רן לוי בפודקאסט המצוין שלו "עושים היסטוריה" מפרסם פרק על ארתור סי. קלארק

בעקבות המסע בזמן שיצאתי אליו בעקבות ארתור סי והדף הזה, קצת חפרתי בארכיונים בצרפתית וגיליתי את האתר של סדרת ספרי מד"ב המובילה בצרפת, שבינתיים מסתבר שהיא היתה. כאן יש קטלוג של 600 הכותרים שלה, שהם הקלאסיקות של הסוגה. לא במקרה הכותר הראשון הוא "רשימות ממאדים" המופלא מאת Ray Bradbury, שחרשתי שוב ושוב, פעם אחר פעם...
הרשימה מחולקת ל-6 תתי רשימות של 100 כותרים, שחוץ מהכותבים הצרפתיים שזכו שם למקום של כבוד, מייצגת את כל המי ומי בענף. הסדרה הזו הוליכה אותי בתהליך הגילוי של נפלאות הספרות הזו.

ומצאתי עוד חובב מטורלל, שלקח על עצמו את הפרוייקט לקטלג את פרסומי המד"ב בצרפת, לפי מו"לים וסדרות. גם כאן ניתן לקבל מושג לגבי היקף ואופי הכותבים. והמעניין שגם הוא בחר את ברדבורי כמועדף... עשה עליו מחקר פרטני וחרש כ-400 דפי אינטרנט אודותיו. לו האינטרנט היה קיים לפני עשרים שנה, זה היה יכול להיות אני... ואולי באמת הוא ואני היינו הך, בזמן ומקום מקביל... הרי שנינו וירטואליים, קיימים רק במחשב... היש זמן לביטים? Bits of time ...

איפה הימים שמד"ב היה מרכז חיי... איפה עכשיו אני יכול להכניס זמן לזה...
כן, היו ימים שקראתי רק 2 סוגות - מד"ב ושירה
(עכשיו זה רומנים למשרתות בעיקר..)

עיר של קליפורד סימאק - יצירה מכוננת. באמת נהדר. ז'ראר - הייתי מלווה לך, אבל העותק שלי פגום (חסרים עמודים )

ג'ון וורלי ... חומרים של מד"ב קשה אבל קרנבל עלילתי שחבל"ז
קרוטונית, ניסוח מושלם. הטיפוס הזה הוא אכן קרנבל עלילתי . הוא בהחלט הפיל אותי מהכסא. איפה הימים שמד"ב היה מרכז חיי... איפה עכשיו אני יכול להכניס זמן לזה... הדף הזה לוקח אותי במנהרת הזמן. אז מה, גם את בגילדת המשייטים במרחבי ה-Space time ? יש לי איזה מאה-מאתיים ספרי מד"ב בצרפתית בפורמט פוקט, ארוזים כרגע בקרטונים. יש לי שם אוסף סיפורים קצרים של וורלי, "שמפניה" משהו. אולי לזה יהיה לי זמן...
מכיוון ששכחתי מה קורה ב-"קו החרום של אופיוקי" מצאתי את 20Varley]הסקירה הזאת באנגלית 1977 The[/po]%20Ophiuchi%20Hotline.htm .
"עיר" של קליפורד סימאק נשמע לי מוכר... בינתיים אני רוצה להוסיף לרשימת הקריאה את תיאודור סטורג'ון ואת אלפרד בסטר. פרטים בהמשך.

אני מאוד אוהב את ג'ון וורלי - John Varley - שישי לו תרגום אחד בעברית "קו החרום של אופיוקי" ששכחתי על מה הוא מדבר...
בעברית יצא לו גם "חוף הפלדה", שזה אחלה ספר (חומרים של מד"ב קשה אבל קרנבל עלילתי שחבל"ז).

פטרייה, לא ספר חדש, אבל חפשי את "עיר" של קליפורד סימאק. יצירת מופת נפלאה ופותחת ראש.

הי, לא ציפיתי להענות - והנה היא.
דווקא את אורסון סקוט קארד לא אהבתי כלל, ולכן לא המשכתי מעבר ל"המשחק של אנדר" .
אולי באמת יום אחד אני אחזור לסצינת המשומשים-בשקל, תמיד כיף למצוא מציאות.

גבשושית-
קראתי את "המשחק של אנדר" שקארד כתב ומאוד אהבתי.
אני אוהבת גם פנטזיה - גיליתי את ניל גיימן ומאוד מאוד אהבתי.

דוגמה ל-"סקירת העורכים" של המיטב ל-2007 באתר אמריקאי .

פטריה: נאלצתי לעזוב את העסק עקב מצוקת זמן וזמינות החומר עם הגעתי לארץ, אך מבין "הצעירים" שעדיין כותבים כיום, אני מאוד אוהב את ג'ון וורלי - John Varley - שישי לו תרגום אחד בעברית "קו החרום של אופיוקי" ששכחתי על מה הוא מדבר... אבל מכתביו שאני כן זוכר, יש לבחור רוחב יריעה ורעיונות מקוריים, וכתיבה זורמת ועדכנית. ב-1979 הוא הוציא את הכרך הראשון מטרילוגיית " Gaea"(על שם אלת האדמה), שמספר על מסע מרתק ורב אירועים ודמיון באיזה כוכב בצורת גלגל ענק... מבחינתי הוא אחד האיכותיים. John]ג'ון וורלי בוויקיפדיה אנגלית Varley [/po]%28author%29 .

ויש את אורסון סקוט כארד שכבר כמה שנים אני שומע עליו, ואף בא לביקור בארץ. קראתי אוסף סיפורים שלו ואחד מהם השאיר בו רושם עמוק, בסוגיית ההתערבות או אי-התערבות בהתפתחותו של אדם... מאוד מתאים לדיונים כאן סביב חינוך ביתי חופשי... %D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%98[/u]%D7%A7%D7%90%D7%A8%D7%93]ועליו יש וויקי בעברית .

ועוד לגבי התוצרת כיום: בגלל עלויות ההוצאה לאור הגבוהות בארץ - בין היתר כין אין מספיק קוראים שיחזירו עלויות - אנחנו לא נחשפים למסה האדירה של חומר שמודפס בארה"ב ואירופה. שם מדפיסים ספרי כיס בכריכה רכה בעלות נמוכה, עם שוק של משומשים מאוד צפוף. כך שלא עולה לך הרבה להתעדכן ביצירה האחרונה של כל מי שאפילו סתם צד את עינך בדוכן ספרים או בסקירה סתמית בפינת הספרות בעיתון או באינטרנט.
כך שהקורא הישראלי שרוצה להיות בעיניינים צריך להשקיע יותר זמן וכסף במחקר ומשלוחים מחו"ל. דווקא בחנויות ספרים יד שנייה ניתן למצוא ספרים באנגלית, בעלות של שקלים בודדים.

יהי זכרו.
~

אתם בסדר אתם, אולי אתם יודעים - מישהו כותב בימינו מד"ב בכלל?
היחיד שאני יודעת שמוציא ספרים זה לארי ניבן. הוא היה מעולה, אבל כל הרומנים עם ג'רי פרנל (נראה לי) ממש לא באותה רמה (לעניות דעתי וכולי).
מה אומרים?

מוזיקה קלאסית עושה טוב לגלי האלפא במוח הפוזיטרוני שלהם.

האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?

עם כל הכבוד למייק אולדפילד : כזה משפט ישר מרגיז אותי. אל דנטה , זו היתה חציית קווים.
אמנם יערה הביאה אותו בהקשר של המנוח, אך המייק שאני מכיר הוא זה של שנות השבעים, ימי הפרוגרסיב העליזים, ומייק תרם נופך יחודי של פולק בריטי בפרשנות יחודית רק לו. אני רוצה להדגיש שבאלבום הראשון שלו Tubular Bells הוא מנגן בכל 20 הכלים המשתתפים בהקלטה. הצצה לכך ניתן לראות בקישור שצרפתי למעלה, "הפתיחה לוויליאם טל". וכמובן ההומור הבריטי הדקיק, עם קורטוב אירוניה עצמית

דיק, מיי ניים איז דיק : קרוטונית, גם לי יש חבילה על מר דיק. הבעייה שעבר הרבה זמן מאז, וגם קראתי את זה בצרפתית... אני צריך קצת זמן כדי למצוא באיזו מציאות מקבילה נמצא ה-"אני" שקרא את הספרים, או לפחות את זה שזוכר...

_האם הרעיון היה להביא עוד אמנים אלקטרוניים? סתם מוזיקה טובה?
ההמלצות הן על מוזיקאים שמתעסקים או התעסקו בפוטוריזם, במדע בדיוני. שההשפעה של הז'אנר עליהם היא מעבר לאסטתיקה אלא קשורה לתוכן עצמו._
חבריה יקרים, זה שרובוטים הם מכונות לא אומר שהם אוהבים מוסיקה אלקטרונית או מכנית. רובוטים אוהבים מוצארט. מוזיקה קלאסית עושה טוב לגלי האלפא במוח הפוזיטרוני שלהם.

פיליק ק. דיק הוא אחד הסופרים האהובים עלי, לא במד"ב אלא בכלל
ובעצם הייתי מגדירה אותו "סופר פסיכדלי".

האם הרעיון היה להביא עוד אמנים אלקטרוניים? סתם מוזיקה טובה?
ההמלצות הן על מוזיקאים שמתעסקים או התעסקו בפוטוריזם, במדע בדיוני. שההשפעה של הז'אנר עליהם היא מעבר לאסטתיקה אלא קשורה לתוכן עצמו.

>חוזר להסתכל על מצב ההורדה של רובוטריקים ולקריאה בthe man in the high castle<

_אחד הבולטים בתחום הוא פיליפ ק. דיק, שיש המגדירים את מצבו התודעתי כסכיזופרניה ויש טיעונים שהוא השתמש ב-LSD . קראתי איפשהו
שהוא עבר התנסות שכיום מוכרת כרגרסיה היפנוטית ושחזור גלגולים, אך לא במתכוון. האירוע הזה תפס אותו במפתיע - אולי פלשבק של LSD - ותרם לשיבוש תפיסת המציאות שלו. הוא מצא עצמו חי סיטואציה ברומא העתיקה. החוויה הזו הביאה אותו לגבש תפיסת מציאות לפיה הזמן אינו לינארי אלא כל האירועים ממשיכים להתקיים בו-זמנית, ויש אנשים שנעים ביניהם._
קודם כל, הדף הזה תיכף מתפוצץ מרוב ניימדרופינג של ענקי רוח
פיליק ק. דיק הוא אחד הסופרים האהובים עלי, לא במד"ב אלא בכלל. "סורק אפלה" שלו למשל הוא יצירה גדולה, וגם מכאיבה. כנ"ל "כשל זמן", כנ"ל "ואליס" שמתאר את כל סיפור ההתמוטטות/בניית האישיות והזמן מחדש שקרו לו (על מדפיי הוא חבר טוב של קורט וונגוט. אולי יש מקום לייסד באתר פינת דיק ). ואגב, מוטיבים שחוזרים בסיפורים שלו מתארים יפה את מה שקורה בחברה שלנו היום, לא כנבואה אלא כאבחנה מדויקת - למשל הדמות הנלעגת של מנחה הטלוויזיה/הליצן/גורו ההמונים. הוא בהחלט חזה את הדרך שבה אמצעי התקשורת יהפכו טוטאליים, טוטאליטריים וחודרים לכל מקום ולכל רגע בחיי הפרט, ישלטו על נימי נפשו.

שנית, הנה מאמר מצוין וכאן חלקו השני על תפיסת המציאות של דיק.

אל דנטה, לא לגמרי הבנתי את ההמלצות - כלומר, האם הרעיון היה להביא עוד אמנים אלקטרוניים? סתם מוזיקה טובה?

וכמובן, יהי זכרו ברוך
(של ארתור סי.)

חברים! עם כל הכבוד למייק אולדפילד.
http://en.wikipedia.org/wiki/Kraftwerk

http://en.wikipedia.org/wiki/Cybotron

http://en.wikipedia.org/wiki/[po]Sun Ra[/po]

http://en.wikipedia.org/wiki/[po]Underground Resistance[/po]

מי שמעוניין בעוד - שרק יבקש

בברכת space is the place!

דרך נאותה לשבת שבעה על ארתור יקירינו. מדברים בשבחו, אודות מדע בדיוני בכלל ושומעים מוזיקה בסבבה....

בסוף נעבור ל מוזיקה סבבה

לקח לי כמה שניות להבין מה כוונתך בשדה ישן (קראת את זה ישֶן)
נדמה לי שהאזנתי להם מתישהו, אבל אני נוטה לז'אנרים אחרים..

אוח, זה המיכאל שאני אוהב: הסאונד הישן, הכלים המגוונים והאירוניה הדקה:

Mike Oldfield - William Tell overture

אגב מיכאל שדה-ישן, את איתו גם בראשונים שלו, טיובולר... וכו' ?

אני גם הקשבתי הערב לאלבום

שלחתי את תגובתי בלי לראות את התוספת של עומר - הנה, כבר יש שתי ניתוחים למד"ב. אנחנו בדרך הנכונה להרחבת וטשטוש הגבולות...

אל תתפסי אותי כמקטלג כפייתי שמחלק כל מה שזז למחלקות.
היתה לי תקופת מד"ב מאוד אינטנסיבית, קראתי על ומסביב, מחקרים תיאוריות וכאלה... מכיוון שבתקופה הזו לא הייתי בארץ, היה הרבה יותר חומר זמין. וגם לגיטימציה.
החלוקה נובעת מעצמה. מתוך הקריאה את מזהה שיש תחומי עיסוק שונים, מעבר לכשרונו האישי של מחבר זה או אחר.
מתי שהוא סביב גיל 13 ירד לי יום אחד אסימון, שהנה עוד ספר שזה עתה סיימתי עונה לאותה תבנית שחוזרת ונשנית: חברה טוטאליטארית, הגיבור מתחיל כאחד מני רבים אך איכשהו מתפתחת אצלו מודעות, שהופכת להבנת מבנה המציאות בה הוא חי ומשם הוא עובר לפעולה, ולעיתים מנצח את השיטה, ממוטט את המנגנון ומשחרר את האנושות השבויה.
חלק מהתבנית הזו מוצאים ב- 1984 של אורוול, ללא הסוף הטוב.

כך שאני התחברתי יותר לחוויה הזו מאשר למסעות קסומים בממלכות דרקונים (את "שר הטבעות" לא אהבתי) או מד"ב מבוסס מדע.
והסגנון הזה, של "מסע התוודעות" אופייני למהפך התרבותי של שנות השישים-שבעים. אגב גם במד"ב משתמשים במונח "הגל החדש" כדי לתאר את תת-הסגנון הזה.
דמות מפתח בהתוודעות של הסגנון הזה לעצמו הוא Harlan Ellison שב-1967 הוציא אוסף סיפורים שהרחיבו את גבולות העיסוק וההגדרה של המד"ב. מאותו רגע כבר היה ברור שיש הפרדה. גם קלאסיקן מכובד מאוד, רוברט היינליין, קיבל תווית של "פאשיסט" מה שעוד החמיר את הפער בין האסקולה הישנה לזו החדשה.
אפשר לומר באופן גס שדור המייסדים היה עסוק בעיקר בכיבוש: כיבוש החלל על ידי האנושות, והתגוננות אנושית מפני כיבוש נגדי מהחלל החיצון ("מלחמת העולמות", ה. ג. וולס 1898).
אנשי הגל החדש העבירו את הדיון למסעות כיבוש בתודעה. גם ניצנים של מודעות אקולוגית. ואנטי אוטופיה: תיאור פוטנציאל החורבן של הטכנולוגיה.

כל זה בקווים כלליים, מכיוון שכפי שהעירה יונת, היו יוצרים שחצו את הגבולות. שזו בדיוק מהות המד"ב בעיני : Beyond the boundaries...

<נכתב כשברקע הפסקול של מייק אולדפילד, תודה יערה>

לעניין השאלה ההסטורית:
כולנו לומדים את ההיסטוריה של הפילוסופיה מבית מדרשו של הגל. ולכן אנו עושים באופן אוטומטי השלכה לכל תחום הסטורי / פילוסופי.
אני חושב שיש רק קו אחד במדע הבדיוני מזו'ל וורן ועד אס"ק - היכולת לראות הרבה קדימה, מעבר לכל טכנולוגיה עכשווית, ומעבר לכל מגבלות התרבות והאנושות. שלושת הכותבים של תור הזהב פשוט היו במקום הנכון ובזמן הנכון, כשתרבות הפנאי והקריאה הייתה בשיאה ביחד עם התפתחות טכנולוגית שאפתנית. וולס, למשל, הציג ביקורת חברתית נוקבת עם כתיבה עילאית, פשוט הוא לא כתב לדור הנכון.
ניתן להסתכל, למשל, על לואי וו (סדרת הטבעת, לארי ניבן). הוא תוצר קלוקל של תרבות משוחתת לחלוטין, מצד שני הוא מתעלה על עצמו, מציל את הטבעת ואף מצליח לשלוט בשליטיה החזקים. הוא היה מוצא עצמו בקלות על ראמה (קלארק) או כלוחם בלוחמי החלל (היינלין).

לעניין ההגדרות ותתי התחומים:
בעבר הרחוק היו מעט ספרים ולכן הכניסו את כל המד"ב תחת כותרת אחת. עם התפתחות התחומים ועליית עולמות הפנטזיה נוצר הצורך להגדרות יותר מדוייקות, אבל חשיבות ההגדרות הללו הם בעיקר להוצאות הספרים ומבקרי הספרות.
מדגם מייצג שערכתי אצל 4 חברי חובבי המד"ב והפנטזיה עלה (טעות דגימה של 5%) שכולם קוראים את כל הזאנרים. כל אחד אוהב יותר סוג אחד (לאן שייך הפריון למשל), אבל הגבולות המדוייקים לא הבהילו אותם. מלחמה ושלום ויוליסס - זה הבהיל אותם בהחלט.

ולסיום, בעקבות התזכורת על "שירת ארץ הרחוקה":
ייתכן וזה רעיון מוצלח מאוד בתקופה זו של השנה להעלות פתית קרח למסלול מעל ישראל.

ז'ראר
אולי תעשה לנו סדר בדברים
מרוב ז'אנרים לא רואים את הספרות (או המדע)..
אני אוהבת כל מיני סוגים של מדע בדיוני ופנטזיה ו..., האמת שאף פעם לא ניסיתי לקטלג ולבדוק מה אני מעדיפה (אולי אני ככה בכלל בחיים)

זה הקישור לאלבום של מייק אולדפילד ביוטיוב .

עומר, דבריך נותרו תלויים באוויר...
אגב מדע בדיוני ואופטימיות, יש את מחלקת האנטי-אוטופיה, כמו 1984 של אורוול, "עולם חדש ואמיץ" של האקסלי...

אני חושב שסופרי המדע הבדיוני אופטימים - הם חושבים שנשרוד עד 2010!!! שנטוס לחלל!!! שנמצא אנטילגנציה!!!

פראפראזה לצוויליך

פיניתי את הבלגן שעשיתי, חזר לשולחן העבודה לארגון מחדש.
יערה: גם את מייק אולדפילד הצלחת להכניס לחגיגה? שיחקת אותה. גם אצלי זה בפס קול... באינטנסיביות.

ספר פחות מפורסם שלו אבל אחד המדהימים שבהם "שירת ארץ הרחוקה"
אני שמעתי אלבום של מייק אולדפילד שנעשה לפי הספר הזה
גלית ועמרי, אולי תוכלו להשאיל לי את הספר?

תודה יונת על ביקורך המתחייב בדף הזה.
הכנסת תגובה בזמן שכתבתי את שלי.
את צודקת לגמרי לגבי החלוקה, כמו כל חלוקה יש בה מימד שרירותי מסויים. אך בכל זאת, בסקירה של החומר שנכתב, רואים התאמה בין הנושאים לבין המאפיין של התקופה. ואם שנות החמישים היו תקופה של הבנייה מחדש והתפרצות התיעוש, אז אנו רואים שהדור השני כבר מתחיל לעשן מני חומרים ונוסע להודו...

<זה הזמן להזמין היסטוריונית>

עצוב. הוא, היינליין ואסימוב פתחו בפני את הדלת לעולם המדע הבדיוני, ומאז הדלת לא נסגרה.
עצוב.

איזה יופי, יש קהל.
אורי, מה אתה אומר על הסתירה לכאורה, לקטות מצד אחד ומד"ב מנגד?

על זה כתבתי קודם שיש זרמים ודעות, ואני מצאתי את עצמי במחלקה שיותר עוסקת בביקורת חברתית-תרבותית.
אני גם בכוונה משאיר בצד את זרם ה- Heroic Fantasy, אליו אני לא מתחבר. לכן אני נזהר מלהגדיר אותו, כדי לא לפגוע במעריציו. אולי אפשר לומר עליו שהדגש הינו יותר על הרפתקאות מאשר הדיונים שמעסיקים את אנשי המדע והספקולציה. כאן אני מזמין חובב פנטזיה להכניס רשמים משלו.

מקריאה של מאמרים וניתוחים של המד"ב, ותודה קרוטונית על הקישור, מתחדדת העמדה שלי, שהמד"ב מהווה אכסניה לכותבים שרוצים לעסוק באדם, תרבותו ופועלו, שלא במסגרת מחקר, או כתיבת מאמרים עיוניים יבשים, ולא מוצאים את עצמם במחלקות כתיבה יותר מקובלות.
כחריג לזה אני רוצה לציין את הסופר הבלשי סימנון ( Simenon ) שהצליח להכניס תהיות פילוסופיות קיומיות אל תוך סיפורים בלשיים כביכול פשוטים.
אפשר גם להתייחס ל-"הדבר" של אלבר קאמי אולי כמד"ב, כאשר הוא מדביק במחלת הדבר עיר צרפתית באלג'יר.

המד"ב שאני נמשכתי אליו היה זירה של מחשבה חופשית שפשוט רצה לה לכל כיוון ללא חשבון, אך תמיד מתוך כוונה לתהות על משמעות ותכלית מעשינו.
אחד הבולטים בתחום הוא פיליפ ק. דיק, שיש המגדירים את מצבו התודעתי כסכיזופרניה ויש טיעונים שהוא השתמש ב-LSD . קראתי איפשהו
שהוא עבר התנסות שכיום מוכרת כרגרסיה היפנוטית ושחזור גלגולים, אך לא במתכוון. האירוע הזה תפס אותו במפתיע - אולי פלשבק של LSD - ותרם לשיבוש תפיסת המציאות שלו. הוא מצא עצמו חי סיטואציה ברומא העתיקה. החוויה הזו הביאה אותו לגבש תפיסת מציאות לפיה הזמן אינו לינארי אלא כל האירועים ממשיכים להתקיים בו-זמנית, ויש אנשים שנעים ביניהם.

כותב אחר שמתאים לאזכור כאן הוא פרנק הרברט עם היצירה המונומנטלית "חולית".
הוא יצר שם כוכב לכת עם מערכת אקולוגית שלמה, ואף הקדיש לזה נספח יעודי בסוף הספר, "האקולוגיה של חולית". אלמנט מרכזי שם הוא תולעת הענק שמייצרת את ה-"תבלין", שלו יש תפקיד מהותי ביקום שהרברט יצר: זהו סם רב עוצמה, אפשר לומר טוטאלי, שפותח בפני הצרכן שלו את דלתות התודעה, ומאפשר את המסע האולטימטיבי במרחב ובזמן. גיבור הספר, פול אטראיד רואה באמצעותו את העתיד במבנה של מניפת כל האפשרויות הנפרשות מהווה, ושמשתנות בזמן אמת לפי המתרחש.
שימוש נוסף לתבלין הוא בקרב ה-"נווטים", שבאמצעותו הם מניעים ספינות חלל לאורך ולרוחב החלל באמצעות התודעה בלבד.
רק לאחרונה, עם החשפי לכתבי המזרח, היישומים הללו נתפסו בעיני כמו ההארה שהיא מטרת התירגול היוגי, בה נפרץ המחסום שבתודעת המתרגל והוא רואה את כל עברו, לאורך הגלגולים השונים. וגם סוגיית המרחב שהיא בעצם אשלייה של התודעה, ומהרגע שאנו מתעלים מעליה, הוא מתבטל: וכך הנווטים מניעים את הספינות. בזכות התבלין, תודעתם נמצאת ב-"מקום" שמעבר למרחב.

<עייפתי. אני יוצא למסע קצר במרחב הקיברנטי...Beam me up, Scotty... >

החלוקה לתקופות במד"ב היא מלאכותי לדעתי -- הרי מרי שלי ("פרנקנשטיין") קדמה לתור הזהב. וגם בתור הזהב יש סופרים כמו פריץ לייבר שהם ממש לא אופטימיים. ויש אחרים שאי אפשר למקם בדיוק בשום סיווג כזה, כמו אורסולה לה-גווין שכותבת משנות החמישים ועד היום.

לגבי ארתור סי היקר, נדמה לי שהוא זה שאמר "אם טכנולוגיה היא מתקדמת מספיק, אי אפשר להבדיל בינה לבין קסם."
יהי זכרו ברוך.

על מציאות מדעית ומדע בדיוני (לקלארק מוקדש תת-פרק...).

ז'ראר,
הזכרת לי עכשיו עד כמה, למרות שאני לא ממש בברנז'ה של מד"ב, אני מאוד אוהב את האנשים חובבי המד"ב עצמם.
מאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת פה, נא המשך!

לפני ש-"גמדי העריכה החרוצים" יגזרו את דינו של דף זה לצלול את תהום הנשייה, הייתי רוצה לנצל את הבמה כדי לפתוח דיון (אולי הוא כבר קיים בדפים אחרים) על המדע בדיוני, והרלוונטיות שלו לחיינו.

אני מגיל צעיר ערכתי מסעות קסומים במרחבי ה- Space time, בין אם במהירות קריאה אנושית או בין בטיסת Hyper space.
אך בעיקר נפתח בפני תחום כתיבה וחשיבה בו התנהל דיון לגבי איך ראוי לו לאדם לחיות.
זה התבטא בין היתר בניסיון להבין את אורחות חיינו המודרניים, מאפייניהם והשלכותיהם.
אני עלול עכשיו לסרס את העובדות מכיוון שכבר זמן רב אני לא מקדיש זמן לנושא, אך בהיסטוריה של המד"ב מקובל לחלק למספר שלבים, כאשר אני רוצה להתייחס לשניים מהם.
"תור הזהב" של המד"ב, עם כותבים כמו ארתור סי קלארק, רוברט היינליין ואייזאק אסימוב. מקובל להגדיר את התקופה הזו כאופטימית בכתיבה, אמונה בעתיד האנושות ובטכנולוגיה שתפתור את כל הבעיות.
ביטוי לזה מצאתי באלבום של דונלד פייגן "ציפור לילה", שכולו התרפקות נוסטלגית על שנות החמישים,ובעיקר בשיר I.G.Y. , שני ציטוטים קצרים:

A just machine to make big decisions
Programmed by fellows with compassion and vision

What a beautiful world this will be
What a glorious time to be free

וזה קישור לדף מקסים של disc]האלבום הזה nightfly[/po].php .

התקופה הבאה היא כבר תוצר של המהפך התרבותי של שנות השישים-שבעים, עת התחילה ביקורת יותר שיטתית על תרבות התיעוש, הביטלס נסעו לאשראם של המהרישי, והניו-אייג' והידע מהמזרח התחילו לנעוץ שורשים בבקיעים הללו.
הרבה מהכותבים שכל העסק הזה הטריד את מנוחתם מצאו אכסניה במד"ב, ומכיוון שחשו שהמונח Science Fiction מבוסס על המילה Science, ניסו לעדכן את התווית ורקחו את המונח Speculative Fiction.
כתוצאה מכך, חובבי הז'אנר המקוריים, אנשי הגרעין הקשה של המד"ב, הטביעו כתגובה את המונח Hard Science.
לאסקולה הזו ניתן לשייך את ארתור סי קלראק, אך יש לפשפש בכתביו אם אין שם מרכיב של Speculative, כי אי אפשר להמלט מהתרבות שאתה חי בה.

<הפסקה מתודית>

ספר פחות מפורסם שלו אבל אחד המדהימים שבהם "שירת ארץ הרחוקה"

יהי זכרו ברוך

המינוח "נפטר" אינו מתאים כיוון שזה ניתן רק ליהודי שמת ונפטר מעול המצוות
נכון. היסטורית המינוח מתייחס ליהודים, אבל הוא הושאל גם לגויים, וניתן לומר גם על גוי שהוא נפטר. באבן שושן אין איזכור לכך שהאמירה היא רק ליהודים.

הספד יפה ב - ynet של ארינה מלמד

הערת עריכה קטנה לסדר:
האם הוא היה יהודי?
אם לא, אז המינוח "נפטר" אינו מתאים כיוון שזה ניתן רק ליהודי שמת ונפטר מעול המצוות. אם איננו יהודי, אפשר לכתוב בפשטות: מת.

נו, בעקבות הלינק של יערה ( הרי ברור שאני חייב לקרוא אותו) עשיתי חיפוש לייט, ומצאתי "פריט אספנים": תמונה של דגם ספינת החלל "דיסקברי":



וזה, און לוקשיין:

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/e ... very1b.JPG

אני חיבבתי את קובץ הסיפורים "סיפורים מן האייל הלבן" שלו

הנה ראיון איתו

תודה עומר על הידיעה ועל היוזמה להקים מצבה זמנית לזכרו. כולי תקווה שנצליח להנציח אותה, בפורמט זה או אחר.

ארתור סי קלארק מלווה אותי מילדות, עם "קץ הילדות" שניסיתי לקרוא פעם אחר פעם וכל פעם נתקעתי. וכשסוף סוף גדלתי וכן קראתי אותו, אני כבר לא זוכר...
לעומת זאת אני זוכר היטב את "2001 - אודיסאה בחלל", יצירה מונומנטלית שעשתה היסטוריה במדע בדיוני. והכוונה היא לסרט, שהוא עבודה משותפת של ארתור וסטנלי קובריק, גם הוא ז"ל. במקור זה היה סיפור קצר, "הזקיף" (The Sentinel) שמכיל רק את האפיזודה של המונוליט השחור שמשדר לחלל את גילויו ע"י האנושות כאשר היא משיגה קידמה טכנולוגית. התסריט שכבר נכתב בשיתוף עם קובריק כבר הרחיב את היריעה למספר נושאים, ובעיקר רצה לשנות את הדרך שהמדע הבדיוני ובעיקר סרטי המד"ב נתפסו בציבור. לא עוד מפלצות מגוחכות בצלחות מעופפות פרודיאליות. הסרט מנסה להציג שגרת חיי חלל ריאלית, כאילו העתיד כבר כאן. אולי אחד הדימויים הזכורים ביותר מהסרט זה הוואלס בחלל , תחנת החלל המסתובבת לאיטה סביב צירה לרקע הוואלס הווינאי... ממש פסטורליה.

נושא מרכזי נוסף שהוא נגע בו היה מה שנקרא בז'אנר "תסביך פרנקנשטיין", ושלנו יש גרסה משלנו, תסמונת "הגולם קם על יוצרו": הרובוט המורד באדם. הסרט מציג בפנינו מצב בו מחשב מצא עצמו בדילמה בין הוראות סותרות, וכתוצאה מכך מנסה לחסל את צוות ספינת החלל. הנושא הזה טופל ביסודיות ע"י אייזק אסימוב בסדרת "הרובוטים" (מעניין מי קדם למי).
אני עכשיו מתאמץ להחזיק את עצמי לא לצלול למסע במרחבי החלל הווירטואלי לחקור אודות האיש היקר הזה, ולספר בשבחו עוד ועוד...

חובבי הז'אנר נדרשים להתייצב ולהספיד את ארתור.

ארתור סי קלארק

כבוד.
הנה אנו מתקרבים ל2010 ...
עדיין לא פגשנו בתבונה זרה.
גם לא בתבונה שמקורה בפלנטה שלנו P-: ...

סופר מדע בדיוני טוב משכיל להטעות אותנו הקוראים.
הוא מלהטט בטכנולוגיה עתידנית ובשינויים העוברים על החברה האנושית.
כך הוא מקל עלינו את העיכול של האמירה החדה על הטבע האנושי.
נבוט או לייזר, ספינת מפרש או ספינת חלל, האדם אדם.
אין המבליט זאת יותר מאיזה חייזר ירוק ובריא.

שניזכה לחוות יצירתיות ומקוריות כשל המנוח!

סופר המדע הבדיוני ארתור סי קלארק נפטר היום, יהי דף זה לזכרו.
הספרים שלו מעולים, והם משלבים נבואה טכנולוגית מדהימה עם הבנה מעמיקה בטבע האנושות כולה והאדם כפרט.

לענ"ד ארתור חושב ש רוב האנשים אינם חושבים, ולמרות זאת ימצאו תמיד היחידים, שבסוף יוצאים רבים, שיכולים להתעלות לראות ולהבין את התמונה הגדולה. יחידים שבמעשים קטנים מגלים את הגדולה שבאנושות כולה.
בספריו הרבים התבונה החיצונית הגדולה תמיד טובה או "לא רעה", ואני מסיק מכך שהוא חשב שהשכל המושלם גורר טוב, גם אם האנושות לא תמיד הסכימה לכך. יחד עם השאיפה לתבונה מושלמת הוא חוזר גם לשורשים של הפרט העמל במלאכתו הפשוטה ורואה בה ברכה וטוב.

ונסיים בציטוט חביב לזכרו: http://www.refereading.com/list.php?a=115&l=he
אם מדען מכובד אך קשיש אומר שדבר כלשהו הינו אפשרי – כמעט תמיד הצדק איתו. אם הוא טוען שדבר כלשהו בלתי אפשרי – קרוב למדי שהוא טועה