^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שלומך היום?

שוב רוצה, מזמן לא כתבת, האם עשיתם את הטקס?
איפה את היום?

אמרתי לו שניסע להוריו. בפעם אחרת. השיב שגם לו זה נשמע מתאים. (ואמא שלי - למה שגם הם לא יבואו לבקר לפעמים? הם באים לעיתים רחוקות. לא שאנחנו באות לעיתים קרובות. הם גרים רחוק. מצד שני - איזה כיף שמיינד שלי בכלל לא נכנס לחישובים הפולניים האלו של מי בא ומתי ולמה. אם מתאים לי אני אסע, אם לא, אז לא. ללא קשר למה הם עושים).

וגם הזכרתי לו שביקשתי ורציתי בעבר לעשות טקס פרידה ושחרור הדדי. הוא לא ממש השיב אז, או שנתן לזה להתמסמס. או שלא הבין למה בדיוק כדאי. לא ממש זוכרת.
עכשיו הוא השיב שזה נשמע לו רעיון טוב ותהה על מה בדיוק חשבתי. פרט לכך שנאי רוצה אדמה מתחת לרגליים (ולא מרצפות), השאר נראה לי די גמיש כל עוד הכוונה המתאימה נמצאת.

זה היה יום אחרי שהאזנתי לאיזו הקלטה שכללה תהליכון טיפולי, ופשוט התפרקתי. בכיתי ובכיתי, ורעדתי כולי, השיניים שלי שיקשקו. המיינד שלי לא הפסיק למצוא תירוצים וסיבות למה כדאי להפסיק עכשיו (אני לבד בבית עם הקסומה, אני לא בסדנה או עם מטפל עם תמיכה... וכמובן עוד שלל דברים פחות משכנעים מזה אפילו. היה נואש המיינד שלי). פשוט ישבתי מול המחשב ובכיתי ובכיתי.
ואז יום אחרי כשבא לבקר שיתפתי אותו במה שהיה ביום שהגענו למיון, ושאני מרגישה ברגרסיה. הוא שאל אם אני רוצה חיבוק (מצחיק, הוא אף פעם לא שואל, גם אם זו הצעה, היא לא במילים, והפעם שאל בדיוק באינטונציה שלי - חיבוק?). וחיבק. וחיבק. וחיבק. והתחלתי לשחרר. וחיבק. וחיבק. וח-י-ב-ק, ואז אמר לי תודה.
(כן, הוא כזה מדהים. אוף איתו. ולפעמים אני יודעת שהוא לא היה כזה לפני כל השעורים שעבר איתי)

והבוקר הרגשתי שאני עומדת לבכות רק מהמחשבה על הטקס הזה. שאני לא באמת רוצה לשחרר. שאני פוחדת? שיש איזה רווח משני שאני לא מצליחה לראות שאני מפחדת לאבד? שאני בעצם כל כך אוהבת אותו ובכלל לא רוצה לשחרר אותו? וברגע היחיד שכמעט הבכי השתחרר, אז הקדומה רצתה משהו, והרגע עבר.
ואז הוא בא, ואיכשהו הזמן עבר לו (די בנעימים בהתחשב בעובדה שבחציו דיברנו על אפשרות עריכת חוזה בינינו, אחרי שהלחיצו אותו בעבודה שהוא חייב שיהיה לו איזה הסכם איתי), והנה הוא אומר לה שהוא עוד מעט הולך, וקלטתי שזה כבר לא יהיה היום. לא שאמרתי משהו על היום, או כשהגיע, אבל הנחתי. והתאכזבתי (קטעים איתי. אני רוצה או לא רוצה שזה יקרה?)

אז אולי החסד בכל זאת הקשיב (לאהבת עולם, לתחינותיי, או שאני התפניתי להקשיב לו סוף סוף). ומשהו משתנה, וזז, ומטוהר.
ומופיע לי המרגיעון - כשהדעת נחה, עולה נחת רוח - מה יניח את דעתך?

אבל זה מהמצבים האלו שאת רוצה שאלוהים יחבק לך במו ידיו את הלב, ללא הפסקה, וכנראה שגם זה לא היה מספיק

מדוייק להפליא.
הוא אבא שלה, אני יודעת.
ולך יש עוד מלאנתלפים רגשות כלפיו, גם אני יודעת.
והוא, הוא מעורב רגשית-בך, בה בעצמו. מניחה שבמיוחד בעצמו...
מרגיש לי שאיכשהוא צריך להתבצע ניתוק. ממש ניתוק לתקופה מסויימת (אוי, כ"כ קלך לדבר על זה מבחוץ...). ניתוק של - "אם נפרדנו אז נפרדנו. עד הסוף".
כמובן שזה לא אומר שהוא לא יראה אותה, או יבוא ויטפל וכו'.
אבל.
חייבת לבוא בגרות ואחריות על ההחלטה שהתבצעה. גם אם את לא היית שלמה איתה בהכרח.
החיבור הזה בינכם, שהוא אף פעם לא עד הסוף ותמיד משאיר סימני שאלה והמון ריקנות בפנים - הוא מתיש. מתיש מאוד.
ואת -מגיע לך מישהו שרוצה להתחייב אליך ואל הקסומה שלך.
מגיע לך מישהו שרוצה לעשות עבודה זוגית.
לא מישהו שמרפרף נשיקה והולך, מציע הצעה מפרגנת של תמיכה והולך.
לא. מישהו שעושה את כל הנ"ל ונשאר.

טוב, וכמובן, מאודד מאודד קל לדבר כשאני לא קשורה רגשית, וגם אני מתחברת בדיוק לאלה שמוכנים לתת אך לא עד הסוף...נו,שוין...

ממשיכה לקרוא, ומרגישה את כאבך...

מאחלת לך התבהרות פתאומית,
איזה חסד שיעשה לך טוב בלב.

ובפעמיים האחרונות כשחיבק נתן לי נשיקה על המצח.
על מה הוא חושב, מה הוא מרגיש?

והמרגיעון שהבחנתי בו רק כששלחתי היה - בכל בוגר מסתתר ילד שמשהו-משהו (שיכירו בו, יבחינו בו, ידעתי מה זה היה לפני שניה )

אז אני בחופשת לידה מוארכת. זה לפחות הסתדר. גם אם הרכב עוד לא.

הקסומה השתמשה בקסמיה כדי לעשות לנו איזה התקף לב קט ןכשהיינו איתה יחד (פתאום מסתבר מאמא שלי שאני גם הייתי עושה את זה כשהייתי קטנה. רק שמהתיאור שלה, זה הרבה פחות מפחיד מהסצינה שהקסומה עשתה). זה היה מאוד מאוד מלחיץ. מאוד. (היאי: בטח לא נלחצת. אני: נלחצתי לאללה. היא: אבל בטח תפקדת מעולה. אני: תפקדתי מעולה ). הוא היה מדהים, כהרגלו. ותומך. ונשאר איתנו כל היום (השאירו אותנו כמה שעות טובות להשגחה במיון, למרות שהיא כבר חזרה לעצמה הקסום האנרגטי הפעלתני והחייכני).
אחרי שזה קרה ובדרך למיון הרגשתי כלפיו ים של הודיה ואהבה (וכל כך רציתי חיבוק, וחיבק, לא מעט; אבל זה מהמצבים האלו שאת רוצה שאלוהים יחבק לך במו ידיו את הלב, ללא הפסקה, וכנראה שגם זה לא היה מספיק).
לא אמרתי לו דבר. יש לנו את העניין הזה להתמודד איתו, למה לזרוק עליו גם את הרגרסיות שלי כלפיו? ולא כתבתי לו אחרי זה. ואפילו לא הגעתי לכתוב את זה לעצמי, או לכתוב מכתב שלא אשלח (בדיוק הזמן לעצמי שאני מצליחה לא למצוא). וזה המשיך לחיות בי, והמכתב המשיך להכתב לו במוחי, ולהתקע שם בלופ ללא מוצא.

בפעם הבאה שהוא בא לבקר הוא התחיל לומר משהו שהסתיים בכך שהוא חשב לקפוץ לבקר את הוריו בסופ"ש הקרוב (מכיוון שהוא גם משתף ומתייעץ איתי על שלל דברים בחייו, כי לדבריו הוא מעריך את דעתי, לא ממש ראיתי את ההמשך מגיע), ואם נרצה לנסוע גם לביקור.
לא נראה לי שהוא שם לב שעצרתי את הנשימה. איך הוא יכול להציע את זה? הוא לא זוכר איך התפרקתי בפעם שעברה בדרך חזרה?
ואני? אני מיד רוצה לומר "כן". האם זה החלק המרצה שבי? החלק שנוטה להשיב בחיוב? החלק שרוצה לרצות אותו? החלק שרוצה להיות איתו? שרוצה שהיא תהיה בקשר עם הסבים? (האמת הרצון לומר "כן" היה כ"כ אוטומטי שאין לי מושג מאיפה הוא הגיע).
הוא יודע שהרגשתי מותשת יומיים אחרי הביקור במיון. אני מצליחה לומר שנראה ושנדבר על זה באמצע השבוע.

בנתיים לא ממש פרקתי את זה, בכתיבה, בדפי בוקר, בשיתוף שלו מה עלה ואיך אני (שוב??!!) מרגישה. ונראה שזה מתחיל לדעוך לו. ואז אני קוראת את הדף הזה, ואיזה דועך ואיזה בטיח.

אני מרגישה שמתחת לכל האופטימיות, והחיוך והתפקוד המזהיר שלי, שוכנת הרגשה שאני דחויה, ולא אהובה והרבה כאב.
והמשפחתיות המחבקת מצד שתי המשפחות, מהרגע שהקסומה נולדה, לא עשו טוב לשכבה הזו, הן רק העצימו אותה. מתישהו זה שכך. וגם בין הנסיעה ההיא לעכשיו היינו בעוד אירוע משפחתי, קרוב וקצר, שפרט לכך שדפק את שעות השינה שלה ומתח את סבלנותי להרדמה בדרכים לאין-קץ, לא נרשמו בו ארועים רגשיים מיוחדים.
אבל רק מלחשוב על נסיעה להוריו אני כבר יכולה לדמיין את עצמי מתפרקת. רק מלחשוב עליו לא ישן איתנו באותו החדר, ואני כבר רואה את עצמי עם פיגיון בלב. ואם כן יישן איתנו ביחד? אז זה הרי לא שיחבק אותי ויהיה איתי, רואה את עצמי מחניקה דמעות לכרית.

לא מצליחה לדמיין סנריו חיובי. כזה שבו החוויה הרגשית שלי היא חיובית; ולא מצליחה לדמיין סנריו שבו אני אומרת לו שלא ניסע איתו לביקור סבים (לא היינו שם ממש לפני חודש?).

התקשיתי לזכור איך קראתי לבלוג.
ואז קראתי שוב, כי לא ממש זכרתי מתיועל מה כתבתי אז..
ובנתיים זלגו להן הדמעות.
קראתי את התגובות גם. תודה.
וענבל - בהחלט מרגיש לי מדויק. אני גם בורחת מעצמי. או מצליחה לא למצוא זמן לעצמי, גם כשהקסומה ישנה, ובמקום גולשת לי בנט, קוראת, בטלפון, משהו...
אינטו - במקביל מחפשת לי דרכים נוספות להתמודד איתך נשמע לי מתאים (ואז הצד המתנגד שבי קופץ עם, אבל מ' אמרה שעם ההוא זה התפוגג מכיוון שאני שוב ברגרסיה כלפיו).

עלה לי פתאום רעיון.
נניח ואת ממשיכה עם קו המחשבה הזה -
י לא בטוחה שאני מאמינה שיכול להיות משהו עמוק ואמיתי עם מישהו אחר.
לא מנסה להפטר מהמחשבה הזו אלא אומרת - את כאן, תשארי, רק אני במקביל מחפשת לי דרכים נוספות להתמודד איתך.
ז"א, עליו את לא יכולה לשלוט ,ואת רוצה אותו לידך וזה מובן ,לגמרי מובן.
ובמקביל את יכולה לשוב לעולם הגברי, בוגרת יותר, יודעת יותר על מה שאת רוצה, ומחפשת קשר...
ולראות מה יצוץ.
כל זה כשהמחשבה עליו ,על היכולת להגיע איתו למקומות עמוקים ואינטימיים, נשארת כרשת ביטחון....
הבנת למה התכוונתי? יכול להיות שיצאתי לא מובנת...

זוגיות היא עם כל דבר בעולם שיש לנו איתו אינטראקציה.
אפילו עם האוויר יש לנו אינטראקציה - מאד אינטימית אפילו - אנו שואפים אותו אל תוכנו ומוצאים מתוכנו אליו, שוב ושוב וללא הרף. זוהי זוגיות של 24/7, ויש עוד רבות כאלה, אינטנסיביות יותר או פחות.
הזוגיות הכי צמודה שלנו עם עצמנו, לכן, להרגשתי, זוהי גם הזוגיות החשובה ביותר, שמהווה תשתית לכל זוגיות ואינטראקציה אחרת. וברגע שאנו חיים בתודעה של לחבור לעצמנו, אז גם יש לנו את עצמנו ואנו אף פעם לא לבד.
וזה אומר, שלכל זוגיות אחרת אנו מגיעים ממקום מלא ולא חסר, ממקום שיכול להוסיף משהו לשלם שלנו, ולא למלא חוסר בנו (קצת שונה מהרומנטיקה המקובלת שמגולמת ב"בלעדייך אני חצי בן אדם"...).
יש לנו צורך באוזן קשבת? נתחיל להקשיב לעצמנו. רובנו לא ממש יודעים מה זה אומר, פועלים על אוטומט או לפי ספר חוקים וירטואלי של החברה.
יש לנו צורך בחיבוק? זה הזמן לפתח רוך ואהבה כלפי עצמנו, במקום לדרוש ולהלקות.
השלם מתחיל מבפנים ואז הוא יכול להתפשט ולהכיל עוד עוד. את כל העולם אפילו.
שבת שלמה.

אחד כזה גם -

כל כך מרגישה חסרת אוזן קשבת וחסרת חיבוק.
מבינה מאוד את ההרגשה.

למה באמת הכל לא יכול להיות פשוט??
אני לא באמת יודעת למה והא בוחר מה שהוא בוחר. אני לא בטוחה שהוא יודע. יש לו הסבר למה הוא בוחר כך, אך זה לא בהכרח המקור האמיתי.
ואני לא חושבת שהוא מוסר מסרים כפולים. ולצערי, לא נראה שהוא חושב שהוא מפסיד. מה להזכירלו בדיוק??

אני לא יודעת אם אני באמת שיש סיכוי. ובכ"ז הלבשלי ששוב ושוב קורא בשמו.
וכל פעם (פעמיים) ששלאתי מתקשרת/נומרו-אסטרו-משהו על זוגיות, נאמר לי שרואים זוגיות, אבל לא איתו.
ואני לא בטוחה שאני מאמינה שיכול להיות משהו עמוק ואמיתי עם מישהו אחר.

ועצוב לי. וכואב לי.

ומרגישה שאני רודפת אחרי חברת הליסינג, במקום שהם ירצו לתת לי שרות או למכור לי. והמחיר שצוין היום (לגמרי באויר כהערכה), הוא פי שתיים ממה ששמעתי ובגינו נשמע היה ריאלי כל העניין.

ומרגישה מדוכדכת. והכל מסביב נראה לי רק מושך אותי עוד יותר למטה. רוצה לעבור מפה. כל השכנות ה"חברות" פה, אני מרגישה שלא מעריכות אותי באמת או את זמני. ז"א הן מעריכות מעל לראש לשתי שניות כשאני עוזרת להן במשהו. אבל אני באמת מקבלת מהן משהו? תמיכה? אוזן קשבת? חיבוק? נורא שמחות שבאתי ואז מבלות את הזמן כשאני אצלן בשיחות טלפון. והעיקר "למה את לא באה?" "מה אני צריכה להזמין אותך?" (אולי אם תזמיני אז גם תקדישי לי תשומת לב?).
כל כך מרגישה חסרת אוזן קשבת וחסרת חיבוק.

ובעיקר במין דכדוך שכזה.

אוף.
תרשי לי להתמרמר ,אפילו שזה בלוג אופטימי מאתגר, ומצד האמת- כך הוא.
אבל -אוף.
למה זה לא יכול להיות פשוט?
למה הוא לא יכול פשוט להיות, פשוט לבחור להיות ולהתמודד?
למה למסור מסרים כפולים?!

<אופס, נראה שאינטואיציה לקחה את כל העניין מעט אישי...סליחה.>

תזכירי לו מה הוא מפסיד...

ואני לא בטוחה אם זה עוזר או רק גורם לי יותר. לרצות אותו.

דף נסתר

קראתי לו בלוג אופטימי מתוסכל. אבל אם אופטימיות, אז למה מראש להכניס בתוכה את מה שאני רוצה לשחרר??

אז נסענו עם הקסומה לבקר את ההורים שלו. פעם ראשונה שאנחנו נוסעות לבקר שם. הוא הבהיר שהוא מעריך מאוד את זה שאנחנו באות (סוף העולם ימינה) לבקר את סבא וסבתא. כאן המקום אולי לציין שאני ואבא של הקסומה לא ביחד. כי הוא תמיד נפרד ממני. גם כשהוא זה שרצה לחזור. גם כשאני זו שרציתי לחזור. מתישהו הוא סובל. או משהו קשה לו. או מפחיד אותו. או שהוא לא מרגיש ולא יודע מה הוא מרגיש או רוצה. וככה זה בטח לא אמור להיות, לדעתו. הכל אמור להיות קל וכמו באיזו קומדיה רומנטית הוליוודית.
מופיע לי מרגיעון: הצדק לעולם מחייב את שתי כפות המאזניים.
אבל מה אם כף אחת מסרבת לשתף פעולה??? טוענת שהיא לא מחוברת בבסיס לכף השניה??

וממש לפני שאנחנו מגיעים אני עוזרת עוז ואומרת לו שאני מפחדת להתפרק. הוא - באופן לא ברור - לא מבין למה אני מתכוונת. עד שאני מסבירה, כשאנחנו כבר הולכים לבית הוריו, הוא כבר הבין. שבגלולו. אבל רק לומר את זה מפורשות, ואני מרגישה את הכאב. עמוק. מאוד. קשה לי להיות עם המשפחה שלו, שהיא לא המשפחה שלי, שמתנהגת כלפי בקבלה מוחלטת. ואני? אני הרי כל כך רוצה שהם (שהוא!) יהיו המשפחה שלי. אני אשמח להתחתן עם (ולתוך) המשפחה שלו. אני, שלא רוצה בכלל להתחתן, אשמח להתחתן איתו. רוצה. רוצה שהוא ירצה אותי. כל כך.
אני גם רוצה שהתינוקת הקסומה שלי תהיה בקשר עם אבא שלה, ועם המשפחה שלו. בעיקר שכל הנ"ל רוצים מאוד להיות גם הם בקשר איתה.

ממש לפני שאנחנו מגיעים הוא מפתיע אותי בשאלה מה גובה ההוצאות שלי בחופשת הלידה. אז הוא מפתיע אותי באמת עם ההצעה לשלם הרבה (הרבה) יותר ממה שהוא משלם כיום, בכדי שאוכל להישאר עם הקסומה עד גיל שנה בבית. ואם צריך אפילו קצת יותר מכך (מהסכו שציין). אני אמורה לחזור עוד פחות מחודש לעבודה. קיבלתי שזה המצב. הארכתי, ועכשיו זה הזמן לחזור כנראה. ומצאתי לה מטפלת, הכל לכאורה מאורגן ומוכן.
הוא חושב שאני אמא כל כך מדהימה שהוא מוכן להוציא/להשקיע/לשים/לשלם את הסכום הזה? הוא חושב שזה הבדל כל כך משמעותי עבור הבת שלו? יש לו רגשות אשם על כך שהבת שלו "מפסידה" כי ההורים שלה לא יחד?
אני מרגישה בשפע. ונראה שהתפיסה הפסיכולוגית שלו את השפע שלו השתנתה. אבדוק את העניין השבוע. אני אשמח להשאר עם הקסומה.

ברך חזרה הוא שואל איך היה לי. הוא תמיד שואל את זה. כל פעם השאלות האלו שלו (ואם אני משיבה משהו כמו "היה לנו נחמד" הוא יקשה - איך את הרגשת??!!), גורמות לי להתבונן ולראות את כל הכאב והעצב שאני מצליחה להתעלם מהם בשאר הזמן. הפעם הוא שואל את זה אחרי שעה וחצי באם הדרך עם ניסיונות הרדמה מתישים של קסומה עייפה-ולא-רוצה-לישון-עקשנית. אני מתפרקת. או שאני מרשה לעצמי להתפרק. ולומר את כל מה שאני בוחרת לא לומר לאחרונה - כי מה זה כבר ישנה - ומרשה לעצמי להתכרבל בפינה של הספסל האחורי ולבכות.
והוא מקסים. ומכיל.

ואני לא בטוחה אם זה עוזר או רק גורם לי יותר. לרצות אותו.