[u]ואילו החלק השני מתנשא, ובטוח שהאמת מצוייה אצלי, ואם השני יחשוב קצת הוא יסכים עימי. זה התנשאות.[/u]
הבנתי למה אתה מתכוון, וכנראה לא הסברתי את עצמי כמו שצריך:
א. אין בדבריי שום התנשאות.
ב. לא התכוונתי שהאדם שעומד מולי, בדר"כ לא חושב מספיק או שהוא לא חכם, ובטוח שהאמת לא מצויה תמיד אצלי, גם אם אני בטוחה שאני צודקת. כוונתי היא שיש מצבים שנראה לנו כאילו מישהו התכוון להרע לנו, אבל מתברר לנו אחר כך שהוא פעל אינסטינקטיבית, למשל, ולאחר מכן הצטער על מה שעשה.

[po]בין הצללים[/po]: בהנחה שהעניין עדיין רלוונטי
אני רוצה להציע את זווית הראייה של הדמויות שבפנים (לפרטים נוספים ראי דף הבית שלי וקישורים משם)

_בעקבות בעיה בעבודה (והאמת מסיטואציות אחרות בחיים) אני שמה לב, שלוקח לי נצח להחליט לעמוד על שלי, אבל כשאני כבר כן עומדת על שלי, ומקבלת את מה שאני רוצה וצריכה, אני מרגישה רע עם כל העניין.
מרגישה שהגזמתי, נהגתי בחוצפה, ושבאופן כללי אני ילדה קטנה ומטומטמת שהקימה מהומה על לא מאומה..._

יתכן שאת מנוהלת ומזוהה מאוד עם דמויות מרצות ונחמדות. כשסוף סוף דמות אינטרסנטית/אגואיסטית/אסרטיבית (זו לא דמות שלילית, דא"ג - אין דמויות שליליות מבחינתי) יוצאת לפעולה, הדמויות הנחמדות מרגישות רע.

כל פעם שלטת דמות אחרת ואין מודעות מספקת למה שמתרחש כדי לנווט היטב בין שני הצדדים הללו - הנחמד והאגואיסט למשל.
כשישנה מודעות כזו אפשר לחוות כיצד שני הצדדים חשובים במערך הכולל ומאזנים זה את זה - כל עוד אף אחד מהם לא משתלט עלינו.
ואגב - כשדמויות אסרטיביות ואגואיסטיות משתלטות עלינו הן באות לפעמים לידי ביטוי באגרסיביות, סקנדלים וכדומה. לעומת זאת, כשמקבלים אותן כחשובות מבלי לתת להן לנהל אותנו, הן מתבטאות באופן אסרטיבי ומאפשרות לנו לדאוג גם לעצמנו, להציב גבולות וכיוצא באלה דברים בריאים ומועילים.

[u]באיזשהו מקום מוזר כנראה שאני מעדיפה ברמה כלשהי להישאר במקום הזה של "מקפחים אותי" "מזלזלים בי" ...[/u]
כאן יתכן שבאה לידי ביטוי דמות קורבנית (יכולות להיות כל מיני כאלה) שמצד אחד סובלת מתחושת הקיפוח ומצד שני מרגישה צודקת וטובה יותר מהמקפחים.
גם כאן מודעות וקבלה של הדמות מצד אחד ואימון על איך לא לתת לה לנהל את חייך מצד שני - יכולים להביא רווחה.

[u]איך יוצאים מהלופ הזה? איך מגיעים למקום שאני מקבלת מה שביקשתי ומה שמגיע לי בלי להרגיש רע אשמה על זה שהעזתי לעמוד על שלי?[/u]
כל זה על קצה קצהו של המזלג ויש עוד הבחנות מועילות שניתן להזכיר.
אני מקווה שמה שהצעתי הוא פתח לתשובה אפשרית לשאלתך.

לא מסכימה איתך-
תוקפנות לא קשורה לדעה שונה.

[u]לא כדאי להסתכל על אנשים כעל מרושעים, אלא כעל אנשים שלא חושבים עד הסוף[/u]
החלק הראשון נכון, לענ"ד, ואילו החלק השני מתנשא, ובטוח שהאמת מצוייה אצלי, ואם השני יחשוב קצת הוא יסכים עימי. זה התנשאות.
הייתי אומר: "לא כדאי להסתכל על אנשים כעל מרושעים, אלא כעל אנשים המגיעים למסקנות שונות ממני".

פלונית-
כן, יכול להיות...:-).
אני עדיין מפענחת את חידת התוקפנות של אנשים.
זה מוזר לי.

דרך אגב, לא כדאי להסתכל על אנשים כעל מרושעים, אלא כעל אנשים שלא חושבים עד הסוף.

עדית,
אני חושבת שקיימת איזושהי סקלה, ונראה לי שפעם את היית על צד קיצוני אחד של הסקלה (הצד ה"לא עונה") והיום את בצד השני הקיצוני של הסקלה (הצד "עונה יותר מדי"). אני חושבת שזה תהליך טבעי לעבור מצד קיצוני אחד לשני בדרך לאיזון, ואם תהיי מודעת לזה, תוכלי לעבוד על עצמך כדי להגיע לאיזון.
בהצלחה!

איילת חן,
מאד מאד מזדהה עם הדברים שכתבת.
גם אני, פעם, לא הייתי עונה.
היום אני עונה עד הסוף- "מחסלת"...:-). בניגוד לך.
פשוט נמאס לי מאנשים קשים.
אני אומרת לעצמי שאם אני יכולה להיות הוגנת,
ראוי שגם אנשים אחרים יהיו כך. ואם הם לא יכולים- אז הם שליליים.
אני כבר לא נותנת נסיבות מקלות לאנשים מרושעים, כמו שהייתי עושה פעם. המשחק נגמר.
אם ראית את הסרט "דוגוויל", תביני.

האם את יכולה לראות מהי האמת שלך? "לצאת " לרגע מהמציאות העכשווית שלך שתארת אותה, ולבדוק מה את מרגישה בקשר לעצמך, האם לפי התחושות שלך לעמוד על שלי [u]זו התנהגות לא יפה[/u] ?
הרעיון הוא להבדיל בין האמת שלך לבין מה "שנראה" שהוא שלך. השינוי לא מגיע מיד. אולם ההבחנה הזו הא חיונית.
לדעת שאנחנו יכולים לסמוך על תחושות הבטן שלנו זה צעד משמעותי ביותר.
@}

[u]נסי לבדוק מנין מגיע המקור של החיבור הזה: להעיז ולדרוש את מה שמגיע לי ולהרגיש אח"כ אשמה.[/u]
אמא שלי אולי?? היא תמיד אומרת שלעמוד על שלי/שלה/שלנו או לתחום גבולות זו התנהגות לא יפה...

אבל עכשיו שאני יודעת או חושבת את זה, עדיין נגרמת לי אותה התחושה, כלומר יש הבדל בין [b]לדעת[/b] מה המקור של משהו לבין להרגיש אחרת...

[po]בין הצללים[/po]
נסי לבדוק מנין מגיע המקור של החיבור הזה: להעיז ולדרוש את מה שמגיע לי ולהרגיש אח"כ אשמה.
@}
ובהקשר לשם הדף, אני טוענת שאת המושג "חוצפה" המציאו מבוגרים שלא ידעו להתמודד עם מילים חכמות של ילדים.

בעקבות בעיה בעבודה (והאמת מסיטואציות אחרות בחיים) אני שמה לב, שלוקח לי נצח להחליט לעמוד על שלי, אבל כשאני כבר כן עומדת על שלי, ומקבלת את מה שאני רוצה וצריכה, אני מרגישה רע עם כל העניין.
מרגישה שהגזמתי, נהגתי בחוצפה, ושבאופן כללי אני ילדה קטנה ומטומטמת שהקימה מהומה על לא מאומה...

באיזשהו מקום מוזר כנראה שאני מעדיפה ברמה כלשהי להישאר במקום הזה של "מקפחים אותי" "מזלזלים בי" "לוקחים ממני" "מנצלים אותי" "דורכים עלי" ולהיות צודקת, (וצדקנית) מאשר לקבל את שלי, ולהרגיש טוב עם זה.

מוכר?
איך יוצאים מהלופ הזה? איך מגיעים למקום שאני מקבלת מה שביקשתי ומה שמגיע לי בלי להרגיש רע אשמה על זה שהעזתי לעמוד על שלי?

לא הבנתי. את ביקשת להתייעץ בקשר לבחורה והנה התברר שהיא כבר עזבה את מקום העבודה.

אגב, מאוד מציעה לך לשנות את הכינוי שלך למשהו חיובי. לא כדאי לקבע בתודעתך יאוש. ברור שאת רשאית להתעלם מעצתי.

מציעה לך לקרוא כאן על משפטים שאנחנו אומרים לעצמנו ועל עצמנו ובכך משפיעים או אף יוצרים את המציאות שלנו - [po]לואיז היי[/po]

לא יודעת. היתה לי הרגשה שהיא מפריעה לי. כשהיא עזבה נשמתי בהקלה. ישר היה לי יותר קל. אי אפשר היה לתקשר איתה , היא חסמה אותי , הפריעה לי לעבוד, נוצר סביבה אוויר דחוס, המון לחץ.

_ואני סבלתי מאוד בעיקר לאור העובדה שלא אהבנו אחת את השניה והנוכחות שלה גרמה לי המון סבל
הייתי נכנסת לחדר ומקווה שהיום היא לא תהיה
עד כדי כך שהיו תופעות פיזיות_
קודם כדאי שתחשבי מדוע סבלת ואפילו "מאוד"? למה הנוכחות שלה גרמה לך "המון סבל" עד כדי תופעות פיזיות? מה גרם לך סבל?

הייתי רוצה להתייעץ בקשר למצב שנקלעתי אליו. עבדתי במקום קטן וצפוף בו לכל אחד היה פרויקט משלו. המכשור היה משותף והיה עליו הרבה לחץ היות שאנשים היו צריכים להשתמש בו באנטנסיביות.
כל הזמן אנשים ניסו להשתלט על ציוד (גם אני) , פשוט כי אם אתה לא משתלט בסוף לא תוכל לעשות את העבודה שלך ורק תשב כל היום ותחכה שאחרים יסימו.
היתה שם בחורה מאוד אמביציוזית ושקטה באופן כללי שהפכה להיות חביבתה של מי שמחזיקה את המקום.
הבחורה טענה שהיא רגישה והיתה נעלבת מכל דבר ושומרת טינה. אסור היה להגיד שום דבר.
מי שהחזיקה את המקום טענה שהיא רגישה ונעלבת וצריך לא להעליב אותה וכו'
הבחורה בשקט היתה משתלטת על כל המכשירים ואי אפשר היה להגיד כלום כי היא ישר היתה אומרת אבל אני צריכה ומתחיל ויכוח וצעקות וכו'
הצרכים שלה קדמו לשל כולם ואף אחד לא העז לערער
נוצרה בעיה שאי אפשר לעבוד
עכשיו את הבחורה הזאת החשיבו בתור בחורה עם לב זהב וכו'
לא כולם הרגישו את העניין הזה של המגיע לי אצלה ואני סבלתי מאוד בעיקר לאור העובדה שלא אהבנו אחת את השניה והנוכחות שלה גרמה לי המון סבל
הייתי נכנסת לחדר ומקווה שהיום היא לא תהיה
עד כדי כך שהיו תופעות פיזיות
איך הייתם מתנהגים?
דיברתי עם הבוס ולא עזר כלום

מסכימה מאוד. בכלל, חשוב להסביר לילדים/ות את מה שקורה, את פשר הבחירות שלנו, וכו'.

מסכימה עם מה שכבר נאמר ורוצה להוסיף לזה :
[u]הוא יודע שאם ירצה את עזרתך - יבוא אלייך לבקש אותה.[/u]
שצריך לדאוג שהוא ידע את זה - כי הוא עלול לחוות את אי התערבות כחוסר אכפתיות וצריך להסביר שזה לא המצב
<כבוגרת אני מאוד מעריכה את אי ההתערבות של אבי, כילדה היא העליבה אותי>

[po]עירית לוי[/po], מסכימה מאוד לכל מה שכתבת. גם אני סבורה שאי התערבות הישירה משדרת ביטחון בילד, וההתנסות הישירה שלו בסיטואציה יכולה ללמד אותו התנהגויות חשובות. והרי זה לא שהוא לבד: אימא נמצאת בקרבת מקום, וגם הילד הגדול רואה ויודע ומודע לכך. אז בעצם הנוכחות האימהית היא המעורבות המספקת לדעתי.

ומסכימה שאחרי שהסיטואציה בין הילדים מסתיימת, האם יכולה לעודד את הילד לדבר על רגשותיו, אם הוא רוצה בכך היא יכולה ליעץ לו על דרכי תגובה מתאימים לסיטואציה מסוג זה וכו'.

אני כ"כ מבינה אותך :-)
הפיתוי לקום ולעזור לילד שלך הוא גדול.

אני מסכימה עם ליאורה, ולאו דווקא כי מדובר בילדים זרים, אלא כי מדובר [b]במרחב שלו.[/b]
אם תתערבי תחדרי למרחב שלו, בלי שהוא ביקש ממך.
כשאת נשארת בצד, את משדרת לו שאת סומכת עליו.
הוא יודע שאם ירצה את עזרתך - יבוא אלייך לבקש אותה. העזרה יכולה לבוא לידי ביטוי אפילו רק בשיחה בדרך הביתה על מה שהיה ועל איך הרגיש.

מה עושים במצב כזה? לדעתי, כלום. לדעתי, לא כדאי להתערב ביחסים בין הילדים (אלא אם מדובר באלימות), ובוודאי לא להעיר לילדים זרים.

בעיה שנתקלתי בה לפני מספר ימים: בני בן הארבע פגש בגן המשחקים חבר מהגן (חבר טוב שלו) שנהג במכונית ממונעת לילדים - חלומו הרטוב של בני, אותו לא נוכל לממש בזמן הנראה לעין. החבר הרשה לבני לרכב במכונית ובטרם הצליח בני להתחיל לנהוג הגיע אחיו של החבר, בן 6-7 נדחף למכונית ודרש לנהוג בה בעצמו. אמם של הילדים לא היתה בסביבה. מה עושים?

אני חושבת שחייבים להגיד אבל לא חייבים לתת הסברים.
[list]
[*] "אותנו אל תקחו בחשבון הפעם"
[*] למה?
[*] "אולי בפעם אחרת"
[/list]

לדעתי לא חייבים להגיד ולתת הסברים .
גם כי לא חייבים.
כי כך אתה הופך להיות מתנצל אלא פשוט להעמיד את זה בפני עובדה .
או לתת הסבר שהוא בריאותי כי תמיד יגידו שאתה ..............

אסרטיבי מול אסרטיבי הוא מצב ששנים מכירים כל אחד באינטרסים של עצמו ובאינטרסים של זולתו.
בדרך כלל זו הידברות ומשא ומתן.

לעומת זאת, אגרסיבי מול אגרסיבי זה קצר.

אורית, יהיה עליו לבחור אם להמשיך ב'פסיבי' או 'אגרסיבי' - מדוע? הרי אם גיליתי שטעיתי והתור שלך ולא שלי אני פשוט אקבל את זה שתורך כעת. זו לא פאסיביות, כמו שכתב עודד:
צריך להיות צדק
_בקשה אינה פגיעה בזולת.
אני בעד הזולת, אינני פוגע בו.
אני מכיר בזכויות של הזולת._

איריס, לדעתי, אסרטיבי מול אסרטיבי זה בדיוק [b]לא[/b] קצר, הם לא צריכים מגשר, הם יגיעו להסכמה על בסיס הרצונות / צרכים של שניהם. ימצאו יחד את הדרך האפקטיבית.

אסרטיבי מול אסרטיבי זה קֶצר.
ןאז כמובן יש צורך במגשר.

P אחרת,

[u]נדמה לי שאסרטיביות יושבת על תחושות פנימיות ש"מגיע לי" ו" "זה בסדר לרצות" לא מתריסות אלא שלמות , שקטות, שלוות.[/u]

מסכים.
באסרטיביות יש שני יסודות: הגישה והדיקדוק/מוסכמות
[h=3]הגישה[/h]
[list]
[*] מגיע לי לא פחות מלאחרים.
[*] צריך להיות צדק.
[*] זה בסדר לבקש.
[*] בקשה אינה פגיעה בזולת.
[*] אני בעד הזולת, אינני פוגע בו.
[*] אני מכיר בזכויות של הזולת.
[/list]

[h=3]הדיקדוק/מוסכמות[/h]
זה תלוי כמובן במוסמכות החברתיות.
ביפן, מן הסתם, גם אדם אסרטיבי ישתמש בהקטנת עצמו, בפעלים אשר מביעים נמיכות רוח, ובכבוד רב לזולת. בתרבות שלנו הדיקדוק יהיה כזה:

[b]דברי על עצמך, לא על הזולת[/b]:
לדוגמא, בתור, כאשר יש חילוקי דעות:
[list]
[*] אדם פסיבי ילך אחורה.
[*] אדם אגרסיבי יגיד "אל תידחף"
[*] אדם אסרטיבי יגיד "עכשיו תורי".
[/list]

[b]תארי את החוויה שלך ו/או את העובדות[/b]:
לדוגמא, אם מישהו משליך זבל ברחוב:
[list]
[*] אדם פסיבי יתעצבן, או ירים אחריו.
[*] אדם אגרסיבי יגיד "תרים את זה".
[*] אדם אסרטיבי יגיד "זה לא נעים שאתה זורק ברחוב. אני מבקש שתרים את זה ותשים בפח".
[*] אני משתמש ב"נפל לך".
[/list]

אפשר להחליף את "לא מסכימים" בפער?
זו לא תמיד אי הסכמה.

והאינטונציהמאד קובעת, וגם הכוונה.
יחד עם זאת את יכולה להיות אסרטיבית להפליא והצד השני יקלוט אגרסיביות. אבל זו הבעיה שלו.

[u]מצב כזה מרגיז אותי. בעיקר חוסר ההגינות שבו.[/u]
אולי קשה לך להיות במקום הזה שמבהיר ש'את עכשיו בתור', כי זה אומר שאת עשויה לקבל תגובות לא אוהדות.
גם אם תבהירי לאשה הזאת באופן ענייני ורגיש ביותר ובאסרטיביות שאת עכשיו בתור, אולי את תלחצי לה על איזו נקודה רגישה שלה והיא תגיב בכעס.

כשאת נאמנה לעצמך ולמה שאת רוצה ולמה שטוב לך, לא תמיד כולם אוהבים את מה שאת בוחרת לעשות. לא תמיד כולם מסכימים.
הרי בלתי אפשרי להיות בסדר עם כולם. אולי קשה לך להיות במקום הזה שכועסים עלייך. אולי זה העניין?

[u]האם אני אחראית על המסר שהיא קולטת?[/u]
את אחראית על המסר שאת מוסרת. ובדרך כלל המסר שאת רוצה למסור הוא גם המסר הנקלט. אולי המילה 'רוצה' לא מתאימה, כי זה בדרך כלל אוטומטי.

[u]יכול להיות שבאמת האינטונציה היא שיוצרת את כל ההבדל.[/u]
על פני השטח - כן. אבל אני מאמינה שהאינטונציה נוצרת מהמסר הלא מילולי שאת מוסרת.

מצב כזה מרגיז אותי. בעיקר חוסר ההגינות שבו. האם אני אחראית על המסר שהיא קולטת? אני לא מעליבה אף אחד רק מבהירה שעכשיו אני בתור וזהו. ואני עדיין מתקשה להגדיר את המעשה הזה.
יכול להיות שבאמת האינטונציה היא שיוצרת את כל ההבדל.

[u]אם אני למשל מחכה בשקט לתורי ופתאום באה מישהי ואומרת "עכשיו אני " ואני אומרת לה "עכשיו אני" ונכנסת לפניה האם אני אסרטיבית? או אולי סתם אגרסיבית?[/u]
לא המילים שנאמרות קובעות אם זו אסרטביות או אגרסיביות.
זו הכוונה שמאחורי המילים.

מהו המסר שאת מוסרת כשאת אומרת לה [u]"עכשיו אני"[/u] ?
אם המסר הוא: 'איך את מעיזה לעקוף אותי, אישה גועלית וחסרת נימוס שכמותך?!?' אז זוהי אגרסיביות.
אם המסר הוא: 'אני מבקשת שתהיה פה הגינות ושנפעל לפי הכללים', אז זו אסרטיביות.
המדיה לא מאפשרת לי להוסיף את האינטונציה המתאימה, אבל את יכולה לדמיין לך :-)

[u]והאם לא היה כאן מאבק?[/u]
המאבק מתחיל כשאת מוסיפה למסר שיפוטיות, רצון להקטין, רצון להיות צודקת, רצון להוכיח שאת יותר טובה ממנה.
הרי לאותה אשה אפשר להעביר את המסר, את הדרישה לפעול לפי הכללים, גם בלי להוסיף ו"לתקוע" לה שהיא אשה מגעילה.

בבסיסו של הצורך באסרטיביות עומדים תמיד שני אנשים, לפחות, שאינם מסכימים לגבי משהו. כך זה תמיד מתחיל. מכאן גם מתחיל להווצר המאבק. תמיד במצב כזה יש מאבק. אם אני נכנסת לעימות כלשהו זה לעולם משום שאני חושבת שאני צודקת.
אם אני למשל מחכה בשקט לתורי ופתאום באה מישהי ואומרת "עכשיו אני " ואני אומרת לה "עכשיו אני" ונכנסת לפניה האם אני אסרטיבית? או אולי סתם אגרסיבית? והאם לא היה כאן מאבק?

_כי את יכולה לעמוד על שלך בלי שזה יהיה קשור למישהו אחר

אם זה לא קשור למישהו אחר , מול מי בדיוק עלי לעמוד על שלי._

ב'לא קשור למישהו אחר' התכוונתי שזה לא על חשבון מישהו אחר. זה לא מאבק.
העמידה על שלך באה לידי ביטוי בתקשורת עם האדם שמולך, אבל היא לא [b]בגללו.[/b]

למשל, החברה של אמבנים אמרה לה שהיא חייבת לה כסף, פשוט סתם כך, בצורה עניינית, מבלי לגרום לה מבוכה, או לתת לה הרגשה לא טובה (כי היא לא חשבה על זה בעצמה למשל). המשפט שלה לא היה טעון בשום מסר נוסף חבוי. היא עמדה על שלה בלי שזה יהיה קשור לחברתה, בלי שזה יגיד משהו על חברתה.

השאלה היא מה יש ברקע:
אם את עומדת על שלך, מתוך המחוייבות שלך לעצמך, את אסרטיבית, ואז זה לא קשור לאף אחד. זה קשור למה שאת חושבת שמגיע לך. זה "נקי".
אם אתה עומדת על שלך מתוך איזהו מאבק או מתוך רצון להוכיח משהו (למשל, שאת יותר טובה או יותר צודקת), זה כבר כן קשור למישהו אחר, והמישהו האחר כנראה מרגיש את זה.

לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את עצמי. הצלחתי? אולי יש לך דוגמא ספציפית שאת יכולה לתת? יהיה לי יותר קל להמחיש את זה.

[u]כי את יכולה לעמוד על שלך בלי שזה יהיה קשור למישהו אחר[/u]

אם זה לא קשור למישהו אחר , מול מי בדיוק עלי לעמוד על שלי.

_בדרך כלל הבעיה נוצרת משום שמהאסרטיביות שלי מישהו כן נפגע ולי לא נעים מזה.
הרי מראש יש בעיה שגורמת לי לעמוד על שלי, אחרת בכלל לא היה לי צורך באסרטיביות. וזהו בדיוק הפער שאני לא יודעת לגשר עליו._
השאלה היא [b]איך[/b] את עומדת על שלך. העניין הוא במסר הנלווה למה שאת אומרת.
כי את יכולה לעמוד על שלך בלי שזה יהיה קשור למישהו אחר ולא יקטין אותו או יביך אותו או יגרום לו להרגיש לא בסדר באיזושהי דרך.
את רוצה לתת דוגמא ספציפית?

נדמה לי שכאשר אנחנו אסרטיבים אחרים לא ממש נפגעים מאיתנו, איכשהו אנשים אסרטיבים מצליחים להעביר את המסר שהצורך / רצון שלהם לא בא על חשבון הרצון של האחר.
אני עשויה להתאכזב מכך שמישהו (אסרטיבי) רוצה אחרת ממני (או לא רוצה לתת לי את מה שאני רוצה) אבל לא להעלב ממנו.
הלוואי שהייתי יודעת בעצמי להיות זו - שמכבדת את רצוני כמו / יותר מאשר את רצונם של אחרים. במציאות בד"כ מה שקורה זה שאני באמת מרגישה אי נוחות ואז אני נהיית תוקפנית / מצהירה הצהרות מלחמתיות (באוזניו או במחשבתי) אבל אז אני לא אסרטיבית, אלא משהו אחר.
נדמה לי שאסרטיביות יושבת על תחושות פנימיות ש"מגיע לי" ו" "זה בסדר לרצות" לא מתריסות אלא שלמות , שקטות, שלוות.

בדרך כלל הבעיה נוצרת משום שמהאסרטיביות שלי מישהו כן נפגע ולי לא נעים מזה.
הרי מראש יש בעיה שגורמת לי לעמוד על שלי, אחרת בכלל לא היה לי צורך באסרטיביות. וזהו בדיוק הפער שאני לא יודעת לגשר עליו.

אני חושבת שההבדל הוא שחוצפה היא התנהגות שהיא ביחס לאחרים,
ואסרטיביות היא התנהגות שהיא ביחס לעצמנו.

אולי כשמישהו מגדיר אותך כחצופה, הוא מרגיש שההתנהגות שלך פגעה בו, או שאת מעבירה את המסר שאת יותר טובה ממנו, ונוצר מעין מאבק כוחות.

כשאת אסרטיבית זה רק ביחס לעצמך, כלומר, את לא פוגעת באף אחד אלא פועלת מתוך מחוייבות למשהו שחשוב לך, אבל לא על חשבון אחרים. את עומדת על שלך ועל מה שמגיע לך, אבל בלי לתת לאף אחד להרגיש לא נעים עם עצמו.

זה מדבר אלייך?

[u]הרגשתי אחר כך מאד חצופה ולא בסדר.[/u]
אולי כי חונכת להיות ילדה טובה ומרצה? אני לפחות...

ואני בהחלט מזהה אסרטיביות. כמעט בקנאה. רוצה גם ולאט לאט לומדת להיות.

כמו חברה טובה שקנתה מתנה לאחרת בשם ולנו. כשנפגשנו אמרה בפשטות ונעימות "את חייבת לי כסף". לא התנצלה, לא התבדחה, לא גערה. [po]באופן טבעי[/po].

גממדריכה שלי לפלדנקרייז כזאת. מלכת האסרטיביות.

נדמה לי שבחברה שלנו, "אסרטיביות" (שנשמעת חיובית)- נחשבת לתכונה גברית, ואילו "חֻצפה" (השלילית)- לנשית...
כנשים (עוד כילדות קטנות, למעשה), אנחנו לומדות שאסור לנו (או- לא כדאי לנו) להיות אסרטיביות, ולהרגיש בושה כשלפעמים אנחנו כן...
לפעמים- כשנסתכל על אותה התנהגות/תכונה אצל א/נשים אחרים (בעיקר- אצל גברים אחרים... אבל לא תמיד) היא תראה לנו כ"אסרטיביות" לגיטימית, ואילו בעצמנו נגדיר אותה כ"חֻצפה".

זה ההסבר שבתוכו אני מוצאת את עצמי. לא יודעת אם הוא עובד גם בשבילך....

מעולם לא הצלחתי להבין את ההבדל בין אסרטיביות לבין חוצפה.
תמיד כשהייתי אסרטיבית, עמדתי על שלי ודרשתי את מה שחשבתי שמגיע לי. בסופו של דבר קבלתי את זה.
הרגשתי אחר כך מאד חצופה ולא בסדר.
האם יש מישהו שמכיר את התחושה הזו?
האם מישהו מצליח טוב ממני להבחין מתי אתה כזה ומתי אתה כזה?

גם לי יש בעיה דומה שמתחילה מאותה נקודת פתיחה של איילת - הייתי ילדה טובה ושתקתי
עם קשר או בלי קשר, כושר ההתבטאות שלי פנים מול פנים הוא לא מי יודע מה

בשנים האחרונות יש שינוי בשני התחומים - הפכתי ליותר אסרטיבית ואני גם מתקשרת יותר עם אנשים
קורה לי הרבה שאני מדברת ואז מתחרטת על הצורה שבה אמרתי את הדברים, ואני חושבת שהייתי יכולה להתנסח אחרת.

אבל גם קורה שאני מתנסחת בסדר ואנשים בכל זאת נעלבים.
אני חושבת שבאמת אפשר להגיד את מה שרוצים (כולל ביקורת) בלי לפגוע. אבל זה לא תלוי רק בנו.
יש לפחות אדם נוסף בתמונה (אלא אם אנחנו מדברים אל עצמנו) ולפעמים האדם הנוסף לוקח את הדברים שלנו למקום של פגיעה.
וזה תלוי בו ולא בנו.

גילה,
התייחסתי לתהייתך בדמותנו הוירטואלית ...

לצד הדברים -
(ובדיוק בפער שבין דף זה ובין [po]גרפולוגיה וירטואלית[/po])
נשאלת השאלה - איך זה שיש (לעיתים) פערים כה גדולים כשמשווים את [po]דמותנו הוירטואלית מול זו הממשית[/po]?

איילת,
דווקא ההתעקשות שלך להתגונן בעניין הרווחים מראה עד כמה העניין הזה מייצג. איני מדבר על פסקאות וחלוקה לפסקאות אלא לרווחים בין סימני הפיסוק. אם תתבונני באתר תוכלי לראות איך אופן הכתיבה של האדם, מבטא את מי שהוא, גם אופן הכתיבה הטכני וגם סגנון הכתיבה.
אצלך נראה שעניין זה נעשה מתוך הרגל, מצב של חוסר איזון "כרוני", עם זאת מייצג נאמנה את מי שאת.

כאן, נפתח את אלה ברשותך:
חוסר איזון כזה מתבטא בכך שלעתים אינה "לוקחת אויר" במובן זה מאפשרת לרווחים להתקיים באינותם. שאותו רווח או הפוגה או הפסקה הם רווח מ... או הפוגה מ.. או הפסקה מ..
אז, אותו מ.. הוא שמפסיק להתקיים - איננו - בזמן הרווח או ההפסקה או "לקיחת האויר".

ולעתים לוקחת אויר יתר על המידה, ואז הופכת את היוצרות, שהרווח מ... הופך להיות העיקר. ואז אותו עניין ממנו את לוקחת רווח הופך להיות במקום של ההפסקה. במובן זה "לקיחת האויר" הופכת להיות העניין המרכזי והחיים נכנסים להפסקה.
אז מגיעם מים עד נפש. אז מובטחת איזו התפוצצות קטנה, אם זו מתרחשת החוצה הרי שהמצב טוב, אם היא מופנית פנימה, ההשלכות לכך חייבות להיות גם גופניות.

כאן, ניתן לתרגל באופן הפשוט ביותר דיאלוגים בהם את משוחחת עם עצמך ולומדת, פשוט כמשמעו, את הסוגיה הזו על כל צדדיה. המעשה הנדרש אם כן יהיה לכתוב דו-שיח דמיוני בו את אומרת את מה שיש לך לומר למישהו קיים, שממילא את רוצה לומר שם את דברייך, אלא שבעת התרגול הזה הספציפי אינך חוששת מלפגוע היות והשיחה דמיונית, וירטואלית. עם זאת, ראוי לרשום את השיחה הזו, ולהתאמן על אלו.

או שאת מוזמנת למשל לכתוב כאן את מה שיש לך לומר לפלוני, מבלי שהוא ידע שזה אליו, ולקבל משוב מהמשתתפים האם דברייך עשויים לפגוע והיכן.


[u]אז אולי בכל זאת הרווחים הם כאן ענין שולי.[/u]
שהשוליים גם הם רווחים.

צפריר
הסתכלתי בדפים אחרים על דברים שאמרו אחרים .לא ממש ראיתי שאצלי צפוף יותר.
אתה במיוחד מקפיד על רווחים אבל אתה די יוצא דופן בעניין הזה.

ובחיי היומיום,אני בהחלט לוקחת אויר.אולי אפילו יותר מדי.
או כמו שאמרה שרון ,אצלי בהחלט הרבה פעמים מגיעים מים עד נפש.
אז אולי בכל זאת הרווחים הם כאן ענין שולי.

[u]ובקיצור אני באמת התכוונתי לתשובות אחרות,אם כי אני מוכנה לחשוב גם על מה שהצעת.[/u]

כשאת מתאמצת את מצליחה, אבל בסוף דברייך, אחרי שהוכחת את מה שאת רוצה להוכיח שוב ברח לך רווח. זה לא ענין של עייפות, זה שאם את לא מתאמצת ומקפידה - זה הלך הרוח הטבעי שלך. לכן, על פני להוכיח שאת יכולה, יש מקום לאימון ולמידה של רווחים. לקחת אויר ובסופו של דבר לומר את מה שיש לך כך שאת עצמך לא תיפגעי.

שבכל פעם שאת פוגעת באחר - את עצמך נפגעת, וזה מה שמאיים. לכן, אמרי מבלי לחשוש ולמדי היכן את עצמך נפגעת מכך שהאחר נפגע - לדעתך. שברוב המקרים האדם השני כלל לא נפגע אלא רק בדמיונך.

אולי כדאי לך להתעניין ב-[po]NVC תקשורת מקרבת[/po].

הבעיה עם חוסר אסרטיביות, או עם נטיה שלא לומר את אשר על ליבך, היא שכאשר הגיעו מים עד נפש אני עלולה להתפרץ. ועל שטויות.

אני חושבת שבהחלט אפשר להגיד את מה שאתה רוצה וצריך בלי לפגוע באחרים. את בהחלט צודקת כשאת אומרת שלא צריך לגרום לאנשים להתחפר בעלבונם. בדרך כלל פשוט צריך להבהיר למה דבר מסוים לא נראה "לי" או מפריע "לי". הבעיה מתחילה כשרוצים לשנות את התפיסה או את צורת הראייה של אנשים אחרים. האם את אומרת שאת לא מצליחה להבהיר את עמדתך בלי לפגוע? אולי תתני דוגמה.

צפריר
לא,לא פגעת.
הקטע של הרווחים היה סתם עניין טכני. מהרתי והיה יותר נוח בלעדיהם.

אבל אני ממש יכולה גם אחרת.


רואה? :-)


אז מה זה אומר עלי עכשיו?

ובקיצור אני באמת התכוונתי לתשובות אחרות,אם כי אני מוכנה לחשוב גם על מה שהצעת.

איילת,
ראשית, וזה מצביע גם על ההמשך - שימי לב שאת לא לוקחת אויר. את מדברת מבלי לעצור. אומנם את שמה נקודות בין משפט למשפט אבל אין רווח.
ענייןסמלי זה מייצג ניתן לומר גם את נטייתך ל- או - או. או שאת אומרת את דברייך ופוגעת או שאת שותקת ונפגעת.

לכן, מהבחינה הפרקטית - אפנה אותך ל [po]פרחי באך[/po], ול [po]הגדרות פרחי באך[/po] - שם ראוי שתתבונני בכל ההגדרות ובמיוחד במדור רגישות יתר - תמצית מס' 4. במדה ויש לך שאלות נא לשאול ב [po]אבחון ויעוץ פרחי באך[/po].

עם זאת, יש באפשרותך לנסות ולהוציא את הדברים ראשית בכתב. אז, כשאת כותבת את מה שיש לך לאמור למאן דהוא, הקפידי במיוחד על סימני הפיסוק, וכתבי כל מה שעולה על דעתך.

אחרי שכתבת את הדברים, נסי לקרוא אותם כאילו מישהו כתב את הדברים אלייך.

מכאן יפתחו אפשרויות נוספות.

הנה אמרתי את דברי - האם פגעתי?

פעם הייתי ילדה טובה.נורא נורא טובה.גם כשהתרגזתי,שתקתי.גם כשעיצבנו אותי המשכתי להיות נחמדה.הגיל וכל היתר עושים את שלהם והיום אני הרבה פחות טובה ונחמדה.לפחות בהקשר הזה של תגובות למעצבנים למיניהם.
אבל משהו מהתכונות הבסיסיות כנראה נשאר ולכן גם היום אני מאד משתדלת שלא לעבור את הגבול.והגבול מבחינתי הוא לפגוע במישהו.אני רוצה להגיד את דברי מבלי לפגוע אלא רק להבהיר את עמדתי.אני רוצה לגרום לאנשים לראות דברים שאינם רואים אבל לא לגרום להם להתחפר בעלבונם.
לכן פתחתי את הדף הזה.אני לא בטוחה בכלל שיש דבר כזה כמו להגיד את דבריך מבלי לפגוע.מה אתם חושבים?

הדפים "אסרטיביות למתקדמים" ו"להיות אסרטיבי" אוחדו - מוזגו לדף זה.

לאסרטיביות יש שני מרכיבים:
[list=1]
[*] הכרה בזכויות של הזולת.
[*] גילוי העמדה שלך או עמידה על הזכויות שלך.
[/list]

את העמידה על הזכויות שלך מציגים באופן האישי ביותר.
לדוגמא, לא "צריך לתת לבן אדם גם לנוח בחג", אלא "אני רוצה לנוח קצת בחג".
מילות המפתח הן "אני רוצה".

בדוגמא שנתת, אפשר לענות, למשל:
אני אוהבת מאד להיות איתכם וגם איתם (הכרה בהם), אבל כשיש קהל גדול זה מלחיץ אותי, ואני לא מרגישה שהגעתי הביתה (גילוי העמדה שלך).

או:

באמת היה לנו כיף בפסח כשכולנו היינו יחד (הכרה בעמדה שלהם), אבל אני מעדיפה לא לצופף שתי פגישות משפחתיות מלאות תוך חודש - זה יותר מדי בשבילי (גילוי העמדה שלך).

איך עומדים בפרץ באסרטיביות?פשוט אומרים שלא מתאים!!! כל כך פשוט. (מה, את לא יכולה להגיד לאמא שלך שאין לך כוח לראות את חמותך??)
אפשר להגיד שקבעתם עם חברים פיקניק (וגם לקבוע אם רוצים).