כלומר נדחפים לעניין לא להם
לא בטוחה שהבנתי למה התכוונת.
כשפתחתי את הדף עיניינו אותי התגובות על השם עצמו. במהלך הימים, מצאתי עצמי מתחזקת ונחלשת לסירוגין בעקבות מה שכותבים כאן אנשים וכשמישהי כותבת שהשם יפה אבל ההתלבטות והחשש שלי מהתגובות היא היא העיניין ויתכן שאף הסיבה שלא לקרוא לו כך - אני חושבת על זה.
זה כמו נושא לידת הבית בשבילי - אני מאוד מאמינה בללדת בבית אבל כל עוד אצלי קיים החשש הפרטי שלי ומקנן בי ומכניס פחדים שעשויים להפריע בלידה עצמה : לא בטוח שזהו הדבר הנכון עבורי.
כאן זה יותר מהותי לי לוודא שאני עושה את הדבר הנכון בעבורו כפי שנדמה לי. לכן הבירור הקהילתי...
רצוני בהחלט מבוסס על תחושת בטן חזקה ועל כך שהשם פשוט הגיע אלי - לא מספרים או מילונים, ולא מאחרים. והוא ממלא אותי בתחושת חום, אהבה ואימהיות.
זה נשמע מספיק להיותו שם "ראוי" וש"מותר" לנו לקרוא לו כך ואני לא חושבת שקיים שם שאינו כזה.
לתחושתי זה דורש בדיקה מהסוג שאני עושה, מהסיבה שלרוב הבחירות שלי שנובעות מתחושת בטן קשורות יותר אלי ולגורלי מאשר לתוית שמישהו אחר יסתובב איתה.אפשר יהיה לשאול אותו כשזה כבר יהיה חלק מאוד אינטגרלי ממנו ומתדמיתו בעולם(תפישתו שלו את עצמו ושל אחרים אותו).
ישנם ימים שזה מרגיש לי פשוט יותר, היום זו כנראה העייפות (ולמי ששאלה - הוא יוולד בעוד כחודשיים)
אבל אני עדיין מאוהבת בשם ובכך שזה יהיה השם של בני.
לא הגבתי לכל הכותבות(סליחה צוויליך אבל אתה במיעוט ...) אבל קוראת את כל מה שנכתב ונהנית מהדיון(ממש עוזר להעביר את השליש האחרון
) ולא מצליחה שלא לעשות השלכה לתחומים אחרים בחיי בהקשר של "מה יגידו" . אמנם זה יהיה בעתיד עליו, אבל זה עובר קודם דרכי, ומוטב לי ולו ששמו יוענק לו בלי כל חשש עד כמה שאפשר (אני לא כזאת "רוחנית" אבל מה שכתבו כאן בהקשר הזה מדבר אלי)
למרות שכמו שכתבה אהבת חששות הם לגיטמיים - לפני שהתקבלה ההחלטה שלא למול את בננו הראשון בהחלט חששתי, היום אני מאוד מאוד מאוד שלמה ולא מבינה איך חשבתי שאפשר אחרת.