לא קראתי את כל הדף. אלא בעיקר את הפתיחה שלך ועוד קצת בהמשך.
יכולה לעודד אותך שאני עברתי ועוברת תקופה מאוד דומה, עם בן זוג שעובד 12 שעות ביממה וצורך שינה באופן טבעי- 12-14 שעות ביממה.
כ"שתפסתי" אותו כבר בזמנים שונים, אז הוא היה אומר לי שאותו סיפור סיפרתי אתמול.
הייתי עונה שאלה החיים שלי: אותו סיפור כמו אתמול ואם זה משעמם לשמוע תאר לך כמה משעמם לעבור את זה.
אני לא יודעת בני כמה הילדים אצלך, אבל יש כמה דברים מנחמים.
הילדים הולכים וגדלים. מתבגרים. גם המשפחה הולכת ומתבגרת ונהיה יותר קל.
חוץ מזה לומדים טריקים לעבור את זה.
כמו למשל: לעזוב הכל (בעיקר את הבית) ולהקדיש זמן מכל הלב לילדים. ואז כמו שאיפה ונשיפה- הם עוזבים אותך לנפשך , כי הם זקוקים לזמן משלהם- עם עצמם.
חוץ מזה אולי ינחם אותך ואולי לא שלי עוד היו כל כך הרבה בעיות עם בן הזוג, בלי קשר לילדים ולחינוך ביתי.
באמת מומלץ למצוא אנשים בחינוך ביתי לתקשר איתם ולהוציא שם קשיים.
לפני השינה לנסות להבין מה היה היום ואיך אפשר לעשות יותר טוב מחר.
להשתכלל.
לגבי כוחות אליו אחרי יום שלם איתם...ללא ספק קשה ביותר ואולי שניכם צריכים להבין שזו תהיה תקופה עם פחות פינוקים הדדיים ו...מיניות כי למי יש כוח.
לעשות אוכל ליומיים כדי שיהיה קל יותר ביום המחר. למחזר אוכל שלא נאכל, לאוכל אחר.
לצפות פחות לבית מתוקתק. לנשום עמוק והרבה.
ללכת מהבית עם הילדים כדי להחליף אנרגיות.
לקחת את הזמן לעצמך כשהם הולכים לישון ולא לעשות שם חשבון.
לא להתפרק. עוד צריכים אותך שם...
היי חזקה. עוד יבואו ימים טובים יותר. בטוח.

לי מאוד עזרו שיחות עם צפריר שפרון דרך האימייל. פעמיים שהייתי במשבר מאוד גדול ולא ידעתי איך לצאת מזה - השיחות הצילו אותי - השיחות החזירו לי את העוצמה שלי.

חוץ מזה יכול מאוד לעזור אם תבחרי לך מטרה משלך. כמו להחזיק את הבית שמח או ללמוד לבשל משהו חדש. ברגע שתבחרי לעצמך מטרה משלך (שיכולה להיות קטנה כגדולה) וכל הזמן תחזיקי אותה בראש זה יכול להחזיר את הדברים לאיזון.
אני משתמשת במילת מפתח - הולכת לישון ומבקשת מילה אחת שתמרכז אותי - וכשאני קמה איתה אני מחזיקה אותה בראש. זה יכול להיות משהו של ימים וחודשים זה יכול להיות של יום אחד.
זה לא פשוט - אבל גם זה מעצים.

דברים יפים שירי, לוקחת אותם איתי.
תודה

_על סף התפרקות- אז פשוט תתפרקי
איך עושים את זה?_
לא עושים. פשוט מתבוננים ורואים איך שזה קורה. הרי זה קורה מעצמו. תחשבי איך הגעת למה שאת קוראת "סף התפרקות"? זה היה בשלבים, נכון? את יכולה לראות אותם, אני בטוחה, אם רק תסתכלי אחורה, אם תתבונני, את הראי איך התחלת ואיך את מתפרקת לאט לאט, ואז, ברגע שתגיעי לנקודה של הכאן והעכשיו, אל תפחדי עוד, ואל תברחי, תישארי עם עצמך, עם הגוף, עם הנשימות, ותני לעצמך, בהיותך לבד, אולי בלילה, לראות לאן לוקחות אותך המחשבות. אם מגיע פחד, תתבונני, בו ותזכרי שהוא רק פחד. תני לעצמך להגיע הכי רחוק שאת יכולה עם המחשבות, ועם הגוף. אם הגוף אומר לך לזוז או להזיז , להניע חלק ממנו בצורה מסוימת- עשי זאת, גם אם זה יראה לך מוזר. כל העת , חשוב שתתבונני, ותנשמי, תהיי ברגע הזה. זה מה שאני עושה כשאני מגיעה למקומות האלה, ואז תחווי שחרור גדול. נסי, אין לך מה להפסיד. תזכרי כל הזמן, שנני לעצמך אם את צריכה, שאת מוגנת.

_ואני ממליצה על ספריה של ביירון קייטי. לי הם עושים סוויץ' גם בדרכים ללא מוצא. פתאום איזו הבנה פותחת אפשרויות חדשות של התמודדות.
מאחלת לך שלווה ואורך רוח._

כמובן שגם הייתי שם, ולא פעם...

ואני ממליצה על ספריה של ביירון קייטי. לי הם עושים סוויץ' גם בדרכים ללא מוצא. פתאום איזו הבנה פותחת אפשרויות חדשות של התמודדות.
מאחלת לך שלווה ואורך רוח.

אני יקרה,
לא סתם בחרת בשם "אני" , שכן כפי שאת רואה את גוררת הזדהות גורפת...
כולנו היינו שם, עם חינוך ביתי או בלעדיו.
מצטרפת לחיבוקים ולתמיכה,
ובעיקר לעצה שלי שינתה את העולם - מישהי שבאה אלי כשאני כן בבית ולוקחת את הילדים לגן משחקים סתם כדי שאני אקרא ספר.
אצלי זה היה כשהייתי עם שתי תינוקות ובעל במלחמה - נראה לי סיפור דומה (גם מלחמת הקיום היא מלחמה). גיליתי ששעתיים ביום להתקלח, לנמנם, לקרוא, לחשוב על עצמי עושות פלאים.
תחזיקי מעמד (גם אני לא מאלו שמרשות לעצמן להתפרק...)

מאוד מבינה את מה שאת מתארת.
אין לי כ"כ עצות - רק לתת חיבוק חזק, ולאחל לך מכל הלב שתצליחו לעלות חזרה, ושיהיה לכם טוב.

מה לדעתך יקרה אם תתפרקי ?

איך מרפים ונותנים לזה לקרוא בלי נקיפות מצפון? בלי להרגיש קקה? בלי לפגוע בכל העולם? בלי מאבקי שליטה ביני לבין עצמי?
פשוט מרפים יקירתי.
אין איך. תכנעי לגל שהגיע ואל תלחמי בו. כמו שנכנסת לים ושוטף אותך גל ענק.
תתפרקי.

תורידי מעצמך את כל מה שלא הכרחי.

על סף התפרקות- אז פשוט תתפרקי
איך עושים את זה?
איך מרפים ונותנים לזה לקרוא בלי נקיפות מצפון? בלי להרגיש קקה? בלי לפגוע בכל העולם? בלי מאבקי שליטה ביני לבין עצמי?

מה שלמדתי הוא להתמקד בעצמי. להתמקד בעצמי. קצת על חשבון כולם, כן-כולל הילדים, לא לוותר לעצמי על מה שטוב לי, ולא לדאוג לרגשות שלו, וגם לא לילדים
איך? איך? איך?

חיבוק גדול גם ממני.
כל העצות שכתבו לך כאן נכונות ומצויינות.
הייתי במקום שלך. מה שלמדתי הוא להתמקד בעצמי. להתמקד בעצמי. קצת על חשבון כולם, כן-כולל הילדים, לא לוותר לעצמי על מה שטוב לי, ולא לדאוג לרגשות שלו, וגם לא לילדים (אנחנו בבית, אני מטפלת/מנקה/מחנכת, מצבנו הכלכלי בשנים האחרונות היה די גרוע ועדיין, יש דרך). אחרי תקופה הדברים מתאזנים. יהיה לך טוב.

על סף התפרקות- אז פשוט תתפרקי, הניחי לעצמך להתפרק ותסמכי שזה שזה שיושב במרומים מחכה שתעשי את זה וכבר יש לו תכנית איך להרכיב מחדש ממה שהיהי ממך משהו הרבה יותר טוב עד שאין לך מושג עד כמה. בהצלחה

מצטרפת לדברי החכמה של ניצה פורחת

אני
תקשיבי.
את צריכה משהו דומה להנחיית הורים. נסי למצוא כזה דבר באזור שלך. מדובר בקבוצת תמיכה של אמהות שיש להן בדיוק אותן בעיות או בעיות דומות של התמודדויות עם הבעל והילדים. הקבוצה הזאת נותנת המון כוחות וזה בהנחיית פסיכולוגית.
אם אין כזה דבר, נסי למצוא לך עזרה למרות שאין לך בסביבה קרובים.
בייביסיטר. חפשי נערה אחראית שאת סומכת עליה (אולי בגן של הילדים ימליצו לך על מישהי?). הכניסי אותה הביתה שתלמד את הילדים. אחר כך תרשי לעצמך לצאת החוצה לבדך או לנוח בבית כשהיא שם.
אם הילדים בגן, את יכולה אחר הצהרים לנסות לשלוח אותם לחברים לשעה או יותר. בשעה הזאת את נחה או מטיילת.
קוראת את הקושי שלך ומזדהה מאוד. כדי שילך לכם טוב יותר את חייבת להחזיר לעצמך את החיוך שלך. זה יתן גם לו כוחות.

הפרשנות שלי (ורק שלי כמובן) לחוסר פירגון לחולשות אחד של השני היא
שהסיטואציה של חינוך ביתי בעולמנו היא ממש ממש קשה ואינטנסיבית אם אתה עושה את זה לבד
שאם אחד מבני הזוג מרגיש חולשה זה ישר מלחיץ את השני שהכל יפול עליו...
אני יכולה להעיד על עצמי לדאבוני שאם בן זוגי מתלונן על מיחוש קל שבקלים אני ממש נלחצת שיפול למשכב
וישאיר אותי לבד במערכה.
גם הוא, כשאני רק מצייצת שכואב לי משהו ממש מתחנן "אל תהיי חולה....".
אני מאמינה שזה זמני, ושתחושת ההשרדות תשתנה ברגע שהילדים יגדלו קצת.

כל כך מבינה אותך, זה לפעמים ממלא אותך בעצבות נוראה.
ישנן כל מיני דרכים שמובילות אותי החוצה משם. חלקן מעשיות למדי ויותר שטחיות, אם כי אי אפשר לזלזל בהן, והאחרות פועלות ברובד הפנימי העמוק.

• אפשר לשים מוסיקה שמחה וקופצנים ולרקוד עם הילדים, או עוד יותר טוב - עם הבעל, יש שוק ראשוני אבל אצלי לאחריו יש שיתוף פעולה מרומם.
• להשאיר לאיש מכתב קטן ואוהב עם מתנה קטנה (סוכריה, דובדבן וכו')

התאוריה שלי שעובדת אצלנו בבית היא שלמרות שאין לך טיפת אנרגיה לנתינה, ברגע שתתני לו טיפה, הוא יחזיר לך הרבה יותר ויחיה אותך, בדיוק במקום שאת צריכה.

• לפתוח אלבומים מתחילת הקשר או דברים משמעותיים שמתמצתים את היופי והעומק בינכם כמו מזכרות ומכתבים ולחוות מחדש את הביחד שלכם, זה כמו זריקת מרץ גדולה להבערת הלב מחדש.
• למצוא פינה שקטה, מתחת לשמיכה, במקלחת או איפה שרוצים ולדבר עם אלוקים, לספר לו את הקשיים, לפרוט אותם אחד לאחד, לבכות לו ממש, לפעמים לא צריך יותר משלוש דקות והכל מתפרק, והתחושה אח"כ נקיה ומטהרת וממלאת באנרגיות חדשות.

אל תשכחי יקירתי שהאיש שלך אוהב אותך, תבקשי ממנו חיבוק בצורה הכי פשוטה בעולם, הוא ישמח לתת לך אותו מכל הלב.

דבר נוסף, פרקטי לחלוטין: למרות כל השאיפות הגדולות כדאי בתקופות קשות להוריד מרמת המאמץ ולעשות את המינימום, שום אסון לא יקרה.
לילדים, לאישך ולעולם - יהיה ממש טוב אם לך יהיה אורך רוח ושמחה בלב.

שלוחה לך אהבתי...

אני קוראת ומבינה ומזדהה איתך. יש לי תקופות בדיוק כאלה.
_אין לי אף אחד.
אין לי חברות.
אין לי משפחה.
אין איש שיכול להחליף אותי לשעה או אפילו חצי שעה או אפילו חמש דקות._
כל כך מוכר ומובן וכל כך כואב וכל כך קשה.
למה אסור לי להיות חלשה לפעמים? למה כשאני חלשה לפעמים מפרשים את זה כמתקפה ונכנסים למגננה? - זה כבר יכול להיות מקטגורית ה"מאדים-נוגה". את אומרת: קשה לי, הוא שומע: אתה אשם. זה יכול להיות בגלל הנטייה הגברית לנסח הכל במונחים של פעולה, ולכן "קשה לי" אומר "צריך לעשות משהו", שאומר "אתה היית צריך לעשות משהו", שאומר "אתה לא עושה משהו שהיית צריך לעשות" - מבחינת הרבה גברים, אם לא היית רוצה שהוא "יעשה משהו", למה דיברת איתו בכלל? וזה יכול להיות קשור גם לאיזושהי רגישות שיש לו באזור הזה ממילא כרגע (תחושה שהוא לא מספיק טוב?).
לפעמים אפשר לפתור את זה בדיבור מאד מאד מפורש ומדוייק (משהו כמו: קשה לי, וכשאני אומרת "קשה לי", אני לא מתכוונת להגיד שאתה לא בסדר. ואני לא מבקשת ממך עכשיו שתפתור לי את הבעיה, אלא שתקשיב ותבין ותאהב אותי קצת סתם). הדיבור הזה לפעמים מסורבל מאד, אבל לפעמים זה עוזר. ולפעמים רק ככה אפשר לתפקד בזוגיות.
ולפעמים פשוט אין, יכול להיות שכל אחד מכם צריך עכשיו משהו שהשני לא מסוגל לתת לו. וזה עצוב שאין לך מישהו אחר, משפחה או חברה קרובה, לקבל ממנה את מה שאת צריכה. אני מקוה שלו יש, ושהוא יודע להעזר באופן הזה (עוד דבר שקשה להרבה גברים). כך או כך, אם זה המצב, אין ברירה אלא לקחת צעד אחורה, להסתדר עם מה שיש, ולחכות לתקופה טובה יותר.
מקוה שלא בילבלתי את המוח. אם כן, את מוזמנת להתעלם מהכל ולקחת רק את המשפט הראשון.

תודה לכל המעודדות. כמה חבל שבמציאות זה לא כמו באינטרנט. מישהי זועקת ופתאום יש קהילה שלמה לחבק אותה. זה כל כך נעים ועם זאת כל כך רק מילים אי שם על מסך מרצד...
אין לי אף אחד.
אין לי חברות.
אין לי משפחה.
אין איש שיכול להחליף אותי לשעה או אפילו חצי שעה או אפילו חמש דקות.
ההפסקה הגדולה שלי ביום היא זמן המקלחת, אחרי שהילדים ישנים, לפני שאני אמורה להקדיש את יכולת ההכלה הקלושה שלי לבן הזוג.
זה יעבור, אני יודעת, התקופה הזו תעבור בסופו של דבר, עוד כמה חודשים. השאלה היא אחרי שאגרור את עצמי את התקופה הזו, מה ישאר ממני?
למה אסור לי להיות חלשה לפעמים? למה כשאני חלשה לפעמים מפרשים את זה כמתקפה ונכנסים למגננה?

אני קוראת ומחבקת אותך.
תכתבי, זה עוזר.

את לא לבד!
זה קשה מתסכל ומייאש...
אבל זה רק תקופה. החיוכים והשלווה יחזרו אלייך.
חיבוק גדול.

שלום לאישה היקרה שפתחה את הדף הזה,

אני כל כך מבינה אותך!
כל כך הרבה פעמים הייתי במקום דומה לשלך.
תנסי לשתף את האנשים שמכירים ואוהבים אותך בקושי שאת חווה.
אל תחששי מתגובות ביקורתיות פשוט תוציאי קיטור..

צאי מהבית להליכה קצרה או ארוכה או לקפה עם חברה טובה או לכל דבר אחר
ברגע שיש מישהו שיכול להחליף אותך, אפילו בלילה כשבנזוגך חוזר הביתה.
אפילו רק לשעה אחת.
ותנשמי
תנשמי
תנשמי כל הזמן.
מחבקת אותך.
@}

שלום אני,

קשה להיות אמא לילדים קטנים ואשה...

אני חושבת שאת צריכה תמיכה מבחוץ. לא יתכן שכל התמיכה צריכה לבוא ממנו, במיוחד בשלב שהוא כנראה לא יכול לתת אותה. אולי זה יכול להיות חברות, משפחה. מישהו אחר שיכול להקשיב, להכיל, לתת הערכה, לא ביקורת, לחבק. טיפול זה טוב, אבל זה מעט (פעם בשבוע בטח). ואז תוכלי להיות במצב טוב, ואת לתת לו תמיכה (נשמע שגם הוא צריך אותה כרגע, וגם לו אין מאין לקבל אותה), ואז בהמשך, גם הוא יוכל לתת לך תמיכה, כשהמצב שלו קצת ישתפר.

יעוץ הדדי זו סדנה שאני אוהבת וממליצה עליה וגם היא די זולה.

ביעוץ הדדי תמיד מישהו אחד (היועץ) תומך בשני (הנועץ), ואז מתחלפים. עובדים יחד על הרגשות, בכוונה לראות דברים בצורה חדשה שתבוא ממך. ביעוץ הדדי אומרים שאי אפשר ששניים יהיו נועצים באותו זמן, וזה כנראה מה שקורה ביניכם, בערב שניכם עייפים ושניכם מחפשים תמיכה (להיות הנועצים). חייב להיות שמישהו יתחזק קודם כדי שיוכל להיות היועץ, וזו כנראה צריכה להיות את (אחרת את עלולה לחכות הרבה זמן...). אח"כ בהדרגה הוא יוכל להיות היועץ שלך לפעמים.

בהצלחה (-:

האיקון מחייך - זה מרגיש קצת לא מתאים, אך הכוונה היא פשוט לחיבוק מכיל, מכל הלב.
אין לי עצות או משהו כזה, אך כבר חוויתי תקופות דומות, עם תחושת לבד ותחושת היותי לא מובנת, אז רק רציתי לכתוב שאני מבינה ומזדהה ובעיקר שולחת אליך
יד מחזקת ומחבקת.
ואני רצה גם להוסיף אולי תנסי לוותר לעצמך, איפה שאת מרגישה שזה אפשרי, וגם לסלוח לעצמך, על מה שלא מתאפשר לעשות כפי שהיית רוצה.
תגדי לעצמך שזו ירידה לצורך עליה ותראי מה אפשר לשחרר בינתיים, עד שתתחזקי שוב.

חשבתי שאין לי עצה ובסוף כן מצאתי אחת.
אם היא לא מתאימה, אז לפחות תדעי שאני קוראת אותך ומקווה שגם תרגישי את החיבוק.


נהר

@}

דף תמיכה

לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל...
אני עייפה. מרוטה. סחוטה. בודדה. אין לי יותר חשק לכלום וכוח לשום דבר.
זקוקה לחיבוק מכיל ואין מי שיתן לי אותו. משם להתחיל?
עכשיו אני גם שוקלת מילים, כי אני לא רוצה שבאמת ידעו מי אני... אוף... הלואי והיה לי עם מי לדבר...

תקופה קשה, קשה עוברת עלי כרגע. הזוגיות שלי במשבר אטומי ואני מרגישה שאני לבד במשבר הזה כי האצבעות המאשימות פונות רק אלי מן הצד השני. אין דו שיח. בסופו של יום אין לי כוח להכיל אף אחד יותר וכל מה שאני רוצה זה להתכרבל ולהרגיש אהובה ובטוחה אבל אז בדיוק זה אף פעם לא התור שלי.
את רוצה להתחבק? אני הולך לישון. את רוצה הכלה? למה? מה, את עיפה? קשה לך? יהיו אנשים שיגידו שאת יכולה לבחור אחרת. את יודעת את זה? את יכולה לשים את הילדים במסגרת! לחתל את התינוק! לתת בקבוק!
אבל בחרנו ביחד... אני עושה לבד...
זה לא הוגן! אני קם בבוקר והולך לעבודה כל יום!
לא ישנתי כמעט בלילה...
את נותנת לי תחושה שאני לא עושה כלום! שאני לא עוזר בשום דבר! שאני לא מספיק טוב! זה לא אשמתי שאני לא בבית, אני עובד!
(מצייצת בקושי) גם אני עובדת... טיפול בילדים זו עבודה... טיפול בבית זו עבודה... זו עבודה של 24 שעות ביממה. גם כשישנים עובדים. בחרנו בזה ביחד. זו גם האידאולוגיה שלך. אז למה לך יש יותר זכות? למה תמיד אתה יוצא המסכן? ומי יחבק אותי?

אסור לי להחלש. אני נחלשת הוא מרגיש מותקף. כמו כלב ששומר על העצם שלו. אז נכון, עשינו בחירות אבל גם בהן מותר להיות חלשים ועדיין לבחור בהן כל פעם מחדש.
בתקופה האחרונה הוא עובד יותר שעות, יש לו מטרה מסויימת, לי יש פחות בן זוג. ידעתי את זה מראש, גם הוא ידע. אמרתי, צריך ודי. קדימה, נלך על זה. התקופה תחלוף. לא יהיה קל אבל יהיה הרבה יותר פשוט אחריה. זה אומר שעכשיו כשקשה לי אין לי זכות לבטא את הקושי שלי בלי שהוא יקח את באופן אישי?
שוקלת מילים מליון פעם. שוקלת טוניזציה. מרגישה שאני חייבת לפרוק. יודעת שכל נושא הוא נושא רגיש אצלו, הכל פוגע, הכל מעליב. אין לי מול מי לפרוק מלבד מולו או מול השמים. אם לא אדבר על זה עם בן זוגי, בחיר ליבי, החבר הקרוב לי, האיש שאיתו אני צועדת במסלול הלא פשוט הזה שבחרנו לנו, אז עם מי אני אדבר על הקשיים האלו? אחרי בחירת מילים מצומצמת, קולעת, מעודנת, מסוייגת עדיין יוצאת מסריחה מכל העניין. מבינה שהנושא רגיש אצלו אז מה? לא לדבר בכלל? אז יופי, קשה לך? ומה איתי? עכשיו הוא נעלב. הוא מטיח בי שוב האשמות. לא מטיח האשמות? לא נעלב? לא נורא, זה כבר יצא נגדי בעוד כמה ימים כשנדבר על נושא אחר.
אין דרך לצאת נקיה אלא אם כן אני מדברת על אנשים אחרים. אנשים אחרים זה בסדר. עליהם מותר ואף רצוי להעביר ביקורת. גם עלי זה ראוי להעביר ביקורת, כמה שיותר יותר טוב. שהרי אני לא מתפקדת. אני מוטשת. אני עייפה. אין לי חשק. אין בי תשוקה. אין בי יכולת להכיל יותר...
גלגל שחוזר על עצמו.

זה מתחיל לקבל ביטוי פיזי. כאבים בכל מיני מקומות. בהחלטה משותפת התחלתי טיפול שעכשיו, למרות שעובד יפה, נראה כמו מותרות מיותרות. הוא מבקש ממני לבדוק סיום של הטיפול. כבר שנים שאני מחכה לטיפול הזה אבל הוא נפל עלינו כחירום ועכשיו זה כבר לא מתאים. כי אם זה לא כיבוי שרפות מיידי אז אין לזה מקום.

אני לבד.

כותבת כי אני על סף התפרקות. צריכה להוציא מהמערכת. צריכה לבכות. לא רוצה לפרוק את זה על הילדים.