האמא מבינה בתת מודע שההיפרדות מהילד בגן היא תחילתו של תהליך ארוך בסופו הילד יהפוך לבוגר עצמאי ולא קל לה עם הידיעה הזו. הילד חש את האמא ומתחיל לבכות.
אוי, אני כל כך לא מסכימה עם זה.
אני כן מסכימה שאם לך, האם, רע עם הגן, אפילו קצת, הילד יקלוט את זה ויוסיף את זה לתגובה שלו.
אבל מה הקשר לתהליך ארוך טווח? אני לא שלמה עם זה שאני שולחת את דניאל לגן, וזה לחלוטין לא בגלל "התהליך של העצמאות" אלא להיפך: כי בגילו (שנה וחצי) תהליך העצמאות הזה רק התחיל, ואני מקפיצה עליו שלב מתקדם בהרבה כשזה עדיין לא מתאים לו.
תאמיני לי, מאוד טוב לי עם גילויים
אמיתיים של עצמאות, אצל התינוק שלי (מנסה לאכול לבד עם מזלג, מנסה לסחוט את החיתולים שלו, מתרחק ממני בגן השעשועים בלי לסובב את הראש, מנסה ללכת בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו אמורים ללכת בו, מוריד בעצמו את המים בשירותים, אומר לי בעצמו מתי הוא צריך פיפי...). זו חווייה נפלאה, להתבונן בו כובש עוד ועוד שטחים לעצמו.
אבל אין שום קשר בין כל זה לבין ניתוק מלאכותי מהאם.
(תחסכי לי את הנאום על למה אני בכל זאת שולחת אותו לשם ואיך אני חיה עם זה כמעט לגמרי בשלום. זה לא מה שאת צריכה לשמוע עכשיו
)
בקשר לחברת ילדים:
אני לא יודעת מה המצב בארץ, אבל פה (אוסטרליה) אנחנו נפגשים עם אמהות וילדים, לפחות פעמיים בשבוע.
בימים שבהם אני אתו (שלושה ימים בשבוע) אני חייבת תכנית פעולה כלשהי, והוא חייב לצאת מהבית.
יש קבוצות לאמהות, ויש פעילויות לאמהות וילדים.
ואני רואה כמה הילד לוקח מזה, כמה הוא מפיק. וכמה משחק עם עוד שני ילדים זה הרבה. הרבה חברה, הרבה אינטראקציה.
מה זה חשוב אם יש או אין עוד עשרה ילדים ברקע, נוסף על השניים שבאינטראקציה ישירה?
בגן יש הרבה ילדים ברקע. אבל ממילא אני לא מכירה ילד או מבוגר שיכול לשחק עם עשרה אנשים בוזמנית. ממילא המפגשים המשמעותיים בין בני אדם מצומצמים יותר. אחד על אחד, שיחה קבוצתית של שלושה-ארבעה, זה הגבול שלנו.
אז מה היתרון הגדול של הגן על פני מפגשים מצומצמים?
כשהם קורים, כמובן. אם הם לא קורים - קשה מאוד. בסוף השנה שעברה הרגשתי בהחלט את המועקה הנוראה כשכולם יצאו לחופש, נסעו מהעיר ולא היו לי מספיק מפגשים במהלך השבוע. זה למעשה מה שדחף אותי לחזור לעבוד.
אילו הייתי נשארת אתו כל הזמן, הייתי צריכה לפחות שלושה דברים כלשהם (מפגשים, פעילויות, אפילו עם רק חברה אחת או ללכת להורים שלי או משהו כזה) בשבוע, שיהוו בשבילי חברה ידידותית ובשבילו מרחב משחק ועניין. כשרצוי מאוד ששניים מתוכם קבועים, כך שלא יהיה צריך ליזום מפגש כל פעם מחדש. שאני אדע שיש לי את האופציה, יש לי לאן ללכת בלי להרים סבב טלפונים שאולי יצליחו ואולי לא.
[u]האמא מבינה בתת מודע שההיפרדות מהילד בגן היא תחילתו של תהליך ארוך בסופו הילד יהפוך לבוגר עצמאי ולא קל לה עם הידיעה הזו. הילד חש את האמא ומתחיל לבכות.[/u]
אוי, אני כל כך לא מסכימה עם זה.
אני כן מסכימה שאם לך, האם, רע עם הגן, אפילו קצת, הילד יקלוט את זה ויוסיף את זה לתגובה שלו.
אבל מה הקשר לתהליך ארוך טווח? אני לא שלמה עם זה שאני שולחת את דניאל לגן, וזה לחלוטין לא בגלל "התהליך של העצמאות" אלא להיפך: כי בגילו (שנה וחצי) תהליך העצמאות הזה רק התחיל, ואני מקפיצה עליו שלב מתקדם בהרבה כשזה עדיין לא מתאים לו.
תאמיני לי, מאוד טוב לי עם גילויים [b]אמיתיים[/b] של עצמאות, אצל התינוק שלי (מנסה לאכול לבד עם מזלג, מנסה לסחוט את החיתולים שלו, מתרחק ממני בגן השעשועים בלי לסובב את הראש, מנסה ללכת בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו אמורים ללכת בו, מוריד בעצמו את המים בשירותים, אומר לי בעצמו מתי הוא צריך פיפי...). זו חווייה נפלאה, להתבונן בו כובש עוד ועוד שטחים לעצמו.
אבל אין שום קשר בין כל זה לבין ניתוק מלאכותי מהאם.
(תחסכי לי את הנאום על למה אני בכל זאת שולחת אותו לשם ואיך אני חיה עם זה כמעט לגמרי בשלום. זה לא מה שאת צריכה לשמוע עכשיו (()))
בקשר לחברת ילדים:
אני לא יודעת מה המצב בארץ, אבל פה (אוסטרליה) אנחנו נפגשים עם אמהות וילדים, לפחות פעמיים בשבוע.
בימים שבהם אני אתו (שלושה ימים בשבוע) אני חייבת תכנית פעולה כלשהי, והוא חייב לצאת מהבית.
יש קבוצות לאמהות, ויש פעילויות לאמהות וילדים.
ואני רואה כמה הילד לוקח מזה, כמה הוא מפיק. וכמה משחק עם עוד שני ילדים זה הרבה. הרבה חברה, הרבה אינטראקציה.
מה זה חשוב אם יש או אין עוד עשרה ילדים ברקע, נוסף על השניים שבאינטראקציה ישירה?
בגן יש הרבה ילדים ברקע. אבל ממילא אני לא מכירה ילד או מבוגר שיכול לשחק עם עשרה אנשים בוזמנית. ממילא המפגשים המשמעותיים בין בני אדם מצומצמים יותר. אחד על אחד, שיחה קבוצתית של שלושה-ארבעה, זה הגבול שלנו.
אז מה היתרון הגדול של הגן על פני מפגשים מצומצמים?
כשהם קורים, כמובן. אם הם לא קורים - קשה מאוד. בסוף השנה שעברה הרגשתי בהחלט את המועקה הנוראה כשכולם יצאו לחופש, נסעו מהעיר ולא היו לי מספיק מפגשים במהלך השבוע. זה למעשה מה שדחף אותי לחזור לעבוד.
אילו הייתי נשארת אתו כל הזמן, הייתי צריכה לפחות שלושה דברים כלשהם (מפגשים, פעילויות, אפילו עם רק חברה אחת או ללכת להורים שלי או משהו כזה) בשבוע, שיהוו בשבילי חברה ידידותית ובשבילו מרחב משחק ועניין. כשרצוי מאוד ששניים מתוכם קבועים, כך שלא יהיה צריך ליזום מפגש כל פעם מחדש. שאני אדע שיש לי את האופציה, יש לי לאן ללכת בלי להרים סבב טלפונים שאולי יצליחו ואולי לא.