_לא להתייחס לשופט שנמצא לנו במוח.
לא להניח הנחות - לרוב כדאי לבאר דברים.
לא לקחת דברים אישית.
לא לנטור טינה.
לא להרגיש אשמה._
גדול. פשוט גדול.
קראתי את זה ופתאום נפל לי האסימון - וזה הצחיק אותי:
ראיתי אדם מסתובב עם פנקס ובודק את עצמו כל הזמן: האם אני מתייחס לשופט שנמצא לי במוח? אם זה מה שהשופט שיש לי חושב אז אני צריך לא להתייחס.... האם אני לוקח דברים אישית? אוי ואבוי! לקחתי משהו אישית....
זה יוצר מין feed-back (כמו שקורה עם מקרופונים כשמפנים אותם לרמקול ונוצרת שריקה כי יש מן "מעגל" כזה של קליטה ושידור וקליטה...)
ואל תבין אותי לא נכון... אמרת דברים כל כך נכונים!!
ויחד עם זה: גם החופש לקחת דברים אישית הוא חופש
***
תוך כדי כתיבה שמתי לב להיפוך של ש.פ.ט ו - פ.ש.ט:
אולי השופט שבנו מונע מאתנו פשטות...
וזה מעלה את השאלה: כיצד משתחררים מן השופט שבתוכינו? זהו תהליך לא פשוט כלל וכלל, והרבה פעמים אנחנו אפילו לא מודעים לכך שמי שמדבר מפינו הוא אותו שופט ארור.
ויש לי דוגמה מהחיים על תהליך בכיוון..
אני נמצאת כעת בהודו, ובימים האחרונים יצא לי לנהל כמה שיחות מרתקות עם אנשים הודים.
מכיוון שבאנו למקום אחד כדי ללמד החלטנו אני, וזו שאני עובדת איתה, לשוחח עם אנשים ולשאול אותם על חייהם כאן. עלו לנו עשרות שאלות (מהדברים הכי פשוטים - כמו - האם בנים ובנות משחקים בילדותם באותם משחקים) ועד שאלות על נישואין, סקס, דת... דברים מהחיים. השיחות שקרו, וקורות, הן מרתקות, מרגשות, אינטימיות, עמוקות.
אחד הדברים שגיליתי תוך כדי השיחות הללו הוא שהשופט שלנו מבוסס על ההבדלים שיש בינינו לבין אחרים.
כאשר אני מבוססת בהבדלים נוח לי לשבת במרפסת של השופט (משום מה אני מדמיינת אותו - בעצם אצלי זה "אותה" - יושבת במרפסת כמו הזקנים מהחבובות), ולהסתכל על דברים מרחוק, מלמעלה, בהתנשאות כלשהי...
אבל בתוך השיחות הללו מצאתי את עצמי מגלה עד כמה אשה היא אשה, ואדם הוא אדם - לא משנה מה היא או הוא לובשים, היכן נולדו, מהי דתם.
ההבדלים הם בעצם רק תפאורה...
מתוך הגישה הזו גיליתי עד כמה מרתק לשמוע על אורח חיים אחר לגמרי משלי (כמו למשל אשה הודית שנשואה בנישואים מוסדרים - שידוך - דבר שאני לא יכולה אפילו לדמיין), להקשיב באמת למה שקורה לאנשים בתוך הסיפור שלהם, על ההתמודדויות שהם עוברים.. בחמימות שנוצרה, בפתיחות ובנדיבות שבהן האנשים הללו סיפרו את סיפוריהם, גיליתי עד כמה ההתמודדויות שלהם הן אנושיות ומוכרות לי: החיפוש אחר ביטוי, אחר מימוש עצמי, החיפוש אחר קשר אנושי - כולם דברים שיכולתי לזהות בחיי. הדרך שלהם, התיאטרון של חייהם, הם שונים - אבל המהות דומה - ושם אפשר היה למצוא חיבור ישיר ועמוק.
אז אולי יש בכך רמז:
נדמה לי שאנחנו מפעילים את השיפוט שלנו הרבה מאד על הדרך שבה דברים נעשים (הביטוי החיצוני) - ולא מתיחסים למהות העניין.
הגישה הזו שחררה אותי לחופש לנהל תקשורת אמיתית עם בני אדם - עם אנשים כמוני.
(אני לא אומרת שקיבלתי את דרכם, או שבכוונתי לאמץ אותה - אלא שיכולתי להקשיב מעבר לשוני שבינינו, לגישות ולהתנסויות השונות - ולפגוש אדם שמתמודד עם חייו, ושואל עצמו הרבה שאלות שדומות לשאלות שאני שואלת את עצמי).
היה עוד משהו מעניין בהתנסות הזו - כי חלק מן השיחות הראו לי עד כמה התרבות שבה אדם חי יכולה לגרום לו להכנס לפינות, לסבול עמוקות בחיפוש אחר החופש האישי שלו. ראיתי את זה עליהם מהצד - עד כמה קשה חלקם עומלים כדי למצוא ביטוי אישי בתוך תרבות מאד מורכבת ומסורתית. ובדיעבד אני בטוחה שהם ראו עלי דברים דומים. התרבות שונה - אבל בוודאי גם התרבות שבה גדלתי מגבילה את החופש שלי בדרכים שאינני מודעת אליהן כלל.
נראה לי שהתרבות שבה אנו גדלים עושה שימוש מסיבי בשופט המושתל אצלינו, ודואגת לאלף אותו לפי חוקיה. השופט נמצא שם - מוכן לתיכנות ואילוף - רק החוקים משתנים בהתאם לגיאוגרפיה.
_לא להתייחס לשופט שנמצא לנו במוח.
לא להניח הנחות - לרוב כדאי לבאר דברים.
לא לקחת דברים אישית.
לא לנטור טינה.
לא להרגיש אשמה._
גדול. פשוט גדול.
קראתי את זה ופתאום נפל לי האסימון - וזה הצחיק אותי:
ראיתי אדם מסתובב עם פנקס ובודק את עצמו כל הזמן: האם אני מתייחס לשופט שנמצא לי במוח? אם זה מה שהשופט שיש לי חושב אז אני צריך לא להתייחס.... האם אני לוקח דברים אישית? אוי ואבוי! לקחתי משהו אישית....
זה יוצר מין feed-back (כמו שקורה עם מקרופונים כשמפנים אותם לרמקול ונוצרת שריקה כי יש מן "מעגל" כזה של קליטה ושידור וקליטה...)
ואל תבין אותי לא נכון... אמרת דברים כל כך נכונים!!
ויחד עם זה: גם החופש לקחת דברים אישית הוא חופש :-)
***
תוך כדי כתיבה שמתי לב להיפוך של ש.פ.ט ו - פ.ש.ט:
אולי השופט שבנו מונע מאתנו פשטות...
וזה מעלה את השאלה: כיצד משתחררים מן השופט שבתוכינו? זהו תהליך לא פשוט כלל וכלל, והרבה פעמים אנחנו אפילו לא מודעים לכך שמי שמדבר מפינו הוא אותו שופט ארור.
ויש לי דוגמה מהחיים על תהליך בכיוון..
אני נמצאת כעת בהודו, ובימים האחרונים יצא לי לנהל כמה שיחות מרתקות עם אנשים הודים.
מכיוון שבאנו למקום אחד כדי ללמד החלטנו אני, וזו שאני עובדת איתה, לשוחח עם אנשים ולשאול אותם על חייהם כאן. עלו לנו עשרות שאלות (מהדברים הכי פשוטים - כמו - האם בנים ובנות משחקים בילדותם באותם משחקים) ועד שאלות על נישואין, סקס, דת... דברים מהחיים. השיחות שקרו, וקורות, הן מרתקות, מרגשות, אינטימיות, עמוקות.
אחד הדברים שגיליתי תוך כדי השיחות הללו הוא שהשופט שלנו מבוסס על ההבדלים שיש בינינו לבין אחרים.
כאשר אני מבוססת בהבדלים נוח לי לשבת במרפסת של השופט (משום מה אני מדמיינת אותו - בעצם אצלי זה "אותה" - יושבת במרפסת כמו הזקנים מהחבובות), ולהסתכל על דברים מרחוק, מלמעלה, בהתנשאות כלשהי...
אבל בתוך השיחות הללו מצאתי את עצמי מגלה עד כמה אשה היא אשה, ואדם הוא אדם - לא משנה מה היא או הוא לובשים, היכן נולדו, מהי דתם.
ההבדלים הם בעצם רק תפאורה...
מתוך הגישה הזו גיליתי עד כמה מרתק לשמוע על אורח חיים אחר לגמרי משלי (כמו למשל אשה הודית שנשואה בנישואים מוסדרים - שידוך - דבר שאני לא יכולה אפילו לדמיין), להקשיב באמת למה שקורה לאנשים בתוך הסיפור שלהם, על ההתמודדויות שהם עוברים.. בחמימות שנוצרה, בפתיחות ובנדיבות שבהן האנשים הללו סיפרו את סיפוריהם, גיליתי עד כמה ההתמודדויות שלהם הן אנושיות ומוכרות לי: החיפוש אחר ביטוי, אחר מימוש עצמי, החיפוש אחר קשר אנושי - כולם דברים שיכולתי לזהות בחיי. הדרך שלהם, התיאטרון של חייהם, הם שונים - אבל המהות דומה - ושם אפשר היה למצוא חיבור ישיר ועמוק.
אז אולי יש בכך רמז:
נדמה לי שאנחנו מפעילים את השיפוט שלנו הרבה מאד על הדרך שבה דברים נעשים (הביטוי החיצוני) - ולא מתיחסים למהות העניין.
הגישה הזו שחררה אותי לחופש לנהל תקשורת אמיתית עם בני אדם - עם אנשים כמוני.
(אני לא אומרת שקיבלתי את דרכם, או שבכוונתי לאמץ אותה - אלא שיכולתי להקשיב מעבר לשוני שבינינו, לגישות ולהתנסויות השונות - ולפגוש אדם שמתמודד עם חייו, ושואל עצמו הרבה שאלות שדומות לשאלות שאני שואלת את עצמי).
היה עוד משהו מעניין בהתנסות הזו - כי חלק מן השיחות הראו לי עד כמה התרבות שבה אדם חי יכולה לגרום לו להכנס לפינות, לסבול עמוקות בחיפוש אחר החופש האישי שלו. ראיתי את זה עליהם מהצד - עד כמה קשה חלקם עומלים כדי למצוא ביטוי אישי בתוך תרבות מאד מורכבת ומסורתית. ובדיעבד אני בטוחה שהם ראו עלי דברים דומים. התרבות שונה - אבל בוודאי גם התרבות שבה גדלתי מגבילה את החופש שלי בדרכים שאינני מודעת אליהן כלל.
נראה לי שהתרבות שבה אנו גדלים עושה שימוש מסיבי בשופט המושתל אצלינו, ודואגת לאלף אותו לפי חוקיה. השופט נמצא שם - מוכן לתיכנות ואילוף - רק החוקים משתנים בהתאם לגיאוגרפיה.