה, כדי לחזור ממנה, שלמה יותר, ולהמשיך במסע..
הקלף הזה גם מזכיר לי את השנה האחרונה. היו לי בה רגעים שחיפשתי לרוץ, למהר, להזדרז כדי להספיק. עד היום אני לפעמים אומרת לבני, "רוץ, רוץ, רגע". והוא משיב: "אמא, למה לרוץ? לאן? אני לא מבין".. והוא צודק.. בשגרת החינוך הביתי, פשוט חיים..

על הקלף, מתוך "אושו, זן, טארוט":
"החיים הם המשכיות תמיד ותמיד. אין כל מטרה סופית שאליה הם הולכים. רק עלייה לרגל, רק המסע בפני עצמו הם החיים, לא הגעה לנקודה כלשהי, ללא מטרה- רק ריקוד והוויה בעליה לרגל, אתה נע בעליצות- ללא טרחה לשום מטרה.
מה תעשה כשתגיע למטרה? איש לא שאל זאת, מכיוון שכל אחד מנסה למצוא מטרה כלשהי בחיים. אך מה שמשתמע מכך.. אם באמת תגיע למטרת החיים, מה יקרה? אתה תיראה מבויש מאוד, אין לאן ללכת.. הגעת למטרה הסופית- ובמסע איבדת הכל. היית חייב לאבד הכל. כך שתעמוד עירום במטרה הסופית, תביט לכל עבר כמו אידיוט: מה היה הטעם? אתה מיהרת בעוצמה כזאת ודאגת בעוצמה כזאת, וזאת התוצאה".

פרח בר, בשמחה. כתבתי שם גם כן ועוד יותר נהניתי לקרוא.

נועה בר, הלוואי הלוואי הלוואי.. זה באמת יכול היה להיות פתרון מדהים. אבל בינתיים הוא לא יוצא לפועל מפאת בירוקרטיות מיותרות. אולי עוד ייצא..

ועכשיו ממרחק קצרצר של זמן, בכל זאת הייתי רוצה לגבש לעצמי את המחשבות ולספר קצת למה אני כן חוזרת לעבודה. אז ככה:
הסיבות הגלויות (קרי: הסיבות שאני מספרת לכולם, גם אם בתוך תוכי אני יודעת שהן לא ממש אמת צרופה) הן שדי במפתיע, במהלך החופשה שהיתה לי, קיבלתי שדרוג יחסית משמעותי בתואר, בשכר וכיוצב' (או בעצם במילים אחרות: באגו..) ויצא שממש לא נעים לי להגיד לא, סליחה, עכשיו בדיוק כשהחלטתם לתת לי עד חצי המלכות, אני צריכה ללכת. אבל כמובן שגם אני יודעת שזו סיבה בלי כל בסיס, כי מהמעבידים שלי לא נעים לי, אבל מהילדים שלי נעים לי.. ככה לעזוב אותם.. ברור שלא. ברור לי שזו סתם סיבה שאני מספרת לכולם כי זה נוח לי. זו גם הסיבה שבעלי אוחז בה ומוסיף שאם הייתי עושה דבר כזה אז הייתי די מוחקת את עצמי מהשוק הזה ואם במקרה בעתיד ארצה לחזור אליו.. כבר לא ממש אוכל. וזו באמת סיבה גלויה נוספת- הפחד שמה אתחרט.. כאילו, להיות אמא, תמיד אהיה. למרבה הצער, זה תואר שזוכים בו כך סתם, והוא גם נשאר לכל החיים. ברור לי ולכן שזה תואר שהוא שווה פי מיליון מכל תואר אחר, אבל מילא..

הסיבות הנסתרות, שאני יודעת אותן בתוך תוכי, ושרמזתי להן כאן מספר פעמים, הן שאני לא רוצה לברוח מעצמי. אני לא רוצה להפוך את ילדיי ואת החינוך הביתי, ואת האמהות לאמצעי לברוח מהפחדים שלי. והפחדים שלי קשורים גם בלקיחת אחריות. אני רוצה לקבל על עצמי את התפקיד הזה שזכיתי בו כי אני רוצה לדעת ולהוכיח לעצמי שיש בי היכולת לקבל על עצמי אחריות גם בתפקידים "מפחידים" (בעלי שררה, נגיד כך) [ואגב, אני סתם משתמשת במילים מפוצצות, זה בגלל הדרמטיות שלי ולא מגודל התפקיד]. הפחדים שלי גם קשורים בכך שתמיד כשהגעתי לשוקת, ברחתי. ועכשיו אני רוצה לשתות ולומר: שתיתי, הייתי, ראיתי, ועכשיו אני מתקדמת הלאה. לתפקיד חיי. וסיבה אחרונה- אני חושבת שמאוד חשוב שהחינוך הביתי, יהיה חלק של כל הבית. בעלי לא לוקח בזה כל חלק כרגע. זה מפריע לי. אני רוצה שהוא יהיה חלק מהגידול ולא רק בשבתות. אני רוצה שהוא יראה שזה אפשרי להיות גם הורה וגם עובד. לפני השנה הזאת, גם כשהרווחתי לפחות כמוהו, עדיין אני זאת שעשיתי את השמיניות באוויר כדי להיות עם ילדי. עכשיו יש לנו שניים, ומאחר שהוא די לחץ עד שלב מסוים (שאז הוא התחרט אבל חשב שלי כבר אין אפשרות לעזוב את העבודה) שאחזור לעבודה, עשיתי איתו הסכם- שאני אחזור בתנאי שהם לא יהיו יותר מ- 8 שעות אצל מטפלת והחלוקה לגבי ה"להיות איתם" אחרי כן תהיה שוויונית. אני רוצה שהוא יראה את היופי שבלגדל בבית, שבלהימצא איתם. אולי אני משלה את עצמי.. אבל אני רוצה שבעוד כשנה, שכשאחזור להיות אמא וזהו, הוא יהיה יותר שותף, ולו רק בתפיסה.
וסיבה אחרונה, למרות שתכננתי את זה, הכל קרה לי מהר מדי. ההיריון, הילדה המדהימה, פתאום יש לי שני ילדים.. אני אמא לשניים.. אני לא רוצה לברוח מכל נסיבות חיי הקודמות בבת אחת. אני רוצה שהדבר ייעשה במסודר, במינון הנכון לי..
אז אני חוזרת.. מתחילה להיות יותר שלמה עם זה. אבל בונה את החזרה שלי כך שאחזור להיות אמא בעוד תקופה מסוימת וזה כבר יהיה אל חזור כל עוד יהיה לכולנו נכון וטוב.

הודיעו בעבודה שלי שמתכננים לעשות גן לפעוטות של העובדות.. וואו.. זה יכול להיות פתרון למשל אחר.. אין גבול להפתעות היקום, צריך רק להיפתח כדי להסכים לקבלן.. אז בינתיים זה לא יוצא לפועל בשנה הקרובה,
רעיון גדול !! למה זה לא יוצא לפועל? חבל.

אשמח מאוד שתעתיקי מה שנראה לך מתאים
העתקתי.
תודה רבה על השיתוף בתובנות הנהדרות שלך.

יקירות מופלאות, תודה! כמה כיף לי.
אני באמת מאחלת לעצמי שיהיה טוב, ושלא אפתח עור פיל עבה מדי.. ואם אתחיל להירדם בשמירה, אחזור לכאן ואזכר...
המצחיק הוא שבאמת פתאום הבנתי גם אני שאני יכולה להחליט שיהיה מעולה לכולנו כך או אחרת.. יומיים לאחר החלטתי הודיעו בעבודה שלי שמתכננים לעשות גן לפעוטות של העובדות.. וואו.. זה יכול להיות פתרון למשל אחר.. אין גבול להפתעות היקום, צריך רק להיפתח כדי להסכים לקבלן.. אז בינתיים זה לא יוצא לפועל בשנה הקרובה, אבל זה מלמד על יתר פתיחות ביחס לילדים ואני מקווה שאוכל להיות אמא במשרה חלקית אומנם, אבל עם הרבה אהבה ומודעות.

פרח בר, אשמח מאוד שתעתיקי מה שנראה לך מתאים, ומבטיחה גם להיכנס לשם בהזדמנות ולכתוב. אני קצת איטית בעשייה אבל בסוף מקיימת.. וזה נכון, גם אני גיליתי שעל אמונות הקשורות לשפע קשה לנו קצת לוותר כי משמעותן חיים מעולים במלוא המובנים.. ואיכשהו תמיד נראה לנו שלהיות בלי הרבה נכסים יביא לנו שפע. אבל זה לא נכון, כי זה לא שאלוהים או מי שמנהל פה את העניינים הכלליים (כי את החיים הפרטיים שלנו רק אנחנו מנהלים) חשב שצריך לחלק את הדברים הטובים ואם לאחד הוא נתן כסף אז בהכרח הוא החליט שהוא לא יקבל בריאות או אושר או שמחה או ילדים. זה אנחנו שחושבים שצריך להסתפק במועט (עוד אמונה..) או שאסור להיות אנוכיים ולבקש לעצמנו את הכל. צריך לזכור שזה לא על חשבון אחרים. להיפך. אם אתן תהיינה בשפע, ואני אהיה בשפע, נגרור אחרינו תודעת שפע כללית יותר.. התנור מצפצף.. אמשיך בערב או בסופ"ש.
תודה על ההקשבה.

מצטרפת לנועה. זה באמת מדהים.
מיסמסתי הרבה אמונות בחיי אבל לאלו הקשורות לתודעת שפע עוד לא הגעתי, אז תודה על ההשראה

מכירה את הדף להטיל ספק בפרדיגמות?
מרשה להעתיק את מה שכתבת לשם? או שאולי תרצי לכתוב שם בעצמך... (רק אם מתאים לך כמובן).

על קצה המזלג...
מדהימה את ! יודעת ושומעת רבות את הדברים בתיאוריה, ומעתה הולכת לנסות אותם במציאות!
מה? יש עוד כמה מנות? חיממת פה טוב את האווירה והכסא, אני תופסת מקום הכי קרוב שאפשר לצלחת השפע (ומחכה לעוד..)

עם תובנות וחכמה כמו שיש לך אני בטוחה לגמרי שאת אמא נפלאה, וימשיך ויהיה לכם טוב כי פשוט תשכילי לבחור בו. @}

תודה גדולה על השיתוף, את מקור השראה. בבקשה תמשיכי .

ברגע שמכניסים את הילדים למסגרת כלשהי, נכנסים למין תרדמת קלילה באמהות, בהורות.
אוקיי. אני מבינה לגמרי.

אבל לך יש יתרון גדול, והוא - שאת מודעת למנגנון הזה.
ומעצם המודעות צפוי שהוא יהיה פחות אוטומטי אצלך.

יש לך את הפריבילגיה להיות מודעת, ולא סתם אלא להיות מודעת מראש, ולבחור אחרת.
אני חושבת שהנושא של בחירה משחק כאן תפקיד חשוב.

את יכולה גם ליצור לעצמך מראש מבנה תומך שירענן מדי פעם את המודעות שלך לעניין, ולא יתן לך לשקוע אל אותה תרדמת.
אני מניחה שזו לא תעודת ביטוח - אבל זו נקודת פתיחה אחרת לגמרי.

את יכולה להחליט לעשות עם עצמך עבודה הכנה ולהגיע אל "נקודת הזינוק" כשאת סומכת על עצמך. גם זה (לסמוך) חשוב

_למדתי שלא חייבים לעבוד כדי שיהיה כסף.. זו היתה שנה מעולה מבחינה כלכלית. כי כך החלטתי.
תוכלי לפרט? מסקרן ומעניין._
אז כן..
האמת, שאולי זה יישמע מגוחך כשכותבים את זה, אבל אצלי זה עובד.. זה גם קשור בהחלטות כמובן. לאורך חיינו אנו גדלים עם אמונות סמויות רבות, כמו שכסף לא גדל על העצים (מי אמר?! הסינים מטמינים מטבעות שפע ומאמינים שזה מושך שפע), שאנשים עשירים הם מזן מסוים (מעצבנים, מלוקקים וכיוצב'), שמרבה נכסים מרבה דאגה, שלהיות עני פירושו להיות מאושר, ועוד ועוד כעולה על יד הדמיון הטובה עליכן. כל האמונות האלה הן בעצם בולשיט. מכרו לנו אותן ואנחנו קנינו אותן כי היינו במצב מסוים (לעשירים אין אמונות כאלה; יש להם מן הסתם אמונות אחרות בנושאים אחרים שבהם הם תקועים) והיצר ההישרדותי שלנו רצה לומר לנו- זה בסדר להיות כפי שאתם. זה לא נורא שאינכם עשירים. הבעיה: האמונות האלה מפעילות אצלנו מעין מערכת עבודה שפועלת והן תוקעות לנו באיזה שהוא מקום את הזרימה של הכסף, שאולי צומח לנו בגינה מתחת לאף אבל אנחנו לא מסוגלים לראות אותו בכלל. ואת יודעת שמחשבות יוצרות מציאות. איכשהו במקרה של שפע, לרובנו קשה להאמין כי חונכנו שחייבים לעבוד כדי להרוויח יפה וטוב. אבל לי נראה שמי שאחראי על היקום הזה ובכלל היה רוצה שנחיה היטב וניהנה מכל רגע.. וכך, בשנה האחרונה החלטתי שיש מנהל אחד לחיי. זו אני. ובחיים שלי נהנים. בלי שוטרים במדים שנותנים דוחות בגלל אמונות סמויות ומזויפות. נפרדתי מהאמונות, ולא, לא נדרש כאן תהליך ארוך וכואב. נדרשת החלטה. אני עשירה. אני חיה ברווחה ושפע אגב זה לא רק כסף, זו רווחה. בנוסף ייצרתי לי אמונות חדשות- מי שעושה את מה שהוא אוהב מרוויח מיליונים. וזהו.. החלטתי ועשיתי. את מה שאני אוהבת. להיות אמא. וגם קצת לטפל באמצעות מדיטציות וכו'. הטיפול הזה שעשיתי, שאף פעם לא קראתי לו טיפול, כי הוא תמיד היה תחביב, ולא חשבתי שעל תחביבים מקבלים כסף (עוד אמונה שהושלכה לה), התגלה כמועיל מאוד לאנשים כשהם משלמים עליו. אז נכון שאני לא רואה בכך כעבודה ונכון שעשיתי את זה בכל כך מעט שעות, ממש כלום, ועדיין.. זה הניב כסף שהניב כסף שהניב כסף מכיוונים שונים ולא צפויים.

לפני שעזבתי, תכננתי לפרוע חיסכון מסוים לצורך השנה הזאת. בסופו של דבר לא רק שלא פרעתי אותו, אלא שגם הגדלתי אותו קצת. אצלנו זה היה פשוט משתי סיבות: האחת, כשעבדתי, אז כמו שכתבתי קודם, היו כל מיני הוצאות מיותרות, במובן הזה שכשאת בבית את בכלל לא מרגישה בהן צורך. ולכן הן קוצצו בלי שהרגשתי בכלל בחסרונן, והתברר שעלותן היתה משמעותית (וזה מתחיל באוכל שקונים בעבודה, וממשיך בטיפוח ובבגדים יפים שצריך ובעיסויים וכיוצב'). השניה, הקיצוץ בהוצאה של מטפלת לבן שהיא הוצאה לא קטנה אצלנו והקיצוץ התיאורטי (כי בעצם הוא אף פעם לא שולם בפועל) של התשלום למטפלת לבתי. ומעבר לזה, בגלל שהאמונות שלי השתנו, פתאום נמצאו מצבורי כסף קטנים מפה ומשם. מעין נסים או קסמים קטנים כאלה שקרו ושבעקבותיהם הכסף פתאום החל לזרום. וככל שהשתכללתי ברכישת האמונות החדשות- כסף נדבק לכסף, כסף שיוצא מאצלי חוזר אליי פי.. וכיוצב', השפע רק המשיך לעבוד בשבילי בחוץ שעות נוספות, בזמן שאני עשיתי את מה שאני הכי אוהבת.. והכל התחיל בהחלטה החלטית אחת: להיות בשפע ושכשעושים את הדבר שהכי אוהבים הכסף מגיע ממליון מקורות שונים.. החשוב הוא להתמיד עם ההחלטה הזו ולדבוק בה גם כשלא קורה כלום, כי אז פתאום כאילו אחרי שמחליטים את אותו דבר המון פעמים, עוברים איזה מסה קריטית כזאת, והכל נפתח ומתחיל לזוז. צריך לזכור שהאמונות שציינתי הן אמונות שרובצות בנו לא מעט שנים, ולכן צריך להיות החלטיים בפרידה מהן. על קצה המזלג...

בָּרִ-יות יקרות, תודה על התמיכה.

נועה בר, אכן, הלוואי ואהיה שלמה עם בחירותיי.. אני קוראת לאחת הסיבות הנסתרות שבשלה לדעתי אני חוזרת- "וידוא הריגה".. כלומר: אני חוזרת כדי לוודא שלא הסתנוורתי לחלוטין מהשנה הזאת כך שהדבר גרם לי שלא להתגעגע בכלל לעבודתי ההיא, לוודא שזו לא התאהבות חולפת, ואז.. אחרי קצת זמן (אני מעריכה שזה ייקח עוד שנה לפי הנסיבות כרגע) אחזור בחזרה. איכשהו אני לא שלמה עם אף החלטה כרגע וזו הבעיה. ככל שמתקרב המועד של החזרה לעבודה, אני עוד יותר לא שלמה איתה, אבל אני מרגישה שאני חייבת לעצמי ולילדיי את החזרה הזו, גם אם תהיה לרגע ארוך, כדי לעשות את ההחלטה של ה'בבית' לסופית ומוחלטת. בדיוק שלשום אחותי הצעירה אמרה לי שהיא לא מאמינה שהעזתי לעשות את הצעד הזה של הלהיות בבית, אחרי שכל הילדות שלנו עברה בתחושת חרטה והחמצה כל כך גדולה מצד אמנו על כך שנשארה בבית. אמרתי לה שזו אחת הסיבות העיקריות להתלבטות שלי.. הצורך הזה לדעת שאני עושה את הבחירה שלי בעצמי, בלי חרטות.

פרח בר, זלגו לי דמעות כשקראתי אותך. תודה. אני מאמינה שיהיה בסדר.. אבל השעות ארוכות, ואיכשהו, ואני חושבת שמי שבחינוך הביתי כבר כמה זמן, יהיה לו אולי קצת קשה להבין את זה, אבל ברגע שמכניסים את הילדים למסגרת כלשהי, נכנסים למין תרדמת קלילה באמהות, בהורות. אי אפשר באמת לדעת מה היה בשעות האלה שהם במסגרת. אי אפשר לדעת אלו אמונות סמויות הם קלטו מהמטפלת/גננת; אי אפשר באמת לדעת אם הם ממש אבל ממש מאושרים.. וגם, המסגרת נהיית פתאום נוחה, את מתרגלת שאין לך ילד תלוי על הצד. לפעמים, אפילו כשאת לא באמת חייבת, את כבר מכוח ההרגל שולחת לשם את הילד כי זו השגרה שלו וכיוצב' תירוצים. פתאום כאילו מצמיחים עור של פיל כזה. חייבים, כי אחרת רגשי האשמה מחלחלים לכל חלקה טובה.. אז לחלק מהאמהות זה גורם לשבח ולהלל בכל הזדמנות את הגננת או המטפלת ולהגיד שזו האופציה הכי טובה שנמצאה לכולם ואחרות מתנחמות בכך שהחברה מצוינת לילד ושהן חייבות להגשים את עצמן במקום אחר.

מיכל בר, כמה שמחתי לקרוא אותך. נכון, שום דבר הוא לא סופי.. האמת שהקושי הגדול שלי כעת הוא להיפרד מהקטנה שלי. היא קטנה מדי אפילו לדבר על חינוך ביתי. אני גם מאמינה שיש ושיהיו תמיד יתרונות לגן. אני בטוחה גם שבני בסה"כ ייהנה בגן. כמוך אני מנחמת את עצמי שההתנסות הזאת תעזור לי לגבש החלטות עתידיות לגבי המאהב הזה, החינוך הביתי, ועם כל הקושי בלשלוח אותו לגן (עברנו שנה שלמה בלי חום פעם אחת..), ויש קושי וכאב גדול, אני מאמינה שיהיה בסדר. וחוץ מזה, הוא עדיין מתנחם בציצי (עד מתי לא אדע..) (ואולי גם זה חלק מהתירוצים שאני מספקת לעצמי). לגבי הבת, אני ממש מתקשה. אני כל כך מחוברת אליה והיא אליי. היא לא מכירה שום דבר אחר ולא נראה שבא לה להכיר. כמו שחמותי נוהגת לומר: היא כל היום על הידיים וקשה לי להאמין שמטפלת אוהבת וחמה ככל שתהא, תעשה את זה. וזה קשה גם כן, כי אני מרגישה שאני אאכזב אותה מאוד בפרידה הזאת, גם אם היא בסופו של דבר תהיה נסיונית ולתקופה מסוימת, אני לא בטוחה שזה ישמח אותה שזה היה על הגב שלה.. אבל כמו שאמרתי: נאלצתי לבחור, ובחרתי, אני מקווה שהשנה הבאה לא תהיה שנה נוראית ושנתחזק ונלמד ממנה להחלטות עתידיות.
תודה!

קראתי את הבלוג שלך עכשיו מההתחלה ועד הסוף.
התרגשתי מאוד.
את הנסיך שלי (כמעט בן 4) השארתי בבית עד גיל שנה. אחרי כן הוא היה אצל מטפלת 4 שעות ביום. בגיל שנתיים הוא החל ללכת לגן ל-4 שעות ביום (9:30-13:30).
חששתי מאוד מהגן. סקרתי המון גנים והגן הזה נראה לי כרע במיעוטו.
ההתחלה היתה קשה. מידי יום בכי גדול שלו ולב נקרע שלי.
לאחר תקופת מה הוא הסתגל. והתחיל להנות בגן.
בגיל 3 הוא התחיל שנה שניה באותו גן. הסידור היה שהוא ישאר עד 13:30, למעט ימים בודדים בהם ישאר (כמו כל הילדים) עד 16. בפועל, בהדרגה הוא נשאר יותר ויותר ימים עד 16, קודם כל כי הוא מבקש, וגם כי זה נוח לי... הוא מאוד נהנה בגן.
אני לא שלמה עם הגן. יש לי הרבה טענות והשגות, וזה עוד נחשב גן ממש טוב.
ברור לי שאין סיכוי שיכולנו לשרוד את השנה החולפת בבית. הוא כל כך זקוק לחברה ולהפעלה ולא היתה לי היכולת לספק לו את הנפח הראוי.
מצד שני, אני כן חולמת על חינוך ביתי, מתישהו בעתיד, עם אחים נוספים שיהיו לו. אולי לאחר שיעבור את כיתה א'. (אני לא רוצה למנוע ממנו את כיתה א' בבי"ס כי אני יודעת שהוא מאוד מצפה לזה, וגם - העדר מוחלט של החווייה של בי"ס ייחרט אצלו כאיזהשהו חסר שילווה אותו כל החיים).
לסיכום, מסקנות בנאליות - גן יכול לתרום הרבה לילד. ויש משמעות לשעות שאחרי הגן (רביצה של הילד לבדו מול הטלפיחסה, לעומת סבביה עם אמא/אבא). וכן - גן עכשיו לא סוגר את האופציה של חינוך ביתי לנצח.

אגב - אנחנו ירושלמים.
יאללה אני הולכת לנקות קצת.

גם אני קוראת.

רציתי לומר לך שגם בשנה הקרובה, בלי קשר לשינויים ולבחירות החדשות, את תמשיכי להיות אמא נפלאה.
כי זה מה ש את, כי זו מי שאת.

בהצלחה

(())
קוראת אותך.

למדתי שלא חייבים לעבוד כדי שיהיה כסף.. זו היתה שנה מעולה מבחינה כלכלית. כי כך החלטתי.
תוכלי לפרט? מסקרן ומעניין.

מאחלת לך מכל הלב להיות שלמה ומרוצה עם החלטותייך @}

היום עזבתי את בתי בפעם השניה למשך מספר שעות (ארבע וחצי ליתר דיוק) אצל חמותי. בפעם הראשונה שהשארתי אותה עם חמותי ועם הבן גם כן, מיררתי בבכי באוטו.. הפעם כבר היה יותר קל.. חמותי לא ממש הבינה על מה כל המהומה.. "מה, אותו לא עזבת? בגיל יותר מוקדם. תתרגלי. להכל מתרגלים". נכון. אבל אני כבר התרגלתי לחיים טובים. לחופש. לנשום את השמש, את האוויר, ולא את אוויר המזגנים. אני עדיין לא מאמינה שאני עושה את זה לעצמי.. ובכ"ז.. עושה את זה לעצמי, ולא רק לעצמי, גם להם. לשניים היקרים לי מכל. בימים האחרונים קשה לי יותר. המועד מתקרב. אני מרגישה שנכשלתי. כאילו זו היתה שנת בחינה ולא עמדתי בציפיות. של מי.. אני אפילו לא יודעת.
בעלי כל הזמן אומר לי: חיי בהווה. את עוד איתם. תיהני מאהבתם, מיופיים מהקשר המקסים שנרקם ביניהם. אני מנסה.. אבל הפחד משגרה אחרת, מעיקה, מתחיל לחלחל. הטלפונים מהעבודה נהיו מעיקים יותר כי העת מתקרבת לפרוע.. היום ממש יצאתי מכליי עם ילדיי בזמן שכעסתי בכלל על מישהי בטלפון בענין שלא קשור אליהם.. הרבה אמהות סביבי מבועתות מהמחשבה שיצטרכו להיות עם ילדיהן כעת, ואני רק רווה מהם נחת. יש משהו בלהיות איתם בבית, שיוצר אווירה אחרת. הם כה רגועים ואני לא חושבת שזה רק בגלל אופיים המלאכי. זה גם בגלל השנה הזאת..
לא רוצה להתחייב ולהבטיח הבטחות.. כי בכ"ז בחרתי בסופו של דבר להמיר את היופי והאור בחדר עם חלון שלא משקיף לשום מקום ובמזגן מקפיא, אבל אני מקווה שעוד אשוב וארשה לעצמי להיות אמא. במשרה מלאה. רק אמא. כי זה מה שאני..

מזמן לא כתבתי כאן. לא יצא איכשהו. מדי פעם הצצתי והיה נראה שדברים פה השתנו.

בכל אופן, דווקא היום מרגישה צורך לכתוב. אולי כי כל הילדים סביבנו יוצאים לחופש הגדול. אולי כי כל האימהות סביבי מקטרות על מסכנותן בחודשיים הקרובים.. ואני.. מאושרת. פורחת. זו היתה השנה הכי מופלאה בחיי. באמת. החופש המוחלט הזה. לחיות את השניה ולמצות אותה. לראות את הילדים שלי גדלים. הם מדהימים אותי כל פעם מחדש. כשאנשים שואלים אותי איך את עושה את זה ונהנית, אני עונה שרק מלראות אותם גדלים סביבי ופורחים אני נהיית ומרגישה צעירה. נכון, היו ימים קשים. יש עדיין ימים ששום דבר לא מסתדר, ושמסיימים את היום בבית מבולגן לחלוטין, ילדים בוכיים ואמא מותשת. אני מרגישה קשורה מתמיד לתחושה הזו של משפחתיות, לאמהיות שבי. לא יודעת להסביר. ואני מקנאה בכן. האמהות כאן. שלקחו על עצמן את ההחלטה לגדל בביתן וחיות איתה בשלמות גמורה. אני מקנאה במשפחות שלקחו על עצמן את הדרך הזאת. הרבה למדתי מכם. הרבה למדתי על עצמי ועל משפחתי בשנה הזאת. למדתי שלא חייבים לעבוד כדי שיהיה כסף.. זו היתה שנה מעולה מבחינה כלכלית. כי כך החלטתי. כשעבדתי בעבודתי השווה ההיא, נזקקתי כל הזמן ל"שדרוגים"- אם זה מסג'ים בגלל המתח שהייתי בו, אם זה טיפולים אלטרנטיביים אחרים, קניות בשביל המצברוח. ועכשיו יש מין ניקיון כזה. טוהר כזה. השלמה עם מה שיש. שזה הטוב ביותר. חופש. מהכל. מי אמר שהחיים לא צריכים להיות מהנים ביותר? בשנה הזאת עשיתי מה שרציתי. דברים שאף פעם לא הרשיתי לעצמי.. זה מדהים. פתאום אני מבינה שהעבודה לא מגדירה את היותי, את מי שאני, את מי שארצה להיות. האמהות לעומת זאת כן מגדירה אותי. ההתאהבות, המתיקות, הטוהר והחופש המוחלט הזה הן איכויות שלעולם ארצה לחוש ולהרגיש.

ובכל זאת, עדיין בכל השנה הזאת טרם השכלתי להתחבר עם אמהות אחרות. איכשהו לא הגעתי לזה. באיזה שהוא מקום אני מרגישה שחייתי במין בועה כזאת בגינה הקטנה שלנו, בבנין שלנו שאפחד לא מכיר אותי שם, בישוב שלנו שכמעט ואין בו פעילויות מותאמות לילדיי (או שלא התאמצתי באמת למוצאן). לא הצלחתי להוציא את החינוך הביתי הזה ואת עצמי למעגל החברתי. ובאיזה שהוא מקום זה היה במודע. לא הרגשתי מוכנה. לא רציתי להיחשף בפגיעותי (רק אמא?). וגם עכשיו אני מרגישה שעדיין לא למדתי את היציאה הזאת למעגל החברתי. להפגיש את הילדים עם ילדודים אחרים, להיפתח ולפתוח את דלתי לאחרים. איכשהו החינוך הביתי הזה הפך להיות מין מאהב סודי כזה. ואומנם בעלי לא שותף למאהב הזה אבל הוא מאושר ממנו מאוד. הוא חוזר בערבים ואולי בלילות ולכן פחות שותף לנתלהבות ולריגושים שבגילויים הקטנים. אבל שמעתי אותו מספר לאנשים כמה הצלחה השנה הזאת... וכמה הילדים ואמם מאושרים.. וכולם פורחים. והוא התכוון לזה באמת בכל ליבו. אבל הוא לא מרגיש שזה נכון לו. הוא אומר שבעולם אידיאלי ברור שזה אידיאלי שההורים יגדלו את ילדיהם ויגדלו איתם. אבל זה לא העולם שאנו חיים בו, לדעתו. אם הייתי מחליטה להמשיך עם ה"מאהב" הזה, החינוך הביתי, הוא היה תומך בכל ליבו.

והנה אתם כבר מבינים..

אני חייבת להתוודות בכאב. אני חוזרת לעבודה. אל תשאלו אותי למה. בבקשה אל תשאלו. אני בעצמי לא ממש יודעת ולא מבינה. עדיין. אולי בסוף לא אחזור. שיחקתי עם הקלפים שהיו לי בכל רגע נתון וכך יצא נכון לעכשיו. החזרה מתוכננת לשנת הגן הבאה. ואולי לא. לא יודעת. זה מה יש עכשיו. אולי אחזור רק כדי לצאת לרגע מהבועה ואז אלמד לשלב בין העולמות. לא יודעת.

אז התוכנית הסודית המלהיבה לא יוצאת לפעול כרגע. לא בגלל סיבות של רומו של עולם. כי כך יצא. ואולי ייצא אחרת. איני יודעת עוד. זו החלטה שאני מקבלת בלב כבד ביותר מתוך ציפייה שאיכשהו משהו יקרה והכל פתאום ישתנה.. ואולי זה מה שיקרה.. אולי זה קורה כך כרגע כי אני לא באמת שלמה לחלוטין עם המאהב הסודי הזה, החינוך הביתי.
תודה.

נוצרה הבנה חדשה..
נהיינו משפחה.
צמרררמורררת.
זה לא להאמין כמה שהגופ-נפש שלנו יודע מה נכון ומתי, ומביא לנו "קושי" כך שנצליח לגדול ממנו.
ואיך אפשר לתפוס את המומנטום של חולשה חיצונית לצמיחה פנימית.

תודה על השיתוף.

<ראיתי היום כתבה בYNET על אימא שחזרה הביתה כדי להיות יותר זמן עם הילדות וחשבתי מייד עלייך>

היי נועה, מאוד אהבתי. אימצתי בחום את המשפט שלך. תודה.

בקצרה רק אדווח שהיד המגובסת מאוד עזרה לי לצאת מהקונכייה של עצמי ולגלות עד כמה בן זוגי עושה, ומסתגל למצב החדש הזה של האטה בקצב החיים. וזה מאוד הקל עליי וחיבר אותי אליו ממקום עמוק יותר. אתמול הוא אמר לי (אחרי יום מתיש בשבילו שעיקר "נטל" הילדים היה עליו) - "אני לא מבין איך את עושה את זה כל יום... קשה להיות חד הורי, הא.. ". אמרתי לו שכשהיה קשה לי קיללתי אותו בסתר ליבי.. אבל נוצרה הבנה חדשה.. גם כל ימי החג היו מהנים. נהיינו משפחה. אני אמא. והוא אבא. וכולנו.. משפחה..

החלמה מהירה

_הנקע: כעס והתנגדות. חוסר רצון להתקדם בכיוון מסוים בחיים.
המרפק: שינוי כיוון בחיים ואת הקלות שבה מתבצעים שינויים אלה._
רוצה להציע עוד זווית ראיה.
קשה לך עם השינוי שעשית, קשה לך עם העצירה (לא שאת ואני רואות זאת כעצירה אבל כלפי חוץ כך זה "נחשב", לצערי ) הלא מודע - דרך הגוף רוצה לתת לך לגיטימציה לעצור. רגע, להאיט, להתכנס...
"כרגע אני לא יכולה ויש לי סיבה אמיתית".
מדבר אלייך?

(())
את נהדרת בדיוק כמו שאת.