על ידי אמא* » 21 פברואר 2005, 23:28
אליס על לא דבר
ואת מוזמנת לפתוח דיון על הספר אם מתחשק לך
אני מוחקת קצת מהשירים שציטטתי למעלה כדי לא להפר זכויות יוצרים.
@}
היום, בשעה מוקדמת של אחר הצהריים, נניח שלוש, אני חונה בשכונת מגורים. שומעת קול צורם, מוזר, הקטנה שלי שואלת מה זה. מסתבר שזה איש אחד, לבן בלורית, ומסתבר שהוא אוחז בפעוטה, מן הסתם נכדתו, וכשאני מקשיבה קצת לקול הרועם והצרוד מסתבר גם שאלו שפע דברי חיבה מקסימים לקטנה שבזרועותיו.
האיש בן שבעים לפחות להערכתי. נדמה לי שכבר ראיתי אותו בעבר עם הפעוטה, ואני חושבת לעצמי בהתפעלות, תראי איך אדם בגילו מטפל בקטנה כזו. אני מתכופפת לתוך האוטו שלי, שולפת את הילדודס שרצים כבר אל הבית שהגענו אליו, עומסת שקיות וכשאני מתרוממת שוב אני רואה את לבן-הבלורית כשהוא נושא הפעם ילד די גדול בשביל "על הידיים", נניח בן ארבע, בטח שדי גדול בשביל "על הידיים" של סבא. הוא שוב חוצה את הכביש, אני מחפשת בעיניי מישהו שעוזר לו אבל לא נראה שיש שם מישהו כזה. נראה שהוא לוקח את נכדיו אליו הביתה עד שאמא תחזור מהעבודה.
דלת המכונית ממנה הוא מביא את הילדים נשארת פתוחה ואני מניחה שהוא יחזור לקחת תיקים. הוא באמת חוזר, צעדיו נמרצים, אבל לתדהמתי הוא מוציא מתוך המכונית הפתוחה, תוך הרעפת דברי חיבוב, קטנטן חדש. אני כבר עולה על גדותיי, זורחת. מסתכלת אל אישה שעוברת לידי, מתאפקת שלא להגיד לה - ראית? ראית את האיש הזה?!? - אבל היא לא ראתה, היא מחזירה אליי מבט סתום וממשיכה הלאה ממני.
כשהוא חוצה חזרה את הכביש עם הקטנטן השלישי בזרועותיו הוא מעיף אליי מבט. אני: שתולה במקומי, מחזיקה את השקיות שלי, מסתכלת עליו במבט זורח מבפנים, ומבחוץ ודאי קצת פעורת-פה-בתדהמה. הוא מחייך אליי, אלא מה, נוהר. אני מתעשתת ומחייכת חזרה.
וחושבת על סבא אחר, שנפטר בשיבה טובה לפני כמה שנים. שנולד לו נכד כשהוא היה בן שבעים, ואת הנכד הזה הוא גידל וטיפח - הוא לקח אותו אליו הביתה מהגן ומבית הספר (עד שאמא תחזור מהעבודה), האכיל והשקה והשכיב במיטה לצידו לשנת צהריים, וגידל לי בידיים גדולות ומלאות חריצים ובלב גדול ומלא אהבה את אהובי, בעלי.
@}
יש לי שתי מורות טובות לחיבוקים - האחת, אישה שגבוהה ממני בערך בראש, רחבה ממני, גופה רך וחיבוקה עוטף ומגן. היא מלמדת אותי שחיבוק הוא לא משהו עדין וזהיר - הוא משהו על סף הקווֶץ'.
השנייה, ילדה שנמוכה ממני ביותר מראש, אני רחבה ממנה בערך כפליים, הגוף שלי רך וגדול מול הגוף הדקיק שלה. היא מניחה עליי ראש ומלמדת אותי שחיבוק הוא לא עניין של שניוֹת. הוא משהו עם נשימה ארוכה, הוא שהִייה בְּמקום.
עמיחי כתב - "באהבתנו גוף הפך מקום".
אליס על לא דבר :-] ואת מוזמנת לפתוח דיון על הספר אם מתחשק לך :-)
אני מוחקת קצת מהשירים שציטטתי למעלה כדי לא להפר זכויות יוצרים.
@}
היום, בשעה מוקדמת של אחר הצהריים, נניח שלוש, אני חונה בשכונת מגורים. שומעת קול צורם, מוזר, הקטנה שלי שואלת מה זה. מסתבר שזה איש אחד, לבן בלורית, ומסתבר שהוא אוחז בפעוטה, מן הסתם נכדתו, וכשאני מקשיבה קצת לקול הרועם והצרוד מסתבר גם שאלו שפע דברי חיבה מקסימים לקטנה שבזרועותיו.
האיש בן שבעים לפחות להערכתי. נדמה לי שכבר ראיתי אותו בעבר עם הפעוטה, ואני חושבת לעצמי בהתפעלות, תראי איך אדם בגילו מטפל בקטנה כזו. אני מתכופפת לתוך האוטו שלי, שולפת את הילדודס שרצים כבר אל הבית שהגענו אליו, עומסת שקיות וכשאני מתרוממת שוב אני רואה את לבן-הבלורית כשהוא נושא הפעם ילד די גדול בשביל "על הידיים", נניח בן ארבע, בטח שדי גדול בשביל "על הידיים" של סבא. הוא שוב חוצה את הכביש, אני מחפשת בעיניי מישהו שעוזר לו אבל לא נראה שיש שם מישהו כזה. נראה שהוא לוקח את נכדיו אליו הביתה עד שאמא תחזור מהעבודה.
דלת המכונית ממנה הוא מביא את הילדים נשארת פתוחה ואני מניחה שהוא יחזור לקחת תיקים. הוא באמת חוזר, צעדיו נמרצים, אבל לתדהמתי הוא מוציא מתוך המכונית הפתוחה, תוך הרעפת דברי חיבוב, קטנטן חדש. אני כבר עולה על גדותיי, זורחת. מסתכלת אל אישה שעוברת לידי, מתאפקת שלא להגיד לה - ראית? ראית את האיש הזה?!? - אבל היא לא ראתה, היא מחזירה אליי מבט סתום וממשיכה הלאה ממני.
כשהוא חוצה חזרה את הכביש עם הקטנטן השלישי בזרועותיו הוא מעיף אליי מבט. אני: שתולה במקומי, מחזיקה את השקיות שלי, מסתכלת עליו במבט זורח מבפנים, ומבחוץ ודאי קצת פעורת-פה-בתדהמה. הוא מחייך אליי, אלא מה, נוהר. אני מתעשתת ומחייכת חזרה.
וחושבת על סבא אחר, שנפטר בשיבה טובה לפני כמה שנים. שנולד לו נכד כשהוא היה בן שבעים, ואת הנכד הזה הוא גידל וטיפח - הוא לקח אותו אליו הביתה מהגן ומבית הספר (עד שאמא תחזור מהעבודה), האכיל והשקה והשכיב במיטה לצידו לשנת צהריים, וגידל לי בידיים גדולות ומלאות חריצים ובלב גדול ומלא אהבה את אהובי, בעלי.
@}
יש לי שתי מורות טובות לחיבוקים - האחת, אישה שגבוהה ממני בערך בראש, רחבה ממני, גופה רך וחיבוקה עוטף ומגן. היא מלמדת אותי שחיבוק הוא לא משהו עדין וזהיר - הוא משהו על סף הקווֶץ'.
השנייה, ילדה שנמוכה ממני ביותר מראש, אני רחבה ממנה בערך כפליים, הגוף שלי רך וגדול מול הגוף הדקיק שלה. היא מניחה עליי ראש ומלמדת אותי שחיבוק הוא לא עניין של שניוֹת. הוא משהו עם נשימה ארוכה, הוא שהִייה בְּמקום.
עמיחי כתב - "באהבתנו גוף הפך מקום".