על ידי אלון* » 01 יולי 2006, 14:50
תודה לכולם על הברכות והאיחולים! זה מאד מרגש.
שבתי בשביל לעדכן בקורותינו מאז שהלכנו לבית החולים, ולהוסיף לעבודה הנאמנה שעשה הדוד מתל אביב.
שפרה הייתה מוטרדת ממספר דברים: ירידה משמעותית בקצב פעימות הלב של העובר בכל פעם שהיה ציר (זה דבר רגיל, אבל ההשתפרות לאחר מכן לא היתה משביעת רצון), מים דמיים, והתקדמות איטית של הלידה. ההתקדמות האיטית אופיינית לאלה, אבל בשילוב עם הגורמים האחרים זה נראה כאילו נוצר כאן מצב של מצוקה עוברית, כתוצאה מהדילדלות במאגרים של העובר. שפרה הזהירה מראש, וכשהגיע הזמן קיבלה את ההחלטה במהירות: עוברים לבית החולים.
קראתי לאמבולנס להתקרב מהחניה לבית, ומיהרנו לצאת. השארנו את הכל בבית כמו שהיה, הסדיניות עם הדם, הנדנדה, תיק הציוד של שפרה פתוח, ציוד מפוזר. פועה ואמא של אלה סידרו אחרינו, וסגרו. אנחנו כבר היינו באמבולנס בדרכנו לבית החולים. תוך כדי הנסיעה, שפרה מבקשת מנהג האמבולנס חמצן בשביל אלה. אלה מקבלת את הדין בצייתנות, אבל דומעת מתחת למסכה. האמבולנס נוסע במהירות תוך הפעלת סירנות. נהגים מפנים את הדרך, חוצים צמתים באור אדום, לאמבולנס פשוט יש עדיפות, כאילו הוא נוסע על כביש אחר, משלו. בדמיוני עולה לרגע תמונה של הסוסים האגדיים משר הטבעות, דוהרים על מישור אחר, במציאות אחרת.
במהלך הנסיעה, שפרה בודקת את דופק העובר מדי פעם. בין לבין, היא מתארת לאלה מה הולך לקרות כשנגיע לבית החולים: "קודם כל הם ירצו לבדוק מחדש את הכל, יחברו אותך למוניטור, יבדקו באולטרהסאונד. אל תבהלי מזה, זה חלק מהפרוצדורה הקבועה שלהם. כנגיע, אני אבקש חמצן בשבילך, כי נראה שזה עוזר לדופק של העובר." ואז היא פונה אלי, ואומרת: "אני לא אוכל להגיד שם כלום. אבל כנראה יתנו לי להצטרף. אז אם אני דורכת לך על הרגל, תדע שאפשר לחכות עם מה שהם מציעים באותו הרגע. בסדר?" אני מהנהן.
שפרה בודקת את דופק העובר שוב, אבל מתקשה למצוא. מנסה באי-הצלחה עוד מקום, ועוד אחד, ואני מרגיש איך החרדה מתחילה להשתלט עלי. אני מקווה שאלה לא שמה לב, אבל קשה לדעת מתחת למסכה. עוברת דקה לחוצה, ופתאום שומעים דופק. שפרה פולטת אנחה ארוכה. מסתבר שגם היא הייתה מודאגת.
מגיעים לבית החולים, נהג האמבולנס מסיע את אלה על כסא גלגלים פנימה, לכיוון המעליות. הוא מבקש משפרה לרוץ ולהשיג את המעלית. במעלית לקומה 4, מחלקת יולדות. שם ממתין לנו כבר צוות: נעמה ראש המחלקה, דרורה המיילדת שיילדה את תדהר (בננו השני), ורופא. דרורה ושפרה מחליפות שלום-שלום לבבי, מכירות אחת את השניה. שפרה מדווחת לה ולנעמה את התפתחות הלידה עד כה. הן מקשיבות בקשב רב, ואני מרגיש איך חומות ההגנה שבי מתחילות להתרופף ברגיעה. משכיבים את אלה, ובודקים אותה. מחברים למוניטור, בודקים לחץ דם, בודקים באולטרהסאונד. האחות רושמת אותנו במיון באמצעות הטלפון. מצמידים לאלה ולי צמידים מפלסטיק עם פרטיה של אלה. הכל רגוע מאד, מקצועי מאד.
נכנס רופא בכיר, בודק את המוניטור. הוא מוטרד, אבל מבקש את אלה לבדוק אותה וגינלית. אלה מסכימה, והרופא בודק, ומכריז על פתיחה של 5 אצבעות. הוא מוציא את היד, ורואה על הכפפה דם. "מה זה?" הוא שואל בקול רם. מפה הדברים מתחילים לזוז מהר: "אני ממליץ ללכת לניתוח קיסרי." דרורה מיד מתחילה בהכנות. מכניסים לחדר אלונקה על גלגלים. מעבירים את אלה. דרורה נגשת לגלח אותה "בקו הביקיני". הרופא השני שולף טופס ומגיש לאלה לחתום. היד של אלה רועדת, ואני רואה אותה מתחילה לבכות. היא לא מצליחה לכתוב את שם המשפחה. נתקעת אחרי האות הראשונה. הרופא מרגיע אותה: תוכלי להתחרט גם אחרי שחתמת. אבל היא לא מצליחה לזוז.
אני מתייעץ עם שפרה בלחישות, והיא אומרת לי: תלכו עם זה בינתיים, ואז, כשיגמרו את ההכנות תבקשו עוד עשר דקות להמתין, לראות אולי זה מתפתח טוב יותר. אני לוחש את הדברים לאלה, ואומר לה "את לא תצאי מהחדר הזה לפני שתהיי ודאית במאה אחוז שאת רוצה". היא מהנהנת, ומסיימת לחתום לרופא.
ההכנות נמשכות, ואז נגמרות. הרופא הבכיר חוזר לחדר, ואומר "בואו נלך". אני אומר לו "רגע, אנחנו לא בטוחים עדיין שזה מה שאנחנו רוצים." הוא סוף סוף מסתובב אלי, מביט לי בעיניים לראשונה. אני שואל: "במוניטור, לאחר כל האטה, אחרי שהציר עובר, יש השתפרות בדופק, נכון?"
"כן, בהחלט. אבל כל ציר כזה שואב מהמאגרים של העובר. ואלה הולכים ונגמרים. אם הייתה פתיחה של 9-10 אז הייתי מציע להמשיך בלידה רגילה, אבל עם פתיחה של 5 זה עלול לקחת עוד זמן רב, ולא ברור שהמאגרים של העובר יספיקו."
ההסבר הזה, דומה כל כך להסבר של שפרה, מכריע את הכף מבחינתי. אני רוכן לאלה, ולוחש לה: "מה את רוצה לעשות?"
אלה לוחשת: "בסדר, אבל תשאר איתי".
הולכים לחדר ניתוח. אח אחד ואני מסיעים את האלנוקה. אני מתכופף אל אלה ואומר לה: "אני מקווה שיתנו לי להיכנס לחדר הניתוח. אבל אם לא, אז אמתין לך ביציאה." אני רואה אותה דומעת שוב.
בכניסה לאזור חדרי הניתוח, זוג דלתות גדולות, ומאחוריהן, אני רואה כשאחת נפתחת, מסדרון ארוך. אנחנו מתקרבים לדלתות, והאח אומר לי: "כאן אתה צריך לעצור". אני נפרד מאלה, והוא לוקח אותה דרך הדלתות. הדלת מתחילה להסגר, ואני עוד מספיק לראות אותו משאיר אותה במסדרון, ליד אחד החדרים. ליבי יוצא אליה.
פועה הגיעה. נחמד מאד מצידה. היא אחרי לידת בית בלילה, ובכל זאת באה אחרינו. היא ושפרה ואני ממתינים, תוהים האם יעבירו את התינוק דרך חדר ההמתנה, או שישלחו אותו ישירות למחלקת ילודים. אנחנו מסכימים שלא ייתכן שישלחו אותו ישירות. בינתיים אני עושה כמה שיחות טלפון, לעדכן את ההורים של אלה ושלי, וחוטף משהו לאכול.
לפתע אנחנו רואים את הרופא הבכיר חוצה את חדר ההמתנה. אני רץ אחריו, שואל אם הניתוח כבר נגמר. הוא עונה שכן, ושהתינוק במחלקת ילודים. שפרה, פועה ואני רצים למעלית. בקומה 4 רצים לתינוקיה. אני פורץ בדלת, ובפנים ממתין לי קצב אחר: חדר קטן, אחות יושבת רגועה קוראת משהו, שמש משתקפת מהחדרים הסמוכים. אני שואל: "התינוק שלי כבר הגיע? ניתוח קיסרי?"
"כן, הוא כאן, אבל אתה צריך קודם כל להרשם במיון. הנה, קח את הטפסים האלה."
"לא, אני רוצה לראות אותו קודם."
"טוב בסדר, אבל אתה צריך לחתום כאן קודם איזה טיפולים אתה רוצה."
"לא, אני רוצה לראות אותו קודם."
"תראה, אנחנו צריכים לדעת מה אתם רוצים שיעשו לו."
"אני לא רוצה שתעשו לו כלום, אבל קודם כל אני רוצה לראות אותו."
"בסדר, אם לא תרצו לא נעשה לו כלום, אבל אתה צריך לחתום."
"לא הבנת. אני רוצה לראות אותו. הוא כאן בכלל?"
"כן, הוא פה, בחדר הזה." מצביעה על חדר.
אני חולף על פניה, ורואה עריסת תינוקות שקופה מפלסטיק, ריקה. אני מביט מסביב, ולפתע רואה ילד שלי על מגש מתכת, מתחת למנורת חימום. בעליל ילד שלי, אפילו שלא בדיוק תאשור, ולא תדהר, ולא ברוש. אבל ילד שלי לא פחות. אני מוריד חולצה, ולוקח אותו, מניח אותו עלי. אושר צרוף. הגנה.
האחות באה אחרי, מושיטה לי כל מיני ניירות. אומרת כל מיני דברים. אני לוקח את הניירות ושם אותם בצד. מהנהן בלי להבין מה שהיא אומרת. היא באה עוד כמה פעמים, ובסוף מצליח לחדור אלי הרעיון שהיא רוצה שאלך משם, שאני לא יכול להשאר. אני אומר לה: "אין בעיה, אני יכול ללכת, אבל אני לוקח אותו איתי."
"לא, הוא לא יכול לצאת מכאן עד שנעשה שיוך עם האמא."
"אין בעיה, אז אני נשאר."
"לא, אתה לא יכול להשאר כאן, צריכים להגיע תינוקות נוספים."
"אין בעיה, אז אצא איתו."
"לא, זה לא אפשרי, אנחנו צריכים ..."
"...שיוך עם האמא." אני משלים אותה. "כן, הבנתי. אבל אין שום מצב בעולם שאני עוזב אותו עכשיו. את מבינה?"
היא מבינה. היא מפנה אותי לחדר סמוך. שם פועל מזגן, אבל יש שמש נעימה דרך החלון. אני מכבה את המזגן בלי לשאול אף אחד.
שפרה ופועה בינתיים הלכו לאלה. פועה חזרה כעבור כמה זמן, מדווחת שאלה בהתאוששות, ושהיא בסדר. מועקה יורדת ממני. פועה מצלמת את הילד עלי באמצעות הטלפון שלה, והולכת להראות לאלה.
"מה אתה רוצה שנעשה לו? איזה בדיקות, חיסונים?" חוזרת האחות של התינוקיה.
"שום דבר."
היא עוברת איתי על רשימת החיסונים, ובסוף, לאחר התייעצות טלפונית עם שפרה, אני מסכים להזרקת ויטמין K, עקב הלידה הקשה עבורו. לכל השאר אני מאשר בחתימתי שאני מוותר.
דבר אחד הסכמתי: לשקול את הילד, והוא יוצא 3.645 ק"ג. האחות מטפלת בו בעדינות.
שפרה מתקשרת אלי: "אלה עברה למחלקת יולדות. בוא נעשה איחוד משפחות."
אני הולך לאחות, ואומר לה שאלה כבר כאן, במחלקה, ושאפשר לעשות שיוך. היא מסכימה, אבל מבקשת שאשים את הילד בעריסה, כי אסור ללכת איתו עלי. אני מתרצה, ובהזדמנות זו לובש בחזרה את החולצה. האחות נעשית מרוצה שוב -- עכשיו אנחנו שוב נורמליים בעיניה, הולכים בתהלוכה: העריסה בראש, אני לצידה, יד על ראשו של התינוק, ויד שניה אוחזת בידו, והאחות בסוף. אנו חוצים את המסדרון, ואני מאתר את שפרה באחד החדרים. נכנסים לחדר, ואלה שוכבת שם, מסתכלת בתקווה. האחות מוציאה את התינוק מהעריסה מושיטה אותו לעבר אלה. אלה מרימה את ידיה, אבל האחות לא מסכימה לתת לה אותו. קודם כל היא רוצה לעשות שיוך. היא מקריאה את כל פרטי הפתקית שמוצמדת ליד של התינוק, ומשווה את זה לפתקית על היד של אלה: שם האם, מספר תעודת הזהות שלה, שם האב של האם. אלה מרוכזת בדבר אחד בלבד: בתינוק. אפשר להרגיש את הצפיה שלה כמו חוטים עדינים שהולכים ונורים ממנה לעבר התינוק, קושרים אותו, מושכים אותו לעברה. ועוד חוט, ועוד חוט, ועוד חוט, ענן של חוטים, ובסוף התינוק נכנע למשיכה העדינה ויורד לאלה, והיא מחבקת אותו, ובוכה בהתרגשות.
שפרה שמה את התינוק על צידה של אלה, כך שלא ישען לה על הבטן. אלה חושפת פטמה, והתינוק עט עליה כמוצא שלל רב. ויונק. ויונק.
אחר כך שפרה מראה לה עוד תנוחה: מונח על הכתף, עם הראש לעבר הפטמה, והרגליים לצד הראש של אלה. בשביל התינוק זה אותו הדבר: הזדמנות לינוק, והוא עושה את זה בשמחה. אלה מסניפה אותו, מרגישה את חומו לצד ראשה.
אני מצלם אותם ככה, בטלפון של אלה, וזו התמונה הראשונה שלהם. אמא של אלה תגיד לי אחר כך שאלה ממש קרנה בתמונה הזו. ובמציאות כך אכן היה.
תודה לכולם על הברכות והאיחולים! זה מאד מרגש. {@ {@ {@
שבתי בשביל לעדכן בקורותינו מאז שהלכנו לבית החולים, ולהוסיף לעבודה הנאמנה שעשה הדוד מתל אביב.
[hr]
שפרה הייתה מוטרדת ממספר דברים: ירידה משמעותית בקצב פעימות הלב של העובר בכל פעם שהיה ציר (זה דבר רגיל, אבל ההשתפרות לאחר מכן לא היתה משביעת רצון), מים דמיים, והתקדמות איטית של הלידה. ההתקדמות האיטית אופיינית לאלה, אבל בשילוב עם הגורמים האחרים זה נראה כאילו נוצר כאן מצב של מצוקה עוברית, כתוצאה מהדילדלות במאגרים של העובר. שפרה הזהירה מראש, וכשהגיע הזמן קיבלה את ההחלטה במהירות: עוברים לבית החולים.
קראתי לאמבולנס להתקרב מהחניה לבית, ומיהרנו לצאת. השארנו את הכל בבית כמו שהיה, הסדיניות עם הדם, הנדנדה, תיק הציוד של שפרה פתוח, ציוד מפוזר. פועה ואמא של אלה סידרו אחרינו, וסגרו. אנחנו כבר היינו באמבולנס בדרכנו לבית החולים. תוך כדי הנסיעה, שפרה מבקשת מנהג האמבולנס חמצן בשביל אלה. אלה מקבלת את הדין בצייתנות, אבל דומעת מתחת למסכה. האמבולנס נוסע במהירות תוך הפעלת סירנות. נהגים מפנים את הדרך, חוצים צמתים באור אדום, לאמבולנס פשוט יש עדיפות, כאילו הוא נוסע על כביש אחר, משלו. בדמיוני עולה לרגע תמונה של הסוסים האגדיים משר הטבעות, דוהרים על מישור אחר, במציאות אחרת.
במהלך הנסיעה, שפרה בודקת את דופק העובר מדי פעם. בין לבין, היא מתארת לאלה מה הולך לקרות כשנגיע לבית החולים: "קודם כל הם ירצו לבדוק מחדש את הכל, יחברו אותך למוניטור, יבדקו באולטרהסאונד. אל תבהלי מזה, זה חלק מהפרוצדורה הקבועה שלהם. כנגיע, אני אבקש חמצן בשבילך, כי נראה שזה עוזר לדופק של העובר." ואז היא פונה אלי, ואומרת: "אני לא אוכל להגיד שם כלום. אבל כנראה יתנו לי להצטרף. אז אם אני דורכת לך על הרגל, תדע שאפשר לחכות עם מה שהם מציעים באותו הרגע. בסדר?" אני מהנהן.
שפרה בודקת את דופק העובר שוב, אבל מתקשה למצוא. מנסה באי-הצלחה עוד מקום, ועוד אחד, ואני מרגיש איך החרדה מתחילה להשתלט עלי. אני מקווה שאלה לא שמה לב, אבל קשה לדעת מתחת למסכה. עוברת דקה לחוצה, ופתאום שומעים דופק. שפרה פולטת אנחה ארוכה. מסתבר שגם היא הייתה מודאגת.
מגיעים לבית החולים, נהג האמבולנס מסיע את אלה על כסא גלגלים פנימה, לכיוון המעליות. הוא מבקש משפרה לרוץ ולהשיג את המעלית. במעלית לקומה 4, מחלקת יולדות. שם ממתין לנו כבר צוות: נעמה ראש המחלקה, דרורה המיילדת שיילדה את תדהר (בננו השני), ורופא. דרורה ושפרה מחליפות שלום-שלום לבבי, מכירות אחת את השניה. שפרה מדווחת לה ולנעמה את התפתחות הלידה עד כה. הן מקשיבות בקשב רב, ואני מרגיש איך חומות ההגנה שבי מתחילות להתרופף ברגיעה. משכיבים את אלה, ובודקים אותה. מחברים למוניטור, בודקים לחץ דם, בודקים באולטרהסאונד. האחות רושמת אותנו במיון באמצעות הטלפון. מצמידים לאלה ולי צמידים מפלסטיק עם פרטיה של אלה. הכל רגוע מאד, מקצועי מאד.
נכנס רופא בכיר, בודק את המוניטור. הוא מוטרד, אבל מבקש את אלה לבדוק אותה וגינלית. אלה מסכימה, והרופא בודק, ומכריז על פתיחה של 5 אצבעות. הוא מוציא את היד, ורואה על הכפפה דם. "מה זה?" הוא שואל בקול רם. מפה הדברים מתחילים לזוז מהר: "אני ממליץ ללכת לניתוח קיסרי." דרורה מיד מתחילה בהכנות. מכניסים לחדר אלונקה על גלגלים. מעבירים את אלה. דרורה נגשת לגלח אותה "בקו הביקיני". הרופא השני שולף טופס ומגיש לאלה לחתום. היד של אלה רועדת, ואני רואה אותה מתחילה לבכות. היא לא מצליחה לכתוב את שם המשפחה. נתקעת אחרי האות הראשונה. הרופא מרגיע אותה: תוכלי להתחרט גם אחרי שחתמת. אבל היא לא מצליחה לזוז.
אני מתייעץ עם שפרה בלחישות, והיא אומרת לי: תלכו עם זה בינתיים, ואז, כשיגמרו את ההכנות תבקשו עוד עשר דקות להמתין, לראות אולי זה מתפתח טוב יותר. אני לוחש את הדברים לאלה, ואומר לה "את לא תצאי מהחדר הזה לפני שתהיי ודאית במאה אחוז שאת רוצה". היא מהנהנת, ומסיימת לחתום לרופא.
ההכנות נמשכות, ואז נגמרות. הרופא הבכיר חוזר לחדר, ואומר "בואו נלך". אני אומר לו "רגע, אנחנו לא בטוחים עדיין שזה מה שאנחנו רוצים." הוא סוף סוף מסתובב אלי, מביט לי בעיניים לראשונה. אני שואל: "במוניטור, לאחר כל האטה, אחרי שהציר עובר, יש השתפרות בדופק, נכון?"
"כן, בהחלט. אבל כל ציר כזה שואב מהמאגרים של העובר. ואלה הולכים ונגמרים. אם הייתה פתיחה של 9-10 אז הייתי מציע להמשיך בלידה רגילה, אבל עם פתיחה של 5 זה עלול לקחת עוד זמן רב, ולא ברור שהמאגרים של העובר יספיקו."
ההסבר הזה, דומה כל כך להסבר של שפרה, מכריע את הכף מבחינתי. אני רוכן לאלה, ולוחש לה: "מה את רוצה לעשות?"
אלה לוחשת: "בסדר, אבל תשאר איתי".
הולכים לחדר ניתוח. אח אחד ואני מסיעים את האלנוקה. אני מתכופף אל אלה ואומר לה: "אני מקווה שיתנו לי להיכנס לחדר הניתוח. אבל אם לא, אז אמתין לך ביציאה." אני רואה אותה דומעת שוב.
בכניסה לאזור חדרי הניתוח, זוג דלתות גדולות, ומאחוריהן, אני רואה כשאחת נפתחת, מסדרון ארוך. אנחנו מתקרבים לדלתות, והאח אומר לי: "כאן אתה צריך לעצור". אני נפרד מאלה, והוא לוקח אותה דרך הדלתות. הדלת מתחילה להסגר, ואני עוד מספיק לראות אותו משאיר אותה במסדרון, ליד אחד החדרים. ליבי יוצא אליה.
[hr]
פועה הגיעה. נחמד מאד מצידה. היא אחרי לידת בית בלילה, ובכל זאת באה אחרינו. היא ושפרה ואני ממתינים, תוהים האם יעבירו את התינוק דרך חדר ההמתנה, או שישלחו אותו ישירות למחלקת ילודים. אנחנו מסכימים שלא ייתכן שישלחו אותו ישירות. בינתיים אני עושה כמה שיחות טלפון, לעדכן את ההורים של אלה ושלי, וחוטף משהו לאכול.
לפתע אנחנו רואים את הרופא הבכיר חוצה את חדר ההמתנה. אני רץ אחריו, שואל אם הניתוח כבר נגמר. הוא עונה שכן, ושהתינוק במחלקת ילודים. שפרה, פועה ואני רצים למעלית. בקומה 4 רצים לתינוקיה. אני פורץ בדלת, ובפנים ממתין לי קצב אחר: חדר קטן, אחות יושבת רגועה קוראת משהו, שמש משתקפת מהחדרים הסמוכים. אני שואל: "התינוק שלי כבר הגיע? ניתוח קיסרי?"
"כן, הוא כאן, אבל אתה צריך קודם כל להרשם במיון. הנה, קח את הטפסים האלה."
"לא, אני רוצה לראות אותו קודם."
"טוב בסדר, אבל אתה צריך לחתום כאן קודם איזה טיפולים אתה רוצה."
"לא, אני רוצה לראות אותו קודם."
"תראה, אנחנו צריכים לדעת מה אתם רוצים שיעשו לו."
"אני לא רוצה שתעשו לו כלום, אבל קודם כל אני רוצה לראות אותו."
"בסדר, אם לא תרצו לא נעשה לו כלום, אבל אתה צריך לחתום."
"לא הבנת. אני רוצה לראות אותו. הוא כאן בכלל?"
"כן, הוא פה, בחדר הזה." מצביעה על חדר.
אני חולף על פניה, ורואה עריסת תינוקות שקופה מפלסטיק, ריקה. אני מביט מסביב, ולפתע רואה ילד שלי על מגש מתכת, מתחת למנורת חימום. בעליל ילד שלי, אפילו שלא בדיוק תאשור, ולא תדהר, ולא ברוש. אבל ילד שלי לא פחות. אני מוריד חולצה, ולוקח אותו, מניח אותו עלי. אושר צרוף. הגנה.
האחות באה אחרי, מושיטה לי כל מיני ניירות. אומרת כל מיני דברים. אני לוקח את הניירות ושם אותם בצד. מהנהן בלי להבין מה שהיא אומרת. היא באה עוד כמה פעמים, ובסוף מצליח לחדור אלי הרעיון שהיא רוצה שאלך משם, שאני לא יכול להשאר. אני אומר לה: "אין בעיה, אני יכול ללכת, אבל אני לוקח אותו איתי."
"לא, הוא לא יכול לצאת מכאן עד שנעשה שיוך עם האמא."
"אין בעיה, אז אני נשאר."
"לא, אתה לא יכול להשאר כאן, צריכים להגיע תינוקות נוספים."
"אין בעיה, אז אצא איתו."
"לא, זה לא אפשרי, אנחנו צריכים ..."
"...שיוך עם האמא." אני משלים אותה. "כן, הבנתי. אבל אין שום מצב בעולם שאני עוזב אותו עכשיו. את מבינה?"
היא מבינה. היא מפנה אותי לחדר סמוך. שם פועל מזגן, אבל יש שמש נעימה דרך החלון. אני מכבה את המזגן בלי לשאול אף אחד.
שפרה ופועה בינתיים הלכו לאלה. פועה חזרה כעבור כמה זמן, מדווחת שאלה בהתאוששות, ושהיא בסדר. מועקה יורדת ממני. פועה מצלמת את הילד עלי באמצעות הטלפון שלה, והולכת להראות לאלה.
"מה אתה רוצה שנעשה לו? איזה בדיקות, חיסונים?" חוזרת האחות של התינוקיה.
"שום דבר."
היא עוברת איתי על רשימת החיסונים, ובסוף, לאחר התייעצות טלפונית עם שפרה, אני מסכים להזרקת ויטמין K, עקב הלידה הקשה עבורו. לכל השאר אני מאשר בחתימתי שאני מוותר.
דבר אחד הסכמתי: לשקול את הילד, והוא יוצא 3.645 ק"ג. האחות מטפלת בו בעדינות.
[hr]
שפרה מתקשרת אלי: "אלה עברה למחלקת יולדות. בוא נעשה איחוד משפחות."
אני הולך לאחות, ואומר לה שאלה כבר כאן, במחלקה, ושאפשר לעשות שיוך. היא מסכימה, אבל מבקשת שאשים את הילד בעריסה, כי אסור ללכת איתו עלי. אני מתרצה, ובהזדמנות זו לובש בחזרה את החולצה. האחות נעשית מרוצה שוב -- עכשיו אנחנו שוב נורמליים בעיניה, הולכים בתהלוכה: העריסה בראש, אני לצידה, יד על ראשו של התינוק, ויד שניה אוחזת בידו, והאחות בסוף. אנו חוצים את המסדרון, ואני מאתר את שפרה באחד החדרים. נכנסים לחדר, ואלה שוכבת שם, מסתכלת בתקווה. האחות מוציאה את התינוק מהעריסה מושיטה אותו לעבר אלה. אלה מרימה את ידיה, אבל האחות לא מסכימה לתת לה אותו. קודם כל היא רוצה לעשות שיוך. היא מקריאה את כל פרטי הפתקית שמוצמדת ליד של התינוק, ומשווה את זה לפתקית על היד של אלה: שם האם, מספר תעודת הזהות שלה, שם האב של האם. אלה מרוכזת בדבר אחד בלבד: בתינוק. אפשר להרגיש את הצפיה שלה כמו חוטים עדינים שהולכים ונורים ממנה לעבר התינוק, קושרים אותו, מושכים אותו לעברה. ועוד חוט, ועוד חוט, ועוד חוט, ענן של חוטים, ובסוף התינוק נכנע למשיכה העדינה ויורד לאלה, והיא מחבקת אותו, ובוכה בהתרגשות.
שפרה שמה את התינוק על צידה של אלה, כך שלא ישען לה על הבטן. אלה חושפת פטמה, והתינוק עט עליה כמוצא שלל רב. ויונק. ויונק.
אחר כך שפרה מראה לה עוד תנוחה: מונח על הכתף, עם הראש לעבר הפטמה, והרגליים לצד הראש של אלה. בשביל התינוק זה אותו הדבר: הזדמנות לינוק, והוא עושה את זה בשמחה. אלה מסניפה אותו, מרגישה את חומו לצד ראשה.
אני מצלם אותם ככה, בטלפון של אלה, וזו התמונה הראשונה שלהם. אמא של אלה תגיד לי אחר כך שאלה ממש קרנה בתמונה הזו. ובמציאות כך אכן היה.