התלבטתי הרבה אם בכלל לכתוב את הביקור הזה.
הרי כבר כתבתי הכל בביקור בקודם.
ואולי אני בכלל לא צריכה לכתוב הפעם?
בקיצור, החזקתי מעמד שבוע בדיוק! כשבכל יום אני כותבת לי בראש קטעים שלמים שלא נכתבו מעולם.
ואז הבנתי שאולי הכתיבה תעזור לי לעבד את החוויות ואת הרגשות שחולפים בתוכי בזמן הזה. הזמן הקצוב והיקר הזה שאני מבלה כאן, תרתי משמע.
היגענו לפני שבוע בדיוק. נחתנו בשעה שבע בבוקר ,אחרי לילה ארוך ומתיש (אבל שווה!
).
פתאום אתמול הבנתי שעבר שבוע מאז שהיגענו. כבר שבוע! איך? איך נעלם לי שבוע שלם?
איפה הייתי? לא הספקתי כלום! רק היגעתי! שמישהו יעצור את הזמן!!!
עכשיו אני מתחילה לצאת מההלם. רוצה לחוות את הכל במלואו. מרגישה שהכל עובר לידי. אבל זה לא אמור להיות כך! אני אמורה להיות נוכחת, לטעום מכל מה שמוצע לי כאן, כל מה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.
כבר נפגשנו עם כמה חברים.
כל מפגש הוא מרגש מאוד. חיבוקים ודמעות (שלי בעיקר), דפיקות לב מואצות, ודיבורים, דיבורים, דיבורים. רוצה לשמוע הכל, מה קורה ומה קרה למי וכמה ולמה.
רוצה ךספר הכל, מה קורה ומה קרה למי וכמה ולמה. רוצה להביט בכולם טוב טוב, שתישאר לי בראש תמונה ברורה , זיכרון חי.
רוצה להישאר עוד ועוד, אבל הזמן אינו חס.
ניכנסנו לסופר בחצור הגלילית. כולה חצור הגלילית (בלי להעליב,כמובן), האמא של הפרובינציות, ונידהמנו. יש הכל מהכל ,בכל הצבעים והטעמים שרק אפשר לחלום עליהם. שפע בלתי יתואר.
אתם בודאי מגחכים לעצמכם, אבל אחרי שגרים במקום כמו דאר-א-סאלם, שהוא מדבר צרכני יבש וצחיח, אפילו הסופר בחצור הגלילית הוא מדהים ומלא כל טוב!
כשחיפשתי מרכך שיער, שזה דבר אלמנטרי לכל הדיעות, עברתי בכמה חנויות עד שמצעתי משהו, וגם אז, היה רק סוג אחד! וכאן, עשרות, מכל הסוגים והצבעים והריחות. כנ"ל עם שמפו, גבינות, לחם,שוקולדים, ועוד ועוד. והכל במחירים סבירים ונוחים!!
הלואי ויוכלתי לקחת איתי את כל הסופר...
ומה אני מרגישה? קשה לי להגדיר.
אני שמחה עד כלות, אני חרדה עד דיכאון, אני מאושרת ואני עצובה.
אני מרגישה בבית. מרגישה את האדמה תחת רגלי, את השורשים שלי עמוק בתוכה. מרגישה שייכת.
אין לי מושג איך אני חוזרת לטנזניה בעוד שלושה שבועות.
התלבטתי הרבה אם בכלל לכתוב את הביקור הזה.
הרי כבר כתבתי הכל בביקור בקודם.
ואולי אני בכלל לא צריכה לכתוב הפעם?
בקיצור, החזקתי מעמד שבוע בדיוק! כשבכל יום אני כותבת לי בראש קטעים שלמים שלא נכתבו מעולם.
ואז הבנתי שאולי הכתיבה תעזור לי לעבד את החוויות ואת הרגשות שחולפים בתוכי בזמן הזה. הזמן הקצוב והיקר הזה שאני מבלה כאן, תרתי משמע.
היגענו לפני שבוע בדיוק. נחתנו בשעה שבע בבוקר ,אחרי לילה ארוך ומתיש (אבל שווה! ;-) ).
פתאום אתמול הבנתי שעבר שבוע מאז שהיגענו. כבר שבוע! איך? איך נעלם לי שבוע שלם?
איפה הייתי? לא הספקתי כלום! רק היגעתי! שמישהו יעצור את הזמן!!!
עכשיו אני מתחילה לצאת מההלם. רוצה לחוות את הכל במלואו. מרגישה שהכל עובר לידי. אבל זה לא אמור להיות כך! אני אמורה להיות נוכחת, לטעום מכל מה שמוצע לי כאן, כל מה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.
כבר נפגשנו עם כמה חברים.
כל מפגש הוא מרגש מאוד. חיבוקים ודמעות (שלי בעיקר), דפיקות לב מואצות, ודיבורים, דיבורים, דיבורים. רוצה לשמוע הכל, מה קורה ומה קרה למי וכמה ולמה.
רוצה ךספר הכל, מה קורה ומה קרה למי וכמה ולמה. רוצה להביט בכולם טוב טוב, שתישאר לי בראש תמונה ברורה , זיכרון חי.
רוצה להישאר עוד ועוד, אבל הזמן אינו חס.
ניכנסנו לסופר בחצור הגלילית. כולה חצור הגלילית (בלי להעליב,כמובן), האמא של הפרובינציות, ונידהמנו. יש הכל מהכל ,בכל הצבעים והטעמים שרק אפשר לחלום עליהם. שפע בלתי יתואר.
אתם בודאי מגחכים לעצמכם, אבל אחרי שגרים במקום כמו דאר-א-סאלם, שהוא מדבר צרכני יבש וצחיח, אפילו הסופר בחצור הגלילית הוא מדהים ומלא כל טוב!
כשחיפשתי מרכך שיער, שזה דבר אלמנטרי לכל הדיעות, עברתי בכמה חנויות עד שמצעתי משהו, וגם אז, היה רק סוג אחד! וכאן, עשרות, מכל הסוגים והצבעים והריחות. כנ"ל עם שמפו, גבינות, לחם,שוקולדים, ועוד ועוד. והכל במחירים סבירים ונוחים!!
הלואי ויוכלתי לקחת איתי את כל הסופר...
ומה אני מרגישה? קשה לי להגדיר.
אני שמחה עד כלות, אני חרדה עד דיכאון, אני מאושרת ואני עצובה.
אני מרגישה בבית. מרגישה את האדמה תחת רגלי, את השורשים שלי עמוק בתוכה. מרגישה שייכת.
אין לי מושג איך אני חוזרת לטנזניה בעוד שלושה שבועות.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.