[po]איך הילד שלכם נרדם[/po]

יש לי תינוק מתוק בן 4 חודשים. מיד כשהוא נולד (בבית) הייתי אומרת לו בלילה, לילה טוב נשיקה והוא היה נרדם במיטה (שלנו). לפני חודש וחצי יצאנו ללוות קבוצה שהלכה את שביל ישראל, ככה שהוא נסע המוון בגיפ. יצא שהערנו אותו הרבה פעמים ביום(כשיצאנו מהגיפ, עצירות והמשך נסיעה) כל שאר היום הוא היה או במנשא או על הידיים. פעם הוא היה נרגע בנסיעות אבל לקראת סוף המסע הוא התחיל להתג'גנן (מלשון ג'ננה) ולבכות בנסיעות.
חזרנו לפני שבוע הביתה והמשכתי להרדים אותו על הידיים אבל שכשהנחתי אותו על המיטה הוא היה מתעורר ובוכה וגם אחרי שהוא נרדם הוא היה מתעורר אחרי רבע שעה וכך כל היום הוא עייף ומסכן. אז אני והזוג החלטנו שננסה להרדים אותו במיטה וכאן מתחיל הסיוט: הוא פשוט בוכה שעה\שעתיים עד שהוא נרדם. אנחנו לידו מלטפים, שרים, עושים לו חושך, מרימים-מרגיעים, על הבטן, עם מוצץ, עם אצבע והוא לא מצליח להרדים את את עצמו. זה קשה ומתסכל ואני תוהה אם יש דרך יותר עדינה ללמד הרגלים. נקודת אור קטנה ומעודדת: השינה שלו אחרי בכי כזה היא ארוכה והוא קם עירני ושמח. (טוב הבכי מעייף...) אם יש למישהו עצה- אני הרבה יותר מאשמח.

נשמע מלחיץ, אני מנסה להכנס לראש שלה, מה היא מרגישה, מתסכל שהיא לא יודעת מספיק טוב להביע את עצמה ונלחצת כשחושבת שמישהו הולך בלעדייה... אולי לתת לה יותר בטחון עם הענין הזה ומראש להרים אותה לדבר מה הולך להיות להסביר לה יותר במילים, בנחת.
אולי גם אני אקבל פה איזו עצה לגבי תינוקת בת 9 חודשים שמתקשה לשבת באוטו לנסיעות מעבר ל5-10 דקות...
הדיון עבר לדף [po]כסאות בטיחות לרכב[/po]

אותי מטריד מאד הבכי של הילדה. לפעמים היא פורצת בבכי, ממש היסטריה, צורחת ושום דבר לא טוב. אני מרימה אותה - בוכה וכמו נחש מתפתלת ממני למטה, מורידה - היא רוצה ידיים. מציעה מים - זורקת את הבקבוק. היא בת שנה ושבעה חודשים. ואני ממש לא יודעת מה לעשות. לי יש אישו עם בכי, זה בטוח, אני שונאת את זה, זה מעצבן אותי. אני רוצה שקט.
ואני תוהה אם אני לא עושה לה נזק. אני פשוט רוצה שהיא תפסיק לבכות! ובכי כזה יכול להיות מכל מיני דברים. למשל אם אבא שלה מסתובב בבית ולא לוקח אותה על הידיים. אם אנחנו יוצאים החוצה ולא הרמנו אותה קודם (זו נסיכה אמיתית, לא אוהבת לצאת על רגליה מהבית). דברנו על כך עם מישהי שאמרה שלילדה אין די גבולות ברורים. אולי זה נכון. סה"כ מותר להם לאכול בכל הבית (אצל רוב האנשים שאני מכירה מותר לילדים רק במטבח. אנחנו לא אמרנו להם איפה לאכול כי אנחנו אוכלים בכל הבית אז למה שהם לא?), הם ישנים איתנו ואין טקס השכבה לישון - כשעייפים באים אלינו ואנחנו מרדימים אותם, בעצם חוץ מכמה דברים מהותיים עבורי - לא לזרוק ספרים על הריצפה, לא לגעת בארונות שיש בהם זכוכיות וכד', אין הרבה מגבלות. ומנגד, כל היום אני שומעת את עצמי אומרת "לא! לא!". כל פרידה מהילדה כרוכה בבכי תמרורים, וזה קורה לפני הפרידה ממש אלא כשהיא קולטת שמישהו הולך.
אשמח לקבל רעיונות , הערות והארות כי זה ממש מצב שקשה לשנינו ובעצם לארבעתנו - לכל דיירי הבית.

לא חושבת. לי לא היתה טראומה. היה חשש מלידת פג בבית חולים...
אולי גילגול קודם? ;-)

בשמת - יכול להיות שהבכי קשור לטראומה של אולי-ההריון-לא-יחזיק, שבגללה התחלת את השמירה?
(את מתארת "[u]לוקח לו זמן לקלוט שהוא עלי, שהכל בסדר[/u]").

> גילה מושפעת מ"מעובר לילד"/פיונטלי <

המממ... ענת, התקלת אותי. לא זוכרת! אולי רבע שעה, עשרים דקות? הרבה זמן עד שהדופק פסק. אשאל את מיכל, המיילדת שלי. לא הסתכלתי בשעון ברגעים האלה...

בשמת סיקרנת אותי - כמה זמן הוא היה מחובר עד שחתכתם?

תודה מיץ יקרה . סוף סוף יש לי מנשא כמו בנאדם . לא יודעת מה התקמצנתי וחיכיתי שנה שלמה . ועכשיו יש לה הרבה יותר שעות מנשא על אמא שנוח לה . זה משנה את כל התמונה .ברגע הפרידה , לא יותר הסחות דעת אלא ביי ביי מפורש ,והיו כבר כמה פעמים של נפנוף לשלום וחיוך . פרידה קלה .
שנה שלימה לא היה לי נוח עם שבע מאות המנשאים שיש לנו .תארו לכם שמישהו סוחב אתכם על גופו ולא נוח לו . ורק מחכה שתסכימו לרדת.

ענתי, כאב לי לקרוא על האשמות הקשות שאת נושאת בליבך כלפי עצמך. אני סבורה שאין חיים מושלמים. אין חיים ללא כאב . אין לי שמץ של ספק לגבי הנוכחות שלך וההורות המודעת והמאפשרת שאת מעניקה לבנותייך. אני מתארת לעצמי שחרדת הניטשה שלה היתה מתפתחת מאליה גם אם לא ההיית יוצאת לעבוד כי לדעתי זה עניין התפתחותי. ויתרה מזאת...לפעמים קורה שהם קולטים את המקום הרגיש הזה שבנו ופשוט מנגנים לנו עליו שוב ושוב....

כמובן. מובן שהתכוונתי פיסית. הוא היה מחובר ובכה ובכה ולא רצה לינוק ולא רצה כלום, עד שלאט לאט נרגע. כמובן עלי ומחובק והכל.

[po]אמא מעשנת[/po], בשמת מזכירה פה את חויות הלידה שלה. כשתינוק נולד, את יודעת, הוא מחובר לאמא שלו בחבל הטבור. אני מתכוונת פיסית.

שגית, אני מנסה להזכר.
מה שאני זוכרת, זה שהוא היה במנשא כל הזמן ויונק. רק כך הוא היה רגוע.
אני יודעת שזה לא מתאים לכל אחת להיות עם ציצי שלוף כל הזמן.
אבל כך זה בעצם היה גם עם הלל בגילאים הקטנים. סתם כי כך היא רצתה. בשמת עדה שכך הלכתי איתה במרכז בני ברק. (-:

[u]בשמת למה התכוונת שהוא היה מחובר אלייך בחבל הטבור?את לא מתכוונת פיסית...?![/u]
במסקינגטייפ (-;

אולי יש לו גזים?,
זה בדרך הכלל הגיל שיש כאבי בטן..
אבל בדרך כלל המולה והרבה אנשים שבאים להתפעל ולמשש ומדברים בקול רם ליד התינוק גורמים להם לאי שקט,בניגוד לקול של האם שהוא רך ומרגיע.
בשמת למה התכוונת שהוא היה מחובר אלייך בחבל הטבור?את לא מתכוונת פיסית...?!

בשמת,
אם זה לא פריקה של משהו, אז מה?
גם אני לא מתה על הרעיון הזה, אבל בשלושת הפעמים שתארתי את הבכי שלו באמת שלא היה מה לעשות איתו חוץ מלחבק ולחכות שיירגע.
החשכנו את החדר, היה שקט, הלכנו איתו וכלום כלום כלום - זה היה נורא.
ולפחות בשני המקרים שתארתי בתחילת הדף הגורם לבכי היה מאוד ברור.

אין לכן מקרים כאלה שהתינוק צורח במשך חצי שעה וכלום לא מרגיע אותו?
(לפעמים נסיונות לסובב אותו כדי לשנות לו תנוחה רק מעצימים את הבכי).

וגם טוהר נולד בלידה טבעית נעימה ושקטה, הוא לא הופרד מאיתנו לשניה, לא עבר ברית מילה וכו...

שכחתי לומר ששניהם נולדו בלידה טבעית שקטה, השני בבית.

[u]אני יכולה להפריע לזה אם אני משתיקה את הבכי, לא אם אני מרגיעה, מתוך קשב[/u]
אני ממש מסכימה עם [po]מיכל מ[/po] פה.

הבכורה שלי נולדה שקטה ושלווה, הייתה צמודה לשד לכל המטרות ובכל תירוץ, תמיד הרגישה טוב על הידיים שלי (היתה כל הזמן עלי, פשוט כי אם הנחתי אותה זה החזיק מעמד רק דקות בודדות), ומגיל חודש בערך היתה גם היא פורצת בבכי היסטרי מכל "מהומה" של אנשים. הייתי צריכה להתרחק איתה לחדר אחר, שקט, ולהרגיע אותה בהנקה. כעבור עוד כמה חודשים זה עבר. בכל מקרה הרבה זמן היתה צמודה אלי, ושנים במנשא. אמרו לי שהיא תהיה לא חברותית. אתם צריכים לראות אותה היום...

השני נולד בבכי צורח. שום דבר לא הצליח להרגיע אותו, עד שלאט לאט נרגע לבד. לא רצה לינוק, כלום. היום אני יודעת שהיה עוזר ללכת איתו אבל הוא עוד היה מחובר בחבל הטבור ... לא מוכן להיות צמוד לשד. יונק אך ורק כשהוא רעב, אם כי יש לו כמעט כל יום איזו יניקה-ארוכה-עם-שינה. חייב להיות על הידיים כמו אחותו, אבל לא תמיד נרגע שם, כי הוא דורש לא רק צמוד אלא גם המון המון המון תנועה, מצדו שנלך איתו כל הזמן כל הזמן והכי טוב בחוץ, באוויר הצח. המון אנשים לא מפחידים אותו, זה רק מפריע לו אם הוא רוצה להירדם אבל עסוק מדי בגירויים מסביב ולא מצליח לישון. לכן הוא בכלל לא בוכה בהתקהלויות. לעומת זאת מתעורר הרבה פעמים בבכי ולפעמים לוקח לו זמן לקלוט שהוא עלי, שהכל בסדר (איזה חלום רע רודף אותו ולפעמים לוקח לו זמן להתעשת ולגלות איפה הוא ומה קורה). גם יש לו מין בכי-שלפני-הירדמות כשהולכים איתו הלוך-ושוב, שניה לפני שהוא נרדם.

כל תינוק שונה. לכל אחד רגישויות שונות. הכל נורמלי.

מה שכן, אני מאמינה שבכי הוא סימן שלא טוב לתינוק. הוא ימשיך לבכות עד שהמצוקה תיפתר, או עד שהייאוש יכריע אותו (אם ננטוש אותו). לא מאמינה ב"פריקה" של בכי בגיל הזה.

ענת, כן, השנייה בוכה, לא המון אבל יותר ממנו כתינוק. ודווקא היא נולדה בלידה טבעית, נישאה עד גיל מאוחר וישנה איתנו מהרגע הראשון - כל אלו לא היו לו כתינוק. אז התשובה שלי הפוכה. כלומר הבכי שלה הוא לא מה שמטריד אותי אבל אצלו יש הרבה מקומות של חרדת נטישה וחברים. ואני מרגישה שאני מרפאה מקומות כאלו, כשאני [b]עכשיו[/b] בפוקוס, ועכשיו נותנת לו בטחון ותמיכה רגשית. צפריר או אורנה כתבו כאן מזמן שמעטים הדברים שאי אפשר לתקן.

אולי תשובה אחרת - כל הדברים שהיא קיבלה ומקבלת ממך גדולים וחזקים ויאפשרו וודאי מאפשרים כבר עכשיו, לשתיכן (או כולכם) לצלוח את הקושי הזה. כשילדתי את השנייה הבכור לא נשאר בבית, אלא בילה את הלילה אצל הסבים. זה הרגיש לי הרבה זמן כמקום של כשל בכל התהליך, של ניתוק מלאכותי.
אבל עכשיו אני חושבת, שגם אם אכן זה מקום של "חור" הוא קטן וקל לאיחוי הודות לכל הדברים הנפלאים האחרים שכולנו קיבלנו באותו לילה ואחריו.

בכל מקרה, יהיה לך יותר קל לפתור את זה בלי לרדת על עצמך בכל פעם מחדש שדפקת את העניינים @}

טושו, תודה על דברייך. אגב, קראתי שגם בכי וגם צחוק משחררים מתח רגשי. ויש עוד דרכים, אולי תנועתיות בתוך המנשא, או הקירבה עצמה עושים חלק מהעבודה.

תודה לכולכן על ההתיחסות והעצות.
ניתחנו את מקרי הבכי שלו ואכן נראה לנו שזה קורה בעיקר בשילוב עם עוד משהו (עודף גירויים עם עייפות, או התעוררות משינה), וכמובן שיש את עניין האנרגיות שמביא איתו כל אדם למפגש עם התינוק שבעיני משמש (התינוק) כמו סנסורים לקליטת אנשים.
זה כמובן מחייב אותי לפתח רגישות עוד יותר גדולה אליו: מאז כבר נפגשנו עם חברים ומשפחה ולפני שנתתי למישהו להציץ אליו, קודם כל וידאתי שהוא מתאקלם במרחב החדש, מקשיב קודם לקולות החדשים, ובמפגש עם האנשים דאגתי להיות לידו תמיד, נוגעת ומדברת אליו כדי שבתוך הלא מוכר ישמע קול מוכר, יהיה ריח מוכר, ופנים מוכרות (ואהובות, אני חייבת לציין ;-) ).
זה מדהים לראות איך הוא מסתכל על אדם חדש וכאילו מנסה להחליט על התגובה : חיוך או בכי??
כשמסתמן כיוון לבכי אני שם כדי לקחת אותו, וזה עובד.
אחרי כרבע שעה של התאקלמות ראשונית הוא נהנה להיות גם עם אחרים וכולנו, אמא אבא וטוהר, נכנסים לאוירה יותר רגועה...

[po]מיכל מ[/po] :
את צודקת, אכן ההתייחסות לעניין הבכי כפורקן נובעת מקריאת [po]התינוק יודע[/po] , ספר שפשוט עשה לי בלגאן. מצד אחד, אני חסידת השימוש בבכי כפורקן לכל דבר (אמיל תמיד צוחק עלי שיום אחד אני אמציא שיטת טיפול "טראפיה בבכי" ) ולכן יש לי נטייה להסכים עם הגישה שהיא מציעה בספר.
מצד שני, יש משהו בגישה הזאת שלא מתיישב לי טוב עם מה שאני מרגישה, משהו שם לא מסתדר לי, והספר הזה פשוט לא עשה לי את מה ש"עיקרון הרצף" עשה לי וזו בשבילי אינדיקציה.
[u]יכול להיות שבאופן לא מודע את יוצרת לכם סיטואציות של בכי, כי מטריד אותך שאין לו הזדמנויות לפרוק?[/u] - יכול להיות, זה משהו לחשוב עליו...

בכל אופן, אני עובדת על עצמי בכמה מישורים:
א. ללמוד לקבל את הבכי כשהוא מגיע.
ב. גם אם אני אולי ברגעים מסויימים לא מאפשרת לו לפרוק או סותמת לו את הבכי - זה המקסימום שאני יכולה לעשות ברגע נתון של זמן, הרי אני אף פעם לא אהיה מושלמת.

ותודה לך על מה שהצעת, כי עכשיו מתווסף לו מישור נוסף:
[u]מותר לך להאמין שהתינוק שלך כמעט לא בוכה בגלל שאמא שלו קשובה לו ומטפלת בו היטב![/u]
לא יזיק לי לאמץ גישת חשיבה כזאת על עצמי. תודה על ההארה.

תודה לכולכן.
ולמרות שזה נשמע כמו סיכום אני אשמח להמשיך לקשקש... :-D

מיכל , עניין אותי למה ציינת שהבכור שלך כמעט לא בכה ? האם עם הבא אחריו זה היה אחרת ?
לי יש יסוריי מצפון ורגשות אשם על שהקטנה שלנו בוכה כל כך הרבה . הבכורה באמת לא בכתה . הייתי אמא רגועה יותר , עם הרבה יותר זמן פנוי , פחות טרדות , וכו'. היא דווקא לא ינקה כמעט , לא הצלחתי להניק . ועם הבת השניה ההנקה דווקא הולכת יופי , היא המון עלינו והכל , אבל אני התחלתי לצאת מהבית (שלוש שעות פעמיים בשבוע , כלום !!) כשהיא היתה בת חמישה חודשים . התפתחה אצלה , כצפוי , לצערי , חרדת נטישה , ולמרות שבזמן הזה היא עם אבא , כל העלמות שלי מעיניה , אפילו סתם בהסתובבות בבית , מביאה אותה לבכי . אני לא יודעת איך לפתור את זה . זה מכניס את כל הבית לסטרסים ותחושת "משהו לא נכון" דרך קבע באויר . היא בת שנה .לבי נכמר לחשוב עד כמה היא לא בטוחה בי . למרות כל התאוריות , הרצף (הקטוע ), המיטה המשפחתית , ההנקה , המנשא , הצלחתי לדפוק את זה והילדה לא רגועה .

מה שרציתי להגיד זה שאפילו כשיש ילדים (וזה בדיוק [po]הילד במרכז[/po]) צריך להמשיך ולעשות דברים, ואני לא יודעת איך אפשר להחליט לא לצאת מהבית כי הילד לא אוהב. אם אני לא אצא מהבית לפעמים, יצטרכו להוציא אותי לאשפוז תוך זמן קצר.
אז באמת מה עושים? שוב, אם יש ילד אחד אולי זה אפשרי, ואולי גם שני ילדים, ומה עושים כשזה הילד הרביעי או השביעי?
אם ליבי לא היתה אוהבת לצאת מהבית, מה הייתי עושה עם עוד שני ילדים פעלתניים שזקוקים לי מחוץ לבית? אני צריכה להשגיח עליהם כשהם יוצאים מהבית.
ואם יש זוג שאחד אוהב דיסקו ואחד אוהב להתבודד בים, כל אחד ימצא את הדרך שלו לעשות את זה לבד, או עם חברים אחרים, יש פתרונות.

טושו, אני לא יודעת בקשר לבכי בחוץ. אבל שמתי לב שכבר כתבת באתר איפשהו שאת חוששת שאת לא נותנת לטוהר לפרוק דברים בבכי, פשוט כי הוא כמעט לא בוכה. נדמה לי שכתבת שהחשש הזה בא בעקבות קריאת הספר [po]התינוק יודע[/po]. (קראתי חלק מהדיון בדף על הספר, ולא קראתי את הספר). וגם כאן את כותבת - [u]מה שגורם לי לתהות, עם רגשי אשם איומים, האם אני לא נותנת לו לפרוק עד הסוף[/u]. יכול להיות שבאופן לא מודע את יוצרת לכם סיטואציות של בכי, כי מטריד אותך שאין לו הזדמנויות לפרוק?

מבלי להכנס לדיון מקיף בנושא, נראה לי שכשלתינוקת שלי יש מה לפרוק היא לא לוקחת ציצי, בדיוק כמו שאת מתארת כאן. גם הבכור לא נרגע עד לנקודה מסויימת (כבר כתבתי על זה כאן באתר), שבה הוא מבקש או מסכים שירגיעו אותו. שוב, לא קראתי את הספר, אבל נדמה לי שאם ילד רוצה "להוציא" הוא יוציא. אני יכולה להפריע לזה אם אני [b]משתיקה[/b] את הבכי, לא אם אני [b]מרגיעה[/b], מתוך קשב.

יכול להיות שהרעיונות שהספר מביא גורמים לך לדאוג בגלל שהתינוק שלך כמעט לא בוכה? גם הבכור שלי כמעט לא בכה כתינוק.
בקיצור, מה שאני אומרת הוא, שאולי כדאי לך לבדוק מהן האמונות שלך בנושא, ולשנות אותן אם צריך. למשל, מותר לך להאמין שהתינוק שלך כמעט לא בוכה בגלל שאמא שלו קשובה לו ומטפלת בו היטב!

אהבתי מאוד את התשובות בדף. ואני מקווה שאני מועילה לך. ובהצלחה!

ברמת ההתייחסות שלנו לבכי: אני מתייחסת לבכי של יותם לפעמים* כאל פורקן. לפעמים של מתחים שלנו, שמה לעשות, אנחנו לא יודעים לפרוק אותם כל כך טוב והם עוברים אליו ומשפיעים עליו. אז אם אני ושי מתוחים לקראת מפגש משפחתי, אין פלא שהוא בוכה. מהבחינה הזאת יש כאן מעגל קסמים הוא בוכה-אנחנו נלחצים-הוא בוכה וחוזר חלילה.
וזה קשה. אחד הדברים הכי קשים לי זה להיות איתו כשהוא בוכה במחיצת אנשים אחרים, במיוחד כשמדובר באנשים שנבהלים נורא מהבכי (איפה המוצץ?! איפה המוצץ?!) ואני משתדלת לעבוד על עצמי. להכיל את הבכי הזה, איכשהו לעבור מעליו, כמו צירים ;-)

ודבר משמח הוא שזה קורה פחות ופחות. הוא בן 4 חודשים וכבר מתרגל לסבתות ולסבים ולדודים ומסתקרן יותר ומבוהל פחות מהעולם.

[list]
[*] לפעמים כי יש המון סוגי בכיות, ולאחרונה גם בכי עייפות. אבל אני מכירה את בכי התמרורים מחוץ לבית.
[/list]

שגית - ומה עושה זוג שאחד אוהב דיסקוטקים, והשני אוהב לטיל על שפת הים כשאין אנשים?

אילנה - מה עושים אז? אם זה ילד ראשון, בסדר, עושים מה שהוא רוצה (נגיד, כי גם עם זה אני לא מסכימה עבורי), עם ילד שני, אולי גם אפשר, כי יש את אבא שיהיה עם הילד הגדול, אבל מה עושים כשיש עוד שני ילדים גדולים ופעלתניים? או יותר?

כל ילד הוא אחרת.
היה לי תינוק כזה. היום הוא בן שבע. ידעתי שהוא לא אוהב לצאת מן הבית. נקודה.

לזהות מצבים גורמי פחד, היסטריה, בכי ולהמנע מהם כמה שאפשר...
יכול להיות שהעיסוק של האנשים בו הבהילה או הלחיצה אותו,
יכול להיות שיש בו רגישות יתר לרעש, ריח, עודף גירויים ויזואליים, תגלו מה בדיוק הבעיה

אפשר לנסות רסקיו רמדי לשניכם בזמנים בעייתיים כמו אנשים חדשים או המולה.
(למרות שאני חייבת להוסיף שממה שסיפרת עד כה את נשמעת אחלה אמא שתדע בדיוק איך להתנהל עם הרגישות הזאת .תני לו ללמד אותך . יתכן שבדיוק כמו שיוליה מתארת , הוא עדיין עוברי ורגיש ומודיע לך בדרכו שלא מתאים לו כל מיני דברים...ואת מקשיבה לו! )

טושו,
ביתי בת ארבעה וחצי חודשים,
בשלושת החודשים הראשונים, בזמן שהיה במקומות עם הרבה אנשים, או זמן רב מחוץ לבית, היא התחפרה בציצי.
פשוט ינקה ללא הפסקה, עד שכבר ממש לא היה לה מקום והיא נהייתה ממש מבואסת. ובפעמיים (היחידות) שבכתה כרבע שעה, עשרים דקות רצוף, היה כשהתארגנו לצאת בשעות הערב בהן (הובהר לי באופן ברור) חשוב לה להשתכשך באמבטיה ולשקוע בשנת הלילה שלה תוך כדי הנקה במיטה מוכרת.
כשראיתי שזה לא עושה לה טוב, הפסקתי לצאת איתה לבתים הומים או/ו בחושך(גם חורף עכשיו אז מתאים בית)
(למרות מחאה מצד המשפחה הברזילאית הגדולה של בעלי, שרגילה שכוווווווולם באים לארוחת שישי, ומדובר כיום ב12 אחייינים חמודים וקולניים בסלון אחד)
בינתיים היא גדלה, ובבת אחת נפתחה לעולם.
נסענו לארוחת שישי מוכנים לחתוך ולנסוע הביתה כשתתחיל להתבאס, אבל היא היתה ערנית, חייכנית ומתעניינת, וכשהחלה לשפשף עיניים הלכתי לחדר צדדי היא ינקה ונרדמה רגועה לצידי.
אני באמת חושבת שכדאי לחכות קצת, בחודשים הראשוניים הם עדיין כל כך עובריים ורגישים.
אחר כך, עם הזמן, כל אחד בקצב שלו, ובסיגנון שלו, נפתח לעולם.
(חוץ מזה, כל אחד שונה, יש תינוקות שממשיכים להיות רגישים לשינויים בסדר יום, או רעש, או אנשים לא מוכרים זמן רב)

לפי הגדרת המילון: בכי תמרורים = בכי גדול, בכי מר, בכי בלתי פוסק.

זאת ההגדרה לבכיו של טוהר, לפעמים, בפגישות עם אנשים.

הוא בן 3 חודשים ובכה ככה רק 3 פעמים, חוץ מהפעמים האלו הוא כמעט ולא בוכה.
אתמול הגיעו אלינו לארוחת ערב שני חברים שלנו, ואיך שהוא ראה אותם הוא פרץ בבכי היסטרי.
בפעם הקודמת זה קרה בארוע , 20 דקות אחרי שהגענו.
ולפני כן במפגש עם הורי (המקרה מתואר ב [po]התרכזות בילד[/po] ).
ההשערה שלי היא, שזה קרה בגלל שבאותו זמן הוא גם היה עייף (אתמול) או אחרי שינה (בארוע), ואז המפגש עם דמויות לא מוכרות או עודף גירויים הבהיל אותו.

בשתי הפעמים הוא בכה כעשרים דקות, מה זה בכה? צרח.
ציצי לא בא בחשבון, וכשאנחנו מרימים אותו להסתכל עליו הוא צורח יותר.
הבעיה היא שכיוון שאני לא רגילה לבכי שלו, אחרי שהוא נרגע אני פשוט מתמוטטת.

(לקראת סוף הבכי שלו הוא כן מסכים לקבל ציצי ואז נרגע סופית, מה שגורם לי לתהות, עם רגשי אשם איומים, האם אני לא נותנת לו לפרוק עד הסוף... )

הבעיה היותר גדולה היא שאני מתחילה לפתח פחד לקראת פגישות עם אנשים.
(בשבוע הבא יש לנו "בריתה" והחלטנו שלא נלך ...)
אני חוששת להפוך לאמא שמגוננת בצורה מופרזת על בנה ומרחיקה ממנו אנשים.
יכול להיות שזה מין גיל כזה שהם יותר רגישים?
אשמח מאוד לקבל תגובות ועצות איך להתמודד עם העניין.