על ידי בובי_ואטסון* » 22 ספטמבר 2007, 19:51
את בטוחה שאת בת 17?
לא! הנה אני, מניחה שאני אמנית-שאילת-השאלות, ואף פעם לא טרחתי לברר את אותה עובדה, שאותה אני מקבלת כל חיי כמובן מאליו: האם אני בטוחה שאני בת 17? ומאיפה לי ההוכחות? הרי איני זוכרת את אותן שנים ראשונות, ובהחלט הגיוני שהורי, מדינת ישראל, משפחתי ואחרים אינם מדייקים בעובדות, כמו שעשו בעוד מקרים רבים אחרים. ומעולם לא טרחתי לספור את הימים שבין יום הולדת אחת לשניה. אז איך אדע שעברה שנה?
>אבל אם נבחר להתעלם מכל אותן שאלות, אז כן, אני בטוחה שאני בת 17.<
מלאת הערכה לחוכמת החיים בגילך הצעיר.
תודה לך
(תפסתם אותי. זה הסמיילי היחיד שאני מכירה)
ואני סקרנית לפרטים בשיחה שלכם.
אז ככה: התחלנו מהמכתב.
הוא טען: אני חושב שאת נערה מדהימה, איזה כיף לי שאני אבא שלך. אבל אני חושב שהדעות שלך הן אוטופיות, לא ברות יישום.
אני: אבל איני מצפה מאף אחד ליישם את דעותיי. אפילו מעצמי איני מצפה ליישם אותם. רוב הזמן, אני נוהגת על פיהן, כי הן דעותיי. איני פוגעת באף אחד כשאני נוהגת על פיהן, להיפך- הדעה היחידה שלי היא הרצון להביא אהבה ולא לנהוג באלימות באף צורה כלפי אף אחד, והנסיון לחיות את חיי בלי שתופעל כנגדי אלימות.
הוא: אבל אנחנו חיים במציאות של מלחמה.
אני: אנחנו בוחרים לחיות במציאות של מלחמה בכל פעם שאנחנו פועלים באלימות.
הוא: אבל הרי אם מדינת ישראל תחליט כולה להיות פציפיסטית, לא נהיה קיימים.
אני: אם היה לי בית, שעבדתי קשה לבנות אותו, ובא מישהו אחר ורוצה לקחת לי את הבית בלי סיבה, בשלב הראשון אנסה לדבר איתו. אולי בשלב הזה כבר נגיע להסכמה. אם לא נגיע להסכמה, ואותו אדם יתעקש לקחת ממני את ביתי ואף יפעיל אלימות כנגדי, אעזוב את ביתי ואתן לו אותו. אולי בהמשך, לאחר זמן מה, אנסה לדבר איתו שוב, אבל אם לא אצליח- הוא יקבל את הבית. ואם הבית לא יספיק לו, ואותו אדם יתחיל לרדוף אותי בכל מקום אליו אלך, יאיים וישתמש באלימות, ובסופו של דבר נגיע למצב שזה "או הוא הורג אותי או אני אותו"- אעדיף למות ולא להורגו. ואותו "סבל", כביכול, שיגרום לי התוקף, לא יגיע אליי, ולא ישתווה לרמת הכאב שיגרם לי אם אשתמש באלימות כנגדו. ובטח לא ישתווה לרמת הסבל שאותו אדם חש, שגורם לו להיות תוקפני כל כך.
הוא: אני מפחד שהמציאות תטפח לך בפנים.
אני: בכל רגע נתון אני פועלת לפי האמונה שלי באותו רגע. אם אותה מציאות נוראית תעיר אותי מהחלום בו אני שרויה, אמונותיי ישתנו. באותו רגע אפעל לפי אמונותיי החדשות. אבל איני רואה סיבה, ברגע זה, כשדעותיי הן כאלה וכאלה, לפעול לפי דעותיי העיתידיות שאולי יהיו ואולי לא.
הוא: אבל אז אין לך מטרה.
אני: כמו שאומרים "המטרה היא ליהנות מהדרך". המטרה שלי היא להיות מאושרת. כרגע יש דברים מסויימים שגורמים לי אושר, ולכן אני עושה אותם יותר. יש לי חלומות, אני הולכת לכיוונם, אבל זוכרת שהם רק חלומות. מטרת החלומות הם להצעיד אותי, לא המטרה שלי להגיע אל החלומות.
[ואז באיזשהו שלב בשיחה התחבקנו חיבוק אמיתי, כמו שלא נתתי לו לחבק אותי הרבה מאד זמן]
היו עוד נושאים בשיחה, ויש לי גם עוד שאלה לענות עליה:
את מוכנה לפרט מה בספר הזה הביא אותך להבנה, ומה זה הדבר שהבנת?
אבל אני נוסעת עכשיו לחוף בת ים. אז אח"כ מבטיחה. איזה דברים נהדרים האתר הזה מביא לחיים שלי. תודה תודה תודה.
[u]את בטוחה שאת בת 17?[/u]
לא! הנה אני, מניחה שאני אמנית-שאילת-השאלות, ואף פעם לא טרחתי לברר את אותה עובדה, שאותה אני מקבלת כל חיי כמובן מאליו: האם אני בטוחה שאני בת 17? ומאיפה לי ההוכחות? הרי איני זוכרת את אותן שנים ראשונות, ובהחלט הגיוני שהורי, מדינת ישראל, משפחתי ואחרים אינם מדייקים בעובדות, כמו שעשו בעוד מקרים רבים אחרים. ומעולם לא טרחתי לספור את הימים שבין יום הולדת אחת לשניה. אז איך אדע שעברה שנה?
>אבל אם נבחר להתעלם מכל אותן שאלות, אז כן, אני בטוחה שאני בת 17.<
[u]מלאת הערכה לחוכמת החיים בגילך הצעיר.[/u]
תודה לך :-) (תפסתם אותי. זה הסמיילי היחיד שאני מכירה)
[u]ואני סקרנית לפרטים בשיחה שלכם.[/u]
אז ככה: התחלנו מהמכתב.
הוא טען: אני חושב שאת נערה מדהימה, איזה כיף לי שאני אבא שלך. אבל אני חושב שהדעות שלך הן אוטופיות, לא ברות יישום.
אני: אבל איני מצפה מאף אחד ליישם את דעותיי. אפילו מעצמי איני מצפה ליישם אותם. רוב הזמן, אני נוהגת על פיהן, כי הן דעותיי. איני פוגעת באף אחד כשאני נוהגת על פיהן, להיפך- הדעה היחידה שלי היא הרצון להביא אהבה ולא לנהוג באלימות באף צורה כלפי אף אחד, והנסיון לחיות את חיי בלי שתופעל כנגדי אלימות.
הוא: אבל אנחנו חיים במציאות של מלחמה.
אני: אנחנו בוחרים לחיות במציאות של מלחמה בכל פעם שאנחנו פועלים באלימות.
הוא: אבל הרי אם מדינת ישראל תחליט כולה להיות פציפיסטית, לא נהיה קיימים.
אני: אם היה לי בית, שעבדתי קשה לבנות אותו, ובא מישהו אחר ורוצה לקחת לי את הבית בלי סיבה, בשלב הראשון אנסה לדבר איתו. אולי בשלב הזה כבר נגיע להסכמה. אם לא נגיע להסכמה, ואותו אדם יתעקש לקחת ממני את ביתי ואף יפעיל אלימות כנגדי, אעזוב את ביתי ואתן לו אותו. אולי בהמשך, לאחר זמן מה, אנסה לדבר איתו שוב, אבל אם לא אצליח- הוא יקבל את הבית. ואם הבית לא יספיק לו, ואותו אדם יתחיל לרדוף אותי בכל מקום אליו אלך, יאיים וישתמש באלימות, ובסופו של דבר נגיע למצב שזה "או הוא הורג אותי או אני אותו"- אעדיף למות ולא להורגו. ואותו "סבל", כביכול, שיגרום לי התוקף, לא יגיע אליי, ולא ישתווה לרמת הכאב שיגרם לי אם אשתמש באלימות כנגדו. ובטח לא ישתווה לרמת הסבל שאותו אדם חש, שגורם לו להיות תוקפני כל כך.
הוא: אני מפחד שהמציאות תטפח לך בפנים.
אני: בכל רגע נתון אני פועלת לפי האמונה שלי באותו רגע. אם אותה מציאות נוראית תעיר אותי מהחלום בו אני שרויה, אמונותיי ישתנו. באותו רגע אפעל לפי אמונותיי החדשות. אבל איני רואה סיבה, ברגע זה, כשדעותיי הן כאלה וכאלה, לפעול לפי דעותיי העיתידיות שאולי יהיו ואולי לא.
הוא: אבל אז אין לך מטרה.
אני: כמו שאומרים "המטרה היא ליהנות מהדרך". המטרה שלי היא להיות מאושרת. כרגע יש דברים מסויימים שגורמים לי אושר, ולכן אני עושה אותם יותר. יש לי חלומות, אני הולכת לכיוונם, אבל זוכרת שהם רק חלומות. מטרת החלומות הם להצעיד אותי, לא המטרה שלי להגיע אל החלומות.
[ואז באיזשהו שלב בשיחה התחבקנו חיבוק אמיתי, כמו שלא נתתי לו לחבק אותי הרבה מאד זמן]
היו עוד נושאים בשיחה, ויש לי גם עוד שאלה לענות עליה:
[u]את מוכנה לפרט מה בספר הזה הביא אותך להבנה, ומה זה הדבר שהבנת?[/u]
אבל אני נוסעת עכשיו לחוף בת ים. אז אח"כ מבטיחה. איזה דברים נהדרים האתר הזה מביא לחיים שלי. תודה תודה תודה.