אוףףףףף. הכל כל כך מכביד עכשיו.
היחסים ביני לבן זוגי לא משהו.
בנסיון להתעודד קראתי ב הבעל_
שבתמונה המשפחתית ומהר מאוד שוב עלו דמעות בעיני. זה קורה המון בזמן האחרון, איך שהוא אנחנו רק רבים בזמן האחרון וכמעט ואין לנו תקשורת טובה. רוב הזמן עול הגידול הילדים עלי או לפחות הקטעים של משמעת/ עמידה בזמנים: אני משקימה אותם בבוקר (גם אם אני צריכה לצאת מוקדם לעבודה) והוא ממשיך לישון, משכיבה לישון, אחראית בלעדית לסידור ואירגון הבית וגם אם שנינו נמצאים בבית אחה"צ הוא נדבק למחשב ונמצא- נעדר בבית.
בבקרים האחרונים הם קצת הטריפו אותי, שניהם מתעוררים בבכי ורוצים פינוק (הגדול- להתקרבל על ברכי ולהתעורר לאט והקטנה צורחת שהיא רוצה רק על הידיים או שלפחות אחיה ל יהיה שם.) יוצא שאני מנסה לג'נגל בינהם ולהרגיע אותם וגם להתעורר בעצמי. במקרה הטוב הוא פוקח חצי עין ושואל "נכון שאת מסתדרת איתם? אני צריך עוד חצי שעה שינה" וכמובן שאני מוותרת לו ופתאום שמה לב לשעה ומתחילה להלחץ להלחיץ אותם וכשהם לא מקשיבים לי גם מתחילה לכעוס ולצעוק. וכמובן כועסת עליו גם שהוא משאיר לי את כל ההתארגנות הזו-
ואחרי שאני מפזרת אותם בגנים, מתחילה לבכות על איזו אמא עיומה אני וכמה שאני שונאת את המצב המבאס הזה ואיך כשהבוקר מתחיל בבכי כל היום שלי ממשיך מנחוס.
אבל הילדים זה רק הסימפטום, הם משקפים את מה שקורה בינינו. חוסר השקט שלהם נובע מהמתיחות בינינו.
לפני יומיים בן זוגי נשאר עם הילדים כל אחה"צ, אני חזרתי מאוחר מהעבודה (למרות שאני משתדלת לא לעשות זאת ) ומוצאת את הקטנה בוכה מרה, הגדול דבוק לטלויזיה ואבא יושב מקלף מלפפון.
כשהיא בוכה הוא באופן עקבי מסרב להרימה ופשוט מתעלם ממנה. אני רק נכנסתי ושאלתי אותה מה קרה? בן זוגי מיד נעלב ,"למה את חושבת שצריך לקרות משהו, היא סתם בוכה". ואז איך שהוא יצא שהוא מבקר אותי על כל החינוך (הרע והמפנק) שלי . ומאוחר יותר כשהדמעות עולות שוב בעיני ( בכל זאת הורמונים של הריון וכי מאוד רציתי לשתף אותו באיזה יום מרגיז היה לי) הוא יורה לעברי שזה מה שאני מלמדת אותם, לפתור כל דבר בבכי.
בן זוגי לא מסוגל לבכות בעצמו וכשהוא שומע בכי של מישהו אחר הוא בעיקר מסתגר ונאטם. הוא רואה בבכי סחתנות רגשית.
זה לא שאני מנסה להשיג משהו ובוכה בכוונה, רק שלפעמים אני מאוד עצובה וכן אני זקוקה לחיבוק, התענינות בי. שיקשיב לי .הוא כל כך קר לפעמים שזה כואב.
בהריון הזה יותר מהקודמים אני צריכה את הקירבה שלו והוא רק יותר ויותר מתרחק. ועוד פחות מזה מתענין בהריון , הוא כבר אמר לי שעכשיו הוא לא צריך לבוא איתי לאף בדיקה- כי זה לא פעם ראשונה...
אוףףףףףףף
לא כל כך יודעת איך לשקם את המצב. בטח הוא רואה את הדברים אחרת . אין לי את הכוחות כרגע להיות זו שמתחננת שידבר איתי, ולמצא את עצמי שוב מתנצלת על דברים שלא עשיתי , הוא אף פעם לא מתנצל או בודק את עצמו, תמיד הוא הנפגע וכשהוא נעלב הוא מתכנס בעצמו ומתעלם מקיומי, אנחנו מדברים דרך הילדים.
אוףףףףף. הכל כל כך מכביד עכשיו.
היחסים ביני לבן זוגי לא משהו.
בנסיון להתעודד קראתי ב הבעל_ [po]שבתמונה המשפחתית[/po] ומהר מאוד שוב עלו דמעות בעיני. זה קורה המון בזמן האחרון, איך שהוא אנחנו רק רבים בזמן האחרון וכמעט ואין לנו תקשורת טובה. רוב הזמן עול הגידול הילדים עלי או לפחות הקטעים של משמעת/ עמידה בזמנים: אני משקימה אותם בבוקר (גם אם אני צריכה לצאת מוקדם לעבודה) והוא ממשיך לישון, משכיבה לישון, אחראית בלעדית לסידור ואירגון הבית וגם אם שנינו נמצאים בבית אחה"צ הוא נדבק למחשב ונמצא- נעדר בבית.
בבקרים האחרונים הם קצת הטריפו אותי, שניהם מתעוררים בבכי ורוצים פינוק (הגדול- להתקרבל על ברכי ולהתעורר לאט והקטנה צורחת שהיא רוצה רק על הידיים או שלפחות אחיה ל יהיה שם.) יוצא שאני מנסה לג'נגל בינהם ולהרגיע אותם וגם להתעורר בעצמי. במקרה הטוב הוא פוקח חצי עין ושואל "נכון שאת מסתדרת איתם? אני צריך עוד חצי שעה שינה" וכמובן שאני מוותרת לו ופתאום שמה לב לשעה ומתחילה להלחץ להלחיץ אותם וכשהם לא מקשיבים לי גם מתחילה לכעוס ולצעוק. וכמובן כועסת עליו גם שהוא משאיר לי את כל ההתארגנות הזו-
ואחרי שאני מפזרת אותם בגנים, מתחילה לבכות על איזו אמא עיומה אני וכמה שאני שונאת את המצב המבאס הזה ואיך כשהבוקר מתחיל בבכי כל היום שלי ממשיך מנחוס.
אבל הילדים זה רק הסימפטום, הם משקפים את מה שקורה בינינו. חוסר השקט שלהם נובע מהמתיחות בינינו.
לפני יומיים בן זוגי נשאר עם הילדים כל אחה"צ, אני חזרתי מאוחר מהעבודה (למרות שאני משתדלת לא לעשות זאת ) ומוצאת את הקטנה בוכה מרה, הגדול דבוק לטלויזיה ואבא יושב מקלף מלפפון.
כשהיא בוכה הוא באופן עקבי מסרב להרימה ופשוט מתעלם ממנה. אני רק נכנסתי ושאלתי אותה מה קרה? בן זוגי מיד נעלב ,"למה את חושבת שצריך לקרות משהו, היא סתם בוכה". ואז איך שהוא יצא שהוא מבקר אותי על כל החינוך (הרע והמפנק) שלי . ומאוחר יותר כשהדמעות עולות שוב בעיני ( בכל זאת הורמונים של הריון וכי מאוד רציתי לשתף אותו באיזה יום מרגיז היה לי) הוא יורה לעברי שזה מה שאני מלמדת אותם, לפתור כל דבר בבכי.
בן זוגי לא מסוגל לבכות בעצמו וכשהוא שומע בכי של מישהו אחר הוא בעיקר מסתגר ונאטם. הוא רואה בבכי סחתנות רגשית.
זה לא שאני מנסה להשיג משהו ובוכה בכוונה, רק שלפעמים אני מאוד עצובה וכן אני זקוקה לחיבוק, התענינות בי. שיקשיב לי .הוא כל כך קר לפעמים שזה כואב.
בהריון הזה יותר מהקודמים אני צריכה את הקירבה שלו והוא רק יותר ויותר מתרחק. ועוד פחות מזה מתענין בהריון , הוא כבר אמר לי שעכשיו הוא לא צריך לבוא איתי לאף בדיקה- כי זה לא פעם ראשונה...
אוףףףףףףף
לא כל כך יודעת איך לשקם את המצב. בטח הוא רואה את הדברים אחרת . אין לי את הכוחות כרגע להיות זו שמתחננת שידבר איתי, ולמצא את עצמי שוב מתנצלת על דברים שלא עשיתי , הוא אף פעם לא מתנצל או בודק את עצמו, תמיד הוא הנפגע וכשהוא נעלב הוא מתכנס בעצמו ומתעלם מקיומי, אנחנו מדברים דרך הילדים.