איזה יופי!

אני במייל
[email protected]

כן בוודאי . הקבוצה אליה אני הולכת מקיימת מפגשים בכל יום בשבוע (ימים א-ה) במקום אחר מתוך התחשבות במיקומים שונים של המשתתפים וכדי לגוון.
כמעט תמיד בגינות או פארקים פתוחים , למעט ימים של מזג אויר גשום אז נפגשים במשחקיות .
מקומות המפגש הם בגינות ופארקים באזור תל אביב גבעתיים רמת גן והם פתוחים לכל המעוניין .
שני מפגשים בשבוע הם באזור גבעתיים .
אם את מעוניינת תכתבי מייל או טלפון שלך ואשלח לך פרטים נוספים .

מיכל יש לך שם של דפי פייסבוק רלוונטיים?

הילדה הנשמעת מקסימה. אני לא יכולה להמשיך את הדיון הזה, ואני חושבת שזה נושא כזה שאנשים לא רוצים כל כך להשתכנע אחרת. למדתי מאז שאני אמא כמה אני מקובעת וכמה חשוב חשוב חשוב להיפתח, כל הזמן לדברים חדשים, אפילו לעזרה בבת ולבייביסיטריותש בחיים אל חשבתי שאסכים שתכנסנה אליי, אפילו לסוג החיתול, או לסוג הבילוי, לדירות שפסלתי, לרופאים שחשבתי שהם לא לעניין או למתודות שחשבתי ש"זה לא". ואפילו אפילו לדרך ההתנהלות שלי מול אנשים שבעבר הייתץי חותכת קשרים איתם והיום אני מוקירה את המקום שלהם בחיינו.

להיפתח לראות לבחון להתנסות כשאפשר ואז להחליט.

כל פעם שהתנסיתי זה רק קידם את הילדים שלי, חד משמעית. גם כשההתנסות היתה לא טוב ה ובסוף פעלתי בכיוון השני זה נעשה בצורה החלטית שעשתה טוב יותר לכולנו.

לגבי הגנים אנימרגישה שזה עדיף להם קודם כל ולי שנית כל להיכנס, השאלה מתי ולכמה זמן.
ימים יגידו מה מו ואם אני מסוגלת לשחרר.

אני גם לא מתה על גנים אבל גם לא מתה על מה שמקבלים רק בבית. אבל חושבת שיש הרב הטוב גם פה וגם שם. ושום דבר הוא לא שיקוץ משוקץ.

אנחנו מסכימות וגם המינון ממש חשוב. אני גם באמת לא יודעת... אני מגדלת פעוטה אחת, מקסימה לחלוטין. כיף איתה נורא, היא מלאת דמיון, אוהבת מוזיקה, קשקשנית, שובבה והיא גם הבת שלי אז אני אוהבת אותה נורא. תזכרי גם שזה נהיה הרבה יותר קל. היא אוכלת כל, אז אפשר לצאת החוצה עם בננה וקלמנטינה ומקסימום לקנות משהו בחוץ. אין התעסקות עם אוכל מיוחד או בקבוקים. היא הולכת, זה סיפור אחר לגמרי, שידרוג מטורף. היא ישנה פעם ביום, תתארי לך את זה. אין מלחמות על הרדמות כל היום. זה מאוד מאוד שונה מלהיות עם תינוקות. מצד שני, יש דברים אחרים. זה גיל של חרדת נטישה, היא לא אוהבת להיות בלעדיי, כשהיא הייתה קטנה יותר זה היה אחרת. היא מאוד קשורה לבית שלה ולחפצים שלה כך שהרבה אינטרקציות עם ילדים אחרים הן לא נעימות וזקוקות לתיווך מתמיד. (ואז זה ממש בסדר ואפילו נחמד.) והיא עדיין לא מסוגלת לשחק לגמרי לבד ליותר מכמה דקות...במצב כזה ממש קשה לי לדמיין אותה נהנית בגן, היתרונות של הגן, יהיו מה שיהיו, בטלים בשישים.

אמא לתאומים
הרבה דפים מכילים בשם שלהם את המילים "גדלים בבית" ואת האזור הרלבנטי. זו דרך טובה להתחיל.
לגבי דילמת המטפלת/גן/בית
הקושי לשחרר הוא לא לתמיד, ככל שהם גדלים זה נהיה קל יותר (והם אכן עמידים יותר כשהם גדלים (-: )
אני פעם גם חשבתי שלעולם לא אשאיר תינוק עם מטפלת (שאינה קרובת משפחה שאני מכירה היטב) אבל דווקא בתקופה שהיינו בבית יצא לי להכיר כמה מטפלות שהייתי בהחלט סומכת עליהן.
אם מחפשים מטפלת זה משהו שמצריך לא מעט השקעה - גם ראיון עמוק וארוך וגם שהות משותפת בהתחלה (זו ממילא נחוצה לילד). ולפעמים זה חיפוש לא קצר עד שמוצאים את האחת.
וגם בגן כבר היו מקרים שיצאו משליטה כי כל הצוות פחד מהגננת הראשית שהרשתה לעצמה להתנהג בצורה נוראית. וגם במסגרת ציבורית לגננת הראשית יש המון כוח. לכאורה יש עוד זוגות עיניים של הורים נוספים, אבל מניסיוני מעטים ההורים שיודעים ממש מה קורה בגן. בגן לשנו אני חושבת שאין הורים שמכירים את הצוות והילדים האחרים טוב כמוני, ולכן אין לי ממש תועלת מה"פיקוח" של הורים אחרים (יש עוד אחת-שתיים שמודעות בערך כמוני). אם היית מוצאת גן שממש משרה עלייך שלווה ואמון אז אולי זה כדאי, אבל אם התחושה שלך היא לא משהו הייתי ממשיכה לחפש כיוונים אחרים. בהתחלה לא רואים את כל החסרונות, אז אם נקודת הפתיחה לא משהו זה אומר שכנראה תהיי עוד פחות מרוצה בהמשך.

מיכל - איזה דפים בפייסבוק?

כתבתי לך בלילה מלא ואז זה לא שלח וביקש לרענן. בקיצור, אין תשובות אבסולוטיות לעניין הזה. אני גם לא מתה על גנים אבל גם לא מתה על מה שמקבלים רק בבית. אבל חושבת שיש הרב הטוב גם פה וגם שם. ושום דבר הוא לא שיקוץ משוקץ.
ואני גם בהתלבטות גדולה, פחות מהסיבותש צוינו פה ויותר בגלל מחלות ובטיחות וגם חוס ר יכולת שלי לשחרר (גם אם בראש אני יודעת שזה בסדר ההיסטוריה מוכיחה שאני עוד לא משחררת אפילו לבייביסיטרית חמה ואחראית ככל שתהיה כי אני ממש אבל ממש לא סומכת עליהן, בקושי כשהן פה איתי, לא נותנת להן להחליף או להכין אוכל או לרחוץ בקבוקים, או לקלח לא סובלת שהן משאירות בושם חזק על הילד, או שהן מחזיקות לא בצורה בטיחותית ומגושמת, הן צריכות לשבת ולשחק איתם והאמת? גם פה מישהו דופק את הראש ברצפה כי היא בדיוק לא שמה לב. או שורט את אחיו בטעות או שגם פה אני צריכה כל הזמן לתת להן רעיונות! לספר סיפור, ולשחק באוירון, או סתם להרים להם נשכנים שנפלו, או לקשקש איתם, לרקוד איתם ולהראות להם את הנוף מהחלון, לשיר וכאלה. בשביל זה היא פה! שאני אל אצטרך לקום כל 4 דקות מהטלפון או הסידורים בבית ושלילדים יהיה כיף אחר כי לשחק לבד הם יודעים גם בלעדינו. הגעתי למסקנה שחוץ מעזרה טכנית הביביסיטריות לא באמת מועילות כאן (למשל לרדת למטה ולעזור עם העגלה וכו' או להשגיח על אחד כשאני מקלחת את השני זה נותן טיפה שקט) אבל ככה ממש לא קל. קשה כשיש פה עוד מישהי כי אני דואגת גם להם וגם לה. עברו פה כמ הוקשה למצוא מישהי שזה בא לה טבעי. אני לא רוצה לדבר על ידיים, כולן מרימות אותם שתי דקות ומורידות וכשאני מסבירה כמה זה חשוב וכמה הם אוהבים הן מספרות לי שקשה להן, ההיא אומרתליש היא לא בכושר (?) וזו הגב כואב לה, וזו עובדת במלצרות מרימה גלונים והיאמ ספרת לי את זה אבל אצלי היא לא מוכנה הלרים אותם יורת מכמה דקות. בנות 21 או 26 או 30 כן?
אז בוודאי שלא אסמוך עליהן לבד, ובכלל מי מכיר את הבייביסיטר או המטפלת? מי יודע מה קורה לה כשהיא בלחץ? כשהיא עייפה טרודה מתוחה? כשהיא מסתמסת בלי סוף עם החבר שלה? ולא משנה באיזה גיל, אני לא סומכת על אף אחד. בגן אני יותר סומכת כי יש נראות ושקיפות ופיקוח אז רוב האנשים בסיטואציה כזו מתעלים על עצמם. נכון זה לא אישי נכון זה לא רגיש, אבל זה גם בדרכ לא יוצא משליטה וילדים יודעים להנות מהמסביב לכמה שעות (8 זה המון אבל 4 זה סביר) . זה לא אידיאלי, אבל גם בבית לא אידיאלי.

בכל מקרה העניין מורכב. ואשמח לשמות העמודים בפייסבוק של חנב.

תפוח...

נראה לי שלכל אחת יש דברים אחרים שמאפשרים לה שפיות... יש אחת שנאחזת בתמ״ל, אחרת שנהית שפויה כשהתינוק ישן לבד, ואחרות שגן מקל עליהן. אני יכולה לספר מה גורם לי לאובדן שפיות (רגעי): למשל, כשהגדול קם בבוקר ופותח את הטלפון שלי כדי לראות מה השעה. בתגובה הטלפון מצייץ ואני מתעוררת.
קשה.
נושמת עמוק, אומרת לעצמי, טוב, לפחות נשתה קפה בשקט.
אז הגדול מאכיל את החתול. מטיח את הכלי ברצפה. השני מתעורר, עוד לא סוף העולם.
הקטנה גם. מאבדת שפיות.
אם הייתי צריכה להכין אותם לבית ספר, ולא רק לצעוק עליהם שיאכילו את עצמם כשאמא שותה קפה, אז השפיות שלי לא היתה חוזרת....

תינוקות\פעוטות בגןילדים חווים הרבה מחלות, הזנחה והטרדה .
כל הקישוטים לא יחפו על זה, החוגים גם הם חסרי כל טעם.
תינוק שלא נמצא בסביבה הבטוחה של אמא\אבא נמצא במתח ומצוקה תמידית.

פלונית, את בעצם אומרת שאמא ששולחת את הילד שלה לגן שפויה יותר מאמא שהילד שלה איתה בבית? באופן אבסולוטי?

אני בטוחה שיש גנים נהדרים. זה עדיין לא הופך את זה למשהו שטוב לתינוק. ונחוצה כאן הפרדה בין תינוקות בני שנה שנתיים ואפילן שלוש, שנשלחים לגן מתוך בחירה של ההורה ומביעים בבית קושי גדול (כמו שמתארות פה בדף) ובין ילדים גדולים יותר שבאים בבקשה ובחירה אישית ואשר הבחירה שלהם מקבלת מקום אצל ההורה גם אם היא שונה מרצונותיו. וכמובן שתינוק בן שנתיים זקוק לנוכחות הורית רציפה הרבה יותר מילד בן שש.

לפעמים יש אילוצים, והחיים לא תמיד אידיליים. זה בסדר להגיד - הילד ילך לפעוטון מתוך צורך שלי או של המשפחה. אבל להפוך את זה לאידיאולוגיה וכאילו לשלח תינוק לגן זה משהו שטוב עבורו יותר מלהיות בחיק המשפחה, פה זה כבר משהו שאני לא מצליחה לראות את ההגיון שלו.

הבת שלי נכנסה למשפחתון קטן עם עוד ארבע פעוטות בנות גילה, שנתיים, לפני חצי שנה. היא שם בין שמונה לאחת, ישנה בבית רוב הפעמים, אוכלת שם אוכל טוב וקרובה לבית, והרבה בחוץ. עם זאת גם היא התחילה להתעורר בלילה בצרחות ודווקא לא תמיד תתעודד בחיבוק. אני מתנגדת לאמירות הנחרצות נגד גנים, אולי כי אני לא בחינוך ביתי, עם זאת יש פה איזו אווירה לחוצה מעט לטעמי.
כשאמרו לי שאמא שפוייה היא אמא טובה (יותר מאמא שאינה שפויה) לקחתי את זה ברצינות. בהצלחה לבת שלי עם המעבר הלא קל מהשהות הרציפה בבית לשהות חצי בבית חצי במשפחתון בימי השבוע
ובהצלחה לכל האימהות בלשמור על הwell being

_תפוח, שכחת חוג מוזיקה וחוג ריתמיקה וחוג אנגלית
חבל על הטון המזלזל. בעיקר עבורכן. מה רע בחוגים?_
אין רע בחוגים והטון המזלזל להבנתי הוא לא לגבי החוגים עצמם אלא לגבי המחשבה שהם ממש ממש הכרחיים.
כאילו יש איזה מין צ'קליסט של פעילויות שכל ילד חייב להיחשף אליהן, והן די מקריות בסך הכל ובאותה מידה אפשר היה ליצור רשימה אחרת. מה שאומר שאין צורך בכל הרשימות האלה ואפשר פשוט לעשות מה שמתאים.

גן הו אלא מקום רע, הקונספט לא רע, רק שהיישום הנוכחי חרטבונה.
אז זהו, שלדעתי זה בדיוק להפך. יש לא מעט גנים שהיישום בהם הוא ממש אחלה, גנים מקסימים לגמרי. הבעיה היא בדיוק בקונספט.

תראי, בסך הכל מה שאת כותבת הוא משהו שלא מעט אנשים יסכימו איתך לגביו, ובאופן רגיל אני בכלל לא מנהלת את הדיון הזה, כי אין לי שום בעיה עם זה שיש בעולם אנשים שחושבים לגמרי אחרת ממני.
אבל את שוב ושוב מייחסת לחינוך ביתי כל מיני איפיונים כאילו זו פשוט עובדה שהאיפיונים האלה הם חלק מחינוך ביתי, וזה פשוט לא נכון. למשל אני באמת חושבת שהחנב הכי מושקע לא יכול לספק רמות עניין וגירויים לאורך זמן ברמה שגן ממוצע מספק. אני לא יודעת מאיפה הגעת למסקנה כזו. באמת שאין שום צורה אינהרנטית לחינוך ביתי והוא יכול לקבל אלף וריאציות שונות. יש אימהות שבהחלט מספקות לילדים כמות גירויים שווה ואף גבוהה ממה שמקבלים בגן, שגוי ככל שזה יהיה בעיניי.

ולגבי פותחת הדף, היא כבר כתבה שהקושי שלה לא היה המוטיבציה העיקרית לשלוח לגן.

אמא לתאומים זה ממש בסדר. את לא צריכה להגיב, אני קצת מתייסרת על הדיון הזה...

יש מפגשים בכל מקום, חפשי בפייסבוק.

ט - נכנסתי שנייה לכתוב - יש מפגשי חינוך בייתי באזור גבעתיים?
מה שאת מתארת יכול בהחלט להתאים לנו!

מיכל אני אקרא אחכ בלילה ואתייחס אין לי דקה עכשיו

טוב אין לי כח לדיונים על גבי דיונים אבל אני רק אומר שלקרוא לדברים שלי רציונליזציה לא שם אותי במקום טוב ואני אל הולכת לחזור על טיעונים שכבר כתבתי בצורה ברורה - גן הו אלא מקום רע, הקונספט לא רע, רק שהיישום הנוכחי חרטבונה. אבל גן הוא לא אופציה שהולכים אליה כשאין ברירה, ממש לא, הוא אופציה טובה מהרבה בחינות אבל צריכים לדעת מתי ואת המינון.

אני אגיד לך למה זה "יושב" עליי ולמה אני קוראת לזה רציונליזציה. כי יש המון דברים שאת אומרת ששמעתי כבר ולפי דעתי הם לא ממש עומדים במבחן המציאות. למשל, הקטע הזה שגן נותן סדר יום. ובכן, זה בעיקר מה שגן נותן ו... אז מה? מי אמר שתינוקות או פעוטות זקוקים לסדר יום? ומי אמר שאי אפשר ליצור סדר יום בבית? אצלי זה כמובן לא עובד, אבל יש לי חברה שמגדלת פעוט בגיל של עלמה ולא ראיתי סדר יום כזה בחיים שלי.

יחד עם זה אני באמת חושבת שהחנב הכי מושקע לא יכול לספק רמות עניין וגירויים לאורך זמן ברמה שגן ממוצע מספק.

אני רואה את זה ממש הפוך. ילד בא לגן, הוא יוצא לחצר, אם זה גן מושקע פעם בשבוע יוצאים לטיול. ואללה, לא מהמם בעיניי. יש משפחות חנביות כמו ט שכתבה לך שיוצאות כל יום. יש גיל שאפילו ללכת לסופר זה גירוי מספיק. החיים הם גירוי מספיק... יוצאים לרחוב, יש חתולים וכלבים, פחי זבל, עצים, מכוניות, אנשים מוזרים או סתם אנשים, תיבות דואר אדומות, השכנה שאמא מדברת איתה. באמת, בגיל הזה זה מספיק.

גן בכבודו מונח. יש דברים מגניבים בגן. נגיד, יצירה. ראיתי באחד הגנים חוג יוגה מהמם וגם הפעלות של הגננת זה נחמד. יש גם חברים שזה המון אבל לא כזה חשוב כמו שעושים מזה בחברה הישראלית, בטח לא בגיל הזה. אבל יש גם המון המון זמן שאין בו פעילות ויש המון מתח עם החברים ומלחמות על משאבים. זה לא עסק פשוט.

תראי, אני לא חושבת שגן זה נורא ואיום או עושה נזק מזעזע. אני גם לא חושבת שזה חרבנה, יש גנים מצוינים וגננות מעולות, אבל ממש קשה לי לראות אפילו יתרון אחד של הגן על פני הבית.

אותו דבר פה, יש יתרונות לגן, ברור. אבל זאת לא האפשרות הכי טובה לילד ואני בעד לא לעסוק ברציונליזציות למינהן. מותר להכניס לגן רק כי קשה להורים, אבל יש לזה השלכות, ברור.

טוב אין לי כח לדיונים על גבי דיונים אבל אני רק אומר שלקרוא לדברים שלי רציונליזציה לא שם אותי במקום טוב ואני אל הולכת לחזור על טיעונים שכבר כתבתי בצורה ברורה - גן הו אלא מקום רע, הקונספט לא רע, רק שהיישום הנוכחי חרטבונה. אבל גן הוא לא אופציה שהולכים אליה כשאין ברירה, ממש לא, הוא אופציה טובה מהרבה בחינות אבל צריכים לדעת מתי ואת המינון.

בכל מקרה יש גם אילוצים אבל זה בנפרד ולא במקום הנל.





תפוח, שכחת חוג מוזיקה וחוג ריתמיקה וחוג אנגלית
חבל על הטון המזלזל. בעיקר עבורכן. מה רע בחוגים? מה רע בחשיפה לכלי מוזיקה ממקור ראשון? מה רע בלדבר ולשיר ולרקוד באנגלית שזה מה שעושים לפעוטות בגיל הזה כשמדברים על "חוג" אנגלית. הגישה המזלזלת הזו לכשעצמה מגבילה מאוד, ומהווה דוגמא לעוד חיסרון בחינוך הביתי (שההורים מגבילים את ילדיהם רק למה שנראה מעניין וחשוב בעיניהם). אם היתה אמא בחינוך ביתי מעבירה חצי ש עה של ריקודים ושירים באנגלית זו היתה נתפסת כחוויה מקסימה לא? בחייאת.

תפוח, שכחת חוג מוזיקה וחוג ריתמיקה וחוג אנגלית
זה כי אני לא מעורה במתרחש בגנים

ילד לא באמת חייב יצירה עם דבק וקרטונים, צבעי גואש, צבעי אצבעות, פלסטליה ועיצוב בבצק סוכר.
תפוח, שכחת חוג מוזיקה וחוג ריתמיקה וחוג אנגלית (-:

אמא לתאומים, כתב בכל מקרה, יש את עניין הגירויים שהוא יתרון גדול
לא בהכרח. עבור הבנות שלי בגיל שבין שנתיים לחמש פחות או יותר, שהייה של 4-5 שעות בגן הייתה די והותר ולפעמים הרבה יותר מדי מבחינת גירויים.
מעולם לא השארתי שמונה שעות ביום, זה נראה לי עודף מטורף של גירויים ובלתי נחוץ בעליל לילד.

_למה היא בכלל היתה בגן?
א נ י הייתי זקוקה לגן.
מזדהה לחלוטין._
גם אני. ונראה לי חשוב שנדע מה בשבילנו ומה בשבילם. השיקול הכלכלי, למשל, שהוא סופר לגיטימי בעיניי, כמו גם שיקול המשאבים הרגשיים והגופניים של ההורים -
אלה הצרכים שלנו ואם לא הערבב אותם עם מה שהילד זקוק לו, יהיה לנו הרה יותר קל לדייק את הבחירות, לעשות אותן בעיניים פקוחות ולקחת עליהן אחריות.
יש יתרונות! אז אולי טיול מאורגן לא מתחשב בקצב שלך תמיד, ולפעמים תיקח חלק בחוויות שלא היית בוחר בהן, ויש מעליך מישהו, וצריך להתחשב ולהתחלק... ולקום בשעות מוזרות ולישון לא תמיד היכן ומתי שהיית רוצה..
כל מה שתיארת כאן הוא רלוונטי בעיניי בהחלט, אבל לא בגיל שנה וגם לא בגיל שלוש. הגיל חמש ושבע ועשר וודאי בגיל תיכון וכו'.
בגיל שנתיים יש צרכים יותר חשובים ודחופים (כמו אמא או אבא או סבתא בקרבת מקום).
אז אם ממילא הכנסנו לגן בגיל כזה מכל מיני שיקולים, אז אפשר כבר לראות את חצי הכוס המלאה.
אבל אם מלכתחילה אנחנו בהתלבטות האם להכניס או לא - השיקול של הארגון והמסגרת בגיל הזה הוא בעיני פשוט לא רלוונטי לעומת היתרונות של החלופה, אם היא להיות בבית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא לתאומים ,
בחנוך ביתי את היא הקובעת היחידה את רמת האינטנסיביות של היציאות . וזה נקבע על פי הצרכים שלך ושל הילד על פי הבנתך .
אצלנו למשל (בת שלוש ותינוק בן שבעה חודשים ) הולכים כל יום למפגש של קבוצת חינוך ביתי מהבוקר עד שהגדולה מתעייפת וצריכה לישון צהריים. ביום שהרכב אצל בעלי נוסעים במונית או אוטובוס אבל לא מוותרים על אף יום אלא אם מישהו חולה . ממש כמו בגן . המחויבות הזו למפגשים מגיעה מתוך צורך אישי שלי ומתוך הבנתי את צורכי הבת שלי וכפופה לי בלבד ולא מתוך שום גורם חיצוני מערכתי או משפחתי . והיא מתאימה לתקופה הזו בחיים שלנו .
אני מסכימה איתך שעם עוד תינוק ובטח עם עוד שני תינוקות זה יותר מאתגר , אבל מנסיוני לפחות , החלק הקשה הוא ההתארגנות ליציאה בבוקר ואחרי שצלחנו את החלק הזה- במפגשים קל יותר מאשר אם הייתי נשארת לבד בבית רק עם התינוק בגלל החברה והתמיכה שאני מקבלת (בלי קשר ליתרונות עבור הבת שלי ) .
כל מה שאפשר לארגן מראש : תיקים , לבוש להחלפה , מזון שאינו דורש קירור וכו וכו אני מארגנת בערב שלפני
ואז בבוקר נשאר לעשות רק מה שאי אפשר לעשות מראש . (ארוחת בוקר וכד....)
כשקיבלנו את ההחלטה להישאר בבית ( חחחח.... למעשה אנחנו בקושי בבית ....אבל ככה קוראים לזה.....) סידרתי לי את כל העזרה כדי שתאפשר לי לקיים את זה :
פעם בשבוע סבא לוקח את הילדה למפגש חינוך ביתי ואני נשארת עם התינוק ( כן , גם סבא יכול ללוות למפגשי חינוך ביתי )
פעם בשבוע סטודנטית בתשלום שמלווה את המשפחה שלנו כבר כמעט שנה לוקחת אותה למפגשים האלו .
בשני הבקרים האלו בהם אני רק עם התינוק אני עושה קניות וסידורים
וכמעט בכל יום אחהצ מזמינים אלינו הביתה או הולכים לפגוש חברים או משפחה אחד על אחד בבית או בחוץ .
זה אינטנסיבי לפחות כמו בגן אלא בהבדל אחד משמעותי : זה מבחירה ובתנאים של חופש (ולא בתנאי שבי) .
ככל שאני מגיעה ליותר מפגשים זה נהיה קל יותר כי הילדה מכירה יותר ויותר ילדים והקשרים איתם מעמיקים!
הילדה בתחילת המפגש מזהה את החברות שלה רצה אליהן וחוזרת אלי מידי פעם לתידלוק חיבוקים או לבקש אוכל .
המחשבה שאחד מבני המשפחה (ולא משנה מי זה ) יאולץ בניגוד לרצונו לשהות רוב היום הרחק מבני המשפחה האחרים היא בלתי נסבלת בעיני .
בתקופות שקשה לי עם הבנזוג אנחנו מנסים לבלות יותר זמן ביחד וליזום חוויות חיוביות וחס וחלילה לא למצוא עיסוקים נפרדים מחוץ לבית כפתרון לקושי וכך אני נוהגת גם עם ילדי .
בתקופה שאחרי הולדת האח הקטן כשהיה לנו קשה ניסיתי לבלות יותר זמן ביחד כדי לפתור את זה וחס וחלילה לא להוציא אותה למשך רוב שעות היום מהבית באופן כפוי במקום בו כולם זרים עבורה כפתרון.
חצי השנה הראשונה היתה מאוד קשה בעיקר עבור הבת הגדולה . זה שינוי עצום מבחינתה . אבל המסר שעובר לילד אם דווקא בתקופה הזו בוחרים הוריו להוציאו באופן כפוי מן הבית (ולא משנה לאן כל עוד זה נעשה בכפייה) הוא מסר חזק מאוד של דחייה .
לא שבתקופות אחרות הוצאה כפויה מן הבית היא רצויה .. פשוט שהזמן הזה הוא רגיש על אחת כמה וכמה.
לגבי השאלה ומה אם ילד מעוניין מרצונו החופשי ללכת לגן - זה כבר עניין לדף אחר....
ולגבי האנלוגיה של הטיול המאורגן - בטיולים מאורגנים באמת מצליחים לסמן וי על כל מה שהבטיח סוכן הנסיעות ורואים באופן מסודר את כל מה שהבטיחו ב"רשימת האטרקציות " אבל זה סוג של בועה שאלי היא נוחה אבל לא מאפשרת לך לחוות מקרוב את המקום בו את מטיילת ובאנלוגיה שלנו - את החיים עצמם .
דווקא כשהלכתי לאיבוד בטיולים הגעתי למקומות המוזרים והמעניינים ביותר והאנשים המקומיים בהם נעזרתי כדי למצוא את הדרך היו מעניינים ובלתי נשכחים יותר מכל סיפור של מדריך בטיול מאורגן , פשוט כי הם לא היו סיפור . הם הדבר עצמו .
ואם אף פעם עוד לא ניסית- כדאי לך בפעם הבאה שאת מטיילת - תנסי ללכת לאיבוד בכוונה .

אמא לתאומים, יש פה שני עניינים שונים לדעתי.
מה שאפשרי לעומת מה שטוב.

את יודעת שלא הינקתי. לא הצלחתי, זה היה בלתי אפשרי (וזה בכלל לא משנה למה זה היה בלתי אפשרי). מה שהתאפשר היה תמ"ל. עכשיו, בכנות, קשה לי להגיד שלא היו יתרונות לתמ"ל. אבל זה בטח לא היה הכי טוב לעלמה ובטח לא ללא השלכות...

אותו דבר פה, יש יתרונות לגן, ברור. אבל זאת לא האפשרות הכי טובה לילד ואני בעד לא לעסוק ברציונליזציות למינהן. מותר להכניס לגן רק כי קשה להורים, אבל יש לזה השלכות, ברור.

נכון בחנב יוצאים מהבית וכו' - לא ברמות ובמידת האינטסיביות שיש בגן.

ההבדל בין חנ"ב לגן זה ההבדל ביו טיול עצמאי לטיול מאורגן. ואחרי שנים ששיקצתי טיולים מאורגנים אני אומרת, יש יתרונות! אז אולי טיול מאורגן לא מתחשב בקצב שלך תמיד, ולפעמים תיקח חלק בחוויות שלא היית בוחר בהן, ויש מעליך מישהו, וצריך להתחשב ולהתחלק... ולקום בשעות מוזרות ולישון לא תמיד היכן ומתי שהיית רוצה.. אבל אתה יכול דווקא בתוך המסגרת לפרוח כי מישהו אחר דואג לכל הבולשיט של תיאומים ונסיעות והרשמות ותשלומים והסברים, ומורה את הדרך ומאפשר לך לנשום עמוק את הנוף והחברים, את הסביבה והמתקנים וכו'. ונותן ודאות יודעים לאן ומתי ולקראת מה. משהו שמאוד חשוב אצל ילדים לדעתי ובכלל אבל בודאי כשעוד לא מתקשרים מילולית שידעו לקראת מה לפחות בחלק מהיום.


לפעמים טיולים עצמאיים ממש אבל ממש גרועים רק בגלל שצריך כל הזמן להתעסק עם לוגיסטיקה במקום ליהנות מהעניין עצמו. ובגלל ויתורים עצמיים גדולים מפסידים לא מעט (ואני לא חותרת למרתון אבל בהחלט אפשר להתפדלע מדי בכל סיטואציה).

עכשיו הקטנים הם לא אלה שצריכים לדאוג ללוגיסטיקות אבל לומר שלהכניס ילד לגן רק כי לאמא קשה זה לא לעניין זה לא משהו שאני יכולה להסכים איתו. ראשית זו אחת הסיבות אם לא הסיבה הכי מוצדקת. הכח מתחיל ונגמר מהאמא/אבא. יחד עם זה אני באמת חושבת שהחנב הכי מושקע לא יכול לספק רמות עניין וגירויים לאורך זמן ברמה שגן ממוצע מספק.

ומיכל בז קודם אני שמחה לקרוא שכיף לכן במקום החדש, נשמע נהדר לעניין הדיון - אל תשכחי שאת אמא צעירה וניידת לילדה אחת במושב עם נגישות גבוהה לטבע, אנשים ובעלי חיים, יש גם בן זוג שיחיה, וכנראה גם אפשרות כלכלית לגדל מהבית, בקיצור, כל התנאים טאצ ווד חמסה חמסה לטובתכן, זה המקרה החריג. תחשבי שהיית מוסיפה עכשיו תאומים למשוואה - עדיין יכולת לעושות את הכל עם בתך? אני מנסה להתאים את זה לפותחת הדף...

עכשיו, אנחנו בכל זאת מדברים על תינוקות וזה שונה כי הצרכים שלהם בעיקרם סובבים סביב חום ואהבה ואחכ כל השאר, אבל פה זה כבר עניין של מינון וגיל ומוכנות וסוג הגן וסוג ההורים וגם כמובן נסיבות.

אני לחלוטין על סף להיות רצוצה מנסיונות אינטנסיביים גם לתפעל את כל מה שקשור לגידול (האכלות, בישולים, ניקיונות, החלפות רחצות כביסות בקבוקים קניות סידורים) וגם לספק עניין. עם שניים קשה מאוד לקחת אחד במנשא ולצאת לעולם, זה לא עובד ככה, יש עגלה בגודל הר, ויש תיק ענק ויש שניים שצריכים לצאת נקיים ונעימים עם בגדים חמים ושמיכות וסדין לדשא ובקבוקים. ובגילאים רכים בכלל חוסר הסנכרון יכול לייצר מצבים של האכלות סביב השעון/שינה סביב השעון. מזל שהם שניים ולפחות ככל שגדלים רואים שבאמת יש להם אחד את השני אבל זה ממש שלא מספיק.

זה אצלי אבל כאמור אצל כל אחת יש את הסיפור שלה. כתבו פה על דכאון אחרי לידה ויש את זו שבהריון קשה ובשמירה ואחרת שגרה בחול ללא משפחה וכמובן פותחת הדף שמטופלת בעוד תאומים, אמאלה



בכל מקרה, תמרוש הגן שדיברת עליו נמצא בארץ?
אני מבררת על ויצו/נעמת כי מבחינתי כולם אותו בעעע מבחינת יחס וכו' אז לפחות לשלם מעט ולהוציא מוקדם.

ולגבי פותחת הדף וההצעות שתיקח תגבור או כאלה, חשבתי על זה שוב, נראה לי שאפילו ההצעה שלי לקצר את היום בגן נשמעת קשה. נראה לי שמה שהכי מכביד זה לא רק הטיפול בעוד ילד וכמובן הרצון לספק לו חוויות משמחות, זו עצם האחריות. גם אם ניקח בייביסיטר ומה לא, כשהילד איתך באותו בית אין סיכוי לשחרר (לפחות אצלי). ולטפל גם בתאומים קטנטנים עם כל הגזים והטרוף סביב האכלות/החלפות/שינה/ וכו'... להתאושש מההלם וכנראה גם מהריון לא קל... בקיצור, לא יודעת מה להציע מלבד חיבוק וגם אם אפשר לקצר את היום בגן רק אולי לכמה ימים ועוד דבר אחרון... אם יש סבא או סבתא או מישהו חם באזור, אולי לסכם איתו שיאסוף את הקטן אליו לצהריים גם אחת ל... שיקבל מקום שבו רק הוא במרכז תשומת הלב בשונה מכל הסביבה שלו כרגע. שהוא יקבל משהו חדש בתמורה למשהו שנלקח ממנו.
סתם מחשבה. ומזל טוב כמובן

ולגבי ״לספק גרויים באופן מלאכותי״ לזה אני ממש מתנגדת. גרויים יש בחיים בכל מקרה. אלא אם מדובר בהזנחה קשה, או של ילד שמוצב מול הטלויזיה בשש בבוקר עד שש בערב ושום דבר אחר לא נעשה סביבו שיכול לעניין אותו, ואף אדם להתרועע איתו ולפתח שיחה, ואז זה כבר מצבים שיוצאים מן הכלל. לדוגמה: אנחנו הולכים לגן השעשועים כי זה כיף לי ולילדים, לא בגלל שאני חושבת שהם זקוקים שאפתח ואגרה אותם. על הדרך הם לומדים המון מכל דבר שהם עושים, ומתפתחים ופעילים וכיוצא בזה. יש דברים שלא טוב לי לעשות בשלב הזה בו יש פעוט פעיל וחבלן בבית, כמו יצירות בגואש או יצירות בכלל. אז במקום זה הם משחקים בבוץ בחוץ, והגדולים שלי עצמאיים באמנות שלהם ויודעים שאת הטושים והגואש ובכלל כל החומרים צריך להחזיר למקומם הגבוה כדי שלא נמצא את עצמנו צבועים ומלאים נצנצים בשניה שנסובב ראש והשד הטזמני ימצא את החומרים על השולחן... בקיץ ניצור בחצר כשהילדים ירצו וכשלי יתחשק - שוב, לא מתוך צורך לפתח את חושיהם, אלא כי זה פשוט מאוד כיף!

בטח שיוצאים מהבית בחינוך ביתי - הלואי שהיה לי יותר ״זמן בית״ שקט... כמו כן אני רואה את עודף הגרויים כחסרון רציני בגן. להרבה ילדים זו הצפה חושית קשה, ומשפיע מאוד על ההתנהגות שלהם גם בבית. במיוחד בגילאים רכים, שנה שנתיים שלוש... וכאשר הילד עדיין לא מדבר מספיק כדי לספר מה עובר עליו ולפרוק רגשות בבית, והדרך היחידה שלו לפרוק את הרגשות היא דרך ההתנהגות ולעתים באופן פיזי.

יוליקו, אני בבית היית מאמינה? זה די פשוט קרה מצירוף של נסיבות וזה טוב לי ככה כרגע. פעם בשבוע עלמה הולכת למטפלת שלה לשעבר לכמה שעות ושאר השבוע אנחנו מסתובבות לנו.

מיכל,
אז את באמת בבית? או שמא עובדת פחות ועלמה בבית גם עם מבוגרים אחרים?

אמא לתאומים, אני מבינה מה את אומרת אבל אני חושבת שהפרספקטיבה שלך היא אולי קצת של חורף כי ילדת בקיץ והם היו קטנטנים בסתיו.

בטח גם בגלל שהם תאומים לא פשוט לצאת מהבית אבל אני ועלמה (1.7) יוצאות המון המון. אנחנו הולכות לגינה ולבתי קפה, לקניות, לרחוב לבקר את פסלי הברווז שהשכן שם בטובו על השער ואת הפטריות באדנית של השכנה. אנחנו הולכות לחברים, לחוגים, או סתם להסתובב. או שאנחנו רק בגינה שלנו אוכלות חובזה ומתנדנדות בנדנדה. היא פוגשת מלא אנשים, גם בפגישות מתוכננות וגם סתם ברחוב. החיים שלה מאוד עשירים, לדעתי, ובאמת היא מתפתחת טפו טפו טפו. אני לא אגיד שלא חסר לה כלום כי בכל זאת אני מעט זרקנית ועצלה ולפעמים עייפה ועצובה, כמו כל בני האדם. אבל אני עדיין חושבת שהטיפול שהיא מקבלת בבית הוא טוב לעין ערוך מהגן. ממש קשה לי לראות בשלב זה של חייה איזשהו יתרון לגן.

את שולחת את הילד לגן, לא בהכרח כדי לעבוד, ולא אפילו כדי לחפש עבודה, אלא כי אין לך פה סבים וסבתות ושום משפחה מורחבת. הגן הוא המשפחה המורחבת שלנו.
זה מתאר בדיוק את המצב.

_למה היא בכלל היתה בגן?
א נ י הייתי זקוקה לגן.
היא ינקה המון כל הזמן ולא יכולתי יותר, הרגשתי חלשה וחולה מחוסר שינה._
מזדהה לחלוטין.
אחרי שנה וחצי של שינה גרועה והמון שיניים (מגיל 6 חודשים), שלחתי את הקטן לגן מגיל ליומיים בשבוע, פשוט לצרכי מנוחה ומילוי מצברים. הוא היה בן שנתיים פחות רבע.
את הגדול שלי שלחתי לגן - גם יומיים בשבוע - החל מגיל שנה, כי התחלתי לשקוע לתוך דיכאון שלאחר לידה, ושום דבר לא הוציא אותי מזה פרט לעבודה בשכר. בדיוק כשהוא התחיל להסתגל לגן אני פוטרתי, ואת ששת החודשים הבאים ביליתי בקצת עבודה, קצת חיפושי עבודה והרבה דשדושים. כשאמרתי לזוט (בעלי) שלא נעים לי - מה, אני שולחת את הילד לגן כדי לחזור הביתה ולרחוץ כלים?? - הוא אמר לי את משפט המחץ הבא:
את שולחת את הילד לגן, לא בהכרח כדי לעבוד, ולא אפילו כדי לחפש עבודה, אלא כי אין לך פה סבים וסבתות ושום משפחה מורחבת. הגן הוא המשפחה המורחבת שלנו.
הפיל אותי על התחת, ומאז הפסקתי לחלוטין לחוש רגשי אשם בנושא הזה. זה היה רע לילד (מבחינות מסוימות), זה היה הכרחי לחלוטין לכל המשפחה, פיציתי על הרע כמה שאפשר, וזהו זה.

מספיק שיוצאים מהבית כל יום וחוזרים את הדרך אל ומהגן, פוגשים פנים שונות, קולות שונים, משחקים במשטחים ובמרקמים שונים, נמצאים במרחב שונה לחלוטין כמה שעות, אוכלים אוכל שונה (כן כן), אפילו מקבלים יחס שונה בטונים שונים (לא יחס רע! יחס שונה)
אבל אמא לתאומים, גם בחינוך ביתי יוצאים מהבית!
(זוכרת את רוני של הארבעה שבתחילת הדרך בחינוך ביתי היתה יוצאת עם הילדים כל יום, לכל מיני סוגים של פעילויות, עד שכולם התאקלמו במציאות החדשה והיא גילתה כמה כיף זה להישאר בבית מדי פעם... נדמה לי שהיא סיפרה שהאופטימום למשפחה שלה היה לצאת "החוצה" 3-4 ימים בשבוע (לא כולל סופ"ש).)

בדיוק חשבתי לאחרונה למה אין סידור כזה שהורים יעשו תורנויות בגנים, כל יום הורה אחר, היחס האישי יצמח פלאים, הפיקוח יהיה צמוד, תהיה עוד יד עוזרת, בתחושה שלי זה הכרחי
ֿ
בתי ואני היינו בגנון הורים כזה (לגילאי מגיל הליכה עד גיל 3 וחצי). היה נהדר בשבילי, ובשבילה ממש טוב (אני חושבת שהיה לה טוב מאוד, אבל עדיין הפרידה ממני בימים שלא עבדתי בגן היתה לא קלה לה בחודשים הראשונים).
היה בו צוות קבוע של ששה אנשי צוות, מהם כל יום עבדו ארבעה אנשים (אחד פתח ואחד סגר ושניים הגיעו באמצע ועזבו מוקדם), ואליהם הצטרפו לחצי יום שני הורים (תורנות בוקר או אחה''צ), כך שבכל רגע נתון היו בגן שלושה-ארבע-ששה מבוגרים. תלוי בשעה ובמספר הילדים.
בגן היו כ-30 ילדים מקסימום. הוא היה פתוח מ8:30 עד 18:00, אבל לא כולם הגיעו או עזבו באותה שעה.
זה היה גן חופשי: כל מבוגר עשה מה שבא לו (שיחק עם ילדים, הפעיל פינה מסובכת כמו יצירה 'מלכלכת' לקבוצת ילדים קטנה, שר, הקריא, סידר פינה,ישב ונח...), וכל ילד עשה מה שמשך אותו, ועבר לדבר אחר כשרצה.
הפעילות ה'מחייבת' והמשותפת היחידה היתה הארוחה בצהריים (אורגנית), וארוחת ארבע, וגם בה לא הכריחו לאכול אלא עודדו לטעום לפחות. מי שקם סיים בכך את ארוחתו, והלך לשחק. וגם לנוח בצהריים בעצם. אבל אפשר היה לנוח רק כמה דקות (15-20 דקות), ולקום לשחק בשקט.
תמיד היה איש צוות בחדר עם ילדים ישנים, וזה כדי שכשיתעוררו יהיה איתם מישהו ממש מוכר.
לכל הורה (משפחה) היה תפקיד. אני הייתי בצוות מטבח ופעם בשבועיים- שלושה תכננתי תפריט שבועי והלכתי לקנות את המצרכים בחנות אורגנית. הייתה לנו מבשלת בתשלום שהכינה את הארוחות.
כל משפחה תרמה חצי יום תורנות בגן בשבוע בנוסף על התפקיד התפעולי (סדרן תורנויות הורים, צוות קבלת משפחות חדשות, צוות תחזוקה, צוות מטבח, צוות אידיאולוגי שגם מארגן יציאות לימי כייף ועוד).
ההורים הכירו את כל הילדים ואת ההורים האחרים, וגם הילדים.
הגננת שהקימה אותו רצתה שהילדים יוכלו לזרום עם הצרכים והרצונות שלהם. היא כיבדה אותם. היא דיברה עם הילדים, הסבירה, חיבקה. היא בחרה אנשי צוות שהתאימו לתפיסה הזאת.
בדיוק הבוקר בתי בת ה8 וחצי נזכרה בה ואמרה שהיא אוהבת אותה.

למה היא בכלל היתה בגן?
א נ י הייתי זקוקה לגן.
היא ינקה המון כל הזמן ולא יכולתי יותר, הרגשתי חלשה וחולה מחוסר שינה.
בעזרת הגן הצלחנו לרווח הנקות ולהפסיק יניקה בגיל שנתיים וחצי.

אין לי זמן להיכנס להסבר אבל בגדול - לא למה שכתבן התכוונתי, כן ברור לי מניסיוני מול חברות בחנ"ב שהמציאות והתאוריה לחוד וקשה מאוד לספק לאורך זמן עניין וגירויים לילדים בגילאים האלה ואפילו פחות.יש אחרות בחנ"ב שהבית נמצאבהמולה תמידית כי.. כולם בבית וגם זה אובר טו מאצ, לאן תברח?
לא הדבקות וקישקושים,. דווקא מסיבוב בגנים לאחרונה לקראת ההרשמה בספטמבר, התרשמתי שהפער שחשבתי עליו לא גדול אבל בהחלט קיים. מספיק שיוצאים מהבית כל יום וחוזרים את הדרך אל ומהגן, פוגשים פנים שונות, קולות שונים, משחקים במשטחים ובמרקמים שונים, נמצאים במרחב שונה לחלוטין כמה שעות, אוכלים אוכל שונה (כן כן), אפילו מקבלים יחס שונה בטונים שונים (לא יחס רע! יחס שונה) ועכשיו אפשר להוסיף גם את הדברים הייעודיים של הדבקות וקישקושים.
משהו בקונספט הבסיסי מספק יותר גירויים בלי קשר עכשיו להיבטים השליליים של יחס וכמות מזערית של מטפלות על ילדים וכאלה.
יבדיוק חשבתי לאחרונה למה אין סידור כזה שהורים יעשו תורנויות בגנים, כל יום הורה אחר, היחס האישי יצמח פלאים, הפיקוח יהיה צמוד, תהיה עוד יד עוזרת, בתחושה שלי זה הכרחי כי אתה רואה דברים מקסימים אבל אתה רואה גם דברים בלתי נסבלים והכל נחשב סטנדרט.



באופן אישי אני בהתלבטות קשה לגבי הרשמה שלהם, אני לא משאירה אותם כבר כיום עם אף אחד מלבד אחותי שליוותה אותם מלידה וגם זה לשלוש שעות פעם בשבוע לסידורים הכרחיים (וזה לא פשוט, כחד הורית להיות 24 שעות עם שניים למרות שכבריש ביביסיטריות שנמצאות איתי פעם ב ועל פניו יכולתי לשחרר אותם להן אבל אני לא מסוגלת לדמיין את זה אפילו). לגבי גן, קשה לי מאוד מאוד לדמין אותם בכל ההמולה וכשאין מישהו אחד שתמיד קשוב ואוהב אותם. תיכננתי לפתוח דף בעניין ההתלבטות הזו אפילו.. בכל מקרה, יש את עניין הגירויים שהוא יתרון גדול ויש את כל השאר שזה סיפור אחר. ויש כמובן כמובן את העניין הכלכלי, אי אפשר לטעון שהכל בטל בשישים ושכסף לא רלוונטי. אם לי היה יותר כסף כל החיים שלנו היו נראים אחרת (ושל רובנו, אני לא במצב חריג).
כסף רלוונטי למקום המגורים שאנחנו נמצאים בו, אםה וא נח לנו וטוב לנו, לרכב שיש או אין לנו, ליכולת שלנו לקחת עזרה בבית ולפנות יותר זמן לעצמנו ולילדים, כסף קשור לכמה אפשר לנשום בתוך מציאות משתנה ולקנות מוצרים בלי לשקוע שעות מצטברות בחודש בחישובים ולחצים. כסף קשור גם לאיך אנחנו נראות וכמה אנחנו מטופחות וכמה נעים לנו עם עצמנו ועם אחרים וכסף בוודאי ובוודאי קשור ליכולת שלנו להעניק יותר לילדים שלנו, לא בחומר אבל גם בהחלט בחומר. ואני רואה את זה לא בכל יום אלא בכל דקה. אז לפעמים כניסה לגן מלווה גם בשיקול כלכלי (לא רק ואל עיקרי אבל גם). אם האמא פה יכלה לקחת מטפלת שתטפל רק בבן השנתיים שלה אולי הדברים היו נראים אחרת אבל לטפל גם בתאומים קטנטנים וגם בבן שנתיים שום ביביסיטר של 4 שעות לא תצליח להפחית את העומס.

ובאופן אישי אני לא סומכת על שום מטפלת גם לא לשעה אחת. כנל לגבי בייביסיטריות. בגנים הכל פתוח והפיקוח גדול יותר.
אבל אני במאת אל יכולה להיכנס לדיון וחבל לי כי זה נושא חשוב, מה שרוצה לומר בשורה התחתונה שבגן יש המון יתרונות לצד החסרונות.

תפוח אדמה - על כל מילה.

אני חושבת שכשמתייחסים לגן כנורמה הכרחית, ומצד שני מבינים/רוצים שהפעוט יהיה בבית, אז ההורה מוצא את עצמו מחקה את התנאים שבגן, מתוך מחשבה שהם חיוניים, או לפחות מאד תורמים להתפתחות.
אחרי שרואים שילדים גדלים אחרת אז מפסיקים עם זה. ילד לא באמת חייב יצירה עם דבק וקרטונים, צבעי גואש, צבעי אצבעות, פלסטליה ועיצוב בבצק סוכר. אפשר להסתפק בחל, בדברים אחרים, באף אחד מהם. גדלים יפה גם בלי זה, אבל בגן זה עיסוק יומיומי (שאני בטוחה שמסב סבל לחלק מהילדים). אז אם גם האמא נהנית מזה, זה אחלה. ואם לא, אז לא חייבים לייצר את זה בצורה מלאכותית בבית. זה נכון גם לגבי חוגים, הפעלות, ריכוז, שהות עם הרבה ילדים, חוויות פיזיות רבות (שזה אגב, אני חושבת שרוב הילדים בחנב מקבלים יותר, אבל זה כבר סיפור אחר).

יותר ממה שבבית מתאמצים לתת באופן מלאכותי ולא מצליחים
אני מבינה אותך תמרוש רוש ו תפוח אדמה, אך לפני כן הייתי שואלת את האמא כאן, מה היתה כוונתה בגירויים מלאכותיים?
יתכן שיש חוסר הבנה, או מפתח לעזור עם קושי קים.

גם אני נגנבתי מזה, אבל הייתי לםני הקפה ויצאה לי תגובה נוראית אז מחקתי.
אולי כי בבית אני ממש לא מתאמצת לתת גירויים מהסוג הזה. יותר נכון להגיד- אני מתאמצת שלא יהיו גירויים כאלה, בעיקר כי הם גורמים לי סבל ואני מאמינה שמה שמציק לי הוא לרוב לא מוצלח גם לילדים שלי.
אבל כתבה כאן אמא שמתכוונת לשלוח לגן, ואם הבנתי נכון זה בגלל אילוצים. באמת שלפעמים אין ברירה, וילדים מסתדרים וגם מפיקים תועלת ממסגרת טובה.

בגן יש באופן מובנה יתרונות החל מגירויים רבים, למידה של אינטראקציות קבוצתיות ועד חוויות פיזיות רבות יותר ממה שבבית מתאמצים לתת באופן מלאכותי ולא מצליחים
נגנבתי מהמשפט הזה. בייחוד מ"האופן המלאכותי".
מישהי מהקהילה מוכנה להסביר למה? אני ממש לא מוצאת את המילים...

ההורים שמו מכשיר הקלטה בכיס של הילד, והסתבר שהוא צודק
זה נכון, יחד עם זה בלי קשר כל הקונספט של גן הוא זיפת, ולא משנה כמה הוא נחשב.

למרות זאת רובינו רושמים את ילדינו לגנים מכמה סיבות ובעיקרן חוסר ברירה, לא רק כלכלית, גם נפשית ופיזית - בגן יש באופן מובנה יתרונות החל מגירויים רבים, למידה של אינטראקציות קבוצתיות ועד חוויות פיזיות רבות יותר ממה שבבית מתאמצים לתת באופן מלאכותי ואל מצליחים. הבייביסיטריות הכי אנרגטיות לא תצלחנה לספק עניין כמו שהיה בקבוצה קולנית ומגוונת סביב מגלשות, ומוזיקה, ג'ימבורי ועוד.
יחד עם זה, המסה האדירה של הילדים, מטפלים מתחלפים ושחוקים, השעות הרבות, ההיגיינה הלקויה, גם הצפה של גירויים... ממש מבאס.

אני בדיוק בודקת גנים לקטנים לקראת ספטמבר והמסקנה שלי רק התחדדה - רוב הגנים הפרטיים עסוקים מדי בריצוי של ההורים ופחות מדי בעשייה מול הקטנים.
בגנים הציבוריים יש פיקוח מתמיד וקפדני, אז אולי הצבע על הקירות שחוק והצעצועים לא הכי חדישים, אבל הפיקוח ההדוק על הכללל כולל על בטיחות הסוגר בדלת ועובי הדשא בגינה, והשקיפות נותנים יותר שקט.

מהניסיון שלי יש כמה דברים בסיסיים שנלווים לגן ועלולים להפריע לשינה (שיהיה אידאלי ככל שיהיה):

סטרס
גם הגן הכי מקסים הוא חוויה אינטנסיבית חדשה. וכזו שעוברים לבד.
מחלות
כאבי אזניים, גירודים, טפילים שונים (תולעים, כינים, בעיות עור) נזלת ועוד. קשור גם ללחץ, גם לחשיפה. גם אם אין מחלה "קלאסית" הגוף עסוק בהתמודדות חדשה גם כן.
דרישת תשומת לב
(זה גם להיות קשור לאחים החדשים) בגן קשה לקבל התייחסות מיידית אז יש למידה קבוצתית של הגברת הטונים, בכי בכדי לבקש משהו, הבעה עצמית תקיפה יותר ועוד.

הוא גם אוכל אוכל של גן, שכמעט תמיד יהיה פחות טוב מאוכל ביתי (לרוב לא טרי, קר, יושב בחוץ).

כבר הרבה סיבות לשינה לא טובה.

מעבר לכך, שגם הסתגלות לאחים ולהורים העסוקים בהם לא מתרחשת באופן רציף. אפשר שהתרגל לנוכחות, ועכשיו הוא עסוק בהסתגלות להיבט אחר. זה תהליך ארוך, ויש ילדים רבים שיביעו קושי רק אחרי חצי שנה או שנה. @}

אם לא הכרחי שיהיה בגן עד הסוף, עדיף לשחרר את זה. אם לא הכרחי שיגיע על הבוקר, עדיף לתת לבקרים להתנהל רגוע ואיטי.
אני חושבת שאם כבר גן, עדיף רצף אבל למעט בשעות ככל הניתן.

תבררו יחד מה הצורך שלכם מהגן עבור הילד. (אצלי הקטנה באותו הגיל בערך אוכלת וישנה בגן כי קשה לי לייצר עבורה שקט בבית בשעה שהיא צריכה. אני אוספת אותה מיד כשהיא קמה, בשאיפה עוד מעט לאסוף אותה לאכול ולנוח בבית).
אם כרגע מאוד מקל עליכם שיש ארוחת בוקר/ צהריים עבורו שם, בסדר. אבל אולי שיחזור ב12-13 לישון איתכם בבית? לדוגמה.
כמובן על יום שישי הייתי מוותרת בכלל. ואולי על עוד יום, אבל שומרת את ימי הגן הנדרשים לכם ברצף.

לגננות יש נטייה לייחס חשיבות יתר לשהות בגן. אם תסתכלי על זה כבייביסיטר, ותבדקו מה עוזר לכם ומה מיותר, תאפשרו לו להנות ממה שכיף לו בגן בלי העומס

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אותה פלונית מההודעה שלעיל.
ההורים שמו מכשיר הקלטה בכיס של הילד, והסתבר שהוא צודק.

לא רוצה להבהיל, חלילה, אך כדאי לשים לב, בעיניי זו נורת אזהרה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מכירה ילד שהלך לגן ולא ממש דיבר עד אז.
תוך כמה חודשים שהלך לגן, התחיל לדבר והמילים הראשונות שלו היו ,
הגננת שלחה אותי לחדר ובכיתי.
הגננת משכה אותי, הגננת היכתה אותי.
מסתבר שזה מה שקרה.
הוא התחיל לדבר כדי להפסיק את ההתעללות.

לא הספקתי לקרוא הכל אולי כבר הציעו.
אבל מציעה לפחות שבוע שבועיים שיישן בבית בצהריים.

קשה מאוד לטפל בתאומים ואני מניחה שבעוד פעוט זה על גבול הבלתי אפשרי. אם זה התחיל רק מאז שהוא נשאר יום ארוך אז לחזור אחורה קצת ואז שוב לנסות.

ואני חושבת שבגיל כזה גן יעשה לו טוב, בהנחה שהגן סביר.

חשוב לציין שהוא מקבל המון תצומת לב הוא מאוד אוהב ומסתדר עם האחים הקטנים והחדשים...חיכינו לפחות חודשיים וחצי בין הלידה שלהם לבין הכניסה בגן (שלא יחשוב שאנחנו מעיפים אותו מהבית)
זה נהדר שחיכיתם
ובכל זאת, שווה לזכור, ששלושה חודשים זה לא מספיק זמן להתרגל לאחים קטנים, והוא עדיין בתהליך הסתגלות. גם אם לא רואים עליו, הוא עדיין לומד וממפה את המשפחה החדשה הזאת שנהייתה לו.

_הוא כבר שבועיים בגן..ומהרגע שהוא התחיל להשאר עד הסוף ( עד השעה 16)הוא לא ישן רגוע בלילה
הוא מתעורר ומתחיל לבכות_
בבוקר כשהוא מגיע לגן הוא לא בוכה בכלל...הוא מגיע והולך ישר לשחק
ממה שאת מתארת, נשמע שיש לו יכולת בסיסית להיות בגן, להרגיש בטוח ואפילו ליהנות מזה.
העניין הוא במינון.
את אומרת שמרגע שהוא התחיל להיות שם יום שלם, התחילו הבעיות.
כנראה שזה פשוט יותר מדי זמן בשבילו. יותר מדי אינטנסיבי, יותר מדי שוחק, יותר מדי מעייף.
הוא הולך לגן חמישה ימים בשבוע?
אז זה המון. וכנראה יותר מדי.
בייחוד שהוא עדיין בתהליך התרגלות והסתגלות לגן, וגם זה דורש המון משאבים ואנרגיות ומאמץ. גם אם לא רואים עליו את המאמץ - המאמץ קיים.

אני הייתי בודקת את האופציות לקצר את השהות שלו בגן, עד לרגע שבו תתחילי לעבוד ולא תהיה ברירה אחרת.
או להוריד ימים, ולהביא אותו לשם רק, נניח, 3 ימים בשבוע, ולבחור את ימי הבית לימים שבהם את יודעת שתוכלי לצאת למפגש אמהות, או להיפגש עם חברה מסוימת, או ללכת למקום מסוים שהוא אוהב ורגוע בו.
או, לקצר את ימי הגן. לאסוף אותו באחת או בשתיים. או להביא אותו מאוחר יותר.
ככה כמה שבועות, ואז להעלות מינון.
תדברי עם הגן ותסבירי להם את ההתנהגות שלו. אם הגן באמת טוב, הם יבינו. אולי הם לא ישמחו עם אופציות מסוימות (ואז תמיד שווה להתחיל לשאול, בפרטי פרטים, "למה". למה האופציה הזאת היא בעייתית, בעיניהם, ואיך אפשר לעקוף את הבעיה), אבל ינסו למצוא את האפשרויות שיעבדו לשני הצדדים.

זה ששלחתי אותו לגן,לא חושבת שעשיתי משהו רע במיוחד כשאני יודעת שבקרוב אני חוזרת לעבודה

את עשית משהו שהוא נורמטיבי לחלוטין בחברה הישראלית. ואני מבינה את הלחצים שיש עלייך לחזור לעבודה.
אבל מחוץ לחברה הזאת, יש גם פרספקטיבה אחרת. ויש נורמות אחרות. וצורה אחרת להסתכל על הדברים. ומתוך הפרספקטיבה הזאת בשמת דיברה.
עובדתית, גיל שנתיים הוא גיל צעיר, שהו ילדים עדיין לא באמת בשלים להסתדר לבד בלי אמא, אבא והאנשים הקבועים בחייהם, במסגרת של גן עם עוד המון ילדים.
הם מסתדרים, אם אין ברירה, כי אנחנו מין סגיל וגמיש, אבל זה לחלוטין לא אופטימלי.
אז מה זה אומר, מבחינתך?
זה אומר להיות מודעת למה שאת חייבת לעשות ולמה שאין לך ברירה אלא לעשות, אבל גם להיות מודעת למה שרצוי ולמה שאפשר, ולאיך אפשר.
ולנער קצת את הקונספציה של "הכל או לא כלום" בנוגע לגן. הקונספט של גן במשרה מלאה לא נשען על שום ידע חינוכי-התפתחותי, אלא על מניעים טכניים וכלכליים. בהמון מקומות בעולם יש גנים שהנוכחות הולכת לפי ימים, את נרשמת לגן ליומיים בשבוע, או שלושה, או חמישה, והילדים מסתדרים עם זה מצוין. גם הצוות, כי הם יודעים שזה מה שמצופה מהם.
זה שבישראל זה לא קיים, זה חבל מאוד. אבל אין סיבה לקבל את זה כגזירת גורל ולחשוב שאין ברירה, במיוחד אם את מוכנה לשלם את התעריף המלא

אגב, גם אם טוב לו בגן, להשאר עד ארבע תוך שבועיים כשקודם הוא היה בבית זה מעבר מאוד מהיר לדעתי.
אם את יכולה עכשיו כשאת עוד לא עובדת להוציא אותו בצהריים אני חושבת שהוא ירוויח מזה המון (ובעצם כמו שצילי כתבה כל המשפחה תרוויח) ובעתיד תמיד תוכלי להאריך את היום אם תהיי חייבת בגלל עבודה, ובינתיים הוא יהיה גדול יותר וגם רגיל יותר לגן. גם כמה חודשים ספורים בגיל הזה, זה הבדל גדול.

נטלי, שאלת קודם:
_האם זאת פשוט תופעה למשהו חדש בחיים שלו ואני סתם דואגת
או שיש לי סיבה לדאגה?_
על איזה סוג של דאגות חשבת? גם אני חשבתי חשבתי שאת מתכוונת לגן, אבל אולי היה לך משהו אחר בראש?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

השיקולים האם להכניס אותו לגן או לא לא נעשו לפי הקושי שלי...אני מבחינתי להשאיר אותו בבית....אבל אני רואה שגם כשהוא בבית הוא חייב את הזמן שלו לצאת,הוא מאוד היפראקטיבי ולכן...גם שעה וגם שעתיים או שלוש לא מספיקים לו כשהוא בחוץ...הוא מאוד אוהב לשחק בחוץ עם עוד ילדים...הייתי בגן והשקפתי מהצד ( גם הוא לא ראה אותי וגם לא הגננות) וראיתי כמה הוא נהנה שם...למרות שהוא שם רק שבוע רואים כמה הוא התבגר...למד המון דברים חדשים. הגן הזה הוא גן מעולה,עם הגן הזה הרגשתי הכי שלווה לעומת הגנים האחרים שראיתי.
אני לא ניסיתי להעיף אותו מהבית..חשוב לציין שבעלי עובד מהבית...אז ככה שאני לא לבד...הוא שותף מלא בהורות,במיוחד עם הגדול, אבל רואים פשוט בילד הגדול שהוא זקוק לזה,בבוקר כשהוא מגיע לגן הוא לא בוכה בכלל...הוא מגיע והולך ישר לשחק...גם כשבאים לקחת אותו הוא בא עם חיוך...הוא חוזר הביתה מאוד רגוע,כל ילד והאופי שלו
אבל ברגע שזה מגיע ללילה הוא כבר כמה ימים בוכה כמה דקות ואז נרגע וזהו...
אז זה קצת הלחיץ אותי
זה ששלחתי אותו לגן,לא חושבת שעשיתי משהו רע במיוחד כשאני יודעת שבקרוב אני חוזרת לעבודה ואני לא יכולה להביא בייביסיטר שתתמודד עם 3 ילדים

נטלי,
אני רוצה לומר לך משהו כללי, מאחר שאיני מכירה אותך ואיני יודעת כמעט דבר על נסיבות חייך וכרגע אין לי פנאי להעמיק ולשאול ולהמתין לתשובותייך. לכן אני מתייחסת רק למה שהספקת לכתוב ועונה משם, באופן כללי.
לדעתי ילדים בני שנתיים בכלל לא צריכים להיות בגן או מעון, ובוודאי שלא שעות ארוכות כל כך, אלא אם להוריהם אין שום ברירה אחרת ושניהם חייבים לעבוד מחוץ לבית שעות ארוכות לצורך קיום כלכלי סביר.
על אחת כמה וכמה כאשר נולדים אחים חדשים. לדעתי, בשביל ילד צעיר כל כך, שהוא בעצמו עוד תינוק, חודשיים וחצי של הסתגלות להתרחבות של המשפחה זה זמן מאוד מאוד קצר.
אני מבינה שמאוד מאוד קשה לך. זה ממש הגיוני וזה היה קשה לכל אחת להיות במצב כזה. אבל זה זמן שבו המשפחה מסתגלת להתחדשות עצומה בגודלה ולדעתי עדיף לעבור את זה ביחד, ולא בבדידות ובריחוק שיש בגן או מעון עם ילדים זרים ומטפלות זרות.

זה קשה ומורכב, חתיכת אתגר ללא ספק, אבל זה פשוט... חלק טבעי מההורות. מציאת הפתרונות, השקעת המחשבה וגיוס העזרה, התסכול לצד השמחה - זו ה-ליבה של ההורות. חבל לוותר עליה, וחבל שזה יהיה על חשבון אחד הילדים.
הייתי מציעה לך את זה גם אם הילד שלך היה נראה מאושר בגן, ועל אחת כמה וכמה אם את חושדת שהוא לא מקבל היטב את המעבר הזה.
שווה לך לשבת עם עצמך ולחפש את כל מאגרי הפתרונות שאת יכולה לחשוב עליהם (אולי אפילו יצוצו כמה מפתיעים!) ולהשאיר את התינוקי הבכור שלך כמה שיותר קרוב אליך בזמן הזה. הוא זקוק לך מאוד לדעתי, דווקא עכשיו, עם כל הקשיים.
שיהיה לך בהצלחה @}

חמלה כלפי האמא יש - אם תטרחי לקרוא.

מה שאני כתבתי מבקש לייצג יותר חמלה כלפי התינוק ויותר תשומת לב כלפיו.
וכן, לדעתי זה לגמרי "להעיף", עד כדי כך זה מזעזע את לבי לקרוא שתינוק קטן כזה נשלח לשעות ארוכות ב"גן" (סליחה, אבל לגיל פחות משנתיים? המוסד הזה איננו "גן" וזו מכבסת מלים לכנות אותו כך).
במקום לבקר ניסוחים של אחרים, שעושים כמיטב יכולתם לבטא את דעתם ורגשותיהם - תכתבי את בעצמך את הניסוח שטוב בעינייך.
אני התכוונתי בדיוק לחומרה של מה שכתבתי, זו בדיוק דעתי. שזה חמור ומזעזע מאוד.

אולי אפשר למצוא ביטוי אחר מאשר "להעיף את התינוק מהבית"?
ביטוי שיקח בחשבון גם את מצבה של אם מטופלת בשלושה תינוקות, שללא ספק, וכעולה מהכתוב, רוצה לעשות כמיטב יכולתה?
רבאק, קצת חמלה לא הרגה עוד אף אחד.

• נכון, יש פה תינוק בן שנתיים, ואנחנו לו לפה. אבל גם האמא היא בן אדם.

קראתי ברפרוף את התגובות, ורוצה להציע לשלול אפשרות של תולעים במעיים.
@}


לא פשוט לטפל בשלושה תינוקות בלילה
בהחלט!
<מניסיון...>

מוסיפה על קודמותיי:
_לוקחת אותו אליי ומחבקת,כשהוא עליי הוא מתחיל להרגע
ואחריי כמה דקות הוא נרגע_
את עושה את הדבר הנכון.
הלוואי שכל פעוט שבוכה בלילה היה מקבל טיפול אוהב כזה @}

לא פשוט לטפל בשלושה תינוקות בלילה

יש לי ילד בן שנתיים אוטוטו

הוא כבר שבועיים בגן..ומהרגע שהוא התחיל להשאר עד הסוף ( עד השעה 16

תשמעי, את כותבת את השאלה שלך באתר באופן טבעי, שזה אתר עם אג'נדה מאוד ברורה, אז אני אענה לך מתוך התפיסות האלה:

ראשית, נולדו לך תאומים, אין ספק בכלל שקשה לך מאוד להסתדר. ועוד מתברר שהיית בהריון עם תאומים כשהיה לך בבית תינוק בן שנה, כלומר - בקושי התאוששת מהלידה הראשונה וכבר נפל עלייך הריון שני ועוד עם תאומים, שזה עומס כפול.

אבל הפתרון לקושי הזה, לפי מה שאת מתארת - לא משהו.
הכנסת תינוק בן שנה ומשהו לגן, זמן קצרצר אחרי זעזוע ענק בחייו של הופעת שני תינוקות נוספים בבית כשהוא עדיין תינוק שזקוק לעזרה פיזית בסיסית ולא מספיק מילולי -
ולא זו בלבד אלא שהוא נמצא בגן כל היום? מהבוקר עד השעה 4 אחר הצהריים? בלי אמא ואבא, בלי האחים? מנותק מכל האנשים האהובים, מנותק מהבית שלו,
ואת שואלת מה הבעיה?
לדעתי הבעיה ברורה לחלוטין.
הוא תינוק קטן, וממש לא מתאים להעיף אותו מהבית רק מפני שלאמא קשה.

מציעה לך בחום רב ומתוך איכפתיות רבה גם כלפייך וגם כלפי כל התינוקות שלך, להשיג עזרה בבית בכל מחיר. תשיגי בייביסיטר שתהיה איתך בבית כדי לעזור לך, וגם תעזור לך לצאת לגינה כל יום כי גם הפצפונים זקוקים לאוויר צח ולחברת אנשים, גם את זקוקה לשמש ואוויר צח וחברת אנשים, וגם הגדול שלך זקוק לפעילות הגופנית בגינה.

לדעתי אפשר להעביר את הדיון לדף אמהות שואלות אמהות מכיוון שהרבה אמהות מכל סוגי החינוך נפגשות שם, ויוכלו לתרום מנסיונן.

שלום נטלי היקרה,

הבכי הרב וחוסר הרוגע מדאיגים לדעתי. נשמע שהוא סובל כרגע.
יש כמה כיווני מחשבה שאפשר לבדוק( ובטח יש עוד):

לא בטוח שהמסקנה היא בהכרח לוותר על הגן, אבל אולי הגן הזה לא טוב לו?

האם יש בסביבתך משפחתונים (פחות ילדים), או נערות צעירות וחביבות שיכולות לעזור לך בזול ובאופן קבוע לפחות מהצהריים, או שכנה בגמלאות (פנסיה) שתוכל לעזור תמורת תשלום נמוך?
זה יוכל לאפשר עזרה בשבילך גם עם התאומים, ולגדול יאפשר להבשיל עוד קצת בבית (אפילו כמה חודשים עושים הבדל בהבשלה החברתית בגיל של הבכור שלך).

אם אין לך אפשרות, האם יוכל ללכת למעון רק לחצי יום? ואם כך אולי עדיף פשוט ביביסיטר קבועה או עזרה מהמשפחה או מהשכנים. מהכסף שמתפנה מהגן...

אולי יש אפשרות לדבר עם הגננת אולי יש ילד או ילדה נחמדים במיוחד בגן, שאת יכולה להזמין עם האמא אליכם הביתה, וכך לאפשר לו להכיר בנחת ילדים, שיהיה לו חבר או חברה. יותר קל להכיר בבית, בנוכחות של אחד על אחד, מאשר אחד מול עשרים או שלושים או יותר. כך יהיה לו יותר קל ללכת לגן הזה, ולשחק עם הילד המוכר.

תחזיקי מעמד. בטח גם לך לא קל.

לדעתי יש סיבה. ילד רגוע שמתחיל לבכות מתוך שינה זה סימן לא טוב.
יש לך אפשרות למצוא פיתרון אחר? אולי מישהי שתבוא להיות איתך ואיתו, ותעזור לך בדברים המאתגרים. זה יכול להיות עבודות הבית, או עזרה ביציאה לגן שעשועים לפגוש ילדים, או בצהרים.
התינוקות שלי היו מאד מאתגרים, ושניים זה אתגר כפול. אני בכל זאת חושבת ששווה להתאמץ, ובאמת בחרתי בזה אפילו שהיו רגעי משבר בדרך.
לי מאד עזר שהיה פעוט בבית, כי זה אילץ אותי לצאת עם התינוק, וזו היתה ברכה בשבילי. מאד עזר לי להיות כמה שעות ביום עם עוד אמהות. אני יודעת שתאומים זה אחרת, בגלל זה אולי שווה לקבל עזרה, בתשלום או לא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום
יש לי ילד בן שנתיים אוטוטו
הוא ילד מדהים...מגיל חודש וחצי הוא ישן לילה שלם ללא בעיות 555
לקראת גיל שנתיים קם לפעמים לשתות מים
הוא ישן איתי בחדר, באותה המיטה לצידי
לפני 3 חודשים נולדו לו 2 אחים ( תאומים זהים)
ואז הבנו שהגיע הזמן לרשום אותו למעון...גם מהבחינה שמאוד קשה איתו כי הוא צריך להוציא אנרגיות ולהיות בחברת ילדים אחרים
וגם מהבחינה שפשוט קשה עם שלושתם בבית
חשוב לציין שהוא מקבל המון תצומת לב הוא מאוד אוהב ומסתדר עם האחים הקטנים והחדשים...חיכינו לפחות חודשיים וחצי בין הלידה שלהם לבין הכניסה בגן (שלא יחשוב שאנחנו מעיפים אותו מהבית)
הוא כבר שבועיים בגן..ומהרגע שהוא התחיל להשאר עד הסוף ( עד השעה 16)הוא לא ישן רגוע בלילה
הוא מתעורר ומתחיל לבכות,הוא מנסה כל הזמן לדחוף עם הרגליים...אם אני שמה עליו שמיכה הוא מעיף אותה עם הרגלים והוא פשוט לא רגוע,הוא זז ה-מ-ו-ן-!-!
הוא לא מסביר אם כאב לו משהו
אני מנסה לתת מים,לוקחת אותו אליי ומחבקת,כשהוא עליי הוא מתחיל להרגע
ואחריי כמה דקות הוא נרגע וככה התחיל להיות כל לילה מאד הכניסה לגן
האם זאת פשוט תופעה למשהו חדש בחיים שלו ואני סתם דואגת
או שיש לי סיבה לדאגה?
תודה רבה