קראתי הכל
הזדעזעתי מהקושי העצום הזה של ילדה קטנה להתמודד בתוך הבית שלה מול הכי יקר לה שקם עליה,
והורשמתי מאוד מהכוחות וההחלטה שלך לנסות להוריד את הגלימה וללכת לטיפול
אני מבינה שרוב מה שנכתב זה שנה שעברה
תמשיכי לכתוב
אני קוראת

והסחרור הזה והנפילות, מוכר לי ממקומות אחרים בנפש.

כי איך מחשבה, איך זיכרון, איך פחד, יכולים לכאוב כ"כ...
יכולים, יכולים. יותר מכל דבר אחר לפעמים

פרח

כ"כ הרבה זמן עבר, כ"כ הרבה שיעורים מדהימים שהופנמו בינתיים, כ"כ הרבה אור שהתחזק, שלמדתי להחזיק בעצמי... שדים שלמדתי לזהות, לענות להם, לגרש אותם...
ועדיין זה מגיע, כל פעם מחדש. נופלת פחות עמוק, אבל נופלת. שוב ושוב נופלת. יותר זמן עובר שבו אני למעלה, שבועות של טוב ואור ועצמה פנימית, ואיכשהו - כשאני שוכחת שזה בא במעגלים ותכף שוב זה יבוא, ומרגישה ממש טוב עם עצמי - אז זה בא. עוד פעם מאבק בחושך שבפנים, עוד פעם דברים קטנים שהופכים לטריגר, נמשכים אל החושך שלי אם רק נזכרתי שהוא קיים.

ואני נוהגת הביתה בשעת לילה מאוחרת, נלחמת בהרגל של טיסה על הכביש החשוך, ומפנטזת את עצמי מתרסקת לתוך קיר ההפרדה, מסתחררת על הכביש, והכל נהיה שקט...

וזה לא מתוך שאיפה באמת למות, זה פשוט שהזעזוע מבפנים כ"כ חזק, שאני מחפשת משהו מבחוץ שיהיה חזק מספיק, מזעזע או כואב מספיק, כדי לגבור על מה שבפנים. כי איך מחשבה, איך זיכרון, איך פחד, יכולים לכאוב כ"כ...

תודה...
אני לומדת למלא חוסרים בעצמי... לא תמיד זה קל ולא תמיד זה עובד, אבל אני משתפרת וזה כיף

לצערנו לאלה שיודעים להכיל אין תמיד את מי שיכיל אותם...
ברגע שמשלימים עם העובדה הזאת שלא לכולם היכולת להכיל ולא כל אחד יכול לספק (להחזיר) לנו את מה שאנחנו מספקים לו באותו מטבע כי יש כאלה שפשוט אין להם את זה או שהם נותנים משהו אחר ממה שאנחנו מצפים.. (שאגב לעיתים מרוב ציפייה ל X הזה שאנחנו רוצים אנחנו לא יודעים להעריך/לראות את הY שכן קיים שם ומעניקים לנו... ) אז טיפה קל יותר,

פשוט צריך לחפש את מי שכן יהיה בשבילנו במקומות האלה ולהצליח לא לצפות ממי שאין לו את זה לפתח את זה...

ובסופו של דבר בכל קשר שהוא - יש אנשים שמוציאים מאיתנו דברים טובים ויודעים להעניק לנו תחושה טובה וסיפוק ויש כאלה שפשוט לא, אז לחפש את אלה שכן

זה לא פשוט אבל זו גישה בריאה לחיים.

תקשיבו, היה לי קל יותר כשהייתי וונדרוומן...
כי עכשיו, כשאני לומדת להיות אנושית, אני מתעצבנת על דברים שקודם החלקתי. אני מתעצבנת על זה שאני לא יודעת לקחת לעצמי. שעדיין אחרים מקבלים קודם את מה שהם רוצים, ורק אז אני את מה שאני רוצה/צריכה. וונדרוומן היתה בסדר עם זה... היא הכילה והבינה את אהוביה, זיהתה את הצורך שלהם וענתה עליו בשמחה ובהכלה. ובסוף גם היא קיבלה משהו... והיא היתה בסדר עם זה (ואני לא מתייחסת כרגע למחיר העצום ששילמתי על היותי וונדרוומן).
אבל אני, אני רוצה גם שייראו אותי... אני רוצה שמישהו אחר יהיה קצת המבוגר האחראי והמכיל, שמזהה את הצורך שלי ועונה עליו גם אם הוא באמת באמת מת לישון ולא יכול יותר. שמישהו אחר יעטה לרגע גלימה, ייכנס עמוק עמוק לשאוב משם עוד כוחות כי הוא פשוט חייב, כי אהוביו צריכים אותו וזהו, גם אם הוא מת לישון וזה באמת מוצדק, הקושי שלו.

אז אתמול הייתי שוב וונדרוומן. האהוב חזר מותש מהעבודה, אמר שלום, ונכנס למיטה תוך חצי שעה בערך. ואני, מרגישה את הכאב מבעבע לו, מגיע לפני השטח רגעים ספורים לפני שהאהוב חוזר הביתה ודוחקת אותו למטה, לא יכולה עכשיו להתפרק, הילדים משתגעים ומישהו צריך לארגן אותם לאוכל ושינה, והאהוב נכנס ומודיע שהוא בעצם לא כאן, לא יכול לעזור לי, הולך לישון (ללילה! לא תנומה). ואני בהלם... הרגע אמרתי לך שקשה לי, אתה כבר יודע שזה שם הקוד ל"אני תכף פורצת בבכי, כואב לי, צריכה זמן לעצמי", ואין. הוא לא יכול. הוא הולך לישון.
פשוט לא רואה אותי.
כל-כך רואה את עצמו.
כל-כך לוקח לעצמו את מה שהוא צריך באותו רגע, בפשטות כזאת, זה מובן מאליו שהולכים לישון כשמותשים ברמה שהוא היה מותש.
ווונדרוומן נכנסה לפעולה, אבל אני כבר לא היא... אני מדברת עם חברתי בטלפון, מארגנת את הילדים תוך כדי, מכניסה אותם למיטות אבל מתקשה להירגע בעצמי, והם מתקשים להירגע. היא נשארת איתנו על הקו, מחזיקה אותי מעל המים כדי שאוכל להשכיב אותם ואז יהיה לי זמן לעצמי, מזכירה לי לנשום ולהוביל אותם לשינה בעדינות, בסבלנות, רוקדת איתי על התפר הדק שבין ההתפרקות שלי לבין לעזור לילדים להירגע לתוך השינה... ואני תכף מתפוצצת. "אני תכף מדליקה פה סיגריה, בתוך הבית!" והיא צוחקת, "כן, אה? זה בטוח יעיר אותו שיבוא לעזור לך". הו, כמה מפתה... כמה אני נלחמת בעצמי לא להעיר אותו. כמה אני מבינה את הקושי שלו, רואה ויודעת כמה הוא מותש (הרי בלילה שלפני אני זאת שהעירה אותו, והוא באמת היה שם בשבילי בצורה הכי נפלאה שיש). וכמה אני צריכה את הזמן לעצמי, בדיוק עכשיו. בדיוק כשהוא לקח זמן לעצמו.
אז אני מתעצבנת. ומבינה שלוונדרוומן היה יותר קל. לא בתוך הסיטואציה - זאת היתה סיטואציה קשה גם לוונדרוומן - אבל היא לא היתה כועסת עליו. היא היתה בעיקר מכילה.

למישהו יש גלימה להשאיל לי?

הבדיקה היא אם הטוב מחלחל ומגיע ליום יום, ולא רק לפגישות.
כן, ברור. מאמינה לו גם שזה יקרה... שאני אלמד ואצליח לשים את הכאב מאחורי, "לסגור את הפינה הזאת". זה לא שאין לי טוב ביום-יום... הכאב עכשיו לא משתלט עלי כמו שהוא עשה בינואר (תחילת הדף). הוא פשוט שם, מבעבע ומדי פעם מגיח מעל פני השטח. ואני רוצה שהוא כבר לא יהיה. או לפחות שירד לעצמת מינימום.
כמו שכתבתי כאן קודם, טוב לי בחיים עכשיו, הכל הולך טוב, אז למה עדיין כואב כ"כ?? את זה אני רוצה לשנות.

תודה לכל מי שקורא אותי.... ותודה גדולה מאוד למי שגם כותב.

הוא הבטיח לי שאם הקוסם מטפל טוב, אז אני ארגיש טוב יותר, לא כואב יותר, לאחר הפגישה איתו. הוא צדק! מרגישה שאני בידיים טובות
כוון טוב! נקודתית זה המבחן: להרגיש טוב יותר אחרי הפגישה. לאורך זמן, הבדיקה היא אם הטוב מחלחל ומגיע ליום יום, ולא רק לפגישות.

אחת מפה, תודה רבה. ממש טוב לשמוע שקוראים אותי...

הייתי ביום ראשון אצל הקוסם. (טוב, הוא לא באמת קוסם, כמובן, ואני גם לא מצפה לקסמים... אבל יש לו יכולת מדהימה שעליה סיפרתי איפשהו למעלה, ומאז הוא נקרא כאן "הקוסם".)
היה קשה... ודיברנו על הרבה דברים, הרבה תחושות וכאבים שכאבתי במהלך החיים שלי...
אחד הדברים החשובים שהבנתי הוא שהתחושה העיקרית, הכאב העיקרי של החיים שלי, ובעיקר מול אמא שלי, הוא שלא רואים אותי. שלא באמת מכירים אותי, מבינים אותי, או אפילו מזהים איך אני באותו רגע. בעוד אני רגישה מאוד לסביבה שלי, מזהה בשניות רגשות של אחרים, קוראת מצבים מקילומטרים. וכשאחרים לא רואים אותי, זה כואב, ומערער...

מצאתי אתמול את הקופסה הנעולה, ששמרתי בה מחברות-יומן ומחברות שירים מהתקופה ההיא. נדהמתי בעיקר לגלות שהתחושות האלו כלפי אמא שלי - של "היא לא מכירה אותי, מבינה אותי, או בכלל רואה אותי" - היו שם הרבה לפני זה! משום מה חשבתי שאני מרגישה ככה בגלל ה(אין)תגובה שלה באותו לילה... אבל לא, זה היה שם הרבה קודם. מוזר.

הקוסם אומר לגבי זה שאנחנו נלמד אותי להבין טוב יותר את היכולת הזאת שלי לראות אחרים, ואיך היא קשורה לאנשים אחרים, ואיך אני יכולה להשתמש בה טוב יותר בחיים שלי, בלי שהעובדה שאחרים לא רואים אותי באותה רגישות תפגע בי. נשמע לי טוב!

לפני הפגישה, כאמור, ישבתי עם חבר טוב לדבר קצת. סיפרתי לו שאני מאוד חוששת מהפגישה עם הקוסם, מהחפירה בפצע... הוא הבטיח לי שאם הקוסם מטפל טוב, אז אני ארגיש טוב יותר, לא כואב יותר, לאחר הפגישה איתו. הוא צדק! מרגישה שאני בידיים טובות... מחר עוד פגישה.

בינתיים אני משתדלת לנשום, לא להיכנע לזכרונות שעלו מהמחברת, לא להתפרק, כן לעבוד וכן להיות אמא חצי נורמלית...
קיבלתי שתי עיצות סותרות: האחת, לתת מקום לכאב ברגע שהוא עולה. להרגיש אותו, להוציא אותו, לצרוח אותו, לבכות, לעשות מה שבא לי באותו הרגע. והשניה, לא לחפור בפצע לבדי, לעשות את זה עם הקוסם/חברים שיכולים להיות שם ולעזור לי. כשהכאב מגיח פתאום, לעשות משהו משמח, לשים אותו בצד, כי יש לו את המקום שקבענו לו (כגון הפגישות עם הקוסם) והוא לא צריך להשתלט לי על שאר החיים...
מה אתם אומרים?

אשה יקרה, רק רציתי לומר שקוראת אותך מההתחלה.
את מדהימה בעיני. באמת. התהליך שרואים שעברת במהלך הדף הזה, ההסכמה של לגעת בכאב עכשיו היא מבורכת לדעתי.
הפחד כל כך מובן. אבל את כבר יודעת שאת יכולה לאפשר לעצמך אותו.
מאחלת לך שתהיי בטוב, בהרבה הרבה טוב שמגיע לך...

אני לומדת לשים את הכאב במקום שלו.
אני לומדת לגעת בכאב - לראות אותו, להתבונן בו, לחוות אותו באיזה עומק שצריך, במטרה לשחרר - אבל בלי שהוא ימוטט אותי. בלי שהוא ישתלט לי שוב על החיים, יפרק אותי לחתיכות, ימנע ממני להמשיך לחיות (במובן של לעשות את מה שאני עושה בחיים שלי, לא במובן האובדני).
אז ישבתי בבוקר, חפרתי קצת, הזדעזעתי... ואז נשמתי עמוק, שמתי את זה בצד, והתחלתי לעבוד. ואני בסדר... הסרט עדיין שם, ברקע, ואני יודעת שאני יכולה לחזור ולצפות בו בשניה, להתפרק איתו בשניה, אבל אני לא. מעסיקה את עצמי בעבודה, בכיף, בילדים... ונותנת לכאב מקום מאוד מסוים, תוחמת אותו בזמן. אומרת לו שיחכה, אני אגע בו שוב ביום חמישי (פגישה שניה עם הקוסם).
וזה טוב... כי אני לא רוצה להתפרק. רוצה לפתור את המקום הזה, לעשות כל מה שצריך (למרות הפחד ולמרות שכואב), אבל לשים אותו בפרופורציה הנכונה: הוא חלק מהעבר שלי. הוא חלק מהחיים שלי. אבל הוא לא ישתק אותי, לא ישלוט בי.

זה לעשות מו"מ עם החלק הפגוע, ולהסביר לו שאין לו ממי להפגע היום. יש לו. ממי שפגע בו. זה לא משנה שהוא לא קיים היום
המממ... כן. הכעס קיים שם והוא מכוון כלפי מי שפגע בי... וכמו שהילדה הקטנה שנפגעה עדיין בתוכי, כך גם האנשים שפגעו בי עדיין קיימים בעולם שלי, בין אם הם אותם אנשים שנמצאים במציאות שלי היום, או לא.

לגבי הנגיעה בכאב, ועין הסערה...
לא ממש ירדתי לסוף דעתך. או שאני פשוט לא מתחברת.
אני מרגישה שהכאב שם עצום... אני ממש זוכרת את הכאב שחשתי אז, וחשה אותו עכשיו פעמיים - פעם אחת כילדה קטנה ופעם שניה בתור מי שאני היום: אישה חזקה, רעיה, אם. אני חושבת שהוא לא ימוטט אותי לא כי הכאב לא סוער - הוא לפעמים שוצף וגואה בי ויוצא ממני בנחשולי בכי אדירים - אלא כי אני מסוגלת היום להתמודד איתו. כי אם לא הייתי חזקה, הוא היה נשאר קבור (או אפילו מודחק). ואז כבר הייתי מישהי אחרת.

והכי רציתי להגיד לך: תודה על התגובה...

כשאני מזהה את הכאב והכעס והשנאה שקבורים בתוכי, אני יודעת שהם צריכים לצאת

מבט שמכיר במה שהיא הרגע עברה. מבט שמראה לה שאף אחד לא מטאטא את מה שקרה לה מתחת לשטיח, כאילו לא קרה דבר
זה חלק גדול מהעניין.
העניין הוא שיש לנו פחד שהכעס, השנאה, הכאב ששוכנים שם בפנים הם ענקיים כל כך, שלא נוכל לגשת אליהם. או שנתפרק אם ניגש אליהם. כי הבצבוצים של הכעס והשנאה גדולים כל כך. אבל זה כמו לגשת לעין הסערה. עין הסערה היא שקט בתוך הסערה. הכאב עצמו, כשנוגעים בו בדרך הנכונה, הוא לא עד כדי כך סוער. הוא לא מפיל אותנו מהרגליים. זה כאילו שהוא ישב וחיכה לנו שנצליח להגיע אליו. ואז תהליך הריפוי שלו ממשיך מאיפה שהוא נעצר, נעצר כשלא הכירו בו ולא פגשו בו בדרך שהוא צריך.

אז על מי אני אכעס??
ושאלות כאלה הן לא ממש רלוונטיות. זה לעשות מו"מ עם החלק הפגוע, ולהסביר לו שאין לו ממי להפגע היום. יש לו. ממי שפגע בו. זה לא משנה שהוא לא קיים היום. הוא היה קיים אז. ויש לו על מי לכעוס. מאוד.

הוא אח שלי, והוא יקר לי מאוד
זה נפלא. וזה אחד המשאבים שלך. אבל לא בכל רגע אפשר להשתמש בכל משאב. כרגע, בתחושה שלי, המשאב הזה יצטרך לחכות קצת, עד שתוכלי להשתמש בו.

אני לא מבינה למה הוא עשה לי את זה. למה הוא חשב שאם אני ישנה אני לא אשים לב
עוד נקודה טובה, אבל לא רלוונטית כרגע. יכול להגיע הזמן שבו תוכלי להבין אותו, לפתח אמפטיה אמיתית לאחיך. אני מאחלת לך שזה יקרה, ואני חושבת שזה יוכל לקרות. אבל זה לא הצעד הראשון. את צריכה קודם לפתח את האמפטיה לעצמך, לחלקים הכואבים שבך, וזה צריך לבוא מתוך מפגש איתם. כרגע אמפטיה אליו תהיה רק כיסוי לכאב שלך, נסיון לסתום עליו את הגולל, וכבר ראית שזה לא עובד.

יש הרבה דרכים טובות לגשת לזה

"את בתקופה של צמיחה, ובשביל לגדול צריך לפנות מקום. את צריכה עכשיו להיפטר מהחרא הזה".
מסתכלת על עצמי בגיל 18-19, הנקודה שבא יצאתי מהשנים השחורות ובניתי לעצמי באמת חיים, ומבינה עכשיו שלא באמת התמודדתי אז. זה היה הזמן שבו קברתי את זה, שמתי את זה בצד, פשוט. חשבתי אח"כ שסיימתי את ההתמודדות, שזה באמת מאחורי - הרי שנים לא חשבתי על זה, וגם כשכן זאת היתה מחשבה חולפת, לא משהו שהכניס אותי כל פעם לדיכאון. זה לא השפיע על החיים שלי ברמה היום-יומית, לא מנע ממני ליצור קשרים אינטימיים, רגשית או פיסית, עם אנשים אחרים. לא היו פלאשבקים. לא היו דכאונות. זה הרגיש שזה באמת היה מאחורי, בעבר, וזהו...
ואז בינואר השנה, בימים שבהם התחלתי לכתוב כאן, הבנתי שטעיתי. הבנתי שזה עדיין שם, משפיע על החיים שלי ביותר צורות מאשר אני מבינה. המון תובנות לפרצוף והמון אסימונים נופלים... וזה הפחיד אותי. נבהלתי, וסגרתי שוב את הדלת. התגברתי על העצב, על המשבר שעלה, אבל לא על המקור שלו.

אז, בינואר או פברואר, אהובי שאל אותי אם אני מרגישה שאני צריכה טיפול. אמרתי שלא, אני בסדר. אני וונדרוומן, לא? אני יכולה להתמודד לבד.

עכשיו, כשאני מזהה את הסרט שבו הייתי בשבועות/חודשים האחרונים, כשאני מזהה את הכאב והכעס והשנאה שקבורים בתוכי, אני יודעת שהם צריכים לצאת. אני רוצה לטפל בעצמי, אני רוצה לשים את הדברים באמת "מאחורי". יותר נכון, אני רוצה שהם ייצאו וילכו מכאן, יתפוגגו להם לאוויר ויעזבו אותי בשקט. אני לא רוצה עוד הפתעות כמו שחטפתי בינואר (המממ, זאת תובנה מאז, אני שונאת הפתעות מושבעת בגללו...). לא רוצה עוד משברים. אני כבר לא ילדה קטנה שנתלית על החיים בחוט דקיק, לבד. כבר לא מי שנתנה לעצמה את הגלימה, כדי שתוכל לחיות עוד קצת. אני כבר באמת אישה חזקה, ובאמת יש לי כוחות - מבפנים, ממני, לא מהגלימה שלבשתי כל השנים האלו. עדיין מרגישה שאני צריכה להוכיח לעצמי עכשיו כמה כוח יש לי... אותו סינדרום וונדרוומן, אבל בצורה אמיתית, טובה. זה המבחן האחרון שלי בסאגת וונדרוומן: לזהות כמה אני חזקה גם בלעדיה. לא לפחד להיות אני. לא לפחד לגעת בעבר שלי.
לגעת בכאב, ובכעס, בכל המקומות החשוכים שנקברו, ולאוורר אותם. להיפטר מהם. לא רוצה עוד הפתעות. לא רוצה עוד לסבול.
ובשביל להיפטר מזה, אני יודעת שצריך לחפור בפצע. להיכנס לפרטים, לצפות שוב בסרט ההוא, להבין אותו ואותי של אז ואותי של היום, ובעיקר את מי שאני רוצה להיות.
ואני יודעת שאני לא יכולה ולא רוצה לעשות את זה לבד.

שולחת את עצמי לקוסם שלי.

לו יכולתי לחזור לעבר, הייתי מחבקת את הילדה ההיא חזק חזק. הייתי מסתכלת לה בעינים במבט הלום, מזועזע, כואב - מבט שמכיר במה שהיא הרגע עברה. מבט שמראה לה שאף אחד לא מטאטא את מה שקרה לה מתחת לשטיח, כאילו לא קרה דבר. זה קרה וזה השפיע עלי, וממשיך להשפיע, ונדמה שרק אני בכלל יודעת את זה... האם הם בכלל זוכרים? האם הם חושבים על זה? האם הם הבינו כל השנים ההן את הכעס שלי, את התגובות הקיצוניות, כזעקה לעזרה? או שהם הדחיקו ושכחו מייד, ואני נראיתי להם סתם טינאייג'רית עצבנית?

_צריכה עוד לעכל תובנות.....כאילו שאני לא מעבדת את הפגיעה המינית שלי כבר 40 שנה !!!
זה כנראה לעולם לא יירפא לגמרי._

זוכרים שאמרתי שאני בסדר? שחזרתי לעצמי?
אז זהו, שלא.
_חוזרת לפה... למקום הזה של הכאב העמוק, עכשיו עמום יותר, תודה לאל. אבל עדיין שם...
הייתי מבולבלת. הייתי קמה בבוקר מצוברחת, עצבנית, עייפה, עצובה, מחפשת הזדמנויות לעשן (לא ליד הבנזוג ולא ליד הילדים וכו')... ולא מבינה על מה ולמה. הרי טוב לי! כ"כ הרבה דברים זזים עם העסק, הרבה תהליכים חיוביים והצלחות, אם אני מסתכלת מבחוץ על החיים שלי - אני יכולה רק להגיד שטוב לי.
ובכל זאת, היו פתאום המקומות האלו של כאב לא מוסבר. של לחץ לא ברור. של הסיגריות. [...]
מבולבלת.

[...] אין לי מושג למה אני מרגישה ככה, למה בעצם לא טוב לי._

בשבועות האחרונים, נפגשת מדי פעם עם חברה זאת או אחרת, וכל אחת מהן שואלת אותי פתאום: באיזה סרט את נמצאת? מה עובר עליך?
מהממות... איך הן קולטות אותי בצ'יק. איך הן משקפות לי, ככה במשפט אחד, דברים שאני לא מבינה בעצמי. עניתי להן שאני לא יודעת. מבולבלת. מתרגשת שהן בכלל ראו את זה, צל כזה שעובר על פני פתאום ואז הולך, והן לא פספסו אותו...
ואני הולכת הביתה ועדיין לא מבינה על מה ולמה. הרי טוב לי!!!

אז זהו, שלא. הכאב עדיין שם. ועכשיו אני מזהה אותו: זה תמיד קשור אליו, קשור לפגיעה ההיא. למה לקח לי שבועות להבין את הסרט הזה?

שתי שיחות נפש אתמול. בראשונה, בזרועות האהוב אחרי שלא התראינו יומיים (הייתי בנופש משפחתי עם הילדים וכל המורחבת), מנסה להסביר לו את הסרט שלי. עוד לא ממש מעכלת שזה קשור לפגיעה ההיא. מדברים ומדברים, אני בוכה והוא מחבק... ובסוף אני נזכרת במחשבה שהיתה לי כשהייתי לבד, בנופש. אומרת לו לילה טוב, לוקחת את הכלבים (בלי הסיגריות, יש לי דמעות וזה מספיק), יוצאת להתקשר לחברתי.

בשיחה השניה, מספרת לה את התובנה הכואבת שלי: אין לי על מי לכעוס. אין לי את מי לשנוא. הרי הוא, אח שלי, כבר לא מי שהוא היה אז, כשהוא עשה לי את זה. הוא היה אז ילד! הוא היה בן 14. ואין לי מושג איך זה השפיע עליו... אם בכלל. מה זה עשה לו. מבינה יותר ויותר מה זה עשה - ועושה - לי. אבל שנינו היינו ילדים, גם הפוגע וגם הנפגעת. אז על מי אני אכעס?? על מי שהוא היום? לשנוא אותו היום? היום אני לא שונאת אותו. הוא אח שלי, והוא יקר לי מאוד. ואני מתעלמת, אולי בהפגנתיות, מהפרק ההוא בילדות שלנו. כי היום שנינו אנשים גדולים. הוא כבר לא מי שאז פגע בי.
אז את מי לשנוא? על מי להוציא את כל הכאב הזה???

מצד שני, זה כואב כל-כך. זה לא הגיוני. הוא היה אמור לדעת!! הוא לא היה אמור לעשות את זה. אני לא מבינה למה הוא עשה לי את זה. למה הוא חשב שאם אני ישנה אני לא אשים לב. (עוד אסימון נופל: שנים אח"כ הייתי מתעוררת מכל פיפס קטן. פעם זה הציל את הבית שלנו ואותנו, התעוררתי מרחש של חוט חשמל שניצת... קול כזה כמו כשמדליקים גפרור. אז להגיד לו תודה על זה??) לא מבינה למה ילדה בת 13 צריכה להתעורר באמצע הלילה ככה, ולנסות לחשוב, מתוך פחד משתק, איך להגיב. מה לעשות? להגיד משהו? לזוז ולעשות קולות של התעוררות? להעיף לו בעיטה לפרצוף? כן, בטח...
זוכרת עכשיו שזזתי קצת. ניסיתי כאילו להתהפך מתוך שינה... אבל הוא לא הפסיק. ואני הייתי משותקת מפחד, מהלם, לא בדיוק מבינה מה לעזעזל אני עושה בסיטואציה ההזויה הזאת. בסוף שאלתי אותו "מה אתה עושה". הוא אמר שהוא בא לראות אם צריך לכסות אותי (אח, האירוניה!). אמרתי לו שילך מכאן. וזהו. האקט נגמר, והסיוט שלי התחיל.

גם אני מקשיבה

כן! מרתק ומרגש.

מישהו קורא?

חוזרת לפה... למקום הזה של הכאב העמוק, עכשיו עמום יותר, תודה לאל. אבל עדיין שם...

הייתי מבולבלת. הייתי קמה בבוקר מצוברחת, עצבנית, עייפה, עצובה, מחפשת הזדמנויות לעשן (לא ליד הבנזוג ולא ליד הילדים וכו')... ולא מבינה על מה ולמה. הרי טוב לי! כ"כ הרבה דברים זזים עם העסק, הרבה תהליכים חיוביים והצלחות, אם אני מסתכלת מבחוץ על החיים שלי - אני יכולה רק להגיד שטוב לי.
ובכל זאת, היו פתאום המקומות האלו של כאב לא מוסבר. של לחץ לא ברור. של הסיגריות. משנוררת, משנוררת, בסוף קונה לעצמי עוד קופסה.
מבולבלת.

בין לבין מוציאה את זה על האיש... חלק מוצדק (כלומר, אני יכולה לזהות מה הוא עשה שעיצבן אותי) וחלק ממש לא, אין לי מושג למה אני מרגישה ככה, למה בעצם לא טוב לי.
מבולבלת...

חברתי-שותפתי ואני הולכות למטפל-הילר שהיא מכירה היטב, "שיסדר לנו את האנרגיות בינינו כדי שנוכל לעבוד טוב יותר ביחד". מה שהוא בפועל עשה שם זה לראות כל אחת מאיתנו בבהירות שלא תיאמן, ואז "לתרגם" את זה לשפה שגם השניה תבין. וכן, שתינו דוברות עברית.
היכולת שלו לראות אותך כ"כ בבירור, להבין אותך כ"כ טוב - יותר טוב משאת מבינה את עצמך - היא חוויה מהממת, במובן הכי אמיתי של המילה. מצד אחד זאת הרגשה עילאית, ממכרת, מישהו רואה אותי באמת ומבין אותי עד אין סוף, ובלי שאני ממש אגיד משהו...
מצד שני, כמה עצוב, כמה מתסכל, שלא כולם רואים אותנו כמו שהוא מסוגל. עזבו כולם, אני אסתפק בבנזוג ובשותפה!
הוא בהחלט עשה את מה שרצינו: סידר לנו כמה דברים, עזר לנו להבין איפה היינו נעלבות ונתקעות, כדי שנוכל לזרום יותר טוב ביחד.
הוא עשה שם קסם, ואני רוצה עוד.

אני והבנזוג מדברים מזה זמן מה על ללכת לטיפול 10,000 (מייל. זה ביטוי מניו יורק.) אוטוטו אנו חוגגים 12 שנים ביחד, הגיע הזמן קצת לישר כמה דברים בינינו... שנינו מרגישים שאנחנו כבר לא ממש מסוגלים לדבר על הדברים כמו שפעם היינו יכולים. משהו שם תקוע, ומסרב לזוז. שנינו מתוסכלים, קצת כועסים, קצת (הרבה?) פגועים... אני מספרת לו על הפגישה עם השותפה, חושבת שההילר המתרגם יכול לעזור לנו מאוד להבין איפה נתקענו. הוא מסכים, בחשש מסוים. גם אני חוששת... שוב לעמוד מול הקוסם הזה ערומה? יודעת שהולך להיות לי קשה... אבל יודעת גם כמה טוב זה עושה. אז אני קובעת ואנחנו מתארגנים ליסוע לעיר הגדולה.

נכנסים, מתיישבים, מתחילים לדבר. אני מסבירה בקיצור על החודש הזה שמתואר כאן למעלה. על המשבר, על הטראומה שעלתה, על השינויים שחלו בי בחצי השנה האחרונה. הבנזוג נדלק, מתחיל לספר על השינויים שלי כפי שהוא חש אותם. מרגיש שהוא לא מכיר אותי כבר... ועדיין, הכי קשה לו זה העישון שלי. הקוסם שלנו מסביר לנו שאני הייתי צריכה את הבנזוג שיהיה שם, שיחזיק את היסודות שלי שהתערערו כ"כ פתאום, שיגיד לי שהוא לא מבין מה עובר עלי אבל הוא יודע שיהיה בסדר, שהוא שם בשבילי. מספר לו שבכל פעם שהוא מרגיש "רטט" בבית - כשאני מתפרצת עליו ואין לו מושג מאיפה נפלתי עליו - שיבין שזה רטט פנימי, כאב פנימי, משהו מזועזע שם שצריך אותו, שיחזיק אותי, שידבר, שייגע, שירגיע. אומר לבנזוג שהוא מתנהג כאילו הצעצוע האהוב עליו שבור והוא כועס. שאם הוא לא יעשה עכשיו מאמץ מודע להיות שם בשבילי, להחזיק את העולם שלי בידיו החזקות, אני לא אצליח להתגבר על המשבר שלי, והוא ימשיך לראות עוד ועוד "סימפטומים" (שינויים בי). עוזר לו להבין איך לראות אותי, איך לשאול איפה אני כשקשה לי.
לי הוא אומר שהציפיות שלי לא הגיוניות, שהבנזוג אומנם חוזר בשש בערב הביתה אבל מבחינת השעון הביולוגי שלו זה עשר בלילה, זה לא זמן עכשיו לשאוב את השטיח. וואו. לא רציתי לראות את זה, אבל זה כ"כ נכון...
ממשיכים לדבר, מציפים עוד דברים. הקוסם מתרגם לבנזוג לגבי הסיגריות: זה סימפטום, זה ביטוי לכאב, זה אינדיקציה למה שקורה בפנים. אני סיפרתי לו על זה כדי שיבין שמשהו קשה עובר עלי... ובתמורה לא רק שהוא לא הבין, אלא קיבלתי מטחי ביקורת. תודה, תודה, תודה, בא לי לחבק את הקוסם שלנו מרוב הקלה, סוף סוף מישהו מבין מה כ"כ פגע בי אז, בשיחה ההיא שלנו, בתחילת המשבר. סוף סוף אני מבינה שזה עומד בבסיס של הנתק שלנו בחודשים האלו... אני רוצה שהוא ייראה אותי, והוא אומר לי שהוא לא רוצה לשמוע, לראות או להריח את הסיגריות. את הכאב שלי. מרגישה שמשהו חשוב השתחרר שם...
הקוסם אומר לנו לקחת קצת זמן, לקחת עוזרת לבית, ולחזור אליו אם נרצה.
אנחנו יוצאים ממנו, הולכים ברגל רבע שעה עד לאוטו, מדברים על כל מה שעלה. והכל כבר יותר רגוע, יותר קרוב, הרבה פחות מנותק.

זה היה לפני יומיים, בשישי בצהרים. בערב היה רגע קשה... שחרור של רגשות שהפתיע אותי, ושהבנזוג בכלל לא ראה אותו (למרות שהייתי בזרועותיו באותו רגע). אני לוקחת את עצמי, מתלבשת, יוצאת החוצה עם הכלבים ועם הסיגריות. תוהה אם אני אעשן בטיול הזה או לא... מחליטה רק להוציא ולהחזיק אחת. עוד לפני שאצבעותיי נוגעות בקופסה, ברור לי שגם המצית יוצאת משם.

מדליקה ומעשנת. הטעם מגעיל קצת, מר לי. לא נורא, ממשיכה לנשום את הסיגריה, לדבר עם הכלבים, לטייל בחושך. עוד לפני שנגמרת הסיגריה מרגישה שכל הכאב מתפוגג... אני נרגעת, ואפילו נכנסת למצברוח טוב! מסמסת לבנזוג שאני בסדר, שלא לדאוג, שאשוב בקרוב. ממשיכה לי את הטיול, ברוגע. ממשיכה לנשום (לא סיגריה).

אני עדיין מעשנת לי, כשבא לי או כשצריך לי.
אני עדיין מרגישה רגעים חולפים של הבלבול הזה, הפחד הזה, של מי אני בכלל אם אני כבר לא וונדרוומן? מה זה אומר עלי? מה אני כן יכולה?? אבל מרגישה שהבנזוג כן שם קצת יותר עכשיו. מרגישה קצת יותר בטוחה ביסודות שלי. יותר רגועה עם הפחד, יותר מבינה אותו.
והולכת לישון עם הידיעה שבקרוב מאוד אעשה קעקוע (ראשון!) של וונדרוומן.
לילה טוב.

מהממת !!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קרו עוד דברים מדהימים בחודש הזה... חודש קשה, חודש שמח, של צמיחה והכרה עצמית.
אחד המהותיים ביניהם הוא שעזבתי אתמול את אחת העבודות שלי. יותר מעבודה, היה זה חלום שחלמתי, והזעתי בשביל להגשים, במשך 17 שנים ובעיקר בחמש האחרונות... תהליך קבלת ההחלטה לעזוב היה מלווה בהרבה רגשות מעורבים. אכזבה, עצב, ספקות... אך גם הקלה גדולה גדולה. וטוב לי עם זה. אני שלמה עם זה. השתניתי לאורך הזמן... וזה בסדר! אני מי שאני.

הלאה בכוח ובשמחה

את מקסימה, שולחת לך הרבה אהבה!

טוב לקרוא. איזה יופי
התהליך שעברת בדיקור מאוד מרגש, וגם לקיחת ההרשאה ומתן הזכות לעצמך. משמח
בהצלחה בהמשך @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_צריכה עוד לעכל תובנות.....כאילו שאני לא מעבדת את הפגיעה המינית שלי כבר 40 שנה !!!
זה כנראה לעולם לא יירפא לגמרי._

גם אני, אני רוצה לשלוח לך חיבוק חם ומחזק. כפי שאת יודעת וקוראת... את לא לבד.

אני לא חושבת שזה אי-פעם יירפא לגמרי. וזה מכעיס אותי... כי למה?? למה כל דבר בחיים שלי צריך להיות קשור לזה, לעזזאל??? אבל... יש גם רגעים שאני מקבלת את זה, שאני בסדר עם זה. כן, זה חלק ממני, זה חלק ממי שאני (פאק, זה ע-י-צ-ב את מי שאני!!). וזה נכון לטוב כמו גם לרע. והטוב שלי הוא טוב... הטוב בחיי הוא טוב! וגם הוא בא משם!
החוזק שלי בא משם... בנסיבות טראגיות וכואבות ועצובות, אבל זה בא משם. היכולת שלי באה משם. ואני מודה עליה... אני אוהבת את מי שאני. אני אוהבת את עצמי. ברור, הייתי מעדיפה לו הסרט של חיי לא כלל את הסצינה הזאת. לא רוצה לראות את הזכרונות האלו מול עיני... לא רוצה להזכר ולחוות שוב (ושוב, ושוב, מסתבר!) את אותו הכאב. גם עכשיו, כשאני כותבת, כבר ממקום שמח ואופטימי וחזק (כמו שאני בד"כ), אני מרגישה את הכאב כשהתמונות מבזיקות לי בראש.
הצלקת עמוקה, כמו שאמרת... והיא תמיד תהיה שם. ומדי פעם אני גם אתעצבן על זה שוב, ואכעס עליהם שוב, ואבכה שוב. כי ילדה לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי (או את מה שאת עברת). כי לא מגיע לי להיות פגועה! מגיע לי לשמוח, מגיע לי לאהוב, מגיע לי לחיות חיים מושלמים עם עצמי ועם אהובי!
אני חושבת שמה שחשוב, זה ללמוד לגדול. לא לפחד. ללמוד להרפות רגע מהשליטה המוחלטת שאנחנו מנסות לייצר לעצמנו... לאפשר לעצמינו להיות קצת חלשות, וכואבות, ופגועות. לתת לעצמי זמן לשקוע בכאב, ולא לעבוד שבוע שלם בתזמון הכי גרוע שיכול להיות. כי אני לא יכולה עכשיו. כי עכשיו זה שוב צף, ואני שוב מתמודדת עם זה. וזה בסדר... זה יעבור, ואחרי שבוע (או יותר או פחות) אני אהיה שוב בסדר. אני אחזור לחייך ולשמוח, אני אחזור לעבוד, והכל יסתדר.

ואת יודעת מה? רק דברים טובים קרו מאז המשבר האחרון! הזדמנויות נפלאות בעבודה, הרגשה טובה עם עצמי, התקדמות בהרבה תחומים בחיים האישיים והמשפחתיים והעסקיים שלי.
אלוהים שמע אותי, אלוהים ראה אותי פגועה וכואבת וכועסת, והוא שלח לי עזרה, והוא שלח לי נחמה, והוא הראה לי (שוב) מי אני... ולסיום, הוא שלח לי הרבה חדשות טובות בשבועיים האחרונים

או כמו שהמטפל המופלא של חברה שלי אומר: "את צריכה ללמוד להיות בבעסה בסבבה". החיים כל הזמן עוברים מטוב, לרע, לטוב, לרע. יש ימים כאלה ויש ימים כאלה. וזה בסדר! אלו החיים. יש בהם גם וגם.
אז ה"גם" שלי קשור בעיקר אליו... נו, מה לעשות. כל אחת והצלקת שלה...

מאחלת לכן ולכם, לכל מי שקרא אותי והזדהה (או לא) ותמך והקשיב, הרבה אהבה. עזרתם לי מאוד, ואני עכשיו בסדר. תודה רבה, וברכת אלוהים על ראשיכם!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ובקטע של יחסי מין...אני לעולם לא יוזמת, בוא נגיד 90% מהזמן, אבל כן נהנית כשזה ביוזמתו. אבל בינינו אני יכולה לחיות בלי מין. גם במשך חודשים.....
כן, בדיוק! כן יש לי ימים מסוימים בחודש שהיצר מתעורר, ואני אפילו אזום מין. בשאר הזמן - אני יכולה לחיות גם בלי זה, בלי שזה יחסר לי (והמין עם אהובי ממש, ממש טוב... אז למה זה ככה, לעזזאל?)

אחרי שהבנתי שכנראה גם זה קשור אליו, הלכתי וקניתי לעצמי מתנה: את "דברים שרציתי לגעת" של גילי פליסקין. רציתי להבין יותר את המיניות שלי, להבין אוננות נשית (שלא קיימת אצלי בכלל) טוב יותר, ואולי משם לפתוח פתח לשפר את זה. מה אגיד לכן... ספר חובה לכל נערה צעירה! הספר הזה, האמירות שבו, הקולות שבו, הובילו לשינוי חשוב אצלי. ואני לא מדברת רק על מין זוגי או מין עצמי. הם גרמו לי להפסיק להתנצל על מי שאני, לקבל את עצמי יותר. להגיד "כזאת אני" בלי להרגיש רע עם זה! אז כן, היום עישנתי שתי סיגריות. אבל זה בסדר! בעשרה ימים שלפני לא עישנתי אפילו אחת...
אני גם לא מפנטזת על מין. יש עוד נשים כאלה! וזה בסדר. אני בסדר. אם ארצה לשנות אשתנה, ואם לא זה גם טוב.
אני לא אומרת את הדברים האלו ממקום של קיבעון. אני לא אומרת שאנחנו לא צריכים להכיר במגרעות שלנו ובחולשות שלנו ושאל לנו לנסות ולשפר את עצמינו אף פעם... אבל זה צריך לבוא ממקום של קבלה עצמית ואהבה עצמית, ולא ממקום של התנצלות בפני אחרים. אני אשתנה כי אני רוצה, לא כי אחרים מפעילים עלי לחץ (גם אם הוא לא מודע). ולא כי הסביבה מפעילה לחץ.

אהובי, כשדברתי איתו לאחרונה על סקס ועל האין-אוננות שלי, יעץ לי להתמקד בפנטזיות "כי אצל רוב האנשים זה הבסיס לאוננות". זה לקח לי רגע, כבר כמעט אמרתי לו "אוקיי", אבל פתאום הבנתי שזאת לא התשובה שלי, ואמרתי לו שאני לא רוצה. זאת לא הדרך שלי. זאת לא אני. זה אולי מרבית האנשים, אבל זאת לא אני!
זה היה רגע חזק בשבילי. הגנתי על מי שאני, במקום לחשוב שאני לא בסדר אם אני לא כמו הרוב ולראות מייד איך אני משפרת את זה. אני יודעת שהוא ניסה לעזור... אבל רק אני מכירה את עצמי הכי טוב. ואני הרגשתי שזאת לא אני, אשת הפנטזיות. אני אגיע למין העצמי שלי בדרך שלי... וזה עשה לי טוב לחשוב את זה לעצמי, וגם להגיד לו את זה. אני לא רוב הנשים. אני וונדרוומן. במסע להעמקת הקבלה העצמית

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חוזרת לכאן, ממקום אחר כבר.
האסימונים נפלו... התובנות היממו... ואני למדתי עוד כמה דברים חשובים על עצמי. יצאתי מהמשבר, ואני שוב חזקה, וגם מקבלת את עצמי הרבה יותר מקודם. ודברים נפלאים ומהממים קורים בחיים שלי בשבועות האחרונים!
(כותבת בלי סדר מסוים...)

קודם כל, אני בסדר עם הסיגריות. אהובי ממש לא, זה מטריף אותו, ברמה של הוא מתאמץ כבר לא לשאול ואני מתאמצת לא להסריח את הבגדים כדי שהוא לא יצטרך לשאול... אבל אני לא מוכנה להתנצל על זה יותר. הסיגריות הם חלק ממני. חלק שאני לא אוהבת, חלק שאני כן מרגישה צורך לשלוט בו (כי אני לא רוצה להיות מעשנת ממש, ברמה של התמכרות יומיומית), אבל חלק ממני. וזה בסדר! הם התחילו משם, מאז, דווקא ממקום של שליטה, ואני חושבת שהן גם ממשיכות איתי ממקום של שליטה... ממקום של לתת לעצמי. היום אפילו אמרתי לחברה ש"פרגנתי לעצמי סיגריה". אחת בגלל קושי רגשי, והשניה סתם כי בא לי. כי מותר לי. כי זה בסדר. כי כשאני לא ארצה יותר לגעת בהן, אז אני פשוט לא אגע יותר. זה היה ממקום טוב היום, ממקום של לאפשר לעצמי. אני רואה בזה דבר חיובי (למרות שעדיף שזה לא היה דווקא סיגריות )

רציתי לספר לכם איך הסתיים המשבר שלי.
אחרי שהברזתי למדקרת שלי ביום ראשון, היא התקשרה ביום שני כדי לקבוע איתי, וסיפרתי לה על השבוע שחלף ועל המשבר הרגשי והפיזי. קבענו להפגש למחרת בבוקר. הייתי בסדר ביום שני, לא היתה נפילה בערב כמו שחשבתי, הייתי כבר בדרך לחזור לעצמי... אבל למחרת בבוקר, כשהתייצבתי אצלה בבית לדיקור, היו לי דמעות בעינים.
התחלנו בטיפול, והיא אמרה "היום אני משאירה אותך לבד עם עצמך" ויצאה מהחדר. עד לאותו יום היא תמיד היתה נשארת איתי בזמן שהמחטים עושות את עבודתן, אבל באותו יום הייתי צריכה את הלבד הזה, והיא פשוט ידעה את זה.
אני שוכבת לי על הגב בחדר השקט והחם, מחט בכל רגל וזרוע ובראש ובבטן, ומשחררת. נותנת למחשבות לרוץ, מרשה לעצמי לנשום בלי לכוון שום דבר, מרשה לתודעה שלי להתמקד ולהתפזר... הרגשתי שאני שוקעת לשינה (קל מאוד להפנט אותי, אני מייד עוברת למצב דמוי-שינה, וזה מה שהרגשתי עכשיו), וזרמתי עם זה. אחרי כמה דקות, התחלתי להרגיש חום וזרימה מהמחטים, מתערבלים לי בכל הגוף, מתרכזים לי בבטן ועוברים הלאה, בנתיבים מסוימים. הרגשתי כ"כ עייפה, כ"כ עצובה... אבל זרמתי עם זה. פתאום התחלתי לראות צבעים מול עיני. לא מסך חלק של צבע, אלא צבע חי, מתערבל, זורם. זה התחיל מאדום, בוער כזה, חי וזורם, נע מול עיני. האדום היה שם שתי דקות ואז הבהב לו לסגול, ושוב אדום, ושוב סגול, ושוב אדום ושוב סגול... ואז האדום התחלף בבת אחת לכחול! הרבה הרבה כחול, מרגיע ונעים. ואיך שהצבעים התחלפו לכחול, פתאום הרגשתי שאני צפה, שהגוף שלי קליל, ושיש לי אנרגיה! חשבתי לעצמי שאני רוצה לקום עכשיו מהמיטה ולעבוד! לעשות את מה שאני צריכה לעשות בעבודה! כשהחום והזרמים והכחול התפוגגו, קראתי למדקרת שלי לחזור. היא התחילה להוציא את המחטים (מה אתם יודעים, בדיוק עבר הזמן שהמחטים אמורות להיות בפנים), ושאלתי אותה אם יש משמעות לצבעים, וסיפרתי לה מה ראיתי. היא אמרה פשוט: אדום זה אש. סגול זה הרגש. וכחול זה מים, זה מכבה ומרגיע הכל.
וזהו. קמתי משם, הודיתי לה מקרב הלב, וחזרתי לעבודה ולעצמי. אחרי שבוע בדיוק של חוסר תפקוד משווע, הדיקור השלים את החזרה שלי לעצמי. איזה כיף זה!

גם אני קוראת את כתבייך.

_והייתה תקופה שכעסתי על זה שההורים שלי לא "עלו" על זה בעצמם...לא ייתכן שילדה בת 7 לא הראתה שום סימנים !!
אבל איכשהו אני סולחת בעניין הזה._
חברה אמרה לי פעם "אמא שלך לא היתה פנויה רגשית ולכן לא ראתה את הסימנים". זה זעזע אותי עמוקות, אבל אחר כך התחילו התובנות להגיע. וכעסתי עליה, הוי כמה כעסתי עליה כל החיים ולא ידעתי למה...

גם אני עדיין כאן,
קוראת, שומעת.

וואו, כאילו את מספרת את סיפור חיי. התובנות שלך נוגעות בי עמוק ! אסימונים נופלים בקצב.
יש כמה חיבורים שלא עשיתי עד היום. מאד מעניין לי הדברים שאת כותבת ומשתפת.
למשל הקטע של השליטה, ושיעשו הכל כמו שאני אוהבת, אבל מרגישה שזה באמת מעבר לסתם רוצה שהכל יעשה בדרכי, יש איזה צורך מאד בסיסי ועמוק להיות בשליטה טוטלית. ובאמת זה על גבול של פריק קונטרול.
ובקטע של יחסי מין...אני לעולם לא יוזמת, בוא נגיד 90% מהזמן, אבל כן נהנית כשזה ביוזמתו. אבל בינינו אני יכולה לחיות בלי מין. גם במשך חודשים.....
צריכה עוד לעכל תובנות.....כאילו שאני לא מעבדת את הפגיעה המינית שלי כבר 40 שנה !!!
זה כנראה לעולם לא יירפא לגמרי.
והנה קוראת סיפור של מישהי אחרת ושוב הדברים עולים וצפים. וכן הייתי כבר בטיפול בעניין. אבל מה אני אגיד לך הצלקת חרוטה עמוק .וכנראה שככה זה יהיה.
אצלי עד היום אף אחד מהמשפחה לא יודע על זה, (חוץ מבעלי). והייתה תקופה שכעסתי על זה שההורים שלי לא "עלו" על זה בעצמם...לא ייתכן שילדה בת 7 לא הראתה שום סימנים !!
אבל איכשהו אני סולחת בעניין הזה.
טוב אמשיך יותר מאוחר....

שני קטעים מדהימים מהיום:
הראשון:
אתמול בלילה, רגע לפני שאני שוקעת בשינה, בנזוגי מחבק אותי, ואז מתחיל לרחרח את חולצתי. ואני קולטת אותו מסניף ומסניף, מתעמק בריח, מנסה לאשר לעצמו משהו.
"החולצה שלך מסריחה מסיגריות".

• יש מצב.

"חברתך עישנה באוטו?"

• כן. באוטו שלה, כמובן. לא הייתי נותנת לה לעשן באוטו שלנו.

--דממה. הוא חושב, ואז מסתחרר לתוך סערת רגשות. אני שומעת אותו מתנשף... שמה עליו יד. הוא נאנח. לא מוצא מילים.
"אני צריך קצת אוויר צח" וקם מהמיטה.
אני מנסה להרדם, אין לי כוח לעוד מריבה, אין לי כוח להתמודד גם עם הקושי שלו. מספיק לי עם הקשיים שלי... לא יכולה להכיל אותו גם.
הוא חוזר, שוכב לידי בשקט.
"את מעשנת?"

• למה אתה שואל אותי דברים כאלה? בשביל מה אתה צריך לדעת?

זהו, הוא מסתגר בתוך עצמו, יודע שעכשיו לא נפתח את הנושא, מתייסר עם הפחדים שלו. שומעת אותו מסתובב בבית, לא מוצא מנוחה. תוהה אם הוא יחטט לי בתיק וימצא את הסיגריות. לא, הוא לא יעשה את זה...
אני בכל זאת נרדמת (קרת רוח שכמותי, הא? זה חלק מהטיפול שלי בעצמי - לשים סטופ, לדעת כמה אני יכולה להכיל, לעצור לפני שאני מתפרקת. לא להעמיס על עצמי. מציעה לו חום ותמיכה, אבל לא לוקחת על עצמי את האחריות למחשבות שלו. וזה קשה וכואב לשנינו...) .

בבוקר הוא קם מוקדם, מתארגן לעבודה, מביא את הקטן שהתעורר אלינו למיטה. אני עושה את עצמי ישנה עד שהוא הולך.

חצי שעה אח"כ, בארוחת הבוקר, הגדול שואל אותי פתאום:
"אמא, מה זה הדבר הזה שאנשים שמים בפה שלהם, עם האצבעות ככה (עושה מושלם של סיגריה עם היד)? "
וואו. מאיפה הבאת לי את השאלה הזאת פתאום? למה דווקא עכשיו? מה אתה קולט בחושיך המפותחים - הרי המילה הזאת לא הוזכרה בבית? אני יודעת שהוא ילד רגיש, אבל אם זה באמת משהו שהוא קלט בתת-מודע - אז הילד הרבה יותר מסתם רגיש.

אומרת לו שאלו סיגריות, ושואלת: "את מי ראית עושה את זה?"
"אני רואה הרבה אנשים עם זה, לא רק איש אחד."

• כן, הרבה אנשים מעשנים. אבל סיגריות זה איכסה והן עושות אנשים חולים.

הוא אומר לי: "אבל הפה שלהם לא נשרף, הם לא יהיו חולים."

• כן, ילדון. הם יהיו חולים מבפנים. לא כדאי לעשן.

טוב.
והוא הולך. מותיר אותי פעורת פה.

וונדרוומן , אשה נפלאה, את כותבת מקסים, מאוד נוגע ואמיתי מקשיבה

_אני עדיין פה,
פעור פה ולא ממש יודע מה לומר ואיך לסייע....
אבל קורא כל מילה בשקיקה.
בקצב שלך._
גם אני

אני עדיין פה,
פעור פה ולא ממש יודע מה לומר ואיך לסייע....
אבל קורא כל מילה בשקיקה.
בקצב שלך.
שי

אתמול הברזתי למדקרת שלי. לקחתי לעצמי יום חופש, והחלטתי לקנות סיגריות במקום לטפל בעצמי בדיקור. האמת שזה עשה לי טוב... לעשות קצת את מה שאני רוצה ולא רק את מה שאני צריכה.

אתמול לא התפרקתי בלילה, אבל הבוקר קמתי מתוך חלום שבו אני כועסת על אחותי הגדולה ועל ההורים שלי. לא יודעת על מה חלמתי, אבל קמתי כועסת. לא שחסרות לי סיבות לכעוס עליהם...
חשבתי על זה כשהייתי אצל חברתי היום, וראיתי כמה היא כועסת על אמא שלה. שאלתי אותה מתי היא תפסיק לכעוס, והיא ענתה לי "כשאני אפסיק לצפות ממנה למשהו". כמה נכון זה, וכמה כואב. מה כבר אנחנו רוצים מההורים שלנו? שיהיו שם בשבילנו? שיעזרו לנו כשקשה מדי? שנוכל לסמוך עליהם?
אני על ההורים שלי וויתרתי מזמן. רק חבל שמדי פעם הכעס מבעבע בי...

סיפרתי לחברתי שחזרתי אל הכתיבה, ושאני כותבת כאן. זה נראה לה מוזר שאני חושפת דברים כאלו אישיים בפני זרים גמורים...
לי זה מרגיש טוב. יש משהו משחרר בחשיפה אנונימית מול זרים. בחיבור הזה בין בני אנוש, שאינו תלוי באיך האדם נראה או מיהו או מהו... אלא רק בחוויה שלנו.

והיא התפקעה מצחוק כשאמרתי לה שאני כותבת תחת הכינוי וונדרוומן

לילה טוב... מקווה לא להתפרק הלילה. מרגישה שאני עדיין בסדר, שאוכל ללכת לישון בלי להתעמק בתמונות הכואבות שיושבות לי עמוק בראש ובלב. לילה טוב.

אני קוראת את השאלות וההתייחסויות שלכם אל ההורים שלי... ולא יכולה לענות. בטוחה שגם זה יגיע... אבל רגע. יותר מדי תובנות מפחידות בבת אחת, ואני רק הרגע הסרתי את הגלימה מעל גבי ושמתי אותה בארון.

ההורים הם שד ענקי... לא יכולה עכשיו. לא מוכנה עדיין לבחון את הכוח שלי באתגר כזה ענקי וכואב. לא בא לי יותר לדמם...

המחיר של גלימת הקסם הוא מאוד גבוה, במיוחד אם לובשים אותה כול כך הרבה זמן.

כן, זה מה שחברתי אומרת לי בחודשים האחרונים. היא היחידה שזיהתה את הגלימה שלי, ואמרה לי לבדוק מאיפה היא מגיעה. היא גם זאת שקוראת לי וונדרוומן. (יותר נכון, היא קוראת לי "את לא").

עכשיו אני מבינה את זה. מבינה שיש כאן מחיר, ומנסה עכשיו לבדוק מהו. כמה היא שווה לי עכשיו, הגלימה הזאת. בתחילת העשור השלישי של חיי. האם עוד יש לי צורך בה? מה יקרה לי אם אני אוריד אותה? האם הכוח יישאר או ייעלם?

אני חושבת שהגלימה שלי נתנה לי אז הרבה כוח. אבל חשוב יותר, היא אפשרה לי להתגבר על דברים ומשברים, וההתגברות הזאת בנתה לי כוח אמיתי, פנימי. כזה שתמיד נמצא שם, גם אחרי שמורידים את הגלימה. את זה אני יודעת. אני רק לא יודעת כמה כוח הוא פנימי, וכמה בא מהגלימה. זה מה שמפחיד. לא מפחיד כמו להיות חסרת כוחות לחלוטין... אבל מערער.

פלוני, תודה על השיתוף. הסיפור שלכם מעורר תקווה... וגם מעורר מחשבה.

אצלי אין רתיעה ממגע. גם כשלא רוצה סקס, אוהבת לחבק, להירדם כשהוא מחובק איתי. אני יודעת שהוא היה רוצה שנעשה אהבה לעיתים (הרבה) יותר קרובות... אבל מצד שני, יש לו שתי ידים ואת החופש להשתמש בהן, וגם אני לפעמים עוזרת לו (וגם נהנית לראות אותו מתענג ממני).
אבל לפעמים אני חושבת על זה, על מה שאתה אומר... עד מתי זה יספיק לו?

אני לא מבינה את עצמי. מצד אחד, כשהוא מצליח להדליק אותי, הסקס נפלא, האורגזמות מהממות וההורמונים שופעים ממני. מרגישה שאני יכולה להדליק את כל השמים מהזרם שנשאר לי בידים...
מצד שני: לא חושבת על זה. לא נדלקת כך סתם. נדלקת ממגע, מריחות, ובימים מסוימים בחודש. זהו. בכל שאר הזמן - לא. ואם הוא ינסה אז לרוב אני עייפה, אין לי זמן, וכו' (לא בתור תירוצים מודעים, אני באמת מרגישה ככה...).
למה זה ככה? למה הליבידו שלי כ"כ נמוך? מתחילה לחשוב, בימים האחרונים, שגם זה קשור למאורע שעיצב אותי ואת חיי.
תוהה אם אפשר לטפל בזה.
ומפחדת להכנס לטיפול מעמיק... עכשיו זה לא זמן טוב לכך. לא יכולה להתפרק עכשיו, כשהעסקים בצמיחה אדירה ויש לי כ"כ הרבה מה לעשות... גם ככה לא עבדתי כבר מיום חמישי. ואם אין אני לי, מי לי.

כן, אני יודעת, אין באמת זמן טוב לכך...

יקירה,
זה מדהים לקרוא איזה כוחות היו לך בתור ילדה. לא יאמן. הרבה יותר חזקה מההורים שלך. היום, ממבט בוגר את יכולה לראות כמה הם חלשים ומוגבלים. אני כבוגרת זיהיתי איך אמא שלי מוחקת מ"ההרד דיסק" שלה כול מיני התפרצויות ומילים רעות שהיא משלחת כלפי וזהו, פשוט נעלם. ברגע שהיא פולטת היא פיתחה מנגנון "ניו אייגי" של ניקוי, פריקה שגורמת לה תחושה טובה. הסיפור שאנשים מספרים לעצמם הוא כול כך חזק, וככול שהוא חזק ומופרך יותר, כך הדבר מעיד על חולשתם, בעיני. ואם אין רצון מצידם לשנות אותו כול המאמצים שיופנו לטובת מטרה זו יהיו לשווא.
אני נפעמת מההבנה שלך והכוחות שגילית בגיל כול כך צעיר, מכך שהצלחת לגייס עזרה בסביבתך ולגדול תוך שמירה על ראיית טוב ואופטימיות.
זה מדהים.
המחיר של גלימת הקסם הוא מאוד גבוה, במיוחד אם לובשים אותה כול כך הרבה זמן. הוכחת מעל לכול ספק שאת חזקה גם בלעדיה. יאהבו אותך גם אם תפשטי אותה, או לפחות תשתמשי בה לסירוגין.
בהצלחה לך

וונדר,
מה הקשר שלך כיום עם ההורים ואיתו?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סיפור אישי
אני נשוי 40 שנה לאישה שבעברה מקרה דומה בילדותה.
כשהכרתי אותה, מזמן... היא סיפרה לי.
אני חשבתי ש"זה" היה ועבר ונוכל לחיות ביחד בכיף.
היא אישה נפלאה. חכמה, יפה, אמא למופת.

עד לפני 30 שנה "זה" היה נוכח נפקד בחיים שלנו.
התעלמות, ניסיון להתחמק ממגע, הפסקות ארוכות של אינטימיות.

לפני עשר שנים נמאס לי להיות "טוב"
נמאס לי להיות זה שתומך, שמבין, שמקבל
נמאס לי להיות זה שלא חושקים בו
נמאס לי להיות זה שלא מחבקים אותו בלילה ורוצים אותו
נמאס לי לשמוע רק פעם ב... שאוהבים אותי ושאני טוב

גם אני מצאתי את עצמי משקיע את כולי בחיים שמחוץ לבית
בעבודה, בחברים ובעוד עבודה ובעוד חברים

אחרי 30 שנה של חיים שלווים החלטתי שזהו.
שעכשיו יהיה לי טוב כי התחלתי לאהוב את עצמי
כי הבנתי שאין לי זכות להקריב את האושר שלי בגלל הסבל שלה
הבנתי שאם אני באמת אוהב אותה אסור לי לתת לה להמשיך לסבול ושאני חייב לדרוש ממנה לחזור לחיים
שלהיות שם בשבילה זה גם להכריח אותה לצאת מאזור "הנוחות" הזה (שם נוראי).

התברר שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו.
הבנו שנינו שאנחנו מחיים את העבר שכבר איננו
הבנו שאנחנו סובלים מבחירה....
הבנו שאנחנו מקימים לתחייה את האנשים שפגעו בה
למרות שחלקם כבר לא בין החיים.

יצאנו לדרך חדשה של אהבה פריחה והרבה שמחה

בעשר השנים הללו אשתי צחקה כמו שהיא לא צחקה ב 30 השנה שקדמו להן.
בעשר השנים שעברו אני מרגיש טוב אהוב ורצוי וגם היא.


לדעתי, את קרובה לנקודת המשבר הזו
או שתמצאי את תחתית מכל הגלידה או שתמצאי שם את הכתובת שתשחרר אותך
בהצלחה

_איך?! איך?! פלא שהיית צריכה להיות ההורים של עצמך?....
האם שלחת את עצמך לטיפול כלשהו?_

כן. טיפלתי בעצמי. נתתי לעצמי גלימה של וונדרוומן. הפכתי לוונדרוומן. זה לא היה טיפול, אבל זה הציל אותי.

המזל שלי הוא שקמתי מהמיטה לספר להם באותו הלילה. מעולם לא הדחקתי את זה, לא שכחתי שזה בכלל קרה, כמו שחברות שלי עשו. אחת מהן נזכרה בזה, כמו רעם ביום בהיר, לאחר 6(!!!) שנים. אני לא. אני קמתי רועדת באמצע הלילה, וסיפרתי. אמרתי למישהו, הודיתי בזה: הוא עשה לי כך וכך.
והמשכתי להתמודד עם זה.
ולכן אני מתפקדת, ויש לי חיים טובים, ואני גם יודעת לזהות את הטוב. אני אפילו אופטימית, באופן מפתיע. רואה בעיקר את הטוב בכל דבר.

אבל כן, נאלצתי להיות ההורים של עצמי. לא פלא שהייתי ילדה עצמאית מאוד, בוגרת מאוד ואחראית מאוד מגיל 13. איזו ברירה כבר היתה לי? הייתי לבד. היה אוכל בבית, היה מי שיסיע אותי לחוגים, או ידאג שאעשה שיעורים. אבל הייתי לבד עם הכאב, עם הפחד, עם הזעזוע מהתגובה שלהם. מחוסר התגובה שלהם.
טוב שיש חברים וחברות בעולם. וגלימות של וונדרוומן.

ואנשים שקוראים אותי באינטרנט, ושולחים לי חיבוקים, ודמעות, ומילים טובות. תודה שאתם כאן.

(שוב בוקר, ושוב אני בסדר. אבל האם גם הלילה אתפרק, כשכולם ישנו ואני אמצא את עצמי עוד ערה, עוד כותבת?)

ופרט לזה, כמה נורא ואיום היה להם אם הם היו גדלים להיות אנשים שמצפים מעצמם למושלמות, ונכשלים בזה שוב ושוב.
מצאתי את השורה החכמה הזאת בדף "אמא מפלצת". כ"כ הרבה פעמים בזמן האחרון שאני מרגישה אמאפלצת. אין לי סבלנות אל הילדים, הטונים שלי עולים מהר מדי וכשזה קורה הם ממש מרקיעים שחקים. כל מה שאני יודעת על תקשורת חיובית הולך לפח כשמדובר בילדים שלי. הם סופגים ממני הכל. התסכול תמיד נשפך עליהם. והם קטנים, לא מבינים מה אמא רוצה מהם. אני בטוחה שהם כבר מזהים כשאני "ככה" ויודעים קצת להיזהר ממני... כמה עצוב זה.
אבל אין לי כוח.
מוציאה את כוחותיי האחרונים בעבודה, לא מותירה טיפה לילדים. או לעצמי. אז טוב שהם לומדים לא להיות פרפקציוניסטים כמו אמא שלהם... אבל אני צריכה להבין שגם לי יש כוח מוגבל. וונדרוומן מילאה תפקיד, ענק וחשוב, אבל זהו. אני כבר לא בת 13. כבר לא לבד. כבר לא ילדה שתלשו ממנה את כל מה שהיה לה, והיא נותרה רועדת, שבורה, לוחשת. אני לא וונדרוומן, אבל אני חזקה. צריכה עכשיו לזהות מאיפה הכוח הזה בא, כדי שלא אאבד אותו כשאתלה את הגלימה. אבל צריכה גם לזהות איפה הוא נגמר. איפה אני צריכה שוב עזרה. איפה אני צריכה זמן לעצמי. זמן לילדים. זמן לבנזוג. ושוב זמן לעצמי. כ"כ הרבה שנים נתתי מעצמי, נתתי כ"כ הרבה... אני מזהה את הקצה של המיכל. כמו כשאוכלים גלידה מהקופסה, ולמרות שאוכלים סביב סביב, בסוף מתחילים לראות את הקרקעית? אז אני שנים "אוכלת סביב סביב", מפזרת את כוחותי בכ"כ הרבה עיסוקים חשובים, אבל הנה, הנה שם הקרקעית שלי.
זה הפחיד אותי מאוד, קודם כל להבין שיש לי קרקעית ושהייתי וונדרוומן, ואח"כ גם למצוא אותה.
אבל זה בסדר.
עכשיו אני בסדר.
פיניתי לעצמי את הבוקר, מעבודה, מטיפולים, מ"דברים שאני צריכה לעשות". יום עם עצמי. הולכת לקנות לעצמי ספר, ואולי סיגריות, ולשבת עם עצמי לבד. לא כי אין לי עם מי להיות, אלא כי אני לומדת שוב להיות לבד, בשביל עצמי. לומדת לפנות לזה זמן. שם הקרקעית שלי, הגלידה שלי אוזלת, אבל אני גם יודעת איפה החנויות הקרובות. כולל אלו שפתוחות באמצע הלילה, אם אזדקק להן.
רק אל תזכירו לי את הילדה ההיא עכשיו. רוצה להיות קצת אישה חזקה.

_איך זה הגיוני?? איך ילדה קטנה, התינוקת שלכם, מספרת לכם דבר כזה באמצע הלילה ואתם לא מושיטים לה יד לחיבוק? לא עושים עם זה כלום? לא מדברים על זה, לא איתה ולא בעקיפין (שולחים אותי לפסיכולוג? חשבתם על זה פעם?).
משאירים אותי לבד. לבד במיטה שלי, בחדרון שלי שאפילו דלת אין לו. רק ארון מפריד ביני ובינו._
)':
איך?! איך?! פלא שהיית צריכה להיות ההורים של עצמך?....
האם שלחת את עצמך לטיפול כלשהו?

תודה על המילים החמות ועל הפרח. תודה שאתם בוחרים לקרוא אותי, להכיר בכאבי, להיות שם בשבילי לרגע. כמה זה עושה לי טוב שיש לי אל מי לכתוב.

אתמול כבר הרגשתי בסדר. קמתי בבוקר מאוחר, הבנזוג ביקש רשות לחזור לישון עכשיו שאני ערה. אמרתי לו שילך מהר, כל עוד אני מתפקדת.
נכנסתי למטבח, עשיתי ערימות של כלים וסירים, הכנתי פשטידה, הקשבתי לי לרדיו מהפלאפון. הייתי נחמדה אל הילדים. באמת שהייתי בסדר.
חברה שלי התפרקה, ראיתי את היום שלה הולך ומחשיך, אותה שוקעת יותר ויותר עמוק לתוך החרא שצף עכשיו אצלה בחיים, והייתי עוד בסדר. אמרתי לה שאני שם להרים אותה אם היא צריכה. בשבילה תמיד יש לי כוח. להציל אחרים תמיד יש לי כוח. גם אז זה היה ככה, אחרים הצילו אותי ואני הצלתי אותם, וככה עזרנו וחיזקנו אחד את השניה.
ואז, בערב, היא התקשרה אלי בוכה. הבחורה הזאת לא בוכה גם כשהיא צריכה... והנה היא בטלפון, בקושי מספרת לי מה קרה מרוב בכי. ומנתקת באותה פתאומיות שבה התקשרה (זה בסדר, היא לא נשארה לבד, חברה אחרת היתה איתה שם, לעזור לה ולשמור עליה מנסיונות נמהרים וטועים).
שעתיים אחרי זה, כבר ערב, אני חוזרת לכאן לכתוב. לא משהו ספציפי, סתם להמשיך את השיח הזה, סתם לחשוב ולראות אם יש עוד תובנות, עוד לבנים לפרצוף. שיבואו כשאני מוכנה אליהן, ולא מתי שבא להן. אני קוראת שוב את הדף מתחילתו, נעצרת על הקטע של ההורים. ומתחילה לבכות בעצמי.

איך זה הגיוני?? איך ילדה קטנה, התינוקת שלכם, מספרת לכם דבר כזה באמצע הלילה ואתם לא מושיטים לה יד לחיבוק? לא עושים עם זה כלום? לא מדברים על זה, לא איתה ולא בעקיפין (שולחים אותי לפסיכולוג? חשבתם על זה פעם?).
משאירים אותי לבד. לבד במיטה שלי, בחדרון שלי שאפילו דלת אין לו. רק ארון מפריד ביני ובינו.
לבד בחיים. ברגע אחד איבדתי גם אותו, שהיה בילדותי החבר הכי טוב שלי, וגם את ההרגשה שיש לי הורים, שיש לי בית, שיש לי אל מי לפנות.
זה לא שהם היו כ"כ מושלמים לפני-כן... אבל פתאום, להבין שהם לא רק "לא מושלמים" אלא כל-כך רחוקים מכך, שאין לי כרגע איש מלבדי, ולכי תחפשי ת'חברים שלך. לבד.

אז חיפשתי. וכל חבר/ה חדש עבר מבחן... אם התקרבנו מספיק, אז סיפרתי. זה היה המבחן שלהם. והם נשארו. המשיכו לאהוב אותי. המשיכו להיות שם, להקשיב וגם לשתף, נתנו לי לעזור להם וזה עזר מאוד גם לי. והייתי הרבה לבד... מחפשת את הקור, נרטבת בגשם, הולכת בחושך ויושבת שם לבכות, במקומות שלא אמורים לראות בהם ילדה בת 13 לבד. רוצה שהכאב יבוא קצת מבחוץ...
חוזרת הביתה ומקשיבה לפינק פלויד בפול ווליום. צועקת את המילים שלהם, כי זה הדבר היחיד שיכולתי להגיד בקול רם בבית: מילים כואבות של אחרים.

את אמיצה ומעוררת השראה

@}

טלי, תודה על הפרח. }@

את מתכוונת לשורה הזאת?
"Hello? Listen, I think I've got it. Okay, listen its a HaHa!"
כן, זה בכוונה. למה היא חשובה?

פלמונית, כן, זה נכון. הזעזוע הזה חשוב לנו.
סיפרתי את הסיפור שלי לכמה אנשים בזמנו, וכולם הגיבו "נכון"...
חוץ מההורים שלי. ברגע המכריע, אני קמה מהמיטה, רועדת, מבולבלת, מזועזעת, מעירה אותם בלילה ומספרת להם בלחש, המילים בקושי יוצאות לי מהפה. הם מבקשים ממני לחזור על דברי (אתם רציניים?? זה לא היה מספיק קשה בפעם הראשונה???)... וזהו. אין חיבוק, אין נחמה, אין "אני מצטער/ת", אין הבעה של שום רגש. שולחים אותי בחזרה למיטה. לא לפני שהם אומרים לי לקרוא לו אליהם.
ויותר לא מדברים על זה לעולם.

אני כותבת את זה, והילדה הקטנה שבתוכי עדיין רועדת, לוחשת, בוכה. לא מאמינה שזה קורה לה, ולא מאמינה שככה ההורים שלה מגיבים. אף יצור חי לא צריך להרגיש כל-כך לבד...

---

כמה חודשים אחרי זה הם מספרים עלי בגאווה לחברים, כמה הילדה שלהם עצמאית ובוגרת. כאילו זה בא מהשמים... הם לא רואים שכבר הפכתי לוונדרוומן.

כי הזעזוע שלך מחזק את הזעזוע הפנימי שלי. מאשר לי אותו: זאת לא אשמתי, לא עשיתי שום דבר רע, זה רק הוא
הלכתי לטיפול. פתאום זה צץ, יצא החוצה.עצמתי עיניים וכשפקחתי אותן ראיתי על פניו של המטפל את גודל הזוועה. זה האישור שהייתי צריכה כנראה. קודם, לא היה לזוועה הד. מאותו רגע החיים נראו אחרת.

שלום לך,
בשיר של פינק פלוייד, שמצוטט למעלה, חסרה שורה אחת.
נראה לי שהיא חשובה.
בכוונה?
אני קוראת.
ץ

תודה, אורית. על החיבוק ועל זה שאת קוראת.

כל-כך הרבה נשים שעברו ניצול מיני נרתעות ממגע ברמה כזו או אחרת. אני לא. אני אוהבת מגע, אוהבת חיבוקים, מרגישה נוח באינטימיות רגשית ופיזית. אז למה חיי המין שלנו בכל זאת סובלים בגללו?

בן זוגי הוא מאהב מדהים: רגיש, איכפתי, עדין, משקיען, ולא מפסיק ללמוד ולהשתכלל גם כשאני כבר מזמן חושבת שמגיעה לו איזו מדליה על כל הטוב שהוא עושה לגוף שלי. אבל מדי פעם הוא מקטר על זה: "למה את לא משקיעה בזה גם? למה את לא כותבת לי סיפורים אירוטיים, או מחפשת ללמוד איזה טריק חדש, או מספרת לי על הפנטזיות שלך..."
רגע רגע, אבל אין לי פנטזיות. לפחות לא משהו שקשור לסקס. אני מפנטזת על הדירה החדשה שנעבור אליה בקרוב, מפנטזת על הצלחה וגדילה עסקית, מפנטזת לפעמים על מאכל מסוים, ובימים האחרונים גם על הסיגריה הנחשקת. לעולם לא על סקס.

בן זוגי ביקש ממני לנסות להשקיע קצת מאמצים בחיי המין שלנו. להסתכל קצת באינטרנט, לקרוא איזה מאמר או סיפור אירוטי, דברים כאלה. ניסיתי... אבל זה לא מעניין אותי. זה בא מבחוץ. אם הוא ישלח לי משהו אני אקרא בשמחה, ואפילו יש סיפורים ש"עושים לי את זה" ומדליקים איזו להבה קטנה בפנים (בעיקר אלו הרומנטיים - כמה מפתיע. not.). זה לא שאי אפשר להדליק אותי - אבל צריך להתאמץ בשביל זה. אחרי 11 שנות נישואין בן זוגי יודע לספק אותי בקלות, במהירות (אם רוצים), בעומק שמתאים לי באותו רגע, בדרך שמתאימה לי. ויש אפילו ימים שאני חושבת על זה לבד, נדלקת מהמחשבה, ומזמינה אותו להגשים את המחשבות שלי במציאות שלנו, בערב, במיטה. והוא נענה בשמחה, והגוף שלי נענה למגע שלו, לחום שלו...
אבל זהו. הוא עושה 90% מהעבודה כשזה נוגע לסקס שלנו. הוא יוזם רוב הזמן, הוא מפתח את זה, הוא משקיע בזה. אני רק מרשה לעצמי להיסחף בזרועותיו ולהנות. (לפחות זה, אה? לפחות אני יכולה להנות, יכולה להגיע לסיפוק, יכולה לסמוך עליו במאה אחוז, מרגישה בטוחה לחלוטין איתו. בלי שום פלאשבקים לטראומה שעברתי בילדות.) שלשום, בשיחה שלנו, הוא שאל אותי פתאום אם אני חושבת שגם זה קשור "לזה". אמרתי שאולי. כנראה. אני אחשוב על זה.
ואני חושבת שכן, זה קשור. יותר ויותר מסתבר לי, שהכל אצלי קשור. חלקים נרחבים ממי ומה שאני קשורים למה שההוא עשה לי.

לא מפנטזת על סקס. לא עושה סקס עם עצמי. נענית לו ונהנית ממנו, בחופשיות וברוגע ובהתלהבות, אבל זה תמיד בא ממנו. כמעט תמיד.
אני קוראת פה על נשים שרוצות סקס כל יום, ואני מבינה כמה אני בעצם פגועה. לאן זה נעלם, יצר הסקס? האם זאת השגרה של הנישואין, העייפות שתמיד שולטת בי מרוב שאני עובדת קשה, או שזה באמת בא משם, מפגיעה? איך מגלים את התשובה?

@}

קוראת אותך..
חיבוק גדול וחם

אני מאמינה גדולה בשיעורים. מאמינה שיש לי את הכוח ושלא הייתי מוצבת בפני דבר מסויים לולא היו לי את הכוח והיכולת להתמודד איתו בהצלחה.
אבל נמאס לי כבר ממבחנים. כולנו עוברים בכל יום התמודדויות, משברונים, אתגרים... וזה בסדר. אני לא מצפה שהחיים שלי יהיו דבש כל הזמן. ברור שיש בחיים גם קושי, שצריך לפעמים להתאמץ. אם היה רק טוב אז היה גם די משעמם
אני רק לא אוהבת לחזור להרגשה הזאת של אי הידיעה. אני חושבת שאם היותי וונדרוומן מגיע ממנו, מאז, מהשנים ההן, אז כמה מזה אמיתי? אז איפה באמת גבול הכוח שלי? ומי מבטיח לי שאני באמת אעמוד במבחן הבא?

(תרגישו חופשי לענות)

כנראה שאת נמצאת במקום שבו את חזקה מספיק אם התחושות עולות ומציפות אותך עכשיו.
אני מאחלת לך שאחרי שהעשן יתנקה תוכלי למלא את החללים האלה באהבה גדולה, נקייה וטהורה.

את לא לבד..

אתן שתיכן צודקות. אני בהחלט לא לבד... ולא מרגישה לבד, תודה לאל ולבנזוג ולילדים שלנו ולחברה שלי. הכאב הוא לא על עכשיו, הפחד שהרגשתי היום בבוקר בים הוא לא אמיתי. אף אחד מהגברים שעל-פניהם חלפתי לא באמת ינסה לאנוס אותי, כי אני לא משדרת על הגל הזה של הפחד שקורא לאנשים לנצל אותו (ויסלחו לי כל הנשים הפגועות... בואו לא נכנס לזה כרגע). אני יודעת שאם מישהו ינסה לפגוע בי, אני אוכל להתמודד איתו, להדוף אותו, ולא לוותר על החיים שלי או על הגוף שלי. הגלימה הזאת של וונדרוומן... היא הצילה אותי אז, הצילה לי את החיים גם במובן המוחשי, של לא לוותר וליזום את המוות, וגם במובן הכללי יותר, של להיות מסוגלת ללמוד ולעבוד ולבנות לעצמי משפחה, ולתפקד בצורה נורמאלית ביום-יום.

אני זוכרת את ההחלטה הזאת: אני לא אהיה קורבן. היו בתקופה ההיא המון דיבורים על אונס בתקשורת (או כך לפחות זה נדמה לי - הרי העולם שלנו סובייקטיבי), דיברו המון על קורבנות האונס, האישה ההיא והילדה ההיא והבחורה ההיא, ומה קרה להן ואיך זה שבר אותן... ואני החלטתי, החלטה שקולה ושכלתנית לחלוטין, שאני לא אהיה קורבן. שאני לא הולכת לתת לו להרוס לי את החיים. לכן נתתי לעצמי את הגלימה הזאת, מסתבר. נתתי אותה לאותה ילדה שהייתי, בת 13, שכל עולמה התפרק והתערער בין רגע והיא עמדה על סף תהום, ילדה שלקחו לה את הבטחון מהמקום היחיד בעולם שבו כל אדם מרגיש בטוח: הבית שלה. (איך הייתי ישנה בלילות?? באמת שאני לא זוכרת. אבל תפקדתי, איכשהוא אני תפקדתי)
החלטתי שיש לי כוח, כנגד כל הסיכויים, ואז הלכתי וייצרתי לי אותו, טיפה אחר טיפה. עוד דבר ועוד דבר ששרדתי, עוד דבר ועוד דבר שעברתי, עוד מטרה שהצבתי לעצמי והשגתי. הגלימה היתה חבל ההצלה שלי, נתתי אותו לעצמי, אבל הכוח שהיא ייצרה בי, שאני יצרתי בי, הוא אמיתי. והוא עדיין שם בפנים. מה שמפחיד זה לנסות להבין איפה הגבול שלו.

כל אדם שעובר טראומה מתחיל להציב מבחנים: לעצמו, לחברים ולמשפחה, לבני הזוג שלו. אצל רבים מהם אלו מבחני אהבה: האם אתה באמת אוהב אותי, האם תוכל לסבול אותי כמו שאני, האם תישאר איתי. המילים בשיר של פינק פלויד, The Final Cut, שהחזיק אותי אז ואיפשר לי להוציא את הרעל מהלב, מדברות בשבילי על זה.
אז המבחנים שלי הם לא מבחני אהבה לבן זוג. אני יודעת שהוא אוהב אותי, בטוחה באהבתו, בטוחה בנישואים המאושרים שלנו (תודה לאל על חסדים ענקיים כמו זה).
המבחנים שלי הם מבחני כוח: כמה כוח יש לי? כמה אני יכולה להעמיס על עצמי? כמה דברים אני יכולה לעשות בבת אחת לפני שאתפרק? כמה אנרגיה אני יכולה להוציא, עם שינה לא סדירה ובלי מנוחה, לפני שאקרוס? על זה החברה שלי דיברה. בגלל זה היא אמרה לי שאני וונדרוומן, ושאני צריכה לחשוב מאיפה זה בא. וברגע ההוא, כשהתשובה קפצה לי לראש בלי שניה של היסוס, שם חזר הכאב לחיי. שם חזר גם הפחד.

לסיום, המילים של השיר מתוך האלבום היחיד שאני עדיין מסוגלת לחרוש עליו והוא לעולם לא יימאס עלי:

(למי שרוצה את זה עם המוסיקה, הנה זה כאן:
http://www.youtube.com/watch?v=-wzwF3upH-A )

---

The Final Cut | Pink Floyd

Through the fish-eyed lens of tear stained eyes
I can barely define the shape of this
moment in time
And far from flying high in clear blue skies
I'm spiraling down to the hole in the ground where I hide.

If you negotiate the minefield in the drive
And beat the dogs and cheat the cold electronic eyes
And if you make it past the shotgun in the hall,
Dial the combination, open the priesthole
And if I'm in I'll tell you what's behind the wall.

There's a kid who had a big hallucination
Making love to girls in magazines.
He wonders if you're sleeping with your new found faith.
Could anybody love him
Or is it just a crazy dream?


And if I show you my dark side
Will you still hold me tonight?
And if I open my heart to you
And show you my weak side
What would you do?
Would you sell your story to Rolling Stone?
Would you take the children away
And leave me alone?
And smile in reassurance
As you whisper down the phone?
Would you send me packing?
Or would you take me home?


Thought I oughta bare my naked feelings,
Thought I oughta tear the curtain down.
I held the blade in trembling hands
Prepared to make it but just then the phone rang
I never had the nerve to make the final cut.

את מדהימה
מחבקת אותך מאוד
את לא לבד..
מכירה מאוד את עניין השליטה
במקום בו אני מחפשת שליטה יש פחד.. ואיפה שיש פחד אין לי אמונה..
את האמונה בכך שאני פה כי יש לי מה ללמוד, ושלא יקרו לי דברים שלא אוכל להתמודד איתם, וששומרים עליי ואוהבים אותי
הרבה פעמים אני שוכחת, ואסירת תודה כשאני נזכרת
אני לא לבד
שתהיה שבת רגועה, של שפיות ושלווה
ואהבה עצמית
שבת שלום חמודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בן הזוג מבשל ארוחת ערב, מנסה להשגיח גם על הילדים, ואני על השטיח עם הלפטופ, בוהה בדף הזה וחושבת על עצמי. מאחורי חומה.
מעירה להם, מבקשת שיפסיקו דבר זה או אחר, אך בעיקר מתכוונת שבן הזוג יתערב וייקח פיקוד. והוא מתעצבן, "אני לא יכול גם לבשל וגם להשגיח עליכם! אז תתנהגו יפה". כמה קל לו להגיד "אני לא יכול". שנים שאני מבקשת להעביר לו קצת אחריות (על הטיפול בבית, נגיד), והוא משיב לי "אני לא יכול". ואני משתגעת מזה! פאק איט, אתה רואה כמה אני עושה? אתה רואה כמה קשה אני עובדת? הוא לא יכול, הוא עייף, וזהו. הכל בסדר.
ואני רואה את הבית, רואה ששוב הדברים מחכים למשיח שיעשה אותם, ושוב אני עושה אותם בסוף. נותנת לו חיזוקים על התנהגות לא רצויה אבל לא יכולה להסיר אחריות. הוא, בשלב מסוים סוגר את הראש ומפסיק לראות את זה... שהמטבח יחכה לו... ואני משתגעת, וכשהוא הולך שוב לעבודה בלי לעשות אז אני עושה.

חברתי אמרה שיש לי קומפלקס של שליטה, צורך ענק להרגיש בשליטה. שהמאורע הזה כ"כ ערער אותי, שהפכתי לקונטרול פריק. אני חייבת לדעת מה הולך סביבי, שונאת הפתעות גם אם הן אמורות להיות משמחות, ובאופן כללי מרגישה שהכל עלי. תמיד הכל עלי. לא יודעת לשחרר את זה. סומכת עליו, אבל תמיד משגיחה מהצד, תמיד מוודאה שהדברים ייעשו.
אולי בגלל זה אני גם מוצאת את הפאקים הקטנים, את החיזוקים לספקות שלי? הנה, הילד הלך לגן עם שתי שכבות של חולצה דקה במקום סווטשירט. בן הזוג הלביש אותו באותו יום... ראבק, אתה לא יודעת לזהות סווטשירט?
דברים מפגרים כאלה.
לילד לא קר, הוא כל היום מפשיל שרוולים ומתרוצץ ונעים לו.
אבל אני רושמת את זה בראש.
הנה, עוד דבר. אם אני לא אחראית, אם אני לא בשליטה, אז הדברים לא יוצאים מושלמים.

אז גם התכונה הזאת שלי, הצורך הזה שלי, בא בעצם ממנו, קשור בעצם אליו. כמה ממני זה בכלל מה שהוא עשה לי? ואם כל הדברים האלו משם, אז איפה אני בתוכם? אם אני וונדרוומן בגללו, אז כמה כוח אמיתי בעצם יש לי? מפחיד אותי לגלות. מפחיד לגלות מה עוד קשור אליו.

פנטזיה. נכון שזה דבר נורא מיני?
עוד תובנה מאתמול. היה יום קשה אתמול, מלא לבנים לפרצוף בדמות תובנות חדות ומזעזעות.
אני מפנטזת על סיגריות... מפנטזת על העבודה (לשמחתי אני עובדת ומגשימה את הייעוד שלי בו-זמנית, ואין כמעט דבר מבורך מזה), מפנטזת על דבר כזה או אחר שנעשה או שנקנה או שישתפר בחיים שלנו...
לא מפנטזת על סקס. אתמול הבנזוג שאל אם אני חושבת שזה קשור אליו, אל "זה". הבנזוג וחברה שלי... מה יש להם עם השאלות/תובנות האלה עכשיו? לא יכולים לתת לי לחיות מאחורי החומות שלי בשקט ולהרגיש שהכל אצלי טוב? לוונדרוומן היה טוב. אני רוצה להיות שוב היא. לא רוצה להיות מעורערת, להבחין בחולשה, להכיר בה. לא רוצה שוב כאב.

"רק העשן הגיע למקומות הכואבים" (מתוך "החדר של סבתא" של אריאל הורוביץ) (מקווה שדייקתי במילים, לא מצליחה למצוא אותן עכשיו).

קוראת אותך. מחבקת אותך, שולחת נחמה ואהבה וחמלה.

כנראה שאת נמצאת במקום שבו את חזקה מספיק אם התחושות עולות ומציפות אותך עכשיו.
אני מאחלת לך שתקיפי את עצמך באנשים ובמקומות שיתמכו בך בתקופה זו, בהתמודדות הזו. אני מאחלת לך שאחרי שהעשן יתנקה תוכלי למלא את החללים האלה באהבה גדולה, נקייה וטהורה.

|u|

@}

תודה לכם על התגובות. כשכותבים דברים כאלה נורא זקוקים לשמוע תגובות.
אני אשמח אם תשאירו לי פרח (או משהו) בכל פעם שאתם פה... כמו שמשאירים אבן קטנה על המצבה, שידעו שביקרנו. שאדע שאני לא לבד, לא כותבת רק בשביל עצמי. אתם חלק מהתרפיה שלי. ואתם מוזמנים כמובן לעזוב בכל עת... זה הרי לא בלוג קל, לא חומר קריאה קליל לפני שבת.

התגובה שלך, שי, היא עוד יותר מהסוג שרוצים לשמוע... כי הזעזוע שלך מחזק את הזעזוע הפנימי שלי. מאשר לי אותו: זאת לא אשמתי, לא עשיתי שום דבר רע, זה רק הוא, וההורים שלי. מאשר לי שזה כואב, ושזה אמור לכאוב. שזה בסדר שזה כואב. כי אם זה כואב אז אני עדיין כאן. מאשר לי שיש עוד בני אדם נורמאליים בעולם, שכאב כזה נוגע בהם גם אם הוא לא שלהם ולא קרוב אליהם. וזה מחזק אותי.

מילים טובות מסלקות עננים שחורים, כתוב לי בצהוב... "אני כאן" הן מילים טובות בשבילי.
ביי בינתיים.

אני שונאת עשן סיגריות. שונאת שמעשנים לידי. זה מגעיל אותי, שורף לי בגרון, מפריע לי באף. אני גם קצת לועגת לחולשה שלהם, אלו שמכורים לסיגריות. במשך שנים, הייתי רבה עם אבא שלי שלא ייעשן לידי, שלא ייעשן איתנו באוטו, שייתן לי לפתוח חלון כי העשן עף עלי שיושבת מאחוריו. שונאת סיגריות.
חוץ מכשאני רוצה אחת. ואז, אני בד"כ רוצה שתיים. או שלוש. יכולה לא לעשן שנים, ואז פתאום לרצות אותן נורא. ההתמכרות שם, אבל היא לא לניקוטין...

אני רוצה עכשיו סיגריה בגללו. זה לא הניקוטין, זאת החולשה שלי, שמגיעה מהמקום ההוא: מהכאב, מדחף ההרס העצמי שהיה כ"כ חזק אז ("שמישהו כבר יהרוג אותי וזהו"), וגם מהנסיון לתת לעצמי כוח: אני דווקא אעשן. אז מה אם זה לא בריא, אז מה אם אסור, אז מה אם אמא שלי תהיה בהלם. אז מה אם אני אתמכר לזה וזה יהרוס לי את הריאות. אני יכולה לעשן, ואף אחד לא יגיד לי לא (אם אעשה את זה במקומות הנכונים, כשרק האנשים הנכונים לידי). זה נתן לי כוח.

לא רציתי להתמכר לסיגריות. אני יודעת שזאת חולשה, ואני הרי מחפשת חוזק... אז שלטתי בזה. עישנתי רק קצת, פה ושם. התייסרתי עם עצמי על כל אחת שהדלקתי. התענגתי עליה והתחרטתי עליה בו-זמנית. למשך הרבה זמן גם חשבתי שהצלחתי: אם אני בכוונה לא אעשן לפני מבחן, אם בכוונה לא אעשן (לפעמים) כשרע לי, אלא רק כשאני במצברוח טוב, אז אני חזקה יותר מהסיגריות האלו והן לא ישלטו בחיים שלי. אז אני לא אגיד "אני חייבת עכשיו סיגריה", כי אני חזקה מהצורך הזה לעשן. אני הרי וונדרוומן!

אתמול חברתי הטובה שאלה אותי אם התחלתי לעשן בגללו. רק אז הבנתי שכן. רק אז הבנתי שגם זה קשור אליו. ברור, הרי לפני כן (ואחרי-כן, כשחשבתי שאני בסדר ושזה נותר הרחק מאחורי) לא עישנתי. ואני עדיין שונאת סיגריות. עדיין שונאת שמעשנים לידי, או במדרגות של הבנין, או מתחת לחלון של הדירה. אבל אני חושבת עליו, יותר נכון על ההשפעות מרחיקות הלכת של מה שהוא עשה לי אז, ואני רוצה שוב סיגריה. מפנטזת על האדם שאני אראה ברחוב מעשן, ואיך אני אבקש ממנו סיגריה. ואיך הסיגריה הזאת תקל לי את הכאב בלב. רק לשאוף, ולנשוף את הכאב החוצה, עם העשן...

חברתי אומרת לי שאני לא וונדרוומן. שאני בסוף אקרוס, כי אני מעמיסה על עצמי עוד ועוד דברים, לוקחת עוד ועוד אחריות. אני לא מאמינה לה. מבינה שהיא דואגת לי, אבל זה כי היא לא יודעת כמה אני חזקה. אני חזקה! אני וונדרוומן! אם התגברתי עליו, על מה שהוא עשה לי, על התגובה המזעזעת של ההורים שלי, אז מה כבר יכול לפגוע בי?

יואו!
אני קורא וצמרמורת תופסת לי את הפנים ולא מרפה.
ואני קורא שוב.
ושוב צמרמורת.
כמו שתי הכותבות לפני....
אני פה!
שי

גם אני פה..

אני מקשיבה לך.
בצהוב כתוב לי :״כולנו משפחה אחת״

אני כאן.
מקשיבה.

הכותרת היתה צריכה להיות "אני פוחדת (בלוג רגעי)". כנראה שאסור סימנים מיוחדים או משהו. אז רק שתדעו, מי שקורא (כי אני חייבת להאמין שמישהו יקרא את זה... וגם יכתוב לי), שזה בלוג רגעי.

אני פוחדת. אשכרה פוחדת. יורדת אל החוף ומוצאת את עצמי מסתכלת לאחור מדי פעם, מקשיבה לרחשים, אולי הם של אדם מאחורי. רואה גברים בודדים, אחד פה יושב, ההוא שם הולך, זה יושב באוטו שלו, וחושבת, כשאני חולפת על פני כל אחד מהם, ״מה הוא יעשה לי? אם הוא ידע שאני חלשה, האם הוא ינסה לאנוס אותי?״ ומוצאת את עצמי הולכת קצת מהר יותר. האם בגלל זה אני תמיד הולכת מהר? עוד תובנה, עוד דבר שקשור...

עומדת מול הים, נשענת על עמוד ובוהה בגלים. כמה גדול הים הזה. כמה קטנה הילדה ההיא שהייתי. עומדת מול ההורים, משקשקת מעלבון, כעס ובלבול, והם לא עושים כלום. אין יד מחבקת. אין מילים מרגיעות. שולחים אותי (אותי!! אתם רציניים??) לקרוא לו. אני חוזרת למיטה. ילדה קטנה שאין לה מושג כמה החיים שלה ישתנו בגלל זה. כמה המאורע הזה יהיה קשור לכל דבר שהיא עושה. גם היום עוד אין לי מושג. התובנות האלו, עוד אחת ועוד אחת, מכות בי כרעם ביום בהיר, 17 שנים אחרי. ושוב אני בים. האם תמיד אהבתי את הים בגשם? או שגם זה קשור אליו?

חוזרת לאוטו, ונועלת את הדלתות כדי שאוכל לבהות בים ובגשם בשקט, קצת פחות לדאוג. אני, וונדרוומן, נועלת את הדלתות אחרי. ממתי?

הרבה אנשים באים אל הים בגשם. גם אני תמיד נמשכתי לשם. זה מקום טוב להרגיש לבד.

איש אחד יושב באוטו שלו, ומדי פעם נועץ בי מבט ממושך. מבט מסוקרן, ומבט של חמלה, אני חושבת. יוצר איתי קשר עין ולא מרפה. פתח את החלון - בגשם השוטף- והסתכל אלי. האם מזמין אותי להתקרב ולדבר? אם הייתי רואה אותו מעשן כבר הייתי ניגשת. אבל בזהירות. עם פחד. עוד פעם הפחד הזה.
אני זוכרת אותו, את הפחד הזה. זוכרת אותי ואת קרן, יושבות לדבר איפה שהוא, והמבטים של שתינו סורקים כל הזמן את הסביבה.
שתי ילדות פגועות, חוששות, מתפללות שזה לא יקרה לנו שוב.

שנים שלא הרגשתי ככה. שנים שלא פחדתי. ועכשיו, התובנות האלו, כמו לבנה לפרצוף. ואיתן גם הפחד פה.

ואז בן הזוג שלי מתקשר. והקול שלו כל כך חם, ואוהב, ושם בשבילי. הוא לא מבין אותי, למרות שהוא חושב שכן. אבל "אחווה" כזאת יש רק בין קורבנות... רק הן יכולות להבין. אבל הוא שם, בן הזוג האהוב הזה. והוא גורם לי לצחוק, ולחייך, ומזכיר לי שהוא שם, ושטוב לי. באמת שטוב לי. אבל אוף, הכאב הזה, חשבתי שהוא כבר נגמר! אני כבר מזמן לא ילדה קטנה... כבר מזמן לא בת 13. אז למה עדיין כואב לי??

חוזרת הביתה. עוד שעה צריכה לאסוף את הג'ינג'י הקטן שלי מהגן. כדאי שאאסוף את השברים של עצמי עד אז... אבל איך אני יכולה, אם אני רק עכשיו מבינה כמה אני עדיין שבורה?