על ידי נאוה_לויט_בן_נון* » 08 ינואר 2004, 01:08
מכיוון שלידתו של אורי היתה לי לחווייה מאוד מיוחדת ומכיוון שאני מרגישה שאני חבה זאת בעיקר לתובנות ולתהליכים שעברתי בחמש השנים האחרונות תוך כדי תרגול של יוגה ומדיטציה, החלטתי להעלות את הזכרונות שלי מהחוויה הזו על הכתב ולהגיש כמחווה של תודה למורים מהם למדתי בשנים אלו. אני מקוה שזה יהיה לעזר לנשים אחרות הנמצאות לפני לידה ובאות ממקום דומה.
פירוש המילה "אסאנה" ביוגה זו "תנוחה". "תנוחה" ביוגה זה משהו הרבה מעבר לצורה הפיזית של מצב הגוף. אני מקוה שבסוף הקטע יהיה אפשר להבין למה בחרתי את השם "אסאנת הלידה"
מוקדש לנירה יורב, שמתווה עבורי את דרך היוגה
לנעמי עיני שעוזרת לי להמצא במקום נכון יותר בתוך האסאנות
לצ'רלס ופטרישיה ז'נו ולקיטיסרו וטניסרה, מהם למדתי את יסודות הויפסנה
יוגה ולידה
היוגה הפכה אצלי לא מכבר לדרך שמלווה אותי בכל תחום בחיים שלי. התובנות שמתפתחות אצלי כתוצאה מהתרגול הפיזי מוצאות להן אנלוגיות (מופשטות יותר) בתחומים אחרים בחיים שלי שדורשים סוג של תרגול ועבודה עצמית. כך מצאתי שההשתרשות, החיבור, הויתור (הו, הויתור....), ההשקטה, ההרפייה, הריכוך משמשים אותי במצבים רבים ושונים בחיים.
ב 5 או 6 שנים של תרגול אסאנות וישיבה, אני חשה שעברתי טרנספורמצייה גופנית (הגוף שלי התחיל כקרש... )ומנטלית מאוד משמעותית ולכן עבודה שקשורה בשינוי והתמודדות גופנית או מנטלית מתקבלת אצלי באהבה. כך היה לי ברור שאת הלידה אני רוצה לעבור במלוא עוצמת החוויה, חוויה שחלקה מאוד פיזי וחלקה מאוד מנטלי.
ואולם, הרגשתי שמלבד הרצון ללדת לידה טבעית, אין לי שום מושג מה עלי לעשות כדי לממש זאת.
לכן, דיבר אלי מאוד ספר על לידה טבעית שקיבלתי לקרוא מידידה שנקרא:
"Natural Childbirth, The Bradley Way". הספר התייחס לתהליך הלידה כמשהו שמצריך עבודה – אקטיבית ולעיתים קשה - מצד היולדת ובן זוגה, עבודה שתמציתה בעצם ב "אי עבודה".
מפתח הרעיון הוא ד"ר ברדלי, רופא נשים ומיילד שגדל כילד בחווה. הוא צפה בחיות ממליטות והבחין, שבניגוד לנקבות האדם, נקבות הבהמות עוברות לידה שקטה בה הן נראות כמעט ישנות. כשהגיע לעבוד כרופא בבית חולים הציע ד"ר ברדלי לכמה אחיות (nurses) שהיו בהריון לנסות לחקות את החיות בזמן הלידה ולהיות רגועות ורפויות עד כמה שניתן. האחיות שהסכימו עברו בהדרכתו הרפייה מודרכת בכל ציר והצליחו ללדת ללא תרופות לידה טבעית וחוויתית.
יש לרעיון ההרפייה הסבר פשוט: תפקיד הצירים להפשיל את הרחם מעל התינוק, והם מתפקדים כקפיצים שמתכווצים ומתמתחים. התגובה האינסטנקטיבית של אישה לכאב הוא התכווצות בכל הגוף, אולם התכווצות זו מפריעה ל"קפיץ" (כלומר לציר) להתארך למלוא אורכו ולכן הכווץ הבא שלו לא יהיה מלא. כך גם ידרשו יותר כיווצים (יותר צירים) וגם כל ציר יהיה כואב יותר (בעיקר בגלל הפחד הפסיכולוגי שעולה כאשר הגוף מכווץ ומתוח). כדי למנוע זאת נדרש מהאישה לאפשר לצירים לעבוד במלוא יעילותם ולא להתנגד להם.
יש כאן גם שינוי תפיסה: כאשר מתייחסים לציר כאל דבר חיובי שעוזר להוציא את התינוק החוצה, התפיסה של הכאב משתנה. האישה יכולה להתחבר לגופה ולהרגיש כיצד הוא משרת אותה ולא בוגד בה.
קראתי את כל הספר מתחילתו ועד סופו, ולמרות שלא נאמרה שם שום מילה הקשורה ליוגה, חשתי שמה שנדרש פה זו בעצם אסאנה (תנוחת יוגה) – אסאנת הלידה.
אסאנת הלידה
"אסאנת הלידה", כפי שאני מבינה אותה, היא אסאנה שמביאה לשיא את המושגים היוגיים המוכרים מהתרגול והאימון של תנוחות היוגה (האסאנות) והישיבה (כפי שניסח אותם פטנג'אלי, מאבות היוגה):
"אי עשייה"... "הרפיית המאמץ"... "ויתור"... "ריתוק התודעה למקום"... "חיבור והשתרשות"...(פטנג'אלי)
כל אלה נדרשים בזמן עבודת הצירים כדי להמצא במצב של שוואסנה או מדיטציה עמוקה על מנת לאפשר לצירים להפשיל את הרחם מעל התינוק. ולאחר מכן, הם שוב נדרשים בשלב "הלחיצות": הרפייה ואי- עשייה בשרירים באזור רצפת האגן והפירנאום, על מנת לאפשר מעבר התינוק ללא (או במינימום) פגיעות וקרעים.
"גישה של חביבות, רחמים...ושיוויון נפש כלפי מושאים הגורמים לסבל"... "התנודות ...נדחות על ידי ההתבוננות" ... (פטנג'אלי)
התכווצות הצירים גורמת לתחושות פיזיות מאוד חזקות, תחושות שאפשר לפרשן ככאב במצב פסיכולוגי מסויים. שינוי גישה, התייחסות לצירים כמשהו חיובי וטוב שעוזר להוציא את התינוק החוצה, אי מתן פרשנות פסיכולוגית לתחושות החזקות אלא השארתם בגדר "תחושות חזקות" ותו לא...כל אלה מאפשרים התבוננות שקטה ולא הסטרית בתהליכים הגופניים. הדבר מזכיר את התחושות שעולות בעת ישיבות ארוכות כאשר הכאב בברכיים או בגב נדמה לבלתי נסבל. התבוננות בכאב והתייחסות אליו בשיוויון נפש כאל תחושה פיזית חזקה ללא פרשנות נוספת מאפשרת המשך שהייה באותה תנוחה והתפנות להתבוננות עמוקה יותר.
"שהייה ברגע"..."אי השתוקקות"...(פטנג'אלי)
היות ואסאנת הלידה יכולה להיות אסאנה ארוכה מאוד, הדורשת עבודה רבה למשך שעות רבות, נדרשת מידה רבה של סבלנות ואורך רוח. היכולת להיות בהווה, בלי להשתוקק להיות כבר בעתיד ("להיות אחרי...", "לגמור עם זה כבר...", "כמה ס"מ פתיחה יש כבר..."), ובלי להשתוקק להיות בעבר ("אני כבר הרבה זמן בפתיחה של 5 ס"מ...", "אני בצירים כבר 10 שעות, איזה יאוש") מאפשרת שהייה ארוכה באסאנה, ללא יאוש (היאוש והפחד הם אלה שגורמים לנשים רבות לבקש אפידורל בשלב מסוים). הדבר דומה לתרגול החודשי עם המורה שלנו שבו אנחנו מבצעים 108 סבבים של "תפילת השמש" - סוריה נמסקר. אם, תוך כדי התרגול, מסתכלים שוב ושוב על כמות האבנים הסופרות את מספר הסבבים שנותרו (יש 108 כאלה!), הדבר יכול לגרום לייאוש והתרופפות הרוח. לעומת זאת, כאשר נמצאים בכל סבב כאילו רק הוא קיים, מרגישים שאפשר לעשות עוד ועוד סבבים עד אין סוף.
לידתו של אורי
עם ההבנה הזו שבעצם הלידה היא אסאנה, קשה ומורכבת מהרבה אסאנות שהכרתי, אך הכניסה אליה והשהייה בה הן כמו בכל אסאנה אחרת - הלכתי ללדת. בעצם הלכנו ללדת. על יריב, בן זוגי, הותלה המשימה (ברוח שיטת ברדלי) לשמש כמאמן. תפקידו היה לבדוק שאני אכן רפוייה עד כמה שניתן, להזכיר לי שאני מכירה מצבים בהם אני צריכה להפעיל מאמץ מנטלי על מנת לגרום לשינויים גופניים ופסיכולוגיים (כגון תרגול אסאנות ביוגה, תרגול ה 108 סוריה נמסקר, תרגול הישיבה בויפסנות) ולדאוג לכל דבר אחר בסביבה (אינטרקציה עם הצוות הרפואי, שתיה וכד') על מנת לאפשר לי להיות כל כולי באסאנה.
ברוב שלב הצירים הרגשתי מאוד מחוברת לגוף שלי. נכנסתי למצב של הרפייה במשך כל ציר והשתדלתי להתייחס לצירים כתחושות חזקות, כפי שאני משתדלת להתייחס לכאבים שעולים לי בזמן של ישיבות ארוכות. השתדלתי לא לחשוב מעבר לכל ציר אלה להיות נוכחת בהווה בלבד. כך עברנו כמה שעות של צירים....
לקראת סוף שלב הצירים, בערך אחרי שיש פתיחה של 7 ס"מ, יש שלב קשה שבו הצירים מגיעים בתדירות כה גבוהה שקשה להספיק להכנס למצב של הרפייה (זהו אגב השלב שנשים נשברות ומבקשות משככי כאבים). זה היה שלב קשה גם עבורי, הרגשתי שהאסאנה מתרופפת ונכנסתי ללחץ שגרם לי להתכווץ. בדיעבד אני חושבת שזה לא היה בגלל הכאב כמו בגלל אי הודאות והתחושה של אובדן שליטה. אין לי ספק, שאימון עמוק יותר בהרפייה ומדיטציה מאפשר התמודדות גם עם שלב זה. (שלב זה נחשב קצר יחסית, ומסמל את סוף שלב הצירים. מכיוון שהייתי מוכנה תיאורטית לשלב הזה, השתדלתי לזכור שזה סימן לסוף - גם כשהרגשתי מחוץ לאסאנה....)
כשהגעתי לשלב שצריך ללחוץ את התינוק החוצה הייתי כבר קצת מותשת ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שכבר לא משנה לי איך ומה העיקר שיצא כבר. בשלב זה חשוב לזכור שבעצם אפשר לנוח קצת, ולא חייבים מיד להתחיל ללחוץ. ובאמת, לאחר שויתרתי על כמה לחיצות ונחתי מעט, הצלחתי שוב להכנס לאסאנה. יש לי זכרון חזק של עצמי, אוחזת בחולצה של יריב לתמיכה ומנסה ללחוץ בחוזקה מצד אחד, ומצד שני מנסה להשאיר את אזור הפירנאום רפוי, פתוח ומרוכך. ובאמת, למרות שהמיילדת חשבה שזה גבולי, אורי יצא ללא צורך בחתך או בתפרים.
יריב ואני הרגשנו שעשינו עבודת צוות נפלאה, אך גם הרגשתי שאני וגופי עשינו עבודת צוות לא רעה.... הרגשתי מחוברת לגוף שלי ולעצמי.
אורי יצא לעולם והביא איתו אושר גדול. למרות שלכאורה נדמה שלא יהיה לי זמן לעצמי ובודאי שלא יהיה זמן להמשיך לתרגל יוגה כפי שעשיתי בעבר גיליתי שההיפך הוא הנכון. עם אורי הרבה יותר קל לי לשהות ברגע, להקטין את "תנודות התודעה" והמחשבות שתמיד התרוצצו לכל עבר, להתבונן בעולם בשלווהולפתוח את החושים. אני מרגישה חיה (תרתי משמע...) כמו שמעולם לא הרגשתי ומבינה שהעבודה העצמית רק החלה. עכשיו למשל, משנגמרה חופשת הלידה שלי, אני נמצאת בשלב שצריך לתרגל את הויתור ואי האחיזה (The letting go)...שלב שהוא בהחלט לא קל עבורי.....
ובעצם אפשר לאמר שהתחילה אסאנה חדשה – אסאנת האמהות.....
מכיוון שלידתו של אורי היתה לי לחווייה מאוד מיוחדת ומכיוון שאני מרגישה שאני חבה זאת בעיקר לתובנות ולתהליכים שעברתי בחמש השנים האחרונות תוך כדי תרגול של יוגה ומדיטציה, החלטתי להעלות את הזכרונות שלי מהחוויה הזו על הכתב ולהגיש כמחווה של תודה למורים מהם למדתי בשנים אלו. אני מקוה שזה יהיה לעזר לנשים אחרות הנמצאות לפני לידה ובאות ממקום דומה.
פירוש המילה "אסאנה" ביוגה זו "תנוחה". "תנוחה" ביוגה זה משהו הרבה מעבר לצורה הפיזית של מצב הגוף. אני מקוה שבסוף הקטע יהיה אפשר להבין למה בחרתי את השם "אסאנת הלידה"
[hr]
מוקדש לנירה יורב, שמתווה עבורי את דרך היוגה
לנעמי עיני שעוזרת לי להמצא במקום נכון יותר בתוך האסאנות
לצ'רלס ופטרישיה ז'נו ולקיטיסרו וטניסרה, מהם למדתי את יסודות הויפסנה
[hr]
[b]יוגה ולידה[/b]
היוגה הפכה אצלי לא מכבר לדרך שמלווה אותי בכל תחום בחיים שלי. התובנות שמתפתחות אצלי כתוצאה מהתרגול הפיזי מוצאות להן אנלוגיות (מופשטות יותר) בתחומים אחרים בחיים שלי שדורשים סוג של תרגול ועבודה עצמית. כך מצאתי שההשתרשות, החיבור, הויתור (הו, הויתור....), ההשקטה, ההרפייה, הריכוך משמשים אותי במצבים רבים ושונים בחיים.
ב 5 או 6 שנים של תרגול אסאנות וישיבה, אני חשה שעברתי טרנספורמצייה גופנית (הגוף שלי התחיל כקרש... )ומנטלית מאוד משמעותית ולכן עבודה שקשורה בשינוי והתמודדות גופנית או מנטלית מתקבלת אצלי באהבה. כך היה לי ברור שאת הלידה אני רוצה לעבור במלוא עוצמת החוויה, חוויה שחלקה מאוד פיזי וחלקה מאוד מנטלי.
ואולם, הרגשתי שמלבד הרצון ללדת לידה טבעית, אין לי שום מושג מה עלי לעשות כדי לממש זאת.
לכן, דיבר אלי מאוד ספר על לידה טבעית שקיבלתי לקרוא מידידה שנקרא:
"Natural Childbirth, The Bradley Way". הספר התייחס לתהליך הלידה כמשהו שמצריך עבודה – אקטיבית ולעיתים קשה - מצד היולדת ובן זוגה, עבודה שתמציתה בעצם ב "אי עבודה".
מפתח הרעיון הוא ד"ר ברדלי, רופא נשים ומיילד שגדל כילד בחווה. הוא צפה בחיות ממליטות והבחין, שבניגוד לנקבות האדם, נקבות הבהמות עוברות לידה שקטה בה הן נראות כמעט ישנות. כשהגיע לעבוד כרופא בבית חולים הציע ד"ר ברדלי לכמה אחיות (nurses) שהיו בהריון לנסות לחקות את החיות בזמן הלידה ולהיות רגועות ורפויות עד כמה שניתן. האחיות שהסכימו עברו בהדרכתו הרפייה מודרכת בכל ציר והצליחו ללדת ללא תרופות לידה טבעית וחוויתית.
יש לרעיון ההרפייה הסבר פשוט: תפקיד הצירים להפשיל את הרחם מעל התינוק, והם מתפקדים כקפיצים שמתכווצים ומתמתחים. התגובה האינסטנקטיבית של אישה לכאב הוא התכווצות בכל הגוף, אולם התכווצות זו מפריעה ל"קפיץ" (כלומר לציר) להתארך למלוא אורכו ולכן הכווץ הבא שלו לא יהיה מלא. כך גם ידרשו יותר כיווצים (יותר צירים) וגם כל ציר יהיה כואב יותר (בעיקר בגלל הפחד הפסיכולוגי שעולה כאשר הגוף מכווץ ומתוח). כדי למנוע זאת נדרש מהאישה לאפשר לצירים לעבוד במלוא יעילותם ולא להתנגד להם.
יש כאן גם שינוי תפיסה: כאשר מתייחסים לציר כאל דבר חיובי שעוזר להוציא את התינוק החוצה, התפיסה של הכאב משתנה. האישה יכולה להתחבר לגופה ולהרגיש כיצד הוא משרת אותה ולא בוגד בה.
קראתי את כל הספר מתחילתו ועד סופו, ולמרות שלא נאמרה שם שום מילה הקשורה ליוגה, חשתי שמה שנדרש פה זו בעצם אסאנה (תנוחת יוגה) –[b] אסאנת הלידה[/b].
[b]אסאנת הלידה[/b]
[hr]
[u]"אסאנת הלידה"[/u], כפי שאני מבינה אותה, היא אסאנה שמביאה לשיא את המושגים היוגיים המוכרים מהתרגול והאימון של תנוחות היוגה (האסאנות) והישיבה (כפי שניסח אותם פטנג'אלי, מאבות היוגה):
[u]"אי עשייה"... "הרפיית המאמץ"... "ויתור"... "ריתוק התודעה למקום"... "חיבור והשתרשות"...(פטנג'אלי)[/u]
כל אלה נדרשים בזמן עבודת הצירים כדי להמצא במצב של שוואסנה או מדיטציה עמוקה על מנת לאפשר לצירים להפשיל את הרחם מעל התינוק. ולאחר מכן, הם שוב נדרשים בשלב "הלחיצות": הרפייה ואי- עשייה בשרירים באזור רצפת האגן והפירנאום, על מנת לאפשר מעבר התינוק ללא (או במינימום) פגיעות וקרעים.
[u]"גישה של חביבות, רחמים...ושיוויון נפש כלפי מושאים הגורמים לסבל"... "התנודות ...נדחות על ידי ההתבוננות" ... (פטנג'אלי)[/u]
התכווצות הצירים גורמת לתחושות פיזיות מאוד חזקות, תחושות שאפשר לפרשן ככאב במצב פסיכולוגי מסויים. שינוי גישה, התייחסות לצירים כמשהו חיובי וטוב שעוזר להוציא את התינוק החוצה, אי מתן פרשנות פסיכולוגית לתחושות החזקות אלא השארתם בגדר "תחושות חזקות" ותו לא...כל אלה מאפשרים התבוננות שקטה ולא הסטרית בתהליכים הגופניים. הדבר מזכיר את התחושות שעולות בעת ישיבות ארוכות כאשר הכאב בברכיים או בגב נדמה לבלתי נסבל. התבוננות בכאב והתייחסות אליו בשיוויון נפש כאל תחושה פיזית חזקה ללא פרשנות נוספת מאפשרת המשך שהייה באותה תנוחה והתפנות להתבוננות עמוקה יותר.
[u]"שהייה ברגע"..."אי השתוקקות"...(פטנג'אלי)[/u]
היות ואסאנת הלידה יכולה להיות אסאנה ארוכה מאוד, הדורשת עבודה רבה למשך שעות רבות, נדרשת מידה רבה של סבלנות ואורך רוח. היכולת להיות בהווה, בלי להשתוקק להיות כבר בעתיד ("להיות אחרי...", "לגמור עם זה כבר...", "כמה ס"מ פתיחה יש כבר..."), ובלי להשתוקק להיות בעבר ("אני כבר הרבה זמן בפתיחה של 5 ס"מ...", "אני בצירים כבר 10 שעות, איזה יאוש") מאפשרת שהייה ארוכה באסאנה, ללא יאוש (היאוש והפחד הם אלה שגורמים לנשים רבות לבקש אפידורל בשלב מסוים). הדבר דומה לתרגול החודשי עם המורה שלנו שבו אנחנו מבצעים 108 סבבים של "תפילת השמש" - סוריה נמסקר. אם, תוך כדי התרגול, מסתכלים שוב ושוב על כמות האבנים הסופרות את מספר הסבבים שנותרו (יש 108 כאלה!), הדבר יכול לגרום לייאוש והתרופפות הרוח. לעומת זאת, כאשר נמצאים בכל סבב כאילו רק הוא קיים, מרגישים שאפשר לעשות עוד ועוד סבבים עד אין סוף.
[b]לידתו של אורי[/b]
[hr]
עם ההבנה הזו שבעצם הלידה היא אסאנה, קשה ומורכבת מהרבה אסאנות שהכרתי, אך הכניסה אליה והשהייה בה הן כמו בכל אסאנה אחרת - הלכתי ללדת. בעצם הלכנו ללדת. על יריב, בן זוגי, הותלה המשימה (ברוח שיטת ברדלי) לשמש כמאמן. תפקידו היה לבדוק שאני אכן רפוייה עד כמה שניתן, להזכיר לי שאני מכירה מצבים בהם אני צריכה להפעיל מאמץ מנטלי על מנת לגרום לשינויים גופניים ופסיכולוגיים (כגון תרגול אסאנות ביוגה, תרגול ה 108 סוריה נמסקר, תרגול הישיבה בויפסנות) ולדאוג לכל דבר אחר בסביבה (אינטרקציה עם הצוות הרפואי, שתיה וכד') על מנת לאפשר לי להיות כל כולי באסאנה.
ברוב שלב הצירים הרגשתי מאוד מחוברת לגוף שלי. נכנסתי למצב של הרפייה במשך כל ציר והשתדלתי להתייחס לצירים כתחושות חזקות, כפי שאני משתדלת להתייחס לכאבים שעולים לי בזמן של ישיבות ארוכות. השתדלתי לא לחשוב מעבר לכל ציר אלה להיות נוכחת בהווה בלבד. כך עברנו כמה שעות של צירים....
לקראת סוף שלב הצירים, בערך אחרי שיש פתיחה של 7 ס"מ, יש שלב קשה שבו הצירים מגיעים בתדירות כה גבוהה שקשה להספיק להכנס למצב של הרפייה (זהו אגב השלב שנשים נשברות ומבקשות משככי כאבים). זה היה שלב קשה גם עבורי, הרגשתי שהאסאנה מתרופפת ונכנסתי ללחץ שגרם לי להתכווץ. בדיעבד אני חושבת שזה לא היה בגלל הכאב כמו בגלל אי הודאות והתחושה של אובדן שליטה. אין לי ספק, שאימון עמוק יותר בהרפייה ומדיטציה מאפשר התמודדות גם עם שלב זה. (שלב זה נחשב קצר יחסית, ומסמל את סוף שלב הצירים. מכיוון שהייתי מוכנה תיאורטית לשלב הזה, השתדלתי לזכור שזה סימן לסוף - גם כשהרגשתי מחוץ לאסאנה....)
כשהגעתי לשלב שצריך ללחוץ את התינוק החוצה הייתי כבר קצת מותשת ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שכבר לא משנה לי איך ומה העיקר שיצא כבר. בשלב זה חשוב לזכור שבעצם אפשר לנוח קצת, ולא חייבים מיד להתחיל ללחוץ. ובאמת, לאחר שויתרתי על כמה לחיצות ונחתי מעט, הצלחתי שוב להכנס לאסאנה. יש לי זכרון חזק של עצמי, אוחזת בחולצה של יריב לתמיכה ומנסה ללחוץ בחוזקה מצד אחד, ומצד שני מנסה להשאיר את אזור הפירנאום רפוי, פתוח ומרוכך. ובאמת, למרות שהמיילדת חשבה שזה גבולי, אורי יצא ללא צורך בחתך או בתפרים.
יריב ואני הרגשנו שעשינו עבודת צוות נפלאה, אך גם הרגשתי שאני וגופי עשינו עבודת צוות לא רעה.... הרגשתי מחוברת לגוף שלי ולעצמי.
אורי יצא לעולם והביא איתו אושר גדול. למרות שלכאורה נדמה שלא יהיה לי זמן לעצמי ובודאי שלא יהיה זמן להמשיך לתרגל יוגה כפי שעשיתי בעבר גיליתי שההיפך הוא הנכון. עם אורי הרבה יותר קל לי לשהות ברגע, להקטין את "תנודות התודעה" והמחשבות שתמיד התרוצצו לכל עבר, להתבונן בעולם בשלווהולפתוח את החושים. אני מרגישה חיה (תרתי משמע...) כמו שמעולם לא הרגשתי ומבינה שהעבודה העצמית רק החלה. עכשיו למשל, משנגמרה חופשת הלידה שלי, אני נמצאת בשלב שצריך לתרגל את הויתור ואי האחיזה (The letting go)...שלב שהוא בהחלט לא קל עבורי.....
ובעצם אפשר לאמר שהתחילה אסאנה חדשה – אסאנת האמהות.....
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.