תודה לכולכן על ההתיחסות והעצות.
ניתחנו את מקרי הבכי שלו ואכן נראה לנו שזה קורה בעיקר בשילוב עם עוד משהו (עודף גירויים עם עייפות, או התעוררות משינה), וכמובן שיש את עניין האנרגיות שמביא איתו כל אדם למפגש עם התינוק שבעיני משמש (התינוק) כמו סנסורים לקליטת אנשים.
זה כמובן מחייב אותי לפתח רגישות עוד יותר גדולה אליו: מאז כבר נפגשנו עם חברים ומשפחה ולפני שנתתי למישהו להציץ אליו, קודם כל וידאתי שהוא מתאקלם במרחב החדש, מקשיב קודם לקולות החדשים, ובמפגש עם האנשים דאגתי להיות לידו תמיד, נוגעת ומדברת אליו כדי שבתוך הלא מוכר ישמע קול מוכר, יהיה ריח מוכר, ופנים מוכרות (ואהובות, אני חייבת לציין
).
זה מדהים לראות איך הוא מסתכל על אדם חדש וכאילו מנסה להחליט על התגובה : חיוך או בכי??
כשמסתמן כיוון לבכי אני שם כדי לקחת אותו, וזה עובד.
אחרי כרבע שעה של התאקלמות ראשונית הוא נהנה להיות גם עם אחרים וכולנו, אמא אבא וטוהר, נכנסים לאוירה יותר רגועה...
מיכל מ :
את צודקת, אכן ההתייחסות לעניין הבכי כפורקן נובעת מקריאת
התינוק יודע , ספר שפשוט עשה לי בלגאן. מצד אחד, אני חסידת השימוש בבכי כפורקן לכל דבר (אמיל תמיד צוחק עלי שיום אחד אני אמציא שיטת טיפול "טראפיה בבכי" ) ולכן יש לי נטייה להסכים עם הגישה שהיא מציעה בספר.
מצד שני, יש משהו בגישה הזאת שלא מתיישב לי טוב עם מה שאני מרגישה, משהו שם לא מסתדר לי, והספר הזה פשוט לא עשה לי את מה ש"עיקרון הרצף" עשה לי וזו בשבילי אינדיקציה.
יכול להיות שבאופן לא מודע את יוצרת לכם סיטואציות של בכי, כי מטריד אותך שאין לו הזדמנויות לפרוק? - יכול להיות, זה משהו לחשוב עליו...
בכל אופן, אני עובדת על עצמי בכמה מישורים:
א. ללמוד לקבל את הבכי כשהוא מגיע.
ב. גם אם אני אולי ברגעים מסויימים לא מאפשרת לו לפרוק או סותמת לו את הבכי - זה המקסימום שאני יכולה לעשות ברגע נתון של זמן, הרי אני אף פעם לא אהיה מושלמת.
ותודה לך על מה שהצעת, כי עכשיו מתווסף לו מישור נוסף:
מותר לך להאמין שהתינוק שלך כמעט לא בוכה בגלל שאמא שלו קשובה לו ומטפלת בו היטב!
לא יזיק לי לאמץ גישת חשיבה כזאת על עצמי. תודה על ההארה.
תודה לכולכן.
ולמרות שזה נשמע כמו סיכום אני אשמח להמשיך לקשקש...
תודה לכולכן על ההתיחסות והעצות.
ניתחנו את מקרי הבכי שלו ואכן נראה לנו שזה קורה בעיקר בשילוב עם עוד משהו (עודף גירויים עם עייפות, או התעוררות משינה), וכמובן שיש את עניין האנרגיות שמביא איתו כל אדם למפגש עם התינוק שבעיני משמש (התינוק) כמו סנסורים לקליטת אנשים.
זה כמובן מחייב אותי לפתח רגישות עוד יותר גדולה אליו: מאז כבר נפגשנו עם חברים ומשפחה ולפני שנתתי למישהו להציץ אליו, קודם כל וידאתי שהוא מתאקלם במרחב החדש, מקשיב קודם לקולות החדשים, ובמפגש עם האנשים דאגתי להיות לידו תמיד, נוגעת ומדברת אליו כדי שבתוך הלא מוכר ישמע קול מוכר, יהיה ריח מוכר, ופנים מוכרות (ואהובות, אני חייבת לציין ;-) ).
זה מדהים לראות איך הוא מסתכל על אדם חדש וכאילו מנסה להחליט על התגובה : חיוך או בכי??
כשמסתמן כיוון לבכי אני שם כדי לקחת אותו, וזה עובד.
אחרי כרבע שעה של התאקלמות ראשונית הוא נהנה להיות גם עם אחרים וכולנו, אמא אבא וטוהר, נכנסים לאוירה יותר רגועה...
[po]מיכל מ[/po] :
את צודקת, אכן ההתייחסות לעניין הבכי כפורקן נובעת מקריאת [po]התינוק יודע[/po] , ספר שפשוט עשה לי בלגאן. מצד אחד, אני חסידת השימוש בבכי כפורקן לכל דבר (אמיל תמיד צוחק עלי שיום אחד אני אמציא שיטת טיפול "טראפיה בבכי" ) ולכן יש לי נטייה להסכים עם הגישה שהיא מציעה בספר.
מצד שני, יש משהו בגישה הזאת שלא מתיישב לי טוב עם מה שאני מרגישה, משהו שם לא מסתדר לי, והספר הזה פשוט לא עשה לי את מה ש"עיקרון הרצף" עשה לי וזו בשבילי אינדיקציה.
[u]יכול להיות שבאופן לא מודע את יוצרת לכם סיטואציות של בכי, כי מטריד אותך שאין לו הזדמנויות לפרוק?[/u] - יכול להיות, זה משהו לחשוב עליו...
בכל אופן, אני עובדת על עצמי בכמה מישורים:
א. ללמוד לקבל את הבכי כשהוא מגיע.
ב. גם אם אני אולי ברגעים מסויימים לא מאפשרת לו לפרוק או סותמת לו את הבכי - זה המקסימום שאני יכולה לעשות ברגע נתון של זמן, הרי אני אף פעם לא אהיה מושלמת.
ותודה לך על מה שהצעת, כי עכשיו מתווסף לו מישור נוסף:
[u]מותר לך להאמין שהתינוק שלך כמעט לא בוכה בגלל שאמא שלו קשובה לו ומטפלת בו היטב![/u]
לא יזיק לי לאמץ גישת חשיבה כזאת על עצמי. תודה על ההארה.
תודה לכולכן.
ולמרות שזה נשמע כמו סיכום אני אשמח להמשיך לקשקש... :-D