על ידי ציפורי* » 02 יולי 2015, 17:19
(אל בית הספר התיכון. זה אמור היה להיות שם הדף, אבל הוא נראה לי ארוך מדי. ועכשיו זה דווקא מוצא חן בעיני ככה- בחלומי חזרתי. אולי אחזור כאן לעוד מקומות בזמן?)
הרצון לכתוב כאן עלה במסיבת סיום של הבנות שלי (גמרו כתה ז' ו-י'). הרגשתי את מה שאני מרגישה בכל שנה במסיבת הסיום- רגש חזק שאני לא יודעת לקרוא לו בשם, אבל יודעת שהוא מציף, ממלא את כולי. הפעם עלתה גם מחשבה- שיש שם משהו שקשור לתקופת גיל ההתבגרות שעדיין לא פתור.
אחד הכלים שהכי עוזרים לי לרפא דברים הוא הכתיבה. אז אני כותבת.
דף בלוג
ומתחילה דווקא מהסוף, ממסיבת הסיום האחרונה בהחלט של י"ב-
חיכיתי למסיבת הסיום במשך שנים ובסופו של דבר המסיבה עצמה נבלעה בתוך בליל של רגשות ועניינים שצריך היה לטפל בהם ובגרויות וחזרות להצגה.
אני נזכרת במבוכה שלי כשהופעתי על הבמה וידעתי ששי (החבר שלי) וכל החבר'ה שלו מסתכלים.
רציתי ולא רציתי שיסתכלו, וקיוויתי שהצלחתי להרשים אותם איכשהוא, למרות שעודף המודעות שלי לעיניהם הבוחנות גרמה לי לוותר על רוב התפקידים השווים ולהחביא את עצמי בתפקידים שוליים שלא ימשכו תשומת לב רבה מדי, ואז להתחרט בערב ההצגה, כשתפסתי פתאום שלמרות שכתבתי חלק גדול מההצגה, אני לא ממש מופיעה בה, ובקושי אמרתי מילה או שתיים על הבמה.
כך קרה עם רוב הדברים.
כתבתי קטע לספר מחזור, אבל לא חתמתי עליו בשמי, ורק אחרי שהספר כבר הודפס ראיתי שמישהו הוסיף את ראשי התיבות של שמי, כמין רמז לכינוי שבו היו מכנים אותי אז. זו הייתה יעל שעשתה את זה, מי שהייתה אז החברה הכי טובה שלי, ולמרות שהכוונה שלה הייתה טובה זה עיצבן אותי, כי לא רציתי שיידעו שזו אני, ויחד עם זאת רציתי שיידעו, וראשי התיבות היו מין באמצע מרגיז.
והיה כל עניין השמלה, שנסעתי לחפש בתל אביב, בדיזינגוף סנטר. הסתובבתי שם יום שלם עם יעל ובסוף קניתי חצאית קצרה בצבע פשתן וחולצה לבנה. כשהגעתי הביתה גיליתי שאני שונאת את שניהם, ועכשיו אני מבינה שגם הבגדים האלה היו נסיון כושל להתחבא ולבלוט באותו זמן. כנראה קיוויתי בסתר שרגליי החשופות יפצו על החולצה שהייתה גדולה מדי ועל גזרת השק של החצאית (קראו לזה חצאית בּלֹון, עוד מפגע אופנתי מהאייטיז).
בכל אופן, זה מה שקניתי ועם זה הלכתי למסיבה, וממילא כמעט לא לבשתי את זה כי מיד אחרי הטקס וחלוקת התעודות בכיתות הלכתי להחליף בגדים להצגה.
את כל זה בכלל לא זכרתי. בכל זה אני נזכרת עכשיו. הבגדים האלה שלבשתי, ההצגה, החיוך הכבוש בתמונת המחזור. הכל היה כל כך עצור, כל כך אסור בתוכי.
לא נתתי לעצמי שום מתנה. לא פירגנתי לעצמי שום הישג, שום הנאה מכל הדברים שאהבתי כל כך לעשות.
ואפילו לא התאבלתי על כל זה מעולם. זה פשוט חלף, נשכח, נבלע בתוך בליל של דברים אחרים שאני לא ממש זוכרת- חופש גדול הכי גדול, הנסיעה עם שי לקיבוץ בצפון, שם אחיו הגדול היה בגרעין. סידרו לנו חדר ועבודה ובמשך שבוע חיינו שם ביחד, בבקרים עבדנו ואחר הצהריים טיילנו והתגלגלנו על ערימת הכותנה וצילמנו זה את זו ובלילות שכבנו וזה לא היה כל כך כיף כי זה אף פעם לא היה כיף אתו.
ואז הגיוס של שי שהגיע נורא מהר, הנסיעה אתו ללשכת הגיוס והפחד מהגעגועים אליו והפחד האחר, הסודי, שלא אתגעגע.
והחיים החדשים שנהיו לי בחודשים שעד הגיוס, חיים נפרדים וסודיים שהייתי בהם לבד. לאט לאט כולם התגייסו, לראשונה מזה חודשים ואולי שנים הייתי לבד, והייתה לי שגרה והרווחתי כסף משתי עבודות והכרתי אנשים חדשים, שונים מאוד מהחבר'ה מבית ספר- מיכאלה אורן, עורכת הדין שעבדתי אצלה בשליחויות, ושתי המזכירות שלה, דיצה ושולי. אתי, המלצרית במסעדה שהייתה אם חד הורית.
היה לי פתאום המון זמן של שקט ולבד, המון זמן להתבונן ולהקשיב, ולאט לאט מצאתי שוב את עצמי
ואז התגייסתי לצבא.
(אל בית הספר התיכון. זה אמור היה להיות שם הדף, אבל הוא נראה לי ארוך מדי. ועכשיו זה דווקא מוצא חן בעיני ככה- בחלומי חזרתי. אולי אחזור כאן לעוד מקומות בזמן?)
הרצון לכתוב כאן עלה במסיבת סיום של הבנות שלי (גמרו כתה ז' ו-י'). הרגשתי את מה שאני מרגישה בכל שנה במסיבת הסיום- רגש חזק שאני לא יודעת לקרוא לו בשם, אבל יודעת שהוא מציף, ממלא את כולי. הפעם עלתה גם מחשבה- שיש שם משהו שקשור לתקופת גיל ההתבגרות שעדיין לא פתור.
אחד הכלים שהכי עוזרים לי לרפא דברים הוא הכתיבה. אז אני כותבת.
[po]דף בלוג[/po]
ומתחילה דווקא מהסוף, ממסיבת הסיום האחרונה בהחלט של י"ב-
חיכיתי למסיבת הסיום במשך שנים ובסופו של דבר המסיבה עצמה נבלעה בתוך בליל של רגשות ועניינים שצריך היה לטפל בהם ובגרויות וחזרות להצגה.
אני נזכרת במבוכה שלי כשהופעתי על הבמה וידעתי ששי (החבר שלי) וכל החבר'ה שלו מסתכלים.
רציתי ולא רציתי שיסתכלו, וקיוויתי שהצלחתי להרשים אותם איכשהוא, למרות שעודף המודעות שלי לעיניהם הבוחנות גרמה לי לוותר על רוב התפקידים השווים ולהחביא את עצמי בתפקידים שוליים שלא ימשכו תשומת לב רבה מדי, ואז להתחרט בערב ההצגה, כשתפסתי פתאום שלמרות שכתבתי חלק גדול מההצגה, אני לא ממש מופיעה בה, ובקושי אמרתי מילה או שתיים על הבמה.
כך קרה עם רוב הדברים.
כתבתי קטע לספר מחזור, אבל לא חתמתי עליו בשמי, ורק אחרי שהספר כבר הודפס ראיתי שמישהו הוסיף את ראשי התיבות של שמי, כמין רמז לכינוי שבו היו מכנים אותי אז. זו הייתה יעל שעשתה את זה, מי שהייתה אז החברה הכי טובה שלי, ולמרות שהכוונה שלה הייתה טובה זה עיצבן אותי, כי לא רציתי שיידעו שזו אני, ויחד עם זאת רציתי שיידעו, וראשי התיבות היו מין באמצע מרגיז.
והיה כל עניין השמלה, שנסעתי לחפש בתל אביב, בדיזינגוף סנטר. הסתובבתי שם יום שלם עם יעל ובסוף קניתי חצאית קצרה בצבע פשתן וחולצה לבנה. כשהגעתי הביתה גיליתי שאני שונאת את שניהם, ועכשיו אני מבינה שגם הבגדים האלה היו נסיון כושל להתחבא ולבלוט באותו זמן. כנראה קיוויתי בסתר שרגליי החשופות יפצו על החולצה שהייתה גדולה מדי ועל גזרת השק של החצאית (קראו לזה חצאית בּלֹון, עוד מפגע אופנתי מהאייטיז).
בכל אופן, זה מה שקניתי ועם זה הלכתי למסיבה, וממילא כמעט לא לבשתי את זה כי מיד אחרי הטקס וחלוקת התעודות בכיתות הלכתי להחליף בגדים להצגה.
את כל זה בכלל לא זכרתי. בכל זה אני נזכרת עכשיו. הבגדים האלה שלבשתי, ההצגה, החיוך הכבוש בתמונת המחזור. הכל היה כל כך עצור, כל כך אסור בתוכי.
לא נתתי לעצמי שום מתנה. לא פירגנתי לעצמי שום הישג, שום הנאה מכל הדברים שאהבתי כל כך לעשות.
ואפילו לא התאבלתי על כל זה מעולם. זה פשוט חלף, נשכח, נבלע בתוך בליל של דברים אחרים שאני לא ממש זוכרת- חופש גדול הכי גדול, הנסיעה עם שי לקיבוץ בצפון, שם אחיו הגדול היה בגרעין. סידרו לנו חדר ועבודה ובמשך שבוע חיינו שם ביחד, בבקרים עבדנו ואחר הצהריים טיילנו והתגלגלנו על ערימת הכותנה וצילמנו זה את זו ובלילות שכבנו וזה לא היה כל כך כיף כי זה אף פעם לא היה כיף אתו.
ואז הגיוס של שי שהגיע נורא מהר, הנסיעה אתו ללשכת הגיוס והפחד מהגעגועים אליו והפחד האחר, הסודי, שלא אתגעגע.
והחיים החדשים שנהיו לי בחודשים שעד הגיוס, חיים נפרדים וסודיים שהייתי בהם לבד. לאט לאט כולם התגייסו, לראשונה מזה חודשים ואולי שנים הייתי לבד, והייתה לי שגרה והרווחתי כסף משתי עבודות והכרתי אנשים חדשים, שונים מאוד מהחבר'ה מבית ספר- מיכאלה אורן, עורכת הדין שעבדתי אצלה בשליחויות, ושתי המזכירות שלה, דיצה ושולי. אתי, המלצרית במסעדה שהייתה אם חד הורית.
היה לי פתאום המון זמן של שקט ולבד, המון זמן להתבונן ולהקשיב, ולאט לאט מצאתי שוב את עצמי
ואז התגייסתי לצבא.