_נוצר אצלי מצב שאני הרבה פעמים לא מרוצה ממה שהילדים שלי אוכלים, וגם נכנסת לעימותים עם בעלי בנושאים האלו.
לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף שלא הייתי מגלה את כל הדברים שגיליתי על הנושא._
גם לי יש עימותים עם בעלי,אבל דוקא לא כל כך לגבי אוכל. הילדים שלי פשוט לא אוכלים את מה שהייתי רוצה שיאכלו,וזהו,אין הרבה ויכוח.
לי הכי קשה כרגע עניין המסגרות העירוניות של הילדים. לא שאני רוצה/יכולה/מסוגלת/בעלי היה מסכים לחינוך ביתי, אבל תחושת האשמה שם ונשמרת. מסגרות עירוניות הן המוניות מדי,יותר מדי ילדים,ומכוונות מדי לצייתנות ולחקיינות,ולהשרדות חברתית,ואצל הבת שלי זה במיוחד נראה, הבן דוקא מסתדר יופי (ולא מתיישר לפי המסגרת,ויש לו עמוד שידרה משלו). ומסגרות פרטיות,אם בכלל יש כאלו,ואם הן בכלל טובות,הן יקרות מאוד מאוד,הרבה יותר מדי:-(

רציתי לשתף אותך.
הנושא שהעלת מאוד מדבר אלי.
גם אני טיפוס של הכל או כלום, ולצערי הלכתי על הכל.
ולכן כמעט כל מה שקראתי כאן באתר הזה הגיע איכשהו ליישום.
חלק זרם יפה, וחלק ממש לא התקבל בשמחה בקרב משפחתי.
בעיקר עניין התזונה.
נוצר אצלי מצב שאני הרבה פעמים לא מרוצה ממה שהילדים שלי אוכלים, וגם נכנסת לעימותים עם בעלי בנושאים האלו.
לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף שלא הייתי מגלה את כל הדברים שגיליתי על הנושא.
אולי לכולם היה יותר נעים כאן, כולל לי.

אגב לגבי חיסונים - את יכולה לעשות כמוני, להחליט שכרגע את לא מחליטה.
אפשר לא לחסן בהתחלה, ובהמשך, לפני שנכנסים למסגרת אולי או אחרי שהסתיימה ההתפתחות - אחרי שהולכים/מדברים לדוגמא, אז לשקול מה לחסן.
אז אפשר להתייעץ עם איזה הומאופט שמבין בעניין.

אני עדיין כאן
אני מבשילה
בגלל שפתאום המחשבות שלי קיבלו תפנית אני מנסה לחשוב איך ליישב את הדברים.
אני חושבת שבהקשר הזה ובעוד הקשרים יש לי באמת חשיבה של 'הכל או לא כלום' וקשה לי לבחור דבר אחד ולהאמין שהוא משמעותי, ובתחושה שלי העולם מאיים מאוד,עליי ובמיוחד על ילדיי. ואני מבינה שיש שם משהו. ואני מבינה שכבר בגישה הזו שלי יש משהו שפוגע בהם.
חלק מהקושי הוא באמת שלא ברור מה האמת וזה מפחיד. למשל עם החיסונים. שהרגשתי שבכלל אין לי שום כלים להחליט. בסוף שבוע שעבר הייתי אצל הרופאה ושאלתי אותה-וברור לי שהיא בעד חיסונים, אבל היא היתה גם מסוגלת לומר שהרוטה פחות חשוב בעיניה,אז הרגשתי שיש עם מי לדבר-מישהי שלא רק תפחיד ותאיים אלא תגיד מה כדאי ומה אפשר לוותר או לדחות,וזה הקל עליי קצת. למרות שזו טיפה בים,ובכל זאת הקל. אני כנראה צריכה לאסוף את הטיפות ובעיקר להאמין שכן יש משמעות לזה. אני כן מרגישה טוב עם זה שהתחלתי להשתמש ברפידות רב פעמיות.
אז לא לגמרי יודעת לאן לקחת את זה, אבל הידיעה, שחלק מהפחד שלי הוא רק רגש והוא שלי והוא לא העולם המאיים להמיתני,מרגיעה קצת.
יש גם את עניין המסגרות של הילדים ששם אני לא יודעת איך להתמודד עם הקושי ועם האימה שהמסגרתפוגעת בילדים שלי. הילדים נמצאים במסגרות עירוניות,ואין לנו כסף לשלם ליותר,ואני תמיד מנסה לחשוב איך למזער את הנזק,אבל בעצם,באמת אני מרגישה שאני במו ידיי שולחת את הילדים שלי למקום שמזיק להם, לפחות חלקית. ושלפחות הגדולה שלי מתמודדת מבחינה רגשית וחברתית ומאוד קשה לה,ואין מי שיתווך לה מספיק,למרות שאני בקשר מתמיד עם הגננת.

הי פלונית,
עדיין כאן?

_משהו מחלחל בי אבל לא ברור לי מה
כי משהו התבהר מהתובנה הזו ואני צריכה לחשוב איך ליישב את הפרטים איתה
ולא ברור לי_
תני לזה זמן להבשיל.
את בדרך הנכונה @}

ושתדעי, שאת מתקדמת.
באמת.
אני קוראת אותך מפוסט לפוסט ואני רואה שאת מתקדמת {@

[u]כנראה אל מול גודל הפחד[/u]
(())

_ומה הכי קשה?
שכשאנחנו מלאות פחדים, אנחנו לא יודעות מה הלב שלנו אומר_

_הפרטים לא חשובים.
זה לא הנסיבות או הסיבות שציינת. זה הכל תירוצים על מנת להצדיק את הרגשתך.
זה הלך נפשי שאת מצויה בו.
החרדות והפחדים שמנחים אותך_

[u]על החרדות שלך. מחשבות שמתקיפות אותך בסגנון "את מזיקה לילדייך" פוגעות בך בכל מקרה, רק שאלה שמתחפשות ל"באופן טבעי" הן גם פוגעניות וגם חוצפניות, כי הן מתיימרות להיות "צודקות" או "טובות" יותר מסתם האשמות-עצמיות מצויות[/u]

אוספת את המילים שלכם.
משהו מחלחל בי אבל לא ברור לי מה
כי משהו התבהר מהתובנה הזו ואני צריכה לחשוב איך ליישב את הפרטים איתה
ולא ברור לי

יש משהו שתמיד ידעתי על עצמי שיש לי חשיבה של 'הכל או לא כלום' וכל פעם זה עולה,והנה זה כנראה עולה מחדש גם פה. כי ההצעות הפרקטיות שהוצעו פה (לבחור דבר אחד ולשנות,לקרוא ולברר עוד מידע) לא הועילו לי ולא הרגיעו אותי,הן היו נראות לי כלום אל מול גודל הדבר,כנראה אל מול גודל הפחד.

בואנה,
נכנסתי ל [po]מחשבות טורדניות באופן טבעי[/po].
סליחה על ההתבסמות העצמית, אבל בחיים לא תיארתי לעצמי שאני יודעת לכתוב טוב כל כך.
חותמת על כל מילה שכתבתי שם.
<נראה לי שעשוי להיות רלוונטי גם לך>

[u]בקיצור חיה רע. באשמה ובחרדה.אולי עדיף היה לי להיות כמו 3 הקופים אבל לחיות קצת יותר טוב, ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמי ומשפחתי.[/u]
((-))
את יודעת, המשפט הזה הזכיר לי את אמא שלי.
היא לא חיה ממש רע, אבל יש תקופות שהיא חיה בחרדה. הרבה חרדה. ובדאגה. ובאשמה. [על זה שהיא עייפה וצריכה לעצור ולנוח ולא למלא את כל-החובות-עד-הסוף-ובאופן-מושלם...]
ותראי לך, שהיא אפילו לא נכנסה פעם אחת ל"באופן"!
;-)

חרדה היא קושי. חרדה היא טרור פנימי ומחיר גבוה, לא משנה ממה את חרדה. והפחד שאת פוגעת בילדייך הוא העניין כאן. אני חושבת ש"באופן" זה רק הקולב שהחרדות שלך הצליחו להיתפס ולהתיישב עליו.

<פעם באה מישהי ופתחה דף [po]מחשבות טורדניות באופן טבעי[/po], או משהו דומה. תיארה מחשבות "באופניות" אובססיביות שיש לה, למשל על איך כולם מורידים כל פעם בשירותים חמישה ליטר מי שתייה על שפריץ פיפי. וכו'. אמרתי לה שמחשבה טורדנית "באופנית" אינה יותר טובה או יותר מוצדקת מכל מחשבה טורדנית אחרת, נניח "האם נעלתי את הבית כשיצאתי". זו כפייתיות וזו כפייתיות אותו דבר - שרק מנסה להתחפש למשהו מוצדק.
אז כנ"ל על החרדות שלך. מחשבות שמתקיפות אותך בסגנון "את מזיקה לילדייך" פוגעות בך בכל מקרה, רק שאלה שמתחפשות ל"באופן טבעי" הן גם פוגעניות וגם חוצפניות, כי הן מתיימרות להיות "צודקות" או "טובות" יותר מסתם האשמות-עצמיות מצויות>
(())(())(())(())

לבור מוץ מבר , אפשר שהיו או יהיו כאן הרבה מאד מאד מילים, וזה לא דבר רע, זה גם עשוי קצת להקל, אבל עשוי גם
לפספס את העיקר. תודה צפריר. גם אני, ככה מהצד.

[u]כתוצאה מהדיאלוג, עולה בתוכנו ההבנה העמוקה של מה שמתאים לנו, מה שאנחנו רוצות[/u]
בשמת, כל מילה.
ולפותחת הדף, מאחלת לך דיאלוג פורה שכזה, שבו את מגדירה בעצמך מה חשוב ומה נחוץ לך. זו הדרך הבטוחה להתחזק.
ושווה גם לשים לב האם פומביות כמו שיש בבאופן טובה ומתאימה לך. לפעמים היא הדבר הנחוץ ביותר (כדי לקבל מגוון של קולות) ולפעמים מוטב לקבל מסגרת של אחת על אחת (או אחד) שבה את עומדת במרכז באמת ויכולה לשמוע את קולך שלך מהדהד מול אדם אחר.

דרך צלחה @}

צפריר, אתה נפלא נפלא נפלא. ישר ולבטן הדבר.
אפשר שהיו או יהיו כאן הרבה מאד מאד מילים, וזה לא דבר רע, זה גם עשוי קצת להקל, אבל עשוי גם
לפספס את העיקר. תודה צפריר. ככה מהצד.
בהצלחה [po]פלוני אלמונית[/po] *

[u]רק לגבי בעלי-לשתף אותו בכל מה שנראה לי שלא ראוי באיך שאנחנו חיים, יפחיד אותו מאוד[/u]
(()) היה לי חשד כזה, ולכן כתבתי לך:

_אגב, לגבי בן זוגך, אולי לא הייתי משתפת בכל הנושאים אלא בוחרת אחד.
ויש כאלה, שעדיף לשתף אותם רק כשרוצים לעשות שינוי, ולא בדאגות ובפחדים. שינוי קטן. קטנטן. פיצי._

בכל מקרה, שולחת לך עוד חיבוק (()) ואת מוזמנת לדבר איתנו בדף הזה. מנסיוני, הדבר שהכי עוזר לנשים בכלל ולאמהות בפרט - הוא לשתף, לדבר על זה, ולגבש את הרצונות שלנו מתוך דיבור על זה עם אחרות. זו הדרך שעובדת בשביל רובנו: מתלבטות, מתחבטות, מתייעצות, ולאט לאט כתוצאה מהדיאלוג, עולה בתוכנו ההבנה העמוקה של מה שמתאים לנו, מה שאנחנו רוצות.
זה בא מבפנים,
אבל הדיאלוג עם החוץ עוזר לרצון שלנו להיוולד,
בתנאי שהדיאלוג תומך, מבין, אוהד, קשוב אלינו ומפרגן {@

הפרטים לא חשובים.
זה לא הנסיבות או הסיבות שציינת. זה לא החינוך הביתי, זה לא העגלה, האכל, הקרינה.
זה לא האתר וזה לא האיש שלך.
זה הכל תירוצים על מנת להצדיק את הרגשתך.
שכן,
זה הלך נפשי שאת מצויה בו.
החרדות והפחדים שמנחים אותך - טוב אם יטופלו ויאוזנו.
טוב והכרחי שתטפלי בעצמך. ויפה שעה אחת קודם.
איך לטפל בעצמך?
לבחירתך.

[hr]
תודות.

קראתי,צריכה לחשוב על מה שכתבתם

רק לגבי בעלי-לשתף אותו בכל מה שנראה לי שלא ראוי באיך שאנחנו חיים, יפחיד אותו מאוד. הוא קולט כל מחשבה שלי כמשהו מעשי שהולך לקרות הכי מאוחר מחרתיים, לא כהרהור חולף שאני לא מצליחה ליישם. וכבר היו דברים מעולם... (שאני סתם זרקתי לחלל האויר משהו על חלום רחוק שלי,והוא נכנס ללחץ שאוטוטו זה קורה)

קודם כל מבינה אותך (()) בתור אחד שהיתה מאוד מאוד מלאה בפחדים (-:

אני מסכימה עם העצה, לשתף את בן זוגך כבר מעכשיו. והאמת? הייתי אפילו חושבת על לשתף אותו דווקא ברגשות האלה שלך.
לא ב"אני רוצה חינוך ביתי" אלא בדיוק במה שאמרת: "אני דואגת שזה שאני שולחת את הילדה לגן עושה לה נזק, כי ככה וככה וככה וככה וככה...".

מי אמר שאת באמת רוצה חינוך ביתי, לדוגמא... האם זה בכלל מתאים לך, לשאיפות שלך, לחלומות שלך, לאורח חייך? לחינוך ביתי יש גם חסרונות, זה לא איזה פיתרון אידיאלי - כל נושא החינוך הוא כמו שמיכה קצרה. אם תמשוך מכאן, יהיה לך חם בכתפיים אבל קר ברגליים, ואם תמשוך משם, יהיה לך חם ברגליים אבל קר בכתפיים. אז אין פה בחירה "נכונה" או "אידיאלית" - יש רק בחירה שבאה מהלב.

ומה הכי קשה?
שכשאנחנו מלאות פחדים, אנחנו לא יודעות מה הלב שלנו אומר {@
הוא מדבר, ואנחנו לא מצליחות לשמוע אותו, כי הוא מדבר בשקט-בשקט ולנו יש כל כך הרבה רעש באוזניים מהצלצולים של הפחדים האלה...

אז את יודעת מה?
בכל רגע נתון, וודאי ובדוק שאת עושה את הכי טוב שאפשרי לך באותו רגע.
בכל רגע נתון, הבחירה שלך היא הכי מדוייקת לאמונות שלך וליכולות שלך באותו הרגע.
תארי לך שיגידו לך "נו, אז תיפטרי מהפחדים וגמרנו, מה הבעיה?"
מצחיק. הרי אילו היית יכולה סתם ככה להיפטר מהם, לא היית פותחת את הדף הזה. אין איזה קסם כזה שעושים והופ כל הפחדים נעלמים. יש תהליך: לנשום עמוק, ובשביל נשים - לשתף לשתף לשתף. לדבר לדבר לדבר. אבל תבחרי טוב טוב עם מי.
הדף הזה הוא רעיון טוב, כי באופן הוא מרחב בטוח להתבחבש בדיוק בסוגיות שאת מעלה.

אגב, לגבי בן זוגך, אולי לא הייתי משתפת בכל הנושאים אלא בוחרת אחד.
ויש כאלה, שעדיף לשתף אותם רק כשרוצים לעשות שינוי, ולא בדאגות ובפחדים. שינוי קטן. קטנטן. פיצי.
למשל: במקום לדבר על
[u]מרגישה אסון על כל האוכל הגרוע שהילדים אוכלים[/u]
בואי תספרי לנו: מה זה "האוכל הגרוע" בעינייך? מה עושה לך הכי רע? מה הדבר הכי קטן וקל שאת יכולה לשנות שם, שיגרום לך הרגשה טובה שצעדת צעד בכיוון יותר טוב בעינייך, שהשתכנעת שהוא טוב, ושעדיין לא יפחיד את המשפחה שלך ואת בן זוגך בייחוד?
עוד טיפ שאני יכולה לתת לך:
כאשר את עושה שינוי קטנטן לכיוון שנראה לך יותר טוב (לדוגמא: לתת לילדים פירות וירקות חתוכים בתור נישנוש, לפני שהם מספיקים להגיד שהם רעבים, וככה להפחית בכמות החטיפים שהם אוכלים בבית בלי לריב, לאסור, או להתנגש עם אף אחד) תגידי לעצמך "וואו, כל הכבוד לי, עשיתי צעד בכיוון שנראה לי יותר טוב". וממש להתמקד בזה ולא בכל מה שאת בכלל לא בכיוון להגיע אליו.

בכל תחום שציינת, אפשר לעשות צעד אחד קטנטן, ואז לשבח את עצמך עליו. זה מפחית פחדים.
למשל, בטיטולים? ככל שתחליפי מהר יותר, יותר פעמים ביום - ככה פחות חומרים יגעו בתינוקת שלך כי הם משתחררים במגע עם נוזלים. אז תישארי עם הטיטולים, אבל תחליפי יותר וככה תדעי שזה יותר טוב בלי ישר לעבור לגידול ילדים בלי חיתולים...

זהו, חייבת לרוץ (())

[u]לבחור משהו אחד, קטן, שבאמת מדברת אלייך, שאת באמת רוצה לעשות, לא מתוך הפחד שמה יקרה אם לא תעשי, אלא כי בבטן את רוצה . ולהתחיל לעשות אותו, או לעשות צעד קטן בכיוון (לדוגמה - שינוי קטן בתחום התזונה או הקרינה). עשייה היא דבר שמרגיע חרדות וגם רגשות אשם.[/u]
הרבה זמן לא קראתי כאן משהו כל כך מדויק.

אז אולי מתאים לך שהדבר הראשון שאת מטפלת בו יהיה: לא להיות מונעת על ידי פחד?
(לא קטן בכלל, אבל נו, שום דבר לא מושלם (-; )

[u]עוזר גם לזכור שגם לאנשי "באופן" אין מונופול על האמת, ולא בהכרח כ-ל מה שכתוב כאן הוא נכון או בהכרח מתאים לך רק כי הוא כתוב כאן. אפשר להיות ביקורתי גם כלפי תכני "באופן" שנוטים להיות מנוסחים כאילו זו האמת ואין בלתה. "באופן" היא קהילה של אנשים שחושבים דומה ומסכימים על עקרונות דומים, אבל יש המוני קהילות אחרות שחושבות ומתנהגות אחרת. קחי מכאן את מה שמתאים לך ואת השאר שימי בצד.[/u]
תודה על המילים האלה

[u]את מדברת על מודעות שמתפתחת, ושהיא הצעד הראשון לשינוי[/u]
אני כבר קוראת כאן לפחות שנתיים,זה לא עכשו מתחיל להתפתח.
ויש דברים שבכוונה לא נכנסתי ולא ניסיתי לקרוא במשך הזמן הזה. כמו החיסונים למשל שבאופן מודע לא נכנסתי למדור וגם לא קראתי במקומות אחרים כי ידעתי שהידע והויכוח לא ברור בכלל, וכל צד טוען את טיעוניו,ואני לא יודעת מספיק לקרוא מחקרים ולפרש מידע כדי לעשות החלטה בעצמי. והגדולים,בלי עין הרע נראים בריאים ובסדר. אבל הנה נולדה תינוקת ואני התחלתי לפחד, והתחלתי לקרוא,לא יודעת מה לעשות עם המידע-לא לבלוע ולא להקיא.לא יודעת למי להאמין.
דברים אחרים אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות בכלל ו
[u]לא קראת פה שרגשי אשם מזיקים לך ולילדים?[/u]
זה מה שקורה בסופו של דבר. אני חוששת שאני בסוף מזיקה מה שלא יהיה כי להצליח ליישם אני לא מצליחה,לא מתחילה בכלל (אה,ויתרתי על חיסון צהבת אחרי הלידה,על חיסון רוטה,והתחלתי להשתמש ברפידות הנקה רב פעמיות, ואני נעזרת בפרחי באך - זהו בערך,טיפה בים). היו דברים כמובן שגם קודם עשיתי ורציתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא פה (ללדת בלי אפידורל,להניק בלבד, תזונה קצת פחות ג'אנקית)

[u]לבחור משהו אחד, קטן, שבאמת מדברת אלייך, שאת באמת רוצה לעשות, לא מתוך הפחד שמה יקרה אם לא תעשי, אלא כי בבטן את רוצה[/u]
אין מה שאני רוצה-אני מונעת בעיקר מפחד (אוהו,עלינו על משהו..)

אני קוראת לפעמים פה אנשים שמתנצלים שהם לא באופנים,רק בכמה פינות בחייהם הם מיישמים. אני בכלל לא מרגישה צורך להתנצל,זה לא העניין.העניין הוא הפחד שאני מזיקה,בעיקר לילדיי.

[u]עוזר גם לזכור שגם לאנשי "באופן" אין מונופול על האמת, ולא בהכרח כ-ל מה שכתוב כאן הוא נכון או בהכרח מתאים לך רק כי הוא כתוב כאן. אפשר להיות ביקורתי גם כלפי תכני "באופן" שנוטים להיות מנוסחים כאילו זו האמת ואין בלתה. "באופן" היא קהילה של אנשים שחושבים דומה ומסכימים על עקרונות דומים, אבל יש המוני קהילות אחרות שחושבות ומתנהגות אחרת. קחי מכאן את מה שמתאים לך ואת השאר שימי בצד.[/u]

לגמרי !!

אני קוראת כאן כבר הרבה שנים, קבלתי מכאן המון אבל גם למדתי לסייג את כל הנוטים להתבטא בחריפות ובנחישות ובנחרצות על המון דברים. מדתי שהחיים מורכבים מהמון צבעים ואני צריכה בכל פעם להתאים לי ולבני משפחתי את הגוון שנכון לנו. האמת אינה מוחלטת ואין לאף אחד בלעדיות עליה. ובעצם, לאמץ אמונות של מישהו אחר זה מעין החלפה של הליכה בעדר אחד בהליכה בעדר אחר ולכל אחד מאתנו מסע חיים ייחודי, נקודות פתיחה אחרות ומטרות ויעד שונים. הכי חשוב שתהיי קשובה לעצמך {@

עוזר גם לזכור שגם לאנשי "באופן" אין מונופול על האמת, ולא בהכרח כ-ל מה שכתוב כאן הוא נכון או בהכרח מתאים לך רק כי הוא כתוב כאן. אפשר להיות ביקורתי גם כלפי תכני "באופן" שנוטים להיות מנוסחים כאילו זו האמת ואין בלתה. "באופן" היא קהילה של אנשים שחושבים דומה ומסכימים על עקרונות דומים, אבל יש המוני קהילות אחרות שחושבות ומתנהגות אחרת. קחי מכאן את מה שמתאים לך ואת השאר שימי בצד.

לא קראת פה שרגשי אשם מזיקים לך ולילדים? ;-)
אין לנו ברירה אלא לעשות כמיטב יכולתינו בכל זמן נתון ולאמר תודה על האפשרות.

[u]מישהו מרגיש כמוני?[/u]

(()) מבינה לגמרי על מה את מדברת, והיו לי תקופות שהרגשת בדיוק כך. היום פחות.
מה עזר?
חוץ מזמן, שבו עיכלתי ועיבדתי דברים, לדעתי עוד כמה דברים עזרו:

[list=1]
[*] לבחור משהו אחד, קטן, שבאמת מדברת אלייך, שאת באמת רוצה לעשות, לא מתוך הפחד שמה יקרה אם לא תעשי, אלא כי בבטן את [b]רוצה[/b] . ולהתחיל לעשות אותו, או לעשות צעד קטן בכיוון (לדוגמה - שינוי קטן בתחום התזונה או הקרינה). עשייה היא דבר שמרגיע חרדות וגם רגשות אשם.
[/list]

[list=1]
[*] לקרוא מקורות מחוץ לאתר לגבי סוגיות שאת מתלבטת בהן. נגיד, לעשות מחקר עצמאי על חיסונים. זה מזכיר וממחיש שלא כל הידע שצריך נמצא כאן. והרי אין פה באמת מספיק מידע בשביל לקבל החלטה מושכלת בתחום כלשהו, אלא רק בשביל לפתוח את הראש.
[/list]

[list=1]
[*] לא להתעסק יותר מדי בעתיד. יש משהו שאת רוצה לעשות [b]כרגע[/b] ובעלך לא בעניין? נגיד, אם הוא היה מוכן לזרום איתך במה שתרצי, האם היית מתחילה חינוך ביתי היום? אם ממילא את עוד צריכה להבשיל ולחשוב, קל וחומר שגם הוא. מה שכן, חשוב בעיני לשתף כל הזמן את בן הזוג בתהליך החשיבה וההבשלה, כדי שאם יום אחד תרצי למשל חינוך ביתי, זה לא יפול עליו כרעם ביום בהיר. זה עוזר לזה שאתם מבשילים בקצב דומה ולא אחד מסיים תהליך והשני רק מתחיל.
[/list]

בעצם את מדברת על מודעות שמתפתחת, ושהיא הצעד הראשון לשינוי.

אני לא כל כך בהירה לעצמי בקשר למה יש לי לומר
אבל מרגישה שמאז שנחשפתי לבאופן רגשות האשמה שלי, ובעיקר החרדות שלי נסקו. ותוהה לעצמי האם לא היה עדיף להחשף פחות ולא באופן קיצוני כל כך לכל התכנים האלה שמטילים ספק בה-כ-ל
את הגדולים שלי חיסנתי ללא היסוס. עכשו אני מפחדת לחסן ומפחדת לא לחסן. ולא מצליחה לעשות בחירה מושכלת.
שמה טיטולים ומפחדת שזה עושה לה רע עם כל החומרים בזה.
מניחה בעגלה גם בבית ומרגישה אמא מזניחה על שאני לא נושטת במנשא כ-ל הזמן.
מרגישה רגשות אשמה עצומים על זה שהילדים שלי הולכים לגן ולבית ספר ואני לעבודה. ולא נרגעת. ויותר מזה-מפחדת שאני מזיקה להם באופן בלתי הפיך (היום הגדולה לא רצתה ללכת לגן-ובכל זאת הלכה)
מרגישה אסון על כל האוכל הגרוע שהילדים אוכלים.
על הקרינה שהם סופגים.
כועסת על בעלי (בין מבפנים בין מבחוץ) על זה שהוא בכלל לא בכיוון,ועל זה שיש דברים שלא אוכל להתקרב אליהם בכלל כי הוא לא רואה ולא חושב בכלל בכלל בכיוון (כמו חינוך ביתי שנראה לו הזוי), כועסת על המשפחות שלנו על אותו דבר.

בקיצור חיה רע. באשמה ובחרדה.אולי עדיף היה לי להיות כמו 3 הקופים אבל לחיות קצת יותר טוב, ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמי ומשפחתי.
מרגישה כאילו הורדתי את איכות חיי בעצם החשיפה לכל התכנים פה

מישהו מרגיש כמוני?