בדיוק נתקלתי בסיפורון על רבי עקיבא שבא לבקר את אחד מתלמידיו, נתן לו אוכל ועזר לו להחליף בגדים. התלמיד אמר לו: בזכות עזרתך החלמתי מהר יותר.
מש"ל

כינור, זה נהדר!
אהבתי מאוד ואגריין מיד.

כמה יפה. תודה ששיתפת (-:

_הכי חושב, שכשאת כבר מגיעה לביקור בבית תבואי עם מוכנות לתת ולעזור, ולא עם ציפיות שיארחו אותך.
תקחי לעצמך לשתות, תחזיקי את התינוק כדי לאפשר לחברה הפסקונת קטנה, תביאי איתך משהו מזין לאכול או תעזרי בלשטוף כלים_

למדתי משהו חדש, והחלטתי שאני חייבת לשתף:
בדרך חזרה מביקור אצל סבא וסבתא האזנּו לשיעור תנ"ך מפי הרב אלחנן סמט, שהוא בין השאר גם מלומד גדול בשפה העברית.
כשדיבר על הפסוק "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו", התעכב על המילה "לבקר", והסביר שהשימוש בפועל הזה בהוראת to visit הוא שימוש חדש. הוא התגלגל לעברית החדשה מהצירוף החז"לי "ביקור חולים", אבל זו לא המשמעות המקורית של הצירוף. כשחז"ל קבעו את המצווה, המוקד מבחינתם לא היה ההגעה, ההתארחות וכדו'. "ביקור" נגזר מ"ביקורת" - האדם מצווה להגיע אל החולה ו{{}}לבקר את מצבו: האם הוא מטופל כיאות? האם הוא ניזון היטב? האם החדר מחומם מספיק, מאוורר מספיק? זו המצווה, להגיע כדי לתת את הדעת על הדברים האלה. זו האחריות הקהילתית (-:

ואני נורא רציתי שיבואו לבקר אותי - בבית חולים, בבית מייד אחרי הלידה
גמאני.
מה שאומר- תשאלי
תגידי- ממי, אני נורא רוצה לבוא אלייך, אבל אני יודעת שקשה. אני רוצה שתגידי לי מתי הכי מתאים לך" היום, מחר בעוד שבוע או בעוד חודש.
בכל מרקה תדעי שאני כאן, אוהבת אותך וגאה בך. אבל בתנאי שבאמת תעשי מה שטוב לך

ואני נורא רציתי שיבואו לבקר אותי - בבית חולים, בבית מייד אחרי הלידה
ובאו (הרבה) פחות ממה שרציתי
ולא התאים לי להתקשר לאנשים להגיד "תבואו"
והרגשתי לבד
אז בין כל אלה שמעדיפות שלא יבואו אליהן אחרי הלידה, אולי יש גם עוד (חוץ ממני) כאלה שרק מחכות שיבקרו אותן

תלוי מאוד מאוד בלידה הספציפית, וביולדות. תמיד לשאול.

לשתי חברות קרובות שילדו בבית: האחת רק הקפצתי להם אוכל לסף דלתם עם פתק נחמד. השניה רצתה שאבוא לשמוע על הלידה בבוקר שאחריה אז באתי (שוב עם אוכל. מאוד חשוב הקטע הזה, לשאול מפורשות מה להביא אפילו ברמת ה-סוכר, חלב, עוגיות).

לקשרים של כמו אחיות אפשר להגיד : ״אני קופצת, מה להביא, לא מתארחת, עושה כלים וכביסה נשיקה לך ולתינוקת וביי״
מקסימום תגיד לא האחות....לא?

אבל כשהיא חוזרת הביתה? כמה זמן אחרי זה הולכים? אני מבחינתי באותו רגע אבל מה דעתכן?
אז קרה לי לא מזמן. הייתי סגורה על זה שאני באה אליה לבית חולים, אבל הבנתי את הרמז שממש לא. בינתיים כבר עברו שלושה שבועות ועוד לא הייתי.
כשירגיש לה נכון, זה יהיה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מורני, מניסיוני כשילדתי הייתי מוצפת ובחרדה נוראית ולא היו לי כוחות לביקורי נימוסין.
היחידות שרציתי סביב (וגם לזה לקח לי כמה ימים שהאסימון ירד) הן חברות נפש שיכולות לבוא לעזור בקושי הנפשי והפיזי שהייתי בו.
מתוך כך, חברה אחת שילדה חודשיים לפני התייצבה בעצמה בבית חולים יום אחרי הלידה ועם חברת ילדות אחרת הצלחתי להתפנות לדבר טלפונית רק אחרי שבוע.
זה מאוד תלוי בסיטואציה ומה עובר על היולדת.
לדעתי הכי טוב להתקשר ולומר שאת רוצה לבוא לבקר ולשאול מתי מתאים לה. אין לזה חוקים.
הכי חושב, שכשאת כבר מגיעה לביקור בבית תבואי עם מוכנות לתת ולעזור, ולא עם ציפיות שיארחו אותך.
תקחי לעצמך לשתות, תחזיקי את התינוק כדי לאפשר לחברה הפסקונת קטנה, תביאי איתך משהו מזין לאכול או תעזרי בלשטוף כלים.

שאלה שקשורה בעקיפין
כמה זמן אחרי לידה אתן הולכות לבקר חברה קרובה כמו אחות
החלטתי שלבית החולים לא אלך כי אני יודעת שזה ימים קשים אחרי לידה ולא רוצה לעייף אותה
אבל כשהיא חוזרת הביתה? כמה זמן אחרי זה הולכים? אני מבחינתי באותו רגע אבל מה דעתכן?

ומה תגידו על זה: נתקלתי רחוב אחד מהבית שלי, בחברה שגרה שעה וחצי נסיעה צפונה. ממה שאמרה התברר לי שהיתה כבר לפחות 4-5 פעמים באזור שלי, ממש רחוב לידי, אצל קרובים שלה, ולא הגיעה לבקר, והתינוק כבר בן 9 חודשים... (מאז הלידה דיברנו כמה פעמים ותמיד היתה הבטחה שהיא תנסה להתפנות).
לא אמרתי כלום למרות העלבון ואולי בגללו, סתם נהיה לי מעיק. היא מאוד שמחה לראות אותי. שאלתי מה היא עושה אחרי כן, אולי תקפוץ אלינו, ואמרה שהיא נוסעת, שאתקשר אליה ונקבע במועד אחר. האם זה לא נפנוף?

רציתי לספר לכן על ההתפתחויות האחרונות:

ביום שישי (אתמול) חברתי התקשרה אלי ואמרה שלכבוד יום הולדתי שיחול ביום חמישי היא רוצה לבוא לבקר אותי ביום שבת הבא. איזה כיף D-:
מאד שמחתי שהיא הציע ביוזמתה שתבוא לבקר לפני שהספקתי ליזום שיחה או להגיד לה משהו.
אני מאמינה שבעצם זה שפתחתי את הבלוג ויזמתי את הדיון האינטרנטי הזה, שלחתי לעולם אנרגיות של תיקון אשר הגיעו אליה והביאו אותה להתקשר אלי D-:
אני כבר מצפה בקוצר רוח לביקור שלה בשבוע הבא כי אני באמת מתגעגעת. בא לי גם לראות שוב את הבן שלה, אותו בוודאי לא אצליח לזהות..
(לאן הגענו- אני לא מזהה את הבן של החברה הכי טובה שלי).

לגבי שאלת ההזמנות (אם להמתין שיזמינו אותך לביקור או לא), לדעתי- רוב האנשים רוצים שיבואו אליהם ופחות מעדיפים לטלטל את עצמם לבקר אחרים, לכן אני מתקשרת ושואלת אם מתאים שאבוא לביקור ואם כן- אז מגיעה. הדבר נכון במיוחד לאחר לידה אבל גם סתם ביחסים חברתיים.

אצלי זה פשוט,מזמינים אותי אני הולכת,לא מזמינים אני לא הולכת. ואני אסביר..
עם חברות קרובות אין בכלל שאלה,אני מזמינה את עצמי כי הן אהובות והן קרובות
וזה ברור מאילו שאני מוזמנת. אבל עם אנשים פחות קרובים,אם בטלפון לא הזמינו אותי,אז אני לא אלך
פשוט מאוד

_ואצלי - חברה ותיקה ומאוד טובה, שניתקה חלקית את הקשר מיוזמתה, בגלל בעיות פוריות שלה (זו הגרסה הרשמית שקיבלתי), כבר הספיקה להיכנס להריון וללדת, ולא הייתי שומעת על זה אלמלא מכרה משותפת שראתה אותה במקרה בבי"ח. גם החברות המשותפות לא סיפרו לי (אפילו לא שהיתה בהריון!)
כתבתי להם מזל טוב, שלחו לי תמונות של התינוק, שאלתי אם אפשר לבוא לבקר, אמרו לי ודאי. עכשיו אני תוהה אם הביקור שלי נחוץ או משמעותי בכלל, אם הוא יעזור לשבור את הקרח או שרק יעצים את העלבון שלי. מה דעתכן?_
את יודעת מה..קראתי את זה שוב ואני מבולבלת קצת..זה מסובך לי,קשה לי עם דברים כאלה..השאלה למה היא לא סיפרה לך על ההריון ,מה היתה הסיבה? למה היא כן סיפרה לחברות אחרות?אני לא מכירה אותך אז קשה לי להבין לעומקם.
נראה לי שהדרך היחידה היא פשוט ללכת,ולקחת את הסיכון שאולי תתבאסי ממשהו,אבל לפחות תדעי אחרי הביקור,האם את רוצה להמשיך להיות איתה בקשר או לא,זה ה"סיכון"שתצטרכי לקחת.
. תראי אישה אחרי לידה,לא תמיד בא לה על מבקרים. אני בהריון ואין לי כוח לאף אחד,אז אחרי לידה לכי תדעי..

אני לא הזמנתי אף אחד אחרי הלידה...
שאלו אותי אם אפשר לבקר, אמרתי שבטח- ובאו.

אצלי זה פשוט,מזמינים אותי אני הולכת,לא מזמינים אני לא הולכת.
תודה. סידרת לי את הראש. לא הוזמנתי... ואני מפסיקה להתלבט על זה.
לו היו רוצים לתת לי קצה חוט לחידוש הקשר היו לפחות מודיעים על הלידה מיוזמתם.

_אולי החברה מצפה להזמנה ממך לביקור? ואת מצפה לביקור שלה
כל הציפיות האלה, עדיף להגיד מה שמרגישים ולשמוע את הצד השני_

בדיוק. או, כמו שאמא שלי תמיד אומרת: לכל קו טלפון יש שני צדדים, והכביש באותו אורך משני הכיוונים.

והמרגיעון: <בכל ויכוח - כולם צודקים>

_דעתי,
לאור נסיוני האישי, את צריכה לענות על השאלה ששאלת מה נשאר כבר מהקשר?
מה את מקבלת ממנו, ואיזה חלק ממנו את מנסה לשמר בזכות זכרונות העבר....._ נכון מאוד


יש חברויות של עשרות שנים, בהן שני הצדדים מקבלים כל מה שהם צריכים - גם מביקור של פעם בשנה. התדירות והנסיבתיות הם פרמטרים שנהיים חשובים רק אם המצב ממש בקרשים. אני מאמינה שאם היה ביניכן קשר מספק יותר, היה מפריע לך הרבה פחות אם עברו 6, 7 או 9 חודשים מאז הלידה. גם נכון

אני מרגישה שאם אנתק איתה את הקשר מאד אצטער. במובנים רבים אני מרגישה שאין לה תחליף. אבל באיזה מחיר להשאר בקשר?
יכול להיות שאני טועה בגדול, אבל ממילותייך הבנתי שהיא פחות בעניין ממך ושאת אולי קצת יותר "נלהבת"ממנה,אז אם תקחי צעד אחורה זה בסדר גמור.
אני מבינה את הקושי שלך ואת הכאב, את צריכה לעשות עם עצמך עבודה בעניין הזה. אני רק יכולה להגיד מעצמי (ואנחנו שונות) שכיום אין לי סנטימנטים, עשיתי עבודה עם עצמי, אם יש קשר שלא עושה לי טוב, אני מנתקת . ועדיין בגיל 34 אני מכירה חברות חדשות מקסימות ואמיתיות והכי חשוב שיש להן מודעות ושאפשר לשים על השולחן הכל ואף אחד לא נפגע. יש לי שתים שלוש חברות מ"פעם" וכמה חדשות ואפילו חדשות מאוד. אני מאמינה שמשחררים באים קשרים נהדרים חדשים.
אני אישית, מעדיפה להיות לבד מאשר להתפשר על קשר עם חברה שהוא לא אמיתי, ובטח לא להיות בקשר עם מישהי מהעבר כי "חבל" . לדעתי חבל על האנרגיה שאת מבזבזת, אולי עדיף להשקיע בחברות החדשות שכן תמכו בך אחרי הלידה.
ולגבי החברה הזאת, האם דיברת איתה על תחושותיך? אם אני הייתי במקומך, וזה היה כ"כ מפריע לי, הייתי לוקחת אותה לשיחה מלב אל לב.
בהצלחה @}

לא רוצה להיעלב שוב. לא רוצה לדחוף ביקור נימוסין במקום שבו לא רוצים אותי
אצלי זה פשוט,מזמינים אותי אני הולכת,לא מזמינים אני לא הולכת.
ויש גם הזמנות שאפשר להרגיש שהן מאולצות,אני פשוט מחליטה לפי אינטואיציה..

אולי החברה מצפה להזמנה ממך לביקור? ואת מצפה לביקור שלה
כל הציפיות האלה, עדיף להגיד מה שמרגישים ולשמוע את הצד השני
אבל לוותר על חברות של פעם זו טעות שמצטערים עלייה בדיעבד

לאור זאת, אני מרגישה שאני ממש לא רוצה לנתק את הקשר עם חברתי הנוטשת. אפילו שהיא לא ביקרה אותי מאז הלידה. אני מרגישה שאם אנתק איתה את הקשר מאד אצטער. במובנים רבים אני מרגישה שאין לה תחליף.
ובאמת, למה לנתק?
אחרי 15 שנה?
בעיני חברות היא דבר דינמי. היו לכן מן הסתם תקופות של קשר אינטנסיבי מאד, עכשיו אתן בתקופה של קשר פחות אינטנסיבי. נניח שהיא כן היתה באה לבקר, והייתן יושבות ומקשקשות שעתיים-שלוש- האם זה מה שיחזיר את הקשר לאינטנסיביות הקודמת? הרי המציאות היא שקשה לכן להפגש בתדירות גבוהה. מעבר להנאה של אותה פגישה, הדינמיקה של הקשר ביניכן היתה נשארת כמו קודם.
מנסיוני קשרי חברות יכולים להחלש ושוב להתחזק. תחשבי עליכן עוד 15 שנה קדימה. עם ילדים גדולים, עם חיי יום יום שונים לגמרי. סביר להניח שהקשר שלכן יראה שוב אחרת לגמרי.
אני ממש מסכימה עם האחרונות גרות רחוק ומתראים איתן מעט מאד מאד, אך במובנים מסויימים הן הן החברות האמיתיות שישארו שם גם אם נעבור דירה או אם יקרה איזשהו שינוי בחיים שלי. לא צריך לוותר כל כך מהר על חברות ותיקה, בטח לא כזאת שכן נותנת לך סיפוק ואת לא באמת רוצה לוותר עליה. קצת אורך נשימה...

ושוב תודה מקרב לב על התגובות.

אני קוראת את כל מה שכתבתן ועולות לי דמעות בעיניים. דמעות של בלבול (מה יהיה הכי נכון לי לעשות?) וגם של געגוע לחברתי הנוטשת.
זה בכל זאת קשר של 15 שנים ולצערי הרב כבר אין לי כל כך הרבה קשרים כאלו...

היתה תקופה בחיים שלי (בערך סביב גיל 20-25) שפשוט נתקתי המון קשרים שלא נראו לי בדיוק בדיוק מתאימים. היה לי אז צורך כפייתי שכל דבר יתאים לי בדיוק ומה שלא התאים פשוט לא שמרתי. היום אני מסתכלת לאחור על התקופה הזאת ומרגישה שזאת הייתה טעות גדולה. אני מרגישה שאם הייתי משכילה לשמור על הקשרים האלו (או לפחות על חלק מהם) הייתי מרוויחה מזה היום בגדול. אבל עכשיו כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור (יותר מידי שנים עברו).
כך נוצר מצב שנשארתי עם מעט מאד חברות מהילדות ומהנערות שלי, וזה הופך אותי למעין אדם ללא שורשים (בתחושה).
לאור זאת, אני מרגישה שאני ממש לא רוצה לנתק את הקשר עם חברתי הנוטשת. אפילו שהיא לא ביקרה אותי מאז הלידה. אני מרגישה שאם אנתק איתה את הקשר מאד אצטער. במובנים רבים אני מרגישה שאין לה תחליף.

בכלל, אני מרגישה שיש את "החברות של היום", כלומר החברות שגרות לידי ושאיתם אני מתראה די על בסיס יומיומי בשכונה ועם הילדים. ויש את
"החברות של פעם". האחרונות גרות רחוק ומתראים איתן מעט מאד מאד, אך במובנים מסויימים הן הן החברות האמיתיות שישארו שם גם אם נעבור דירה או אם יקרה איזשהו שינוי בחיים שלי. לגבי "החברות של היום"- לפעמים זה לא מרגיש לי מספיק אמיתי או בר קיימא, למרות שלמשל אחרי הלידה- ברור ש"החברות של היום" הן אלו שנתנו לי באמת את התמיכה.

לי בדיוק היה מקרה כזה לפני שש שנים.
לא יכולתי להכיל את זה וניתקתי את הקשר.
אם הדבר הכי משמח ומרגש אותי בעולם לא מזיז לחברה טובה מאוד שלי זה כנראה אומר שהיא
לא ממש חברה טובה.
והיא עוד היתה רווקה, עם אוטו ומתניידת בקלות...
מחברה טובה אני מצפה שהיא תגיע אחרי לידה (אפילו חודש)...בטח לא אחרי חצי שנה...

חברות שלי (שתיים) לא באו לבקר אותי מעולם אחרי לידה....אחרי הלידה השניה הבנתי את הרמז, ונשארתי עם חברה אחת (שלישית) ויחידה, שלא משנה באיזה מרחק אנחנו, מדברות בתדירות נעימה (גם אם זה פעמיים בשנה), אה כן והיא באה לבקר אותי בחופשת הלידה, בחופשה שלה, היא היחידה שאומרת שתבוא לבקר אותי ואני מאמינה לה (עברנו דירה וזה כרוך במאמץ לוגיסטי גדול מצידה).
עכשיו הן שולחות לי מדי פעם מייל, שנענה בנימוס ומעורר בי קצת רגשות החמצה. השחרור שלהן כרוך במאמץ יומיומי, מוזר בהתחשב בזה שכשנזקקתי להן הן לא היו בדיוק חברות, אז מה בדיוק היה לי לשחרר?

דעתי,
לאור נסיוני האישי, את צריכה לענות על השאלה ששאלת מה נשאר כבר מהקשר?
מה את מקבלת ממנו, ואיזה חלק ממנו את מנסה לשמר בזכות זכרונות העבר.....

יש חברויות של עשרות שנים, בהן שני הצדדים מקבלים כל מה שהם צריכים - גם מביקור של פעם בשנה. התדירות והנסיבתיות הם פרמטרים שנהיים חשובים רק אם המצב ממש בקרשים. אני מאמינה שאם היה ביניכן קשר מספק יותר, היה מפריע לך הרבה פחות אם עברו 6, 7 או 9 חודשים מאז הלידה.

ואני ממש לא חושבת שחייבים לסלוח, לא לצפות ולא לקנא.

סליחה? את לא בן אדם?

אני מה זה לא מסכימה עם כל הנאמר כאן, חוץ מעם אודליה.

סליחה, אבל הגבולות שלך בתוך קשר הם עניינך הפרטי ואת קובעת אותם.
אף אחת כאן לא יכולה לומר לך - את צריכה לקבוע אם מבחינתך זה בסדר, וניתן לנשום עמוק ולהכיל, או שלא.

לדעתי האישית, זה לא קשר.
חברה שלא באה לבקר את ה"חברה הטובה" שלה חצי שנה אחרי הלידה, מיינד יו, זו לא חברה.
באמת.
אני חושבת שכדאי שתסתכלי על ה-"יש" ותראי את מה שיש - לעומת מה שהיה.
זה קשה, זה מתעתע - אבל זה מה שיש. נקודה.

לי היה סיפור דומה עם חברה מאוד טובה, כמוך גם אני השקעתי הרבה יותר לאורך השנים עד שקרה משבר בקשר, והבנתי.
הבנתי שדי. לא בשבילי.
היא לא תשתנה, אני לא אשתנה - די. עוברים הלאה, כמה שקשה.
זה לא שבדיוק יש לך אותה כרגע בתור "חברה" נכון?

(אלא אם כן זה בסדר בעינייך, ואז מי אני שאגיד שהיא לא).

_עכשיו אני תוהה אם הביקור שלי נחוץ או משמעותי בכלל, אם הוא יעזור לשבור את הקרח או שרק יעצים את העלבון שלי. מה דעתכן?
אם לא תלכי,איך תדעי?_
לא רוצה להיעלב שוב. לא רוצה לדחוף ביקור נימוסין במקום שבו לא רוצים אותי, או אולי אפילו אדישים אלי (עוד יותר גרוע...). אני לא מרגישה שהלב שלי מספיק נקי בשביל לבקר אותה, למרות שאני מאוד שמחה בשמחתה.

זה פשוט עיניין רגיש ולא פשוט לכולם לי יש קושי עם אחותי אבל חייבים לסלוח, להבין,לא לצפות לא לקנא

עכשיו אני תוהה אם הביקור שלי נחוץ או משמעותי בכלל, אם הוא יעזור לשבור את הקרח או שרק יעצים את העלבון שלי. מה דעתכן?
אם לא תלכי,איך תדעי?

לפני שבוע וחצי נודע לי במקרה שחברה שלי (שעברה לפני שנה למרחק נסיעה של חצי שעה ממני) ילדה לפני שלושה שבועות בניתוח קיסרי מוזמן מראש, היא לא הודיעה לי שהיא ילדה
ואצלי - חברה ותיקה ומאוד טובה, שניתקה חלקית את הקשר מיוזמתה, בגלל בעיות פוריות שלה (זו הגרסה הרשמית שקיבלתי), כבר הספיקה להיכנס להריון וללדת, ולא הייתי שומעת על זה אלמלא מכרה משותפת שראתה אותה במקרה בבי"ח. גם החברות המשותפות לא סיפרו לי (אפילו לא שהיתה בהריון!)
כתבתי להם מזל טוב, שלחו לי תמונות של התינוק, שאלתי אם אפשר לבוא לבקר, אמרו לי ודאי. עכשיו אני תוהה אם הביקור שלי נחוץ או משמעותי בכלל, אם הוא יעזור לשבור את הקרח או שרק יעצים את העלבון שלי. מה דעתכן?

מסכימה לחלוטין שכדאי לשחרר ועם זאת מבינה מאד את המקום הרגשי שמרגיש את החוסר הזה ואת הציפיה הזו לביקור.
אולי אפשר פשוט לספר לה מה את מרגישה ולהודיע מראש שאינך מתכוונת לשפוט אותה ושאת מבינה את הקושי שלה ואת עומס החיים שלה ושכולנו עמוסות וכו' ובכ"ז שקשה לך, מאכזב לך- שוב להדגיש שזה שלך.
היא תבחר מה לקחת מזה ומה לעשות הלאה. שהרי עברה כבר 1/2 שנה, בקלות יכולה לעבור כך עוד שנה, לא?

---

חברה, איזה סיפור מוזר!
לא הודיעה שהיא ילדה בכלל?
לא ידעת שהיא אמורה ללדת? שהיא מתקרבת לתאריך?
אולי היא מתביישת מולך בעניין הקיסרי המוזמן? אולי היא עסוקה ועמוסה מאד?

<אווווף, כמה ציפיות והצמדויות אנחנו צריכות לשחרר כשאנחנו צועדות בעולם הזה...<

אצלי המצב בדיוק הפוך, לפני שבוע וחצי נודע לי במקרה שחברה שלי (שעברה לפני שנה למרחק נסיעה של חצי שעה ממני) ילדה לפני שלושה שבועות בניתוח קיסרי מוזמן מראש, היא לא הודיעה לי שהיא ילדה.

אני כל כך כועסת שלמרות שאני יודעת שהיא ילדה לא התקשרתי אליה.

מה דעתכן? אולי תעזרו לי לראות את המצב מנקודת המבט שלה?

האמת שזה מאוד תלוי..מי הבן אדם שממול. אני הייתי משחררת לחלוטין,ולא מצפה ממנה לכלום
גם פחות הייתי מתקשרת(לא אוהבת להרגיש לא רצויה או מעיקה).
יכול להיות שהיא לא אוהבת לנסוע מחוץ לעיר,אבל כמו ש בשמת אמרה פה,אם החברה חשובה לה
והיא ממש רוצה להפגש,היא תעשה את המאמץ ותבוא אליה לביקור. בפעם הבאה שהיא מתקשרת,את יכולה להגיד לה
אני מאוד רוצה להפגש,איך עושים את זה? ואז תראי איך היא תגיב, אם היא מתחמקת אז תשחררי וזהו
@}

תודה על התגובות.

בסך הכל אני מסכימה שעריף שאשחרר ואצא מהסרט. השאלה איך אני נשארת נאמנה לעצמי בתוך הסיטואציה.

כשניסיתי להגיד לה שאני מתגעגעת, ורוצה שהיא תבוא לבקר היא אמרה משהו כמו "כן, אנחנו באמת צריכים לבוא, אבל זה כל כך מורכב לנו.." אז אמרתי לה משהו שהיה אמפטי לקושי שלה ולא שיקף את הצורך שלי בביקור. בכלל, יש לי נטייה כזו לשמור בבטן ולא לבטא את הצרכים המדוייקים שלי, בעיקר אם אני יודעת שזה דורש מאחרים להתאמץ בשבילי. אני חושבת שלאורך זמן זה גורם לריחוק.

האמת היא שאני מזדהה עם מה ש אוד ליה כתבה:
אחרי לידה אני מצפה לביקור, כמו שביום הולדת אני מצפה לטלפון- גם אם זה כרוך במאמץ מצד החברה.
ובאמת, שאר החברות הגיעו לבקר אותי אחרי הלידה גם אם זה היה קשה. וגם אני מהצד שלי תמיד מקפידה על ביקורים לאחר לידה.
אתם בטח חושבות שאני סתם פולניה...

את לא לבד גם לי יש חברה שנטשה מאז הלידה
והיא גם חברה של יותר מעשרים שנה
והיאלא עסוקה כי היא מובטלת
והיא לא גרה רחוק
אבל היא כן כנראה מקנאה ולא יכולה להכיל את השמחה שלי
וזה ממש מבאס

אופס, אני לא זוכרת אם ביקרתי את החברות שלי אחרי הלידות. עכשיו אני מתחילה להרגיש לא נעים, למרות שמעולם הן לא אמרו לי משהו. אולי כן ביקרתי אבל יותר נראה לי שלא. בטוח שהתקשרתי לאחל מזל טוב.

מה אני אגיד, גם אני כמו החברה שלך. אני אמא לשניים בחינוך ביתי, וסובלת מאוד מנסיעות.
אם אני רוצה לבקר חברה, אני צריכה ממש "להתגייס" לזה.
אין לי מספיק כוחות לכיבוי השריפות השוטף של "החיים", אז אם אני לא חייבת לצאת או לנסוע לאיזשהו מקום, אני לא זזה.
אבל!
אם חברה שלי מתקשרת אלי, ואומרת לי שממש חשוב לה שאבוא לבקר אותה (לא חשוב מה הסיבה: לראות את התינוקת החדשה, או לא משנה מה), והיא רוצה שנשב עם היומנים שלנו ונקבע יום בעתיד הקרוב שבו זה יתאפשר - אני אעשה את המאמץ. כי היא חברה שלי, אני אוהבת אותה, וזה חשוב לה.

מסכימה עם כולן- למעט העניין של אחרי הלידה.
כן, החברות שלנו שרירה וקיימת גם כשנפגשים או מדברים פחות מפעם. - אבל אחרי לידה אני מצפה לביקור, כמו שביום הולדת אני מצפה לטלפון- גם אם זה כרוך במאמץ מצד החברה.

להרפות. פשוט להרפות...
זה מה שאני מציעה.

אני מכירה את הסיטואציה משני הכיוונים - מהכיוון שלך ועם חברה אחרת אני מכירה את זה מהצד השני, של זאת ש"לא מוצאת זמן".

אתן יכולות לאהוב אחת את השניה מאד והמציאות היא שאתן לא כלכך יכולות לממש את חברותכן כרגע.
עזבי, אל תעלבי.
ואל תכעסי
ואל תתעקשי.
הניחי לזה והמשיכי הלאה עם חברות שהמציאות שלכן כן מאפשרת את זה.
זו דעתי.
(-:

הי,

גם אני מציעה לך להתקשר או לשלוח לחברתך מייל או SMS של געגועים
נטול ביקורתיות או כעס...(ענייני כמה שאפשר)
אם את יכולה - אפילו תציעי לה שתבואי לבקר אותה בעיר הגדולה..
ואם לא מסתייע- פשוט תניחי לזה.
@}

אני חושבת שהקושי הוא שלך, ולא שלה.
באופן אישי אני מצפה שהחברות שלי ידעו שהחברות שלנו שרירה וקיימת גם כשנפגשים או מדברים פחות מפעם. אני גם אמא טוטאלית למדי, יש לי עסק שאני מקדישה לו יותר ויותר זמן ואני לא נפגשת הרבה ולא משוחחת הרבה בטלפון עם החברות הותיקות שלי, שגרות יחסית רחוק וגם להן יש ילדים ועבודה ועיסוקים ומגבלות רבות, כמוני. אם אחת מהן תתקשר ותספר לי כמה היא פגועה מזה שלא באתי לבקר אותה כך וכך זמן- זה פשוט מאד יעיק עלי. אני באמת לא חושבת שחברות אומרת שצריך להפגש בתדירות כזאת או אחרת. חברות טובה בעיני יכולה לשרוד גם פרידות פיסיות ארוכות.
אם את מתגעגעת אליה, לדעתי סעי ובקרי אותה בעצמך.

הייתי מציעה לך לתפוס אותה ברגע של זמינות, לספר לה שאת מתגעגעת אליה ולבדוק ביחד מה אתן יכולות לעשות כדי לקבוע זמן ארוך יותר ליחד.(שיחה או מפגש)

אום יקרה,
תודה על התגובה המעודדת. שמחתי גם לדעת שבזכותי התקשרת לחברה שלך

אבל בכל זאת, אני חושבת לעצמי- האם פשוט לעזוב את העניין ודי, כלומר להמתין לרגע שכן יתאים לה להגיע או שלחילופין להתקשר אליה ולספר לה על הקושי שלי?

בעיני, אל תקחי ללב. הנה, נכנסתי לדף שלך וזה הזכיר לי שהבוקר בערך ב9 התקשרה אליי חברה (רווקה, אם זה משנה) ובגלל הבנות טעניינים לא יכולתי לענות ובעלי ענה ואמר לה שאחזור אליה. אז בזכות הדף שלך נזכרתי וחזרתי, רק שעכשו כבר 10 וחצי בלילה... והיא לא ענתה והשארתי הודעה במשיבון...
עם חברויות של שנים יש כל מיני תקופות, מה לעשות. אם התחושה שלך היא שהיא אוהבת אותך, אז כנראה שאת צודקת.

רציתי לשאול אתכן שאלה:

ילדתי את בתי השניה לפני חצי שנה. חברתי הטובה משכבר הימים עדיין לא מצאה את הזמן לבוא לבקר כדי להגיד מזל טוב. אני מרגישה פגועה
מה דעתכן: האם אני אמורה להיעלב? אם כן או לא כיצד לנהוג?

קצת פרטים- אנחנו חברות טובות מזה יותר מ-15 שנים. בתקופות מסויימות היא הייתה החברה הכי טובה שלי. בהרגשה שלי, במובנים מסויימים היא עדיין החברה הכי טובה שלי, למרות שבפועל זה כבר לא כל כך קורה...

לפני כשנתיים עזבתי את איזור המרכז ועברתי לישוב המרוחק כשעה נסיעה דרומה מתל אביב. חברתי עדיין גרה בתל אביב. היא מאד תל אביבית בהוויתה: גרה בלב העניינים וממעטת לצאת מהעיר, למעט ביקורי משפחה. יש לה בן אחד והאמהות שלה מאד טוטאלית.
נוצר מצב שגם בטלפון קשה לי מאד לדבר איתה. כשהיא עם הבן היא לא ממש פנויה ובערבים היא עסוקה (עובדת לפרנסתה על המחשב). אם היא מתקשרת אלי- זה מהדיבורית של האוטו כשהיא בנסיעה. בגלל שרוב הנסיעות שלה הן בתוך תל אביב, אז השיחות הללו הן במרבית המקרים שיחות קצרות. אם אני לא זמינה ולא עונה לה ברגע בו היא מתקשרת, אי אפשר להשיג אותה אחר כך. כשאני מתקשרת אליה היא הרבה פעמים לא עונה וחוזרת אלי רק לאחר מספר ימים.

יחד עם זאת אני מרגישה שהיא כן מאד אוהבת אותי, פשוט האהבה אלי נבלעת אצלה בעוד ים של ענינים.

רציתי להוסיף שתמיד החברות שלנו התאפיינה בכך שאני השקעתי וחיזרתי יותר,
אבל בכל זאת, יש מינימום שלדעתי צריך לעשות. למשל- צריך לבוא לבקר אחרי לידה, לא?

בכלל, בגלל שאני גרה רחוק יחסית אני מרגישה שהקשרים שלי עם החברות מפעם מאד השתנו ואני שואלת את עצמי מה טיבן עכשיו. ביום יום אני נפגשת הרבה יותר עם שכנות וחברות שגרות כאן באזור ואותן פגשתי אחרי שעברתי דירה. את החברות מרחוק אני רואה רק כמה פעמים בשנה, או סביב ארועים משמעותיים כגון לידה וכו'. לכן חשבתי לעצמי שאם גם אחרי לידה לא מגיעים לבקר, אז מה נשאר כבר מהקשר?

מה דעתכן?