אני מרגישה איך אני מתעסקת בפצע ההנקה בצורה פרודוקטיבית לראשונה. שזה לא סתם חיטוט כדי להרגיש אם הפצע עוד כואב, זו נגיעה ממוקדת כדי לבדוק מה צריך כדי להירפא.

איזה יופי של ניסוח.

לקטע של "לשחרר", "להרפות" - מסתבר שזה רוב מה שצריך בהורות. גם בשביל ההנקה,

מודה שאני לא מצליחה להבין למה המשפט הזה נכון. מישהו יכול להסביר לי?
נכון, להודות על הקיים, על פני להתגעגע אל החסר (מרגיעון?) למשל לשמוח על הנקה חלקית ולא מלאה, זה כנראה צעד בדרך הנכונה.
ועדיין...
נניח שאני מודה על ההנקה החלקית (ומשלימה איתה? אופס, זה קשה...) איך זה מקדם אותי קדימה? להנקה יותר מלאה?
אולי בכך שזה משחרר את האנרגיות שלי לדברים אחרים, אולי חשובים לא פחות?
הממ... נקודה למחשבה.

וזה מתחבר לי עם המסר שהחברה שלנו משדרת גם היום לגבי תינוקות: שיהיו "נוחים", שלא ידרשו, שלא יתבעו, שלא יטרידו, שלא יטריחו.

אבא של בעלי תמיד שואל "נו, התינוק נתן לכם לישון בלילה?" (התינוק בן חצי שנה). והגישה הזו תמיד מכעיסה אותי. תינוק לא אמור לתת לנו לישון בלילה. הוא גם לא מאמין שאפשר להניק הנקה מלאה (כן!! אמיתי!!!) וחושב שבעבר היתה תמותת תינוקות גבוהה בגלל שלאמהות לא היה מספיק חלב. כל כך כל כך עצוב. הוא לא חווה אשה מניקה, כי אמא של בעלי לא הצליחה להניק אף אחד מארבעת התינוקות שילדה (כלומר, לא הצליחה יותר משבוע-שבועיים). והוא בטוח שכך זה אצל כולם. ואני צריכה לחזור על עצמי כמו תקליט שבור ש... זה כל כך לא ככה.

שני מ, חיבוק גדול, יש נחמה בידיעה שעשית כל מה שניתן.
תודה לך ולכן על המזל טובים.

_רותם יקרה, איזה יופי! מזל טוב אמיתי.
שני, חיבוק גדול. יש נחמה בידיעה שעשית כל מה שניתן._

רותם יקרה, איזה יופי! מזל טוב אמיתי.

שני, חיבוק גדול. יש נחמה בידיעה שעשית כל מה שניתן.

מזל טוב! מאושרת אתך!
אצלנו ההנקה נכשלה. ד"ר ליבוביץ' מצאה אצלו פגם והוא לעולם לא יכל\יוכל לינוק מעודד לדעת לפחות שמראש לא היה לזה סיכוי.
למרות זאת, כיף לדעת שהצלחת. מאחלת לך הנקה מלאה הענקה

@} איזה יופי! הסנפה ונשיקות ל .

באתי לספר שעלינו, טפו טפו, על דרך המלך. המתוק הקטן יונק וזה מסב לי אושר גדול.

חיבוק לך רותם.
אני מקווה שיועצת ההנקה תסייע לך.
אם תזדקקי למשאבת חלב, כדי לאפשר לפצעים להחלים, אנא כיתבי כאן ואבדוק עבורך אם יש משאבת לקטינה פנויה.

אני קצת מרגישה כמו הנרקומנים שסופרים ימים של ניקיון מהסמים, אז אצלי זה כבר שלושה שבועות ושישה ימים שהקטן יונק.

מיכל, דיברתי איתך בטלפון והודתי לך על הדברים שכתבת כאן ובכלל על העזרה שלך. פלוני אלמונית, תודה על ההתעניינות. ממשיכה להניק, אתמול הייתי במפגש של לה לצ׳ה, קבלתי בטחון וניסיתי להניק בכל מיני תנוחות כדי לראות אם יש שיפור, מה שעלה לי ביוקר בהמשך... (כאבים בפטמות). קבעתי להפגש מחר עם יועצת הנקה מוסמכת ואני מאוד מקווה שיהיו לה פתרונות. המצב לא מזהיר, בעיקר הרגשי והמנטאלי.
לבנתיים, אתמול קניתי בסופר פארם בעשרה שקלים מן ערכה כזו לאם הטרייה, של כל מיני חברות שמשווקות את המוצרים שלהן. בדיעבד, מצטערת שקניתי. בתחתית הקופסא נחה לה בשלווה, בשקט ובעורמה קופסא של סימילאק. קראתי כאן באחד הדפים שד״ר ליבוביץ׳ המליצה פעם לעשות כאילו שאין בקבוקים בעולם. ובלילות הקשים שעברתי, כשכבר אמרתי יאללה, בקבוק, העזתי להגיד כי ידעתי שאין תמ״ל. ועכשיו יש. סתם הגיג שעובר לי בראש על הניצול הציני של נשים שזה אך ילדו, מתקשות, מנסות אבל הפיתוי שם. (הדברים נכתבו לא כביקורת על אף אישה שמזינה את תינוקה בתמ״ל, אלא בכאב לב על הניצול הציני של חברות התמ״ל את המצב השברירי).

מה שלומכן שני ורותם?

הי רותם,
שמחה לשמוע שזה סייע במשהו ולו לקירבה אל הילדים
נשמע מאוד לא פשוט, בלשון המעטה,
בנושא ההזדקקות, וואו, כמה יש לומר בנושא, כמה קשה לנו להיות בעמדה הזו, בעוד שבחברות אחרות ברור לגמרי שאת לא אמורה להסתדר לבד בתקופה הזו (תשאלי את ליאת מה סיפרה ראנג'טה...)
יש לי סיפור מקסים על אישה שביקשה תמיכה מן הקהילה בשעת משבר לאחר לידה, וזה יצר פרוייקט קהילתי של סיוע ליולדות שמתקיים עד היום, כמה שנים אחרי
אני מקווה להגיע אלייך שוב ולהניק ביחד מקווה שאצליח בהקדם

חוץ מזה רציתי להציע לך - לוותר
זה נשמע אולי מוזר
אבל זה משהו שאני עושה הרבה פעמים כשאני לא מצליחה להירדם,
אני מתחילה לוותר על דברים - שחשובים לי בחיים, על מטרות, עמדות, אנשים... משחררת. אומרת, אני יכולה להסתדר בלי...
כאילו ההיאחזות הזו בכל הדברים שאני צריכה שיהיו, גורמת לי הרבה עומס וסטרס, וכשאני מוותרת עליהם - פתאום שחרור ורוגע ובדרך כלל מהר מאוד אני נרדמת

זה לא משפיע על מה שאני עושה, אני עדיין פועלת למען אותן מטרות, עמדות, קשר עם אנשים, אבל פתאום רוגע ושלווה וכח ויציבות, ואני עושה דברים דווקא יותר טוב כי הבהירות טובה יותר
אז מה שאני בעצם אומרת - לוותר מבחינת תחושת ההכרח והסטרס הנלווה אליה, אבל להמשיך לעשות את אותו הדבר (לנסות להמשיך בהנקה)

לא יודעת אם אני מובנת או אם זה מדבר אלייך איכשהו
את מוזמנת למחוק אם זה לא מתחבר אלייך או לא בא לך טוב
שיהיו ימים טובים, ונשתמע...

מצטערת על המילים שהנייד משנה לי. לא במצב כרגע שיכולה לערוך ולתקן. (כרגע מניקה..) אם מישהי יכולה לתקן את המילים שנראית לא קשורות זה יהיה נחמד.

שני מ טוב לשמוע את הבשורות הטובות ואני מקווה שגם הטיפול החום עשה לכם טוב. תודה על האיחולים שלך. בינתיים הרכבת ממשיכה בעליות מתונות וירידות חדות... מיכל המקסימה הביאה לי את הקונכיות וסוף סוף אפשר להתקרב אל הילדים בלי לשש. תודה! היינו אתמול אצל האוסתיאופטית ונראה שהיה שחרור ממשי של הלשון וכבר התחלתי להרגיש את זה בהנקה, אלא שאז (וכאן מגיע קטע קצת קשה, עמכם הסליחה), חתך מפטמה ימין גדל וחלק שלם ירד... כואב ומזעזע כאחד. ובנוסף פיסורה כואבת. היה אחר צהריים של תופת. חרדות גדולות באשר להנקות
לילה. חוסר אונים באשר לצד ימין, שהיה ברור שצריך להוציא אותו לחופשה בכפייה.. הנרצח עם פטמת סיליקון (עדיין בטראומה מהן מהילד הבכור), ומשך כל ההנקה כלל לא ידעתי אם יוצא חלב או לא...והפחד מהלילה.. ושאם אניק רק מצד אחד לא יהיה שבע ושיתפתח גודש בשד שממנו לא אניק.
ובכי בכי בכי כל אחר הצהריים. תחושה שנגרם נזק לגוף שלי. ובלילה היה יחסית בסדר, ושאבתי ועבר בשלום. והיום אזרתי אומץ להניק מהצד שחזר מהחופש, ועבר בסדר, אבל הכל כל כך שברירי ומשתנה ולא יציב ומבוסס. אתמול כבר התחילו דיבורים כאן בבית שזה לא יכול להמשך ככה. שקשה לראות אותי סובלת ככה. בני הבכור שאל אם כשאחותו תהיה גדולה גם לה יהיו פצעים בציצי...היום הם תכננו ללכת להפנינג, שעה מכאן. המצב כל כך לא פשוט, ואני בעמדת נזקקת שבקשתי ובעצם אמרתי, שאני לא מסוגלת להשאר לבד...
אגב, דבר מעניין ששמתי לב אליו, שעם כל הקושי, כשאני מניקה ליד נשים כואב לי פחות.

אורלי יקרה, ניסינו צינורית, לי היה אנטי רגשי רציני לעניין בגלל שכמעט הגענו איתו לפגיה ו3 חודשים של שמירת הריון בבית ובבית חולים רק חשבתי שהלוואי ולא יהיו עליו צינורות, סוף טוב הכל טוב הוא נולד שבוע 40+5 אבל איכשהו מראה הצינור זיעזע אותי וכנראה שהוא קלט את זה ולא הצליח להסתדר איתו מההתחלה. אנחנו מנסים לבנות הנקה מאפס אחרי שויתרתי עליה כבר לחלוטין ותוך התייחסות וריפוי חוויות ההריון והלידה הלא פשוטות שעברנו. וגם אם הכל לא יצליח העיקר שהילד אוכל ובריא וחייכן. תודה על התמיכה, ההזדהות והעצות. זה נותן כל כך הרבה כחות לנסות שוב.
בהצלחה רבה רותם! כולי תקווה שיהיה להנקה שלך סוף טוב. הלוואי שהיה לי מה לייעץ לך אבל חסר לי הגיל והנסיון.. אז אני רק מתפללת שההנקה שלך תצליח

בשורות מעודדות הצלחתי להחזיר לעצמי כמות חלב שמספיקה לשתי ארוחות ביום, ויש סימנים שהוא מצליח להוציא קצת. הורדתי את פטמת הסיליקון - לי זה כואב אבל נראה שהוא מוצץ יותר טוב בלעדיה. שבוע הבא יש לנו תור לד"ר ליבוביץ'. יותר קל לנסות אחרי שכבר ויתרתי, כל המתחים נעלמו. טיפול קרניו סאקרל לי ולקטן ביום ששי הקרוב. מקווה שמשהו יצליח ותהיה הנקה חלקית לפחות. בינתיים מחזיקה אצבעות..

מיכל יקרה, תודה על עצתך והצעתך הנדיבה. רוב הזמן, בבית, אני מסתובבת בלי חולצה, אבל כמובן שגם עם, ואשמח לקונכיות. אני בעמיעד הנייד שלי 054-7391914
שוב תודה רבה.

רותם,
מה שעזר לי מאוד עם הכאבים בפטמות היו קונכיות לפטמות שקיבלתי, אחר כך ראיתי שאפשר לקנות את זה בשילב אבל רק לפעמים זה נמצא שם
זה של מדלה
זה מן חצאי כדור מסיליקון ששמים מעל הפטמה וזה מונע מגע, כלומר - גם זה לא נוגע בפטמה,
את החזיה/גופיה לבשתי מעליהן
וזה איפשר לפטמות להתאוורר ולהירפא בין היניקות, או לפחות לא להיפצע מחדש ולכאוב עם כל מגע קל של בגד או רחמנא לצלן יד בלתי מכוונת של מישהו (אאווץ' כואב לי רק להיזכר)
אם את באזור ראש פינה אני יכולה להעביר אלייך
אם את באזור טבעון אני מכירה מישהי שיש לה ואולי תוכל להשאיל
ואם באזורים אחרים את יכולה לבדוק בשילב (עולה איזה 70 שקל אבל שווה).
אותי זה הציל, אני יודעת שגם לאחרות שהעברתי להן זה מאוד עזר, ומבחינתי זו מתנה לכל יולדת, ושלא תצטרך

בשמת, אני מקווה שהיום יהיה לנו תור לאוסטאופתית, היא זו שעושה קרניו סאקרל אני חושבת. היינו אצל פורר לפני שבוע, מייד אחרי ההתרה הרגשתי שיפור ובמהלך השבוע היו הנקות טובות יותר וטובות פחות, אבל תמיד תמיד הפטמה יצאה מעוכה, מה שגורם לפצעים לחזור ולהישנות. היינו אצל פורר אתמול שוב, לביקורת, ושוב אחרי שהוא פתח את החתך הייתה הקלה, אבל ההנקות הלילה היה מאוד לא קל. אני כרגע באמת בונה על זה שהוא יגדל, כדי שהכל יהיה גדול יותר ובתקווה שזה ישנה ויעזור.
פלוני אלמונית, אני קוראת את מה שכתבת ומזדהה עם הרבה מהדברים ומודה שגם מתבאסת. גם אצלי זה לא ילד ראשון. הבכור שלי התחיל לנוק בגיל חודש, אחרי שהותרה לו לשון קשורה (הותרה בגיל שלושה ימים, אבל כבר התפתחה אצלו התנגדות והוא לא הסכים להצמד לשד בשום פנים ואופן..) והוא קבל בקבוקים של תמ״ל וחלב אם ולבסוף התחיל לנוק וינק עד גיל שמונה חודשים וחצי. וההנקה הייתה טובה ונעימה. ואז עם בתי, שוב לשון קשורה ולדעתי גם ריפלוקס,והתרה של הלשון בגיל יומיים והתרה של חיך עליון בגיל חמישה חודשים והנקה שנמשכה שנה וחצי, אבל לא הייתה, ברוב הזמן, נעימה.
ועם קטני אני מרגישה שאם אכן זה היה ילד ראשון, לא הייתי ממשיכה. אבל אני יודעת שאני יודעת להניק, ואני יודעת כמה זה טוב (מכל הבחינות) והמחשבה לוותר על ההנקה גורמת לי צער עמוק. זה לא משהו נתפש מבחינתי.
ועכשיו אני מתחילה לחשוב, שחוץ מהתפיסה, שאולי קשורה למבנה אנטומי שהלוואי שישתנה עם גדילת הינוקא, אולי יש כאן גם עניין עם פטרייה. כי לעיתים שורף לי, גם אחרי ההנקה, השד כולו, זאת אומרת לא רק הפטמה, וגם כשהוא מסיים לינוק (אם לא נתקלתי אותו כי הכאבים היו בלתי נסבלים), הוא מושך את הפטמה ומתקשה לעזוב, וזכור לי שיכול להיות שזה קשור לפטרייה. מצטערת אם הדברים כתובים לא לגמרי ממוקד, אני מהנייד ולא ממש מצליחה לראות מה כתבתי...

אני רק באה לחזק את העצה:

ללכת לד"ר מירי ליבוביץ!
היא לא רק מומחית מהמעלה הראשונה, היא גם בן אדם.
ובזכותה מרוויחים גם את הקשר עם הילד.
כי גם אם זה לא מצליח (ויש גם מקרים שלא מצליחים גם לאחר המאמצים הגדולים) - לפחות את יודעת בוודאות, שעשית את הכל.

אני חייבת לשתף במה שעבר עלי בהנקה של בני שהיום הוא בן שנתיים ושלושה חודשים ועדיין יונק מדי פעם.
הוא לא הילד הראשון שלי והיו לי חוויות של הנקות ארוכות וטובות
(כן היו לי קצת בעיות בהנקה בעבר, כמו כאבים בהתחלה עד שמצאנו את התנוחה המתאימה, גושים מדי פעם, אבל לא משהו משמעותי שהייתי שוקלת להפסיק בגללו)
אז לא באתי ממקום של אמא בפעם הראשונה שעדיין אין לה את הביטחון המלא בכך שהיא יודעת להניק וההנקה שלו היתה פשוט קשה מהרגע הראשון כמעט:
היו לי כאבים מטורפים ופצעים וכל הנקה היתה סיוט וגם השאיבות היו כואבות, אז קראתי המון חומר (גם כאן) והתייעצתי עם יועצת הנקה וניסינו כל מיני תנוחות ורק בסביבות גיל חודשיים
הפצעים עברו סוף סוף וחשבתי העכשיו יהיה בסדר, אבל הכאבים המטורפים (זה היה באמת מטורף, לא יכולתי לדבר עם אף אחד כשהיה מגיע התקף, הייתי פוחדת קצת לפני כל הנקה)
לא עברו, הם היו מגיעים בגלים גם תוך כדי וגם בין ההנקות. הלכתי ליועצת נוספת לכמה מפגשים, ראו שהתפיסה שלו לא מושלמת, אבל מצד שני הוא עלה במשקל והיציאות היו יפות, אז בסופו של דבר היא אמרה שכנראה שזו פטריה,
ואז היתה לי סאגה ארוכה של טיפולים מטיפולים שונים בפטריה, אבל הכאבים לא עברו ובאמת הייתי בתפקוד ממש גרוע ובמצב רוח נוראי, אז הלכתי גם לרופאת עור וגם לכירורג שד שלא מצאו כלום
ויעצו ברוב טובם להפסיק להניק.
רק כשהוא היה בן 11 חודשים הגעתי לדר' מירה ליבוביץ' (בזכות הקריאה המחודשת כאן) כשכבר החלטתי שאם זה לא יעזור אז אני מפסיקה. היא אבחנה אצלו שפה עליונה קשורה ותפיסה לא טובה ואצלי דלקת בעצבים של השד.
אחרי טיפול די קצר הדלקת עברה, התרנו את השפה הקשורה אצל דר' פורר שאמר שגם הלשון קצת קשורה והתיר גם אותה, וקיבלתי ממנה גם טיפים חדשים לשיפור התפיסה.
הוא לא למד לתפוס ממש טוב מעצמו עד היום ועדיין קצת מכאיב לי, אבל אני כן יכולה לשחק עם התפיסה שלו. מאד שמחתי שיכולתי להמשיך להניק ומאד הצטערתי שלא הלכתי מיד לדר ליבוביץ כי היא אמרה שאילו הייתי מגיעה עם תינוק קטן,
היה לי הרבה יותר פשוט ללמד אותו לתפוס טוב בגיל קטן וגם היינו פותרים יותר מהר את עניין הלשון הקשורה ואולי לא הייתי מגיעה למצב של דלקת בעצב (שזה נורא נורא כואב, אפילו יותר מפצעים).
כשהייתי אצל דר פורר וסיפרתי לו את הרקע, הוא שאל אותי "ממה בדיוק את עשויה?" וחשבתי באמת מה עזר לי להמשיך להניק כשאני משלמת מחיר כ"כ יקר.
אז אני לא יודעת בדיוק מה, אבל חלק מזה שידעתי שאני יודעת להניק, האמנתי שזו הדרך היחידה שהיא טובה באמת ואני צריכה שתהיה לי סיבה רפואית (משהו שבוודאות פוגע בי) כדי להפסיק, היתה לי גם מן אמונה תמימה שהנה עוד רגע נפתור את זה
ואז הכל יהיה שווה את המאמץ וגם הלכתי לכל מיני מומחים כדי שזה יקרה וגם שאפשרתי לעצמי גם לשקול את האופציה של להפסיק (מה שלא הייתי חושבת בהנקות הקודמות).
אני חושבת שאם היו לי קשיים כאלה בהנקה ראשונה- יש סיכוי גדול שהייתי מתייאשת, כי המחיר הוא באמת כבד ובאמת לוקח זמן לרכוש אמון בגוף שלנו, ביכולת להניק.
מאחלת הנקה טובה ונעימה לכל האמהות והתינוקות ואם לא הולך, באמת יש עוד הרבה דברים חשובים שאפשר לתת לילד, לא כפיצוי, אבל שהם חשובים לא פחות.
מה שחשוב לזכור שגם אם חלילה נכשלה ההנקה- את לא נכשלת כאמא.
ואם יש עדיין תקווה בלבכן לתקן, אז בגיל הזה (גם חודש וחצי וגם שלושה שבועות) עדיין יש הרבה מאד מה לעשות, בתנאי, כמובן שיש לך כוח להשקיע כי חשוב לא להתאמץ מעבר לכוחות שיש לנו.

ניסית קראניוסקראל?

וההתרה, עבדה? לפעמים זה חוזר ומתחבר וצריך להתיר שוב )-: או שגם אחרי ההתרה, יש לשון מאוד קצרה.
הוא גדל? כי לפעמים זה פשוט משתפר ככל שהם גדלים פיזית והפה שלהם יותר גדול (וגם הלשון).

איך שאני פוחדת שהדף הזה יהיה רלוונטי עבורי...
עומר היום בן שלושה שבועות. ופשוט לא הולך לנו.
הוא יונק, אבל זה כואב ומתסכל. ואני לא יודעת מה עוד עלי לעשות. נפגשתי עם מדריכת הנקה (מצויינת) שלוש פעמים, אני מחזיקה אותו נכון. הלשון שלו וגם החיבור בין השפה לחיך העליון, הותרו. מחר כנראה נלך לאוסתיאופטית. והפטמה עדיין יוצאת, בשני הצדדים מעוכה ולא זקורה, וזה כואב, והפטרות נהיות לבנות וכמעט בכל הנקה אני רק רוצה שזה ייגמר כבר. כי לא נעים לי. ואני מוצאת את עצמי חוששת לקראת כל הנקה להניק את התינוק שלי ואני מתוסכלת ומרגישה רע עם עצמי שככה אני מרגישה לפני ההנקות. ואין לי סבלנות לשאר בני הבית, מרגישה ומתנהגת כמו חיה פצועה, מרחיקה אותם מעלי, חייבת לשמור על מרחב פיזי בטוח כדי שלא אקבל מכה בטעות בפטמות. הכל רגיש וכואב. אני לא יודעת אם זה בסדר שאני כותבת בדף הזה, הוא פשוט הופיע בדיוק בימים הלא פשוטים האלה ואני לא רוצה לוותר.

אני לא יודעת מה המצב בדיוק עכשיו, האם עוד אופציונאלי מבחינתך להניק או שכבר לא, יש לי רעיון, להאכיל אותו באמצעות צינורית דקיקה שמודבקת לפטמה. ככה הוא יקבל חלב, יתאמץ, יגרה את השד, וכל זה בזמן שאת רגועה כי הוא מוזן. וגם הוא רגוע. חושבת מהלב, מהמקום הכי מדמם שאני מכירה היטב כי הייתי שם.
חיבוק גדול, תכתבי מה שלומכם

אז אני שרה לו "אינני בוכה אף פעם" כל פעם שהוא מקבל בקבוק והלב נצבט ואני מרגישה צורך לבכות. והוא מאושר, ואצלי הלב שבור.

הכאב שלך מאוד מובן. גם אני נתתי תמ"ל ובכיתי.
אבל את במצב קיים וכרגע זה המצב, הצטברו בך המון רגשות, אבל תזכרי שהם לא חייבים לצאת בצורת מלנכוליה. נסי לשיר לו שיר שמרחיב את הלב ולא מכווץ את הלב.
מעבר לזה, אתם כרגע שניים שהם אחד. אבל תזכרי גם שהפרשנויות שלך לרגשות שלו לא תמיד נכונות. הן מעמיסות המון עליו. ובסך הכל משרתות את רגשי האשם שלך. את אמא נהדרת בזה שאת הולכת הלאה. בין אם תצליחו לחזור להנקה ובין אם לא, כל רגע שאת מחבקת את התינוק שלך שניכם מלאים ומתמלאים.

הוא רק לא אוהב להיות לא על הידיים שלי, ונראה מוטרד כשאני בוכה
הוא רק אוהב אותך, זה הכול.
בולבי אמר שהצורך בדמות היקשרות הוא צורך הישרדותי שקודם לצורך בהזנה. את ממלאת את הצורך ההישרדותי הזה בשבילו.
חזרי אל הידיעה הזאת בכל פעם שהכול נראה שחור.
מבינה מאוד מאוד את הכאב.

;שני היקרה,
זה נשמע כל כך קשה. חזקי ואמצי.
אם תחליטי שאת ממשיכה לנסות להניק, אז בנוסף ליועצת הנקה, אני ממליצה גם על טיפול קרניו סקראל, אצל מומחה לתינוקות.
אני גם רוצה להוסיף, שיועצת הנקה אחת אמרה לי שלתינוקות מסוימים, היניקה היא תהליך שדורש לימוד ומיומנות, ולצפות מהם שיינקו מיד בלי עזרה, זה כמו לצפות מילד בן שנה לקשור את שרוכי נעליו.
זה נשמע מוזר, אבל מסתבר שיש גם כאלו.

בכל מקרה, אני מחזקת את ידייך, ולו הייתי נמצאת פיזית לידך הייתי מחבקת אותך חיבוק ענק. החודשים הראשונים עם התינוק הראשון יכולים להיות כל כך קשים. אבל אלו לא יהיו חייך מעתה ועד עולם. זה הולך ונעשה קל יותר.

שני, אכן חוויה קשה מאוד

ליועצת הנקה שאמרו שהיא הכי טובה בלה לצ'ה
המממ.
מדריכות לה לצ'ה הן אמהות מתנדבות שעברו הכשרה להיות מדריכות בליגת לה לצ'ה. אין דבר כזה "הכי טובה בלה לצ'ה", אין מידרג מדריכות בלה לצ'ה.
אם הלכת ליועצת הנקה בתשלום אז אולי הלכת ליועצת הנקה מוסמכת IBCLC. גם בין היועצות שזה מקצוען, אין אחת שהיא "הכי טובה", אם כי הרופאות ד"ר מירה ליבוביץ וד"ר דינה צימרמן נחשבות בין הכי טובות גם משום שהן רופאות.

לא ידעתי שזה לא תקין עד שלא הגענו למצב של יניקות 15-16 שעות ביממה
מספר היניקות ביממה הוא לא הנתון הרלבנטי. יש המון תינוקות שעולים יפה ויונקים המון יניקות קצרות במרווחים קטנים.

הנתון הרלבנטי היה, שהוא ינק הרבה - אבל לא עלה במשקל. זה דבר שמדליק נורה אדומה ומחייב בירור. אני מניחה שגם היציאות לא היו כמצופה (הרבה פיפי ולפחות 3 קקי בכמות יפה כל יממה).

_הקביעה היתה שהתינוק לא מצליח להוציא כלום מהשד. הוא פשוט לא מתאמץ.
אצלי הכל בסדר, אצלו הלשון לא קשורה ועדיין הוא פשוט מסרב למצוץ_
קביעה מוזרה, "הוא פשוט לא מתאמץ".
את בטוחה שזה מה שאמרה יועצת ההנקה שפגשת?
את יודעת בוודאות שאלה היו המלים שלה?

המצב שאת מתארת, יותר נפוץ ממה שחושבים: התינוק למעשה לא ינק באופן יעיל מההתחלה. היניקה לא היתה טובה: הוא לא תפס נכון את השד, הוא לא חלב אותו, הוא בעצם "שתה" את מה שנשפך מעצמו, כי היה לך שפע חלב. בהתחלה זה עובד, כי הגוף מייצר חלב לשלישייה, "שיהיה", ורק אחרי שהוא לומד עם מי יש לו עסק, הגוף מתאים את ייצור החלב לכמות שהתינוק מוציא. ולכן הגוף שלך הוריד כמויות בצורה דראסטית.

אבל זה לא שהוא "לא מתאמץ" אלא הוא לא יודע איך. הוא התרגל למצוץ במקום לינוק. אז צריך ללמד אותו לינוק. לא ברור ממה שכתבת אם היא אכן ניסתה לעזור לך ללמד אותו לינוק. ליועצות הנקה טובות יש מגוון טכניקות שאפשר לנסות, ולא מנסים פעם אחת במפגש עם היועצת וגמרנו, אלא מתמידים בלמידה ורק אם רואים שהתינוק ממש לא מסוגל בשום שיטה גם אחרי כך וכך זמן, אז נאלצים להגיע למסקנה שהתינוק הזה לא יכול ללמוד לינוק.

השאיבה לא אמורה לכאוב לך, ואם היא כואבת אז אולי המשאבה לא מתאימה או משהו?

כמו כן, אפשר ללמד תינוקות בני חודש לינוק. למשל, שרון מלחי יודעת. וגם ד"ר מירה ליבוביץ מהמרכז להנקה באודים. וגם עוד יועצות הנקה מוסמכות. אם את רוצה, זה יכול להיות אפשרי. אני לא בטוחה שמפגש אחד עם יועצת מספיק בשביל לקבוע שאין שום אפשרות ללמד את התינוק שלך לינוק מחדש.
זה לגבי הצד המקצועי.
לגבי הצד הרגשי, אני בהחלט מבינה שזה דורש עכשיו מאמץ, שאולי נגמר לך הכוח אליו מרוב ייאוש.
וזכותך המלאה לעשות בדיקת עלות-תועלת ולהחליט שאת לא רוצה את זה, שהמחיר גבוה מדי.

אבל אם באמת את רוצה להניק תקופה ממושכת, התינוק שלך בסך הכל בן חודש. יכול להיות שהמאמץ להחזיר אותו ליניקה טובה ידרוש שבועיים ואחרי זה תוכלי להניק כל מה שרצית?

חיבוק גדול לך, שני.
הייתי בסרט שאת מתארת, ואני מבינה מאד לליבך.

קצת מטריד שרק יועצת אחת ראתה.

הקטנצ'יק בן חודש ויומיים
היום היתה הפעם האחרונה שבה הוא עוד קיבל את החלב שלי
רציתי בשבילו לידה טבעית ויצא ניתוח.. רציתי בשבילו את אמא אחרי הלידה ולקח 4 וחצי שעות ועוד שבועיים עד שהייתי חזקה מספיק, ואז נפתחו התפרים ועוד שבוע של אמא חסרה
רציתי שלא ידקרו אותו מייד בבואו לעולם ודקרו אותו פי 2 מכל תינוק אחר בלי סיבה אמיתית
רציתי להניק עד גיל בית ספר והשבוע גיליתי שגם את זה לא אוכל לתת לו..
חשבתי שהכל בסדר עם ההנקה. הוא ינק מסביב לשעון ולא עזב את השד לרגע גם ביום וגם בלילה.
זה נעשה יותר ויותר תכוף עד שלא היה לי זמן ללכת אפילו לשרותים והילד לא עולה במשקל..
לא ידעתי שזה לא תקין עד שלא הגענו למצב של יניקות 15-16 שעות ביממה
הלכתי ליועצת הנקה שאמרו שהיא הכי טובה בלה לצ'ה, הקביעה היתה שהתינוק לא מצליח להוציא כלום מהשד. הוא פשוט לא מתאמץ.
אצלי הכל בסדר, אצלו הלשון לא קשורה ועדיין הוא פשוט מסרב למצוץ. בהתחלה נזלו ממני כמויות יפהפיות של חלב וזה הספיק,
לאט לאט כבר לא יצא כלום והפכתי לאמא -מוצץ. לא הבנתי למה כל הזמן היה לי גודש.
היא אמרה לי לנסות לשאוב לו עד כמה שאוכל, לקחת חילבה ולשאוב עוד ועוד. הלב שלי נשבר באותו רגע, פשוט התנפץ. והדבר הכי גרוע היה שאף אחד לא הבין, לא מבין... "גם את גדלת על מטרנה, מה קרה"? מאותו רגע שאמרה שלא אוכל להניק כל כך כאב לי עד שלמחרת קמתי בלי גודש, בקושי עם חלב. ניסיתי לשאוב לו שלושה ימים אבל היום החלטתי שזהו זה. השעות שאני משקיעה בשאיבה והתסכול והכאבים פשוט לא שווים את זה. אני לבד עם התינוק והגענו למצב שאני מזניחה אותו לישון ולשחק בלעדיי כדי לקחת כדורים ולשאוב 8 פעמים ביום. כאוב לי, אני עצבנית ופשוט לא מגיע לו שלא אהיה שם בשבילו רק כי אני רוצה כל כך להניק. הוא לא רוצה להיות על השד ולמצוץ, מתלונן. פשוט עזבתי אותו מזה. אבל רגשות האשמה נוראיים. אמא של בעלי לא עוזבת אותי. היא לא מאמינה ליועצות הנקה וחושבת שאני רוצה להעביר אותו לבקבוק בגלל עצלנות. חטפתי ממנה על הראש כל אתמול ושמעתי סיפורים על כל מיני נשים שהניקו ומניקות עד גיל 4 ו5 שכל כך כאבו, עד שבסוף צעקתי עליה שתצא מהבית. כואב לשמוע שאני לא בסדר גם אם אני יודעת שזה לא נכון. אני כל כך רוצה להניק אותו. הלב פשוט שבור. והוא, כרגיל, לא מראה שזה מעניין אותו. הכל עובר על ידו בלי לפגוע. הוא רק לא אוהב להיות לא על הידיים שלי, ונראה מוטרד כשאני בוכה. אז אני שרה לו "אינני בוכה אף פעם" כל פעם שהוא מקבל בקבוק והלב נצבט ואני מרגישה צורך לבכות. והוא מאושר, ואצלי הלב שבור. לא ידעתי שזה יהיה לי כל כך חשוב לפני הלידה. אבל איכשהו זאת הצורה שהכי הצלחתי למצוא אילו חיבור. מנסה להתנחם בדברים שכן מצליחים איתו, דווקא הדברים שהכי פחות תכננתי או בכלל לא. לא חשבתי לגדל אותו בלי טיטולים למרות שהשתעשעתי ברעיון שנראה לי בלתי אפשרי. אבל הילד נקי, מסרב לעשות בחיתול ועושה רק כשמורידים לו אותו. כל כמה שעות אנחנו הולכים לאמבטיה ומפשפשים בלי שאצטרך לעבוד על זה בכלל... מצחיק לאן החיים מובילים אותנו לפעמים..הזוי..

איזה דף משמח ואופטימי! תענוג! כל הכבוד ליאת, את נהדרת.

כל פעם מחדש אני שואלת אותו "מה?". רק כדי שיגיד שוב.
כל כך חייכתי! איזה כיף לקרוא!

משתתפת בשמחתך.. ככ לא מובן מאליו!

ליאת, קראתי עכשיו את הסיפור שלך שבראש הדף. כולי דמעות.

כמעט שנה.
הוא יונק.
אני מדווחת לעצמי, כי היה בי חלק שלא האמין שזה יחזיק.
עכשיו אני כבר ממש מאמינה

אחותי ילדה.
היא מיניקה.
יש לה עודף של חלב.
אני כל כך שמחה בשבילה.

איזה כיף להיניק ביחד!
שני גורים רעבים יונקים בתאווה.
השארתי את בן הכמעט שנה לרבע שעה איתה ויצאתי להביא את הבת.
אם הוא יתעורר, לתת לו ציצי? היא שואלת אותי.
בטח. תתני.

הוא כבר אומר ציצי.
כל פעם מחדש אני שואלת אותו "מה?". רק כדי שיגיד שוב.
הוא נענה לי ואומר בחיוך ובהטיית ראש מתוקה.
אם אני מתמהמהת הוא נשכב עלי בתנוחת הנקה.
אם הוא ממש רוצה הוא גם מנסה להרים את החולצה שלי בעצמו.
אני נהנית להתמסר לו.

_יש בזה מן התיקון.
תיקון אישי._
איזה יופי. כל כך משמח.

@}
איזה יופי

_מיניקה.
הוא כבר מעל חצי שנה. יונק בשמחה._
כמעט בכיתי. איזה יופי

מיניקה.
הוא כבר מעל חצי שנה. יונק בשמחה.
מיניקה באהבה.
הבת לקחה שלוקים לאיזה זמן ו"נגמלה"

יש בזה מן התיקון.
תיקון אישי.

להיניק בפרהסיה, גם כשהשומר בביטוח לאומי מנסה לשלוח אותי למטבח.
יש בזה מן התיקון.
תיקון פוליטי.

אני קצת חוששת מהתגובה של הבת להנקה שלו.
כל ילד זה משהו חדש. את יכולה להגיד את זה על מיליון דברים אחרים. מה יש לך לחשוש? כלומר, אני מבינה מאד את הכאב ואת הרצון לעשות דברים אחרת (גם אני הייתי עושה כל מיני דברים אחרת אילו ניתן לי) אבל זאת המציאות, זה מה שהיה ועכשיו זה אחרת. וזה לא שלא השתדלת, פשוט לא היה לך ידע.
חיבוק
ושיהיה קל וזורם.

וואו , הדף הזה הזכיר לי נשכחות.
קראתי את מה שכתבתי , פשוט ישבתי ובכיתי.
הפעם אני מתכוננת ללכת ליועצת הנקה עוד לפני הלידה לעבד את החוויה השלילית הזו. להתכונן טוב הרבה יותר. אני דווקא מאוד רוצה לשפוך את מה שקרה , עברתי כל כך הרבה מאז שזה כבר לא קשה בכלל.

ליאת ,
אני הרגשתי שהילד הבא יהיה התיקון שלי בהנקה אבל עכשיו אני כבר לא מרגישה ככה בכלל , חסרה לי ההתרגשות , כנראה שהפחד שולט עדיין. כרגע אני נמצאת במצב של "אני אעשה את מה שאני יכולה ואם לא יצליח בגללי אז לא יצליח , זה מה יש".
אני לא מתכוונת לעבור שוב 7 מדורי גיהנום בגלל ההנקה הזו.

אבל אם יש דבר אחד שאני לא חוששת ממנו זה התגובה של ה"גדול" , אולי בגלל שהוא בעצמו פצפון , אולי בגלל שההנקה נראית לי טבעית ולכן תתקבל אצלו כטבעית.
יתכן שהוא יזכור את כל הסיפור סביב ההנקה , אחרי הכל היה לו מאוד קשה עם הגמילה הכפויה ועם כל ההנקה לפני כן. אבל אני אתמוך ככל שאני יכולה ונעבור את זה.
שיהיה לך המון בהצלחה!!!

הלואי, הלואי שיהיה סיבוב שני.
אתמול התקשרתי ליועצת הנקה.
סיבוב שני.
אני אלך לפגוש אותה עוד לפני הלידה.
לקח לי הרבה זמן להתקשר אליה, כי ידעתי שאצטרך לספר על הפעם הראשונה וזה עדיין לא קל לי.

כל כך שונה הפעם.
המודעות, התמיכה, הסביבה, אמא שלי.
אני יודעת שהוא ינק את הדברים הלא פתורים שיש לי עם הנקה יחד עם החלב.
הוא במובן מסוים יהיה התיקון.

אני קצת חוששת מהתגובה של הבת להנקה שלו.
האם היא תזכור שהיא לא קיבלה כמעט?

זה כישלון? להניק בשאיבה בלבד? - את ממש מלכה! כל הכבוד לך על כל טיפה!
דעי לך שאפילו לארוחת חלב אם אחת ביום יש חשיבות מבחינת הנוגדנים כך שתשאבי כמה שאת יכולה תוך שמירה על כוחותייך והשאר תמ"ל - הרי לשם כך הוא נועד, למקרים בהם יש בעיה בהנקה.
כשמרגיש לך טוב עם זה תנסי להניק אותו ויש כמה דברים שיכולים לעזור: כשהוא חצי ישן, שניכם בעירום והנקה במגע עור בעור. לפעמים גם פטמת סיליקון אולם ככל הידוע לי היא כן עלולה להפחית חלב בשימוש ממושך ולכן אם הוא יונק אז לשאוב אחרי. את יכולה גם לנסות לתת לו בקבוק וכשהוא פחות רעב להציע לו שד. הכי חשוב זה לא 'לריב' איתו אלא להציע ואם הוא לא רוצה לא לנסות להכריח. חשוב גם שתשתמשי בפטמת אוונט גודל 1 לגיל 0 כדי שיפתח פה גדול ולא יתרגל לזרימה מהירה.
אני מכירה תינוקות שהתחילו לינוק גם בגילאים יותר גדולים ולפעמים זה ממש לא קשור לא בהורים ולמרות שהם יעשו כל מה שביכולתם התינוק לא יינק בין אם בגלל בעיה רפואית ובין אם זה ענין של אי רצון שלו.
בהצלחה וכל הכבוד!

אני ממש מצטערת לשמוע על מה שעברת ועדיין,עוברת.
טוב שהתעקשתם להגיע ליועצת הנקה כי אחרת הייתם ממשיכים לסבול.
אני חושבת שאת אמיצה מאד וחזקה מאד.עם כל הקושי והחוויה הלא טובה שעברת את עדיין ממשיכה לשאוב.צריך אופי מסוג מסויים כדי להצליח בזה.
פתאום היום נורא רציתי שיינק , כמעט וחיברתי אותו אבל אז נזכרתי בכאבים
אני מאמינה באינטואיציה האימהית.אם מתחשק לך לחבר אותו אל השד-עשי זאת.עשי זאת לא מתוך הרעב שלו ובזמן "לחוץ". עשי זאת כדי להרגיש את החיבור הפיזי בין שניכם.לרפא בשניכם את המקום שנפגע בגלל החוויה המכאיבה.
את לא חייבת לחבר אותו אל השד.מספיק לדעתי לאחוז בו קרוב אלייך בתנוחת הנקה.
יש סיפורים מופלאים על תינוקות שפתאום בגיל 4-5 חודשים התחברו לפטמה בקלילות והתחילו לינוק כאילו עשו זאת מאז ומעולם.
(עוד רעיון הוא לנסות להניק אותו כרגע עם פטמת סיליקון.היום יודעים שאין כמעט השפעה על כמות החלב בהנקה עם פטמת סיליקון.אולי הוא יסכים להתחבר לשד עם פטמת סיליקון?ואז תוכלי לשלב בין הנקות לבין שאיבות.)
והכי חשוב-תזכרי שכל מנת חלב אם שהוא מקבל היא ברכה עבורו.וזה לא משנה אם הוא מקבל כרגע גם תמ'ל.
משנה שתהיי רגועה,שמחה בחלקך.היתה לך לידה טובה.פתרתם את עניין הלשון הקשורה(מדוע המיילדת לא בדקה את זה?או רופא הילדים?).תתאוששי ותוכלי להתפנות ולבנות איתו קשר חם וקרוב גם בלי להניק הנקה מלאה.

רוצה גם לספר את הסיפור העצוב שלי...
לפני הלידה היו לי חששות לגבי ההנקה - רציתי מאוד להניק אבל זה נראה לי מאוד מוזר , מפחיד והרגשתי מאוד לא מוכנה. מסביבי יש נשים שמניקות אז הייתי בטוחה שאם יהיו לי קשיים יהיה מי שיעזור.
רציתי להתכונן ולטלפן ליועצת הנקה אבל לא רציתי להודות שאני קצת בהיסטריה ומסביב שמעתי כל הזמן כמה שהנקה זה פשוט וטבעי.
ההכנה שלי בסופו של דבר היתה רק בקורס הכנה ללידה - ראיתי סרטונים על הנקה ויצאתי מאוד מבולבלת בלי ממש להבין איך מניקים...
ילדתי בלידת בית מעולה תינוק גדול , עירני ורעב. מיד אחרי הלידה הוא ינק אחרי שעזרו לי לחבר אותו לשד. היה לנו קשה - לי לקבל את זה שמחובר לי תינוק לשד ולתינוק פשוט קשה להתחבר , בנוסף זה גם כאב אבל אמרו לי שזה נורמאלי שההנקה כואבת בהתחלה.
היו לי בעיות בהתחלה , לא ידעתי איך לחבר וחשבתי שהשכנות שלי יעזרו אבל הן ידעו רק להניק את התינוק שלהן ולא ידעו איך לעזור לי לחבר את התינוק שלי , הרגשתי אבודה... ההנקה כאבה מאוד כי התפיסה לא היתה טובה , פניתי ליועצת הנקה אך היא לא יכלה להתפנות אליי כלל אז רק ישבתי ובכיתי ונעזרתי בה דרך הטלפון.
המצב החמיר , כל מי שמסתכל אומר שאני מחברת טוב אך הכאבים רק מחמירים ולי התחילה דלקת בשד - 40 מעלות חום ואני רועדת במשך 12 שעות רצוף ועדיין לא מסכימה לוותר על ההנקה.
בוכה מכאבים אך ממשיכה לנסות וכשלא יכולה יותר - שואבת.
כך עובר הזמן ואני נהפכת לשבר כלי , כאבים איומים בפטמות למרות שאני מחברת טוב וכלום לא עוזר , כואב בכל התנוחות שניסיתי... מתחילה דלקת בשד השני ושוב - חום , צמרמורות וחוסר יכולת להזיז את עצמי בכלל והבעל מחליט שדי , מיצינו את ההנקה אך אני בכלל לא מוכנה לשמוע על כך. התינוק מקבל תחליף בפעם הראשונה כי אני לא מתפקדת כלל , לא יכולה אפילו לשאוב מרוב כאבים ושוב מטלפנת ליועצת הנקה והיא שוב לא יכולה לקבל אותי אז הבעל לוקח את הטלפון ופשוט מכריח אותה לקבל אותנו דחוף ולמחרת בבוקר אנחנו אצלה.
שעה וחצי היא מראה לי איך מחברים - אני מסתכלת ועושה והיא אומרת שאני עושה ממש טוב. אז למה הכאבים החזקים לא עוברים כלל? אפילו לא קצת? היא בודקת את הפה שלו ומאבחנת - יש לו לשון קשורה...
נוסעים לרופא מומחה ללשון קשורה והוא אומר שזה מקרה קשה וצריך ניתוחון ויכול מאוד להיות שאפילו שניים. מנתחים ואני מניקה ישר וכמובן - אין שום שיפור... הרופא אומר שאולי תוך כמה ימים כי התינוק בעצם לא יודע איך יונקים ופשוט נמשיך וננסה.
ככה ממשיכים אך אני כבר מוכנה כמעט לוותר על ההנקה , לא מוכנה יותר לסבול והכי גרוע , אני לא מוכנה להיות יותר במצב שבו התינוק שלי מפחיד אותי ואני לא יכולה אפילו להרים אותו מרוב כאבים. אני שוקלת אותו , בשלושה שבועות של חייו הוא עלה רק 150 גרם במשקל , המצב לא טוב...
אני אומרת לבעל , בוא ניתן צ'אנס אחרון , נלך ליועצת הנקה הכי טובה ונראה אם יש סיכוי לשינוי. הולכים והיא מסתכלת וישר אומרת שצריך עוד חיתוך בלשון. ההנקה לא אפקטיבית כלל ואולי אם אני בכזה דכאון אז כדאי שאני אעשה הפסקה עם ההנקה ורק אשאב.
אני מזמינה משאבה מקצועית ומתחילה רק לשאוב , הולך לי מעולה רק שהכאב לא ממש עובר...
הולכים לרופא שוב והוא אומר שבאמת יש צורך בעוד חיתוך אז מבצעים את הניתוחון ואני שוב מנסה להניק - הפעם התינוק בקושי תופס את הפטמה , מסתכל עליי ולא יודע מה לעשות עם זה... אני ממש מכניסה לו את הפטמה בכוח ובסוף הוא תופס אך ממש גרוע. בבית מנסים שוב ושוב אך זה מתחיל להיות ברור שהוא פשוט התרגל לבקבוק ולא רוצה יותר ציצי. האמת , אני נושמת לרווחה... ממש נמאס לי מסיפור ההנקה הזה , רק כאבים וכאבים , לא הרגשתי עונג מיוחד , חיבור כלשהו ולתת לו לאכול מבקבוק לא ממש מכאיב לי , רק בלב
ומאז אני שואבת ושואבת ושואבת...
ממש נמאס לי אבל אני רוצה שיקבל את הטוב ביותר. אני די בדכאון , קשה לי מאוד נפשית ובוכה המון אבל לא מצליחה להפסיק לשאוב. כל לילה אומרת שזהו , אני מחר מפסיקה אבל בבוקר ממשיכה
הלכתי לרופא לבקש מרשם לכדור שמייבש חלב והוא הזהיר אותי לא לקחת את זה כי יש תופעות לוואי נוראיות אז אני צריכה לעשות לעצמי גמילה. כבר כמעט הצלחתי , שאבתי במרווחים גדולים הרבה יותר וכמות החלה ירדה ואז חשבתי שבטח השתגעתי , התינוק שלי עוד לא בן חודשיים ואני לא רוצה שלא יקבל חלב אם אז מהר הפסקתי את הגמילה ועכשיו אני שוב שואבת כל הזמן ומגדילה כמויות.
פתאום היום נורא רציתי שיינק , כמעט וחיברתי אותו אבל אז נזכרתי בכאבים...
רציתי גם לחוות את הכיף שבהנקה ובטח שאת הנוחות שיש להנקה - אין בקבוקים לשטוף וסטרליזציה ולחמם ולקרר...
פתאום נדמה לי שכולם מסביבי הניקו או מניקות ורק אני כזאת דפוקה , מתביישת שהוא אוכל מבקבוק - מה לא בסדר אצלי???
ואני לפני הלידה חשבתי שאם ההנקה תלך אז תלך ואם לא אז לא... מה פתאום נהייתי אובססיבית לעניין הזה? ומה אכפת לי מכולם?
שפיכת הלב הזו עושה לי חשק לבכות אז אני אלך לישון , אבכה קצת לבעל

כתבתי על כך בדף בלוג לומדים להניק ולינוק,אבל אם כבר העלית את הנושא אורית,אני אכתוב גם כאן
שבמקרים כאלה אפשר לנסות ולהעזר גם בקרניו-סקרל,ועל אף העלויות הגבוהות מנסיוני זה השתלם
מחכה להמשך הסיפור שלך <נשמע כאילו זה היה מזמן?!>

קומ"ג-לדעתי זה לא רק עניין של דפוס התקשרות
זה עניין של חינוך תרבותי,אפילו לא ספציפי למשפחה מסוימת,לעקרון המקודש הזה של "להסתדר לבד"
והמחשבה-"מה אני שווה אם לא אסתדר לבד,אני חייבת להוכיח שאני יכולה"
ראי מה כתבה יעל ג-"אולי אני מגזימה,כל כך הרבה נשים עושות את זה ומצליחות"
ובכן-לא תמיד הן מצליחות.בדרך הן מוותרות על דברים אחרים,ולא תמיד אלו דברים שנראים לאחרים מבחוץ.
אני הבנתי מהר מאוד שאם אני רוצה גם להצליח במאבק שלי להנקה וגם לגדל את בני בצורה מאוד מסוימת <מה שנקרא על הידיים כל היום > אני חייבת עזרה.
ואם אחרות יוותרו על ההנקה או על דברים מסוימים באופן הגידול על מנת להסתדר לבד-זה לא מחייב גם אותי.
לפחות לא כל עוד יש לי את האופציה להעזר.

את הבן הראשון הנקתי כשנתיים ושלושה חודשים .
הנקה מופלאה שלמרות הקשיים של ההיצמדות האינסופית והתובענות הרבה , הפסקנו רק עקב צירים מוקדמים שהצריכו התייחסות מיידית .

התינוק השני נולד .
מהיום הראשון הרגשתי שהוא אינו יונק כמו שצריך . ההנקה היתה כרוכה במאבק . מאבק שלו בו הוא רוצה לינוק אך סובל וסובל וסובל .
שבועות רבים של צרחות .
היה יונק , בולע אוויר , נחנק , שוב יונק , מושך ,משחרר , יונק , בוכה .
לא הצלחתי להרגיע אותו בשום דרך , מוצץ לקח רק לעיתים ואני אף לא עודדתי לכך .
נכנסתי לייאוש .
לא רציתי להמשיך להניק .
אם ההנקה גורמת סבל לא רציתי להיות המקור לכך .
ניסיתי פורמולה - אך הוא לא לקח .

כשהיה כבן חודשיים פניתי ליועצת הנקה שהציעה טיפול אייפק , טענה שמקור הבעיה אלרגיות בשילוב ריפלאקס.
עקב עלויות גבוהות חיכינו חודשיים נוספים שבסופם התינוק סירב לחלוטין לינוק.

המשך יבוא .

ואיך אנחנו צמחנו ברובנו אנשים שברירת המחדל שלהם היא לא "לבוא לאמא ולבקש עזרה" אלא "להסתדר לבד" (ולסבול!!!).

זה לא בגלל ש"לא נעים" - בעיני זה דפוס של התקשרות לא בטוחה (חרדה/נמנעת).

(קראתי את הדף רק עכשיו ואני מתייחסת, ברשותכן, לסיפור של ליאת) -

ליאת, הסיפור שלך מרגש ומלא חכמה ואני מודה לך על השיתוף. לעניות דעתי יש צורת התבוננות שבה הסיפור הזה אינו רק פצע שמחלים ומחכה לחוויה מתקנת, אלא הוא עצמו מקור לרוך וחסד באמהות שלך. הוא מציב אותך במקום קשוב ומסור. וחשוב במיוחד, במקום שנכון ללמוד ולהשתפר. אני כמובן כותבת מהמקום בי שמזדהה, ומקווה שהדברים יפייסו אותך.

יאנוש קורצ'אק כתב בספר "כיצד לאהוב ילדים" על ילדים שמפריעים: "...כי הילדים היוצאים מן הכלל נותנים לנו בעצם את החומר העשיר ביותר למחשבה ולעיון, מלמדים אותנו לשפר ולחפש. לולא הם, מה נקל היה לנו להתפס להשליה עצמית, שהגענו לאידיאל! ומי הוא בלתי-נבון עד כדי כך, שלא יידע, שמעל לטוב היחסי, קיימת אפשרות להשיג משהו נעלה יותר?"

נכון. אתן צודקות!!! האמהות אצלי (שלי ושל בעלי) לא באות בחשבון, אבל כל השאר הן עצות נכונות ומועילות. תודה.

הי יעל,

מתי את אמורה ללדת?

עשית רשימה ארוכה של קשיים טכניים. אותם הכי קל לפתור - בעזרת חברים או בתשלום.

למשל - הכי הייתי רוצה למצוא אישה שבעבור תשלום תבשל למשך חודש ארוחות חמות עבורנו
שימי מודעה ברורה ב-ככר השוק (-:
בקשי מבעלך שישאיר לך אוכל זמים למשך היום (כריך, פירות חתוכים, אגוזים, עוכל במקרר בסיר קטן שניתן לחמם עם יד אחת...)
מנשא יכול להיות הצלה (לדעתי מנשא צד בהתחלה וקובבה בהמשך).
באופן כללי - שתמיד יהיה במקרר/ארון מה לחטוף שאינו ג'אנק מוחלט - אבל גם אם כן תאכלי איזו עוגיה (כדי להיות מסוגלת להיניק ואז לדאוג לך לאוכל יותר נורמלי), אל תתיסרי בגלל זה...
בקבוק מים. תרמוס תה.
מה עם אמך וחמותך? יהיו בסביבה? יוכלו להאכיל אתכם?
לקראת הלידה של הקטנה הרגשתי כמוך - שמה שיציל אותי הוא אספקה של ארוחה חמה כל יום לי ולילדים. די מהר גיליתי שבעצם הטיפול באוכל הסתדר כמעט מעצמו. אמא שלי בישלה קצת, חמותי מילאה לנו את המקפיא באוכל מבושל, בישלנו בעצמינו בסופי שבוע, ודי מהר התחלתי לבשל כשהקטנה על שמיכה לידינו.

לגבי הילדים שלך - הם שניים. יהיה להם קצת קל יותר

לגבי ההנקה עצמה - צרי קשר עם אמהות מיניקות (מפגשים באיזור חיפה או - למשל - פורום הנקה של תפוז), הרבה יותר קל להיניק בצוותא, וממלא באנרגיות. למדי את הנושא (ספרים, מדור הנקה), נסי להבין מה לא הלך בעבר. הכיני מראש מספר טלפון של יועצת (יועצות הנקה), ופני אליה עם הכאב הראשון, או עם התופעה הלא-ברורה הראשונה. אל תחכי לפצע מדמם או לתינוק רעב כדי להוועץ במומחית.

לפעמים, פתרונות טכניים יכולים לעשות את העבודה.
להיפגש עם יועצת הנקה לפני הלידה, כדי להתרענן ולקבל טיפים.
לשקול את התינוקת, כך שלא יהיה חשש ש "החלב לא מספיק"
לדאוג לעניין האוכל. באיזה אזור את גרה? (האמת שלא נראה לי בעיה למצוא מישהי שתבשל. זו ממש בעיה טכנית שרק צריך לפתור. באיזה אזור את גרה?).
בהצלחה @}

תודה על הדף החשוב והאנושי הזה. בזכותו, אני מעיזה לכתוב כאן על אחד הפחדים הכי גדולים שלי בזמן האחרון -אני מפחדת שההנקה לא תצליח לי. נכון שזה דבילי - זהו הריון שלישי. אבל החוויה של הנקת הילד השני הייתה לא טובה. הבכורה (שינקה נפלא והחוויה זכורה לי מאוד לטובה) היתה בת שנתיים כשקטן נולד. מאוד קינאה כשהנקתי, נצמדה אלי והפכה את ההנקה של האח למשהו לא נעים שרציתי שיגמר כבר. התינוק עצמו היה יונק עצבני. היה תופס את הפיטמה ומזיז אותה מצד לצד. לא דומה בכלל לבכורה שינקה בשלווה (אני עצמי הייתי מאוד שלווה איתה וכנראה עם הקטן לא הצלחתי להרגע). בקיצור לאחר מספר חודשים קצרים הרמתי ידיים והפסקתי. עכשיו אני כל כך רוצה לחוות הנקה טובה ורגועה. אבל אני כל כך מפחדת - מפחדת שלא אזכור מה עושים, איך עושים, מפחדת מחשש התמידי שהתינוקת לא אוכלת מספיק, שאין מספיק חלב. מפחדת מחוסר היכולת לתמרן בין תינוקת יונקת לבין עוד שני ילדים דרשניים (שכבר עכשיו מגלים רגשי קנאה כלפי אחותם - והיא עדיין לא נולדה!!!!!!). בקיצור - מכל הדברים שעוד מחכים לי - ניתוח קיסרי, החלמה, וכו' - אני הכי מפחדת שלא אצליח להניק. מפחיד אותי שלא אוכל לדאוג לי לתזונה טובה. זה מה שקרה לי עם הקטן - הייתי לבד המון שעות (בעלי עובד עד שעות הערב המאוחרות). לא היה לי מה לאכול. הייתי חוטפת כל מיני שטויות והרגשתי כל הזמן, אבל כל הזמן רעבה. המצב עכשיו יהיה גרוע יותר - כי הבעל לא הוריד את שעות העבודה, אבל יש עוד ילד בסיפור. הכי הייתי רוצה למצוא אישה שבעבור תשלום תבשל למשך חודש ארוחות חמות עבורנו. לא יודעת איפה מוצאים דבר כזה? אולי אני מגזימה. כל כך הרבה נשים עושות את זה ומצליחות. יצא לי ארוך, סליחה. זה מעיד על הלחץ שלי...

תודה

ענבל ראי בדף יועצות הנקה.

יש לי שאלה ואולי למישהי פה יהיה פיתרון.
חברה שלי (נשבעת) ילדה לפני שנה ושמונה חודשים. לפני הלידה היא התכוננה להניק והרבה. אחרי הלידה ההנקה נורא כאבה לה אבל היא המשיכה, בבית החולים האחות הסתכלה עליה מניקה ואמרה שהתינוקת אוחזת טוב את הפטמה, היה הרבה חלב, והכאבים הרי אמורים לעזור. היא לא התיעצה פרט לבית החולים ופעם אחת בטיפת חלב, אבל ההנקה נורא כאבה והיא החלה להכנס לדכאון. אחרי שבועיים היא הגיעה למצב של פטמות מלאות מוגלה ודם, ניסתה רק פעם אחת תמ"ל - כדי לתת לפטמה לנוח.... וויתרה. שנה אחרי הפטמות עוד לא נרפאו לגמרי. היום היא בהריון שני, ושוב מתכננת להניק. הפעם ברור לה שהיא זקוקה להמון עזרה מקצועית. האם מישהי מכירה יועצת הנקה תומכת ונעימה באזור הדרום, גם בתשלום, שתהיה מוכנה להתיחס למקרה עוד לפני הלידה
המון תודה

ליאת, הבוקר קראתי לראשונה את הדף הזה וכל היום חשבתי עליך.
אני חושבת שזה הכי טבעי בעולם שאת תרגישי מתוסכלת, כועסת, מאוכזבת ועצובה שלא הצלחת להניק את הבת שלך. לא בגלל שזה לא בסדר שלא הנקת אותה, אלא בגלל שכל-כך רצית להניק אותה ולא הצלחת. ובוודאי שהניחומים שלנו כאן לא משנים את הרגשתך.
אבל עכשיו את מתמודדת עם הכאב הזה. זה נפלא שפתחת את הדף הזה ושאת מוציאה את כל העצב שלך, ואני בטוחה שתגיעי להשלמה עם המצב הנתון ותצליחי להתקדם הלאה.

כמובן שאין צורך בכלל שאוסיף שלדעתי זה ששאבת במשך שנה שלמה (שנה שלמה!!!) זה מדהים ומקסים ומרגש. בחיים לא שמעתי על מישהי שהתמידה כך. זה בוודאי היה כל-כך קשה ולא פשוט. מאיפה היו לך הכוחות? כל הכבוד! ואני גם לא חושבת שלהניק זה הדבר הכי חשוב, הרבה יותר חשוב להיות אמא טובה וחמה ואוהבת ואני בטוחה שאת כזאת.

מרפא של ממש יהיה, אני חוששת, רק אם וכאשר,
זהירות!
זה משפט שמראה שאכן יש עיבוד של הטראומה, אבל לא שינוי בתפיסה.
כך אמרתי עם כשלון ההנקה הראשונה. כך הרגשתי עם הצלחת ההנקה השניה. ועכשיו?
ילד שלישי, שמלמד אותי שלא די בחוויה מתקנת. יש לתקן גם את התפיסה לכזו שתהיה גמישה וחומלת.

ליאת, רק רציתי שתדעי שקראתי
היה לי מאוד עצוב לקרוא. אני נוטה לקחת את הסיפורים האלה נורא קשה.
מבטיחה להתייחס ברגע שיהיו לי כמה רגעים של שקט.

ליאת יקרה,
קראתי, התרגשתי, הלכתי לשאוב חלב ופתאום עלה לי המשפט הידוע מימי בגולני: "גם זונה צרפתיה לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה"
(ואני מקווה שיש לך חוש הומור, כי אחרת הסתבכתי....).
כקולגה לקשיים, אני מצטערת על מעט החמלה שיש בנו כלפי עצמנו. אנחנו עושות מה שאנחנו יכולות. אי אפשר יותר. גם ווינקוט, פסיכיאטר ילדים ותיאורטיקן, התייחס אל "האם הטובה דיה". אלא שאנחנו לא מסתפקות בזה, ומנסות להיות אמהות מושלמות.
אין חיה כזו!
לפעמים עצם המאמץ להיות מושלמת גורע מיכולתינו האמהיות (כך הרגשתי כשאורי הרעב נאלץ לחכות לאוכל, שהיה בהליכי שאיבה).

בעניין
_מה שפתיחת הפצע הזה עושה.
סוג של תראפיה._
אכן כך, זו בדיוק התחושה שלי, וזה מה שמחזיר אותי לעסוק בנושא. אז תודה לכל העוזרות בתהליך הריפוי, ואיזה יופי שיש אפשרות כזו.

ליאת, רק עכשיו גיליתי את הדף הזה. קראתי בשקיקה עד המילה האחרונה.
כולן כאן כבר אמרו את מה שאני חושבת, נותר לי רק לחזק את דבריהן.
איזה כיף לשחר, יש לה מזל כל כך גדול שיש לה אותך בתור אמא.
אולי מרפא של ממש יהיה רק אם וכאשר, אבל תנסי לתת לפצע להגליד עכשיו. כל כך מגיע לך...

זה מדהים מה שפתיחת הפצע הזה עושה.
סוג של תראפיה.
אני מרגישה איך אני מתעסקת בפצע ההנקה בצורה פרודוקטיבית לראשונה. שזה לא סתם חיטוט כדי להרגיש אם הפצע עוד כואב, זו נגיעה ממוקדת כדי לבדוק מה צריך כדי להירפא.
כמו שכתבתי כבר, מרפא של ממש יהיה, אני חוששת, רק אם וכאשר, אבל זו התחלה של החלמה.

אני מודה פה ל- אמא אופטימית שפתחה לי את הפצעים ולכולן שהצצתן לפצע שלי והבעתן דעתכן.

את אמא מדהימה, ליאת! אפילו הקופות בגן חיות לא יודעים להניק, אם הם לא ראו קופה מניקה. היה מקרה שהיו צריכים להביא יועצת הנקה ללמד את הקופה להניק. לצערי הנקה זה דבר שנלמד ולא משהו שיודעים לבד

ליאת יקרה,
אני ממש בדמעות מהקריאה בדף המדהים הזה (נדמה לי שכתבתי פעם בדף אחר, דומה מאוד לסיפור נסיון ההנקה שלי אלא שאני לא שרדתי שנה בשאיבות אלא הרבה הרבה פחות) .

את אמא מדהימה.

ואת השאר אומר לך במייל

אז גם אנחנו, בתור אמהות, מנסות להיות "נוחות" ולא להטריד ולא להטריח. בדיוק.
ועד כדי כך זה טבוע בנו (בי לפחות) שכשמישהי, אפילו שכנה, חברה, מבקשת עזרה בהנקה אני כ"כ מתרגשת ומאושרת שהיא העזה לבקש עזרה.

אני לא ממעיטה בערכי, אבל אני מדברת בדיוק על הדברים שכתבת:
במקום לחבק את התינוקת את נאלצת לעזוב אותה בצד – אולי רעבה, אולי בוכה – ולשאוב

במקרה שלי, אני שאבתי בעיקר כשהיא ישנה וויתרתי על זמן שינה יקר. כך העדפתי את זה (לכן עברתי מהר יחסית ממשאבה חשמלית למשאבה ידנית.... כדי לא להעיר אותה.) כשניסיתי לשאוב מולה, כשכבר ידעה לזחול ולהשתמש בידיים, היא היתה זוחלת אלי, חוטפת את המשאבה ומנסה לבדוק את אפשרויות השעשוע מחתיכות הפלסטיק השונות. כל שאיבה כזו יכלה להימשך שעתיים, לרב כשהיא בוכה הרבה וכועסת. העדפתי למנוע את הכעס והתסכול שלה. לפחות זה. כך ביזבזתי שעות שינה והייתי, כמובן, יותר עייפה, פחות סבלנית. מזל שהיה מנשא ישר מההתחלה, אחרת אני באמת לא יודעת מתי הייתי מספיקה לעשות את כל היתר.

עוד משהו.
זו לא רק השאיבה. זה גם להכין לה אוכל נוסף, כי מעולם לא היה לי די חלב, לשטוף בקבוקים, בהתחלה גם להרתיח אותם, לזכור לקנות את המרכיבים של האוכל הנוסף (השתמשתי בתמ"ל זמן קצר בלבד)...
כן, זו הרבה עבודה. כבר כתבתי למעלה שאני טיפוס די חזק, הרבה עבודה לא מרתיעה אותי כל כך. אבל כאב הלב בכל פעם שנאלצתי למלא בקבוק פלסטיק ולהגיש לפיה פטמת סיליקון היה קשה מאוד. עד היום.
הלואי שהייתי ממירה קצת כוח, קצת מאמץ, בהרפייה ובשלווה. לקח לי זמן ללמוד את החלק הזה.

ליאת,
כבר ענו לך, אבל אני רוצה להוסיף.
לשאוב תקופה ארוכה זה הרבה יותר קשה מאשר להניק. בהנקה -- גם כשיש קשיים -- יש "תמורה" מיידית, אם תסלחי לי על המלה העסקית הגסה: הקרבה הגופנית, המגע, הרוך והחמימות. בשאיבה אין תמורה כזאת. אולי להפך. במקום לחבק את התינוקת את נאלצת לעזוב אותה בצד -- אולי רעבה, אולי בוכה -- ולשאוב. כדי להמשיך כך לאורך זמן יש צורך בהמון כוח ואמונה. למה את ממעיטה בערכך?

מתחברת לקטע של "לשחרר", "להרפות" - מסתבר שזה רוב מה שצריך בהורות. גם בשביל ההנקה, גם בשביל בלי חיתולים, גם בשביל מודעות וסת, ועוד, ועוד.

אבל שתביני - ביקשנו וקיבלנו המון עזרה מחברים ומשפחה!
רק את הדבר הכי חשוב לי לא היה לי: חברות שתומכות בבחירותי ועוזרות לי באופן שאני רוצה להעזר בי שאני צריכה להסביר יותר מדי.

_גילה, איך זה שלא הרמת טלפון?
כי לא היה לי אומץ.
כי הכרנו רק קצת.
כי זה רחוק._
כן, מה אני בכלל שואלת. הרי אני, לקח לי יותר משנה לקלוט שאני יכולה לבקש תמיכה לבן שלי - ועוד מדובר בתמיכה אנרגטית, שלא מטריחה אף אחד לזוז מהמחשב! וגם זה לא היה עולה בדעתי, אילולא ביליתי שעות רבות כל שבוע בשנה הזאת בעזרה ותמיכה באמהות אחרות. ופעם אחת מישהי שאלה אותי באחד הפורומים, איך זה שיש לי כוח לעזור ככה לאמהות, ואני עניתי לה שגם לי זה נותן הרגשה טובה בלב לעזור לאמא אחרת שצריכה תמיכה או מידע. ופתאום, בזכות השאלה ההיא, תפסתי שגם אני אמא, וגם אני צריכה לפעמים תמיכה, ולמה אני לא מרשה לאנשים אחרים לתמוך בי. פשוט עד אז לא עלה בדעתי הקטע הזה, לבקש עזרה. זה לא ש"התמודדתי בעצמי" וחשבתי שאני חייבת "להתמודד בעצמי". פשוט לא עלתה בדעתי אופציה אחרת!

הלכתי וקראתי עכשיו את כל הדף האם ינקתם בעקבות איזכור באחד הדפים היום, וזה התחבר לי עם הדף הזה:
איך נכשלה ההנקה כמעט לכל האמהות שלנו ושל בני זוגנו,
ואיך אנחנו צמחנו ברובנו אנשים שברירת המחדל שלהם היא לא "לבוא לאמא ולבקש עזרה" אלא "להסתדר לבד" (ולסבול!!!).

וזה מתחבר לי עם המסר שהחברה שלנו משדרת גם היום לגבי תינוקות: שיהיו "נוחים", שלא ידרשו, שלא יתבעו, שלא יטרידו, שלא יטריחו.
אז גם אנחנו, בתור אמהות, מנסות להיות "נוחות" ולא להטריד ולא להטריח.

הדף הזה מרגש אותי עד דמעות.
ליאת, עקבתי אחריך בדף אמא לא מיניקה מתוסכלת , ועכשיו אני קולטת שגם ליוויתי אותך בקריאה עם טבלת היאוש עד לסיום המיוחל של עבודות השרות (לא זוכרת את שם הדף )
את מדהימה! הכנות והפתיחות שלך להבין ולשפר מדהימים.
הלוואי ותגיעי למקום שבו העבר נח בשקט וההווה שלם עם עצמו.

כולם כבר מסכימים שכישלון ממש לא היה פה, מה דעתך על שינוי שם הדף?

אני לומדת לבקש עזרה,
לבקש עזרה, זה לא רק להיות צריך. זה גם להעניק למישהו את מתת היכולת - הנה אני יכול לעזור, להיות מועיל, זאת הרגשת כוח, זאת הרגשה טובה. כשאנחנו נמנעים מלבקש עזרה אנחנו מונעים מהקרובים לנו את התחושות האלו.
פעם ישבתי עם חברה קרובה באחד הימים הקשים בחייה ושאלתי אותה איך אני יכולה לעזור לך? תשובתה היא אחד מהאורים והתומים שלי: "תתני לי גם לעזור לך, תפסיקי להיות כזאת חזקה כל הזמן, אז תוכלי באמת לעזור לי."

גילה, איך זה שלא הרמת טלפון?
כי לא היה לי אומץ.
כי הכרנו רק קצת.
כי זה רחוק.

גילה - איך הצלחת בסוף?
לא הצלחתי.
הגדולים ינקו חלקית, כשהתחילו לאכול מוצקים המרנו את רוב הבקבוקים לאוכל, ונשאר להם תמ"ל (מדולל מאוד) בלילה עד גיל שנתיים וחצי בערך. הילדה לא יונקת (חוץ ממשהו סמלי שדומה יותר לנשיקה לשד), הילד עוד יונק.
תיקנתי עם הקטנה
(כמו אצל אם פי 3, היא נולדה עם תוית "חויה מתקנת" על המצח: בבית, אף אחד לא חטף לי אותה לשום מקום, אף אחד לא שיקר לי בנוגע לטיפול בה, היא לא נדדה בין ידיים וכו' וכו').

גילה - איך הצלחת בסוף?

To be whole is to be part
סיבך לי ת'חיים המשפט הזה.
כל הזמן אני חושבת על ההורות היחידנית שלי כאלטרנטיבה לזוגיות, מתוך הנחה שאפשר להיות שלמה גם לבד.
יחד עם זה אני מרגישה כל הזמן את הצורך בקהילה - בקבוצת אנשים שאפשר להתייעץ איתם, לדבר איתם, להתארח אצלם, לארח אותם.... לפעמים, כשצריך, גם להיתלות בהם, לפעמים לשמש משענת.
ברור שאם היתה סביבי קהילה תומכת, כל ההנקה היתה נראית הרבה יותר טוב. אבל! אני חוששת שיש גם משהו בדפוסים שלי שמנע את העזרה, ואלו דפוסים נפוצים יחסית. אני מתכוונת ליכולת לבקש עזרה, להיתלות באחרים, לומר שאני לא סופר-וומן, שאין מצב שאני עושה הכל בעצמי. בזה, לבושתי, לא יכולתי להודות. מרגע שמישהו גילה ספק קל שבקלים בקשר ליכולתי להיניק את שחר, סילקתי אותו מעם דרכי. במקום לסחוף את כולם ולהעביר אותם לצדי, לא בתמיכה בהנקה, אבל בהחלט בעזרה מסביב.
אתן יודעות כמה זמן לקח לי להעז ולבקש מאחותי, שהציע את עזרתה אין סוף פעמים, שתשטוף עבורי כלים?
שאף פעם אחת לא הסברתי לאמא שלי איך משלבים מזונות, כדי לקבל חלבון מלא מהצומח, כי לא רציתי להעמיס עליה?
שלא שלחתי אף אחד לחנות טבע, שם אני עורכת את רב הקניות שלי, והסתפקתי בקניות דלות יותר מהסופר?
שעברו ימים שלמים שלא התקלחתי, כי פשוט לא היה לי זמן?

אני חושבת שבעקבות ההתנסות הכואבת הזו, ורק עכשיו אני מתחילה להבין שזה קשור, אני לומדת לבקש עזרה, לא להתבייש להגיד שאין לי, שלא הכל בסדר, שאני זקוקה למשהו או למישהו.
לא תאמינו!
פתאום יש סביבי לא מעט א/נשים שמוכנים לעזור, לתת, לשמוע, לייעץ, לבוא...

הוא היה רגיל שאם יש משימה, צריך להשקיע מספיק מרץ וזמן ואז אפשר לעמוד בה.
את מתאמצת, רוצה כל כך, משקיעה, חושבת על זה, שואבת...
במקום ללכת לישון איתה, לא לחשוב על זה, לאכול טוב ולנוח, העסקתי את עצמי בלרצות. חשבתי שככל שארצה יותר כך הסיכויים שלי טובים יותר. טוב שעכשיו מתחיל ליפול לי האסימון... חבל שלא שנתיים קודם!

הלואי, הלואי שיהיה סיבוב שני. הוא/היא ינקו עד גיל 12, ירצו או לא ירצו...

_הכרתי בארץ כמעט רק את בשמת ואת יונת שידעתי שמסוגלות להבין אותי. כל אחת במרחק שעה וחצי נסיעה ממני.
[...] הכי רציתי שתהיו פה.
לא העזתי אפילו לרמוז._
)-:

עד היום עוד לא הגעתי אלייך. זה יושב לי על דף ה"אני רוצה ל": אני רוצה לנסוע לגילה חורש.
טוב, כתבתי קטע שלם ומחקתי.
גילה, איך זה שלא הרמת טלפון?
איך זה שלא אמרת: תשמעי, ממש חשוב לי שתבואי?
)-: אם מקפיצים אותי, אני קופצת.

אוי ליאת ליאת, שתהיי לי בריאה. איזה כשלון ואיזה נעליים.
את כזאת אמא.

כן. כנראה אותך הכרתי עוד פחות (-:

ליאת - מצטרפת למי שאמרה שזה לא נשמע כמו כשלון. זה כשלון בתפיסה שלך, אבל אובייקטיבית, זה נשמע ממש יפה. אמנם לא הנקה-קלה-וזורמת (צריך להשאיר משהו לפעם הבאה... (-; ), אבל נתת לבת שלך המון, במיוחד בהתחשב בתנאים החיצוניים, הלא-קלים. ובעיקר - נתת (ובטוחה שממשיכה) המון מעבר להנקה. מצטרפת לבשמת.

גילה - גם אותי הכרת אז (וירטואלית)... למרות שלא יכולתי לתת לך דוגמא טובה להנקת תאומים.

אני מקווה שכאשר חברותי יילדו, אני אוכל להיות שם ולתת את העזרה הזאת. (בשמת מתוך אמא לא מיניקה מתוסכלת)
אין לי חברות בצפון, בטח לא אימהות. אין עם מי לדבר

וידוי:
כשילדתי את התאומים, עוד לא היה באופן (כלומר - היה, אבל עלון נידח ולא אתר שהוא בית שלי).
הכרתי בארץ כמעט רק את בשמת ואת יונת שידעתי שמסוגלות להבין אותי. כל אחת במרחק שעה וחצי נסיעה ממני.
מול כל המשפחה (שחיכו לי בסיבוב, מתי אני סופסוף אוסיף בקבוק, שאמרו את המילה "טרגדיה" בהקשר של המיטה המשפחתית, ש... ש...) הכי רציתי שתהיו פה.
לא העזתי אפילו לרמוז.

אוי. טוב שנזכרתי בענין המיטה המשפחתית. איזה מרחק עשינו - אנחנו והמשפחות שלנו.

במיוחד בהנקה, בולט לי כמה שזה לא משהו שמגיע אם מתאמצים מספיק, אלא דווקא אם משחררים
כל כך נכון. ברור לי שאחת הסיבות העיקריות לכך שלא היה לי מספיק חלב בשביל התאומים היא שהייתי צריכה להוכיח להם, לכל "הרעים" (דהיינו: המשפחה).

אכן מניקה נפשית. וגם כנה עד כאב.

ואם אני מנסה לחשוב מה אפשר ללמוד מזה, עולים לי שני דברים:

אני לא בדיוק טיפוס המצליחנית, אבל הרבה כוח רצון וכמה כישורים איפשרו להצליח ברב המשימות שלקחתי על עצמי.
אני תוהה אם זה לא קשור. (ובמלה "תוהה" אני מתכוונת באמת לתוהה -- זו מחשבה שעלתה לי ומעניין אותי לחשוב עליה איתכם, זו לא קביעה בעור כבש).
זה מזכיר לי חבר שלנו שנולדו לו תאומים. עד אז, הוא היה רגיל שאם יש משימה, צריך להשקיע מספיק מרץ וזמן ואז אפשר לעמוד בה. אחרי שבוע ללא שינה, הוא הבין שבמקרה הזה זה פשוט לא יעבוד -- לא משנה כמה הוא ישקיע, הוא לא יצליח. אז הוא ואשתו מצאו דרכים להסתדר, להתארגן, להשתפר, אבל בהורות זה אף פעם לא "עמידה במשימה"; זה פשוט לעשות מה שעושים.

במיוחד בהנקה, בולט לי כמה שזה לא משהו שמגיע אם מתאמצים מספיק, אלא דווקא אם משחררים. אפילו מבחינה פיסית, המאמץ מפריע לשחרור החלב (האדרנלין מפריע לאוקסיטוצין).
וזה מביא אותי לנקודה השניה:

_אין לי חברות בצפון, בטח לא אימהות. אין עם מי לדבר.
לא היה לי מושג שיש יועצות הנקה, לא היה לי מושג שיש "באופן טבעי", לא היה לי מושג שכמה בתים ממני גרה אמא מיניקה שיכלה לעזור לי._
אילו רק הייתה לנו ככר השוק, בור המים, שער העיר, איזשהו מקום מפגש -- כבר היית פוגשת את האמא המיניקה הזאת ואולי עוד כמה אחרות. איך נכשלה ההנקה? הרבה מזה בגלל הניכור, חוסר הקשר בחברה שלנו. הקשרים בחוץ משפיעים על הקשרים בפנים. To be whole is to be part (אורסולה לה-גווין)

_חודש שלם של ילדה צמודה על הידיים נדרש כדי שהיא תחזור ותאמין שאני לא הולכת כל בוקר...
אולי אם הייתי מיניקה אותה, זה היה מפצה במידה מסויימת._
אבל הנה, פיצית! החזקת אותה חודש שלם על הידיים וניקית את הפגיעה והחזרת את האמון!
חודש שלם על הידיים!
זה דבר קל בעינייך? תחשבי גם על האהבה הגדולה, המלאה, הלא חסרה בכלל, שמתבטאת בהחזקה הזאת. הקשב לילדה, ההבנה של מה שהיא זקוקה לו, היכולת להכיל את הצורך שלה, הקבלה של הצורך שלה, המילוי של הצורך שלה מתוך הבנה ואהבה. הקל הדבר בעינייך? בחברה שלנו, שבה הלחץ גדול לא להקשיב לילדה ולא להחזיק אותה?
וכשהיא חזרה והאמינה שאת לא הולכת כל בוקר - זה הריפוי. זה הניקוי. הנה, בדיוק על זה דיברתי: על המקומות שאנחנו יכולות לתקן, לרפא, להשלים את החסר.
איזו אמא את!

חודש שלם של ילדה צמודה על הידיים נדרש כדי שהיא תחזור ותאמין שאני לא הולכת כל בוקר...
כואב הלב.

אני חושבת שלשאוב כל כך הרבה זמן זו הצלחה עצומה.
זה מה שאני רוצה לחשוב שהייתי עושה אם הייתי במצב הזה.

לשאוב עד גיל שנה זו לא הצלחה, זה חיפוי על כשלון,
מפיתום?
לשאוב זה פתרון.
רבות היו פשוט מפסיקות הכל וזהו. וגמזה לא נראה לי ממש כמו כשלון...

הי, תעצרו!

לשאוב עד גיל שנה זו לא הצלחה, זה חיפוי על כשלון, גם אם אני לא אחראית בלעדית לכשלון.

בשמת, לא שכחתי.
התקופה הזאת באה לאחר מכן, אחרי שההנקה נכשלה, כששחר היתה בת שנה וחודש.
אני חושבת הרבה על האמהות החסרה שהזכרת ומתחילה להבין עכשיו למה כאב הלב הוא סופני. בתקופה ההיא (למי שעוד לא התעדכנה, ריציתי עונש של 5 חודשי עבודות שירות על שותפותי בזריקת עוגת קצפת על רובי ריבלין לפני כארבע שנים) הפכו אותי נכה כאמא. אחרי שההנקה ירתה לי ברגל אחת, השאיבה איפשרה לי ללכת עם קביים, התקופה הזאת ירתה לי ברגל השניה (מתנצלת על הדימוי...).
חודש שלם של ילדה צמודה על הידיים נדרש כדי שהיא תחזור ותאמין שאני לא הולכת כל בוקר...
אולי אם הייתי מיניקה אותה, זה היה מפצה במידה מסויימת.

תודה לכולכן על התמיכה ועל המילים המעודדות.
אני רוצה לומר תודה מיוחדת לענת גביש, על הדברים שכתבת לי ושנתנו לי חלק מהכוח לפתוח את הנושא הזה פה.