לקח לי קצת זמן, אבל הגעתי.
כיף לקרוא איפה אתן היום
למי שלא מכיר, אני שירה, בת 22, יצאתי מבית הספר באמצע כיתה ד' לטובת חינוך ביתי (unschooling) ומאז לא חזרתי.
לאוך השנים גידלתי המון בעלי חיים והוצאתי את העיתון שהוזכר פה קודם.
בתור נערה הייתי מאוד פעילה בתנועת נוער, מוקפת חברים ועשיה מרובה.
תמיד התעניינתי בדברים ועשיתי מחקרים קטנים משלי על נושאים שונים.. עולמות שלמים נפתחו לי רק בזכות רגע קטן של סקרנות שהוביל ללילות שלמים של חיפושים,קריאה,חשיבה והבנה.
המטרות,הרצונות ותחומי העניין שלי השתנו וממשיכים להשתנות ללא הרף מתקופה לתקופה. אני מוצאת בזה יופי מקסים. אני באמת חופשיה (היום ובעבר) לטעום מהכל.
על עניין הצבא ויתרתי, מסיבות שלא קשורות להמצאות במסגרת. במקום זה עשיתי שירות לאומי בקיבוץ הרדוף(בתחום החינוך הבלתי פורמלי עם ילדי הקיבוץ), ממנו פרשתי אחרי 8 חודשים ולמיטב ידיעתי בעצם הפרישה הזו עשיתי יותר ממה שעשיתי בכל ה8 חודשים שם.
עבדתי וחיפשתי דרכים להגשים חלום ולהגיע לארה"ב. כמה חודשים אח"כ מצאתי את עצמי עובדת כאופר אצל משפחה בניו ג'רזי,אחרי עבירת מכשול תנאי הקבלה לתוכנית שחייבו 12 שנות לימוד (בדרך יצירתית). הייתי שם במשך שנה שהייתה לא רק חוויתית אלא גם מעצימה ומלמדת.
חזרתי לארץ לפני שנה וחצי וניסיתי למצוא את עצמי כאן מחדש.רק שמשהו לא נתן לי לשבת בשקט. הייתי חייבת לזוז,לזוז,לזוז.
החלפתי עבודות, עברתי דירות ולא מזמן העברתי חודשיים וחצי מדהימים וכמובן מלאי למידה באירופה מתוכם גרתי 5 שבועות על אי בדרום שוודיה ועבדתי בחוות סוסים בתמורה למגורים ומחיה.
עכשיו אני שוב בארץ, שוב עובדת, בקרוב שוב אצטרך לזוז. יש בי צורך לראות כמה שיותר עולם וזה לא נותן לי לשבת בשקט.
אני מנסה לקבל ויזת עבודה לקנדה ולשם כך אני (שוב) צריכה למצוא פתרון לבעיית התנאי של 12 שנות לימוד. הפעם הדרכים היצירתיות לא הצליחו והתחלתי ללכת בדרכים פורמליות.
עשיתי בגרות בגיאוגרפיה ובאנגלית ללא שום קושי ונדהמתי מרדידות וחוסר יעילות המערכת ושיטות הלימוד.
בימים אלו אני לומדת למבחן שיקנה לי 12 שנות לימוד אמריקאיות (GEDׂ) שמקובלות גם על קנדה ומקווה שזה יעלה אותי על הדרך הישירה לויזה.
בין לבין לקחתי כמה קורסים,התענייתי בתחומי עשיה שונים ובעיקר למדתי המון מאנשים,ממקומות ומסקרנות טבעית.
במבט לאחור אני לא מתחרטת על העובדה שגדלתי בחינוך ביתי למרות שזה מציב אותי מול אתגרים היום.
מרגיש לי נכון יותר ללמוד למבחנים שכאלו כשיש מטרה ברורה שעומדת מולך (או לפחות כך זה בשבילי).
אני מניחה שאחת המתנות הגדולות שקיבלתי מהחינוך הביתי זה החופש המחשבתי והאהבה ללמידת דברים חדשים.
אבל קשה לי לומר מי הייתי אם הייתי גדלה אחרת.
אני יכולה לומר בוודאות שאחד ההבדלים הברורים ביותר שאני רואה ביני ולבין בוגרי בית ספר היא העובדה שהם לא מכבדים מסגרות. לדוגמה במקומות עבודה, כשיש הנחיות עבודה ברורות, אני תמיד זו שבאמת מקפידה על ההנחיות בזמן שכל השאר עושים מה שבא להם, נהנים לעשות ההפך ומוצאים דרכים להתחמק ולהמציא תירוצים לאחראי עליהם.
קצת קשה לי להבין את הילדותיות הזו... אבל אני מניחה שזה בא מעודף-מסגרות בחיים.
מקצת ישיבה בכיתות הבנתי שאני קולטת מהר יותר ומעבירה יותר ביקורת. היום אני יודעת שהסיבה היחידה שבגללה קשה לי לשבת בכיתה זה כי הכל לאט מדי.
ובעתיד?!
אטייל, אגלה, אחשוב, אלמד, אולי גם באוניברסיטה הפתוחה, אגור בקנדה(אמן!) ואתפתח לכיוונים שונים...
נראה לאן אגיע

לקח לי קצת זמן, אבל הגעתי.
כיף לקרוא איפה אתן היום :)
למי שלא מכיר, אני שירה, בת 22, יצאתי מבית הספר באמצע כיתה ד' לטובת חינוך ביתי (unschooling) ומאז לא חזרתי.
לאוך השנים גידלתי המון בעלי חיים והוצאתי את העיתון שהוזכר פה קודם.
בתור נערה הייתי מאוד פעילה בתנועת נוער, מוקפת חברים ועשיה מרובה.
תמיד התעניינתי בדברים ועשיתי מחקרים קטנים משלי על נושאים שונים.. עולמות שלמים נפתחו לי רק בזכות רגע קטן של סקרנות שהוביל ללילות שלמים של חיפושים,קריאה,חשיבה והבנה.
המטרות,הרצונות ותחומי העניין שלי השתנו וממשיכים להשתנות ללא הרף מתקופה לתקופה. אני מוצאת בזה יופי מקסים. אני באמת חופשיה (היום ובעבר) לטעום מהכל.
על עניין הצבא ויתרתי, מסיבות שלא קשורות להמצאות במסגרת. במקום זה עשיתי שירות לאומי בקיבוץ הרדוף(בתחום החינוך הבלתי פורמלי עם ילדי הקיבוץ), ממנו פרשתי אחרי 8 חודשים ולמיטב ידיעתי בעצם הפרישה הזו עשיתי יותר ממה שעשיתי בכל ה8 חודשים שם.
עבדתי וחיפשתי דרכים להגשים חלום ולהגיע לארה"ב. כמה חודשים אח"כ מצאתי את עצמי עובדת כאופר אצל משפחה בניו ג'רזי,אחרי עבירת מכשול תנאי הקבלה לתוכנית שחייבו 12 שנות לימוד (בדרך יצירתית). הייתי שם במשך שנה שהייתה לא רק חוויתית אלא גם מעצימה ומלמדת.
חזרתי לארץ לפני שנה וחצי וניסיתי למצוא את עצמי כאן מחדש.רק שמשהו לא נתן לי לשבת בשקט. הייתי חייבת לזוז,לזוז,לזוז.
החלפתי עבודות, עברתי דירות ולא מזמן העברתי חודשיים וחצי מדהימים וכמובן מלאי למידה באירופה מתוכם גרתי 5 שבועות על אי בדרום שוודיה ועבדתי בחוות סוסים בתמורה למגורים ומחיה.
עכשיו אני שוב בארץ, שוב עובדת, בקרוב שוב אצטרך לזוז. יש בי צורך לראות כמה שיותר עולם וזה לא נותן לי לשבת בשקט.
אני מנסה לקבל ויזת עבודה לקנדה ולשם כך אני (שוב) צריכה למצוא פתרון לבעיית התנאי של 12 שנות לימוד. הפעם הדרכים היצירתיות לא הצליחו והתחלתי ללכת בדרכים פורמליות.
עשיתי בגרות בגיאוגרפיה ובאנגלית ללא שום קושי ונדהמתי מרדידות וחוסר יעילות המערכת ושיטות הלימוד.
בימים אלו אני לומדת למבחן שיקנה לי 12 שנות לימוד אמריקאיות (GEDׂ) שמקובלות גם על קנדה ומקווה שזה יעלה אותי על הדרך הישירה לויזה.
בין לבין לקחתי כמה קורסים,התענייתי בתחומי עשיה שונים ובעיקר למדתי המון מאנשים,ממקומות ומסקרנות טבעית.
במבט לאחור אני לא מתחרטת על העובדה שגדלתי בחינוך ביתי למרות שזה מציב אותי מול אתגרים היום.
מרגיש לי נכון יותר ללמוד למבחנים שכאלו כשיש מטרה ברורה שעומדת מולך (או לפחות כך זה בשבילי).
אני מניחה שאחת המתנות הגדולות שקיבלתי מהחינוך הביתי זה החופש המחשבתי והאהבה ללמידת דברים חדשים.
אבל קשה לי לומר מי הייתי אם הייתי גדלה אחרת.
אני יכולה לומר בוודאות שאחד ההבדלים הברורים ביותר שאני רואה ביני ולבין בוגרי בית ספר היא העובדה שהם לא מכבדים מסגרות. לדוגמה במקומות עבודה, כשיש הנחיות עבודה ברורות, אני תמיד זו שבאמת מקפידה על ההנחיות בזמן שכל השאר עושים מה שבא להם, נהנים לעשות ההפך ומוצאים דרכים להתחמק ולהמציא תירוצים לאחראי עליהם.
קצת קשה לי להבין את הילדותיות הזו... אבל אני מניחה שזה בא מעודף-מסגרות בחיים.
מקצת ישיבה בכיתות הבנתי שאני קולטת מהר יותר ומעבירה יותר ביקורת. היום אני יודעת שהסיבה היחידה שבגללה קשה לי לשבת בכיתה זה כי הכל לאט מדי.
ובעתיד?!
אטייל, אגלה, אחשוב, אלמד, אולי גם באוניברסיטה הפתוחה, אגור בקנדה(אמן!) ואתפתח לכיוונים שונים...
נראה לאן אגיע :)