על ידי מירי_של_שקד* » 03 נובמבר 2005, 23:01
בשמת א, קודם כל תודה על המחמאה. זה מחזק אותי ומעצים אותי לדעת שהדברים שאני חשה וכותבת עליהם מתחברים גם לחוויות של אנשים אחרים.
וחוץ מזה הדברים שכתבת לי מחזירים אותי למחוזות מוכרים וכואבים.
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת חייבת להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו!
זה נכון שאמא ואבא היום מדברים על רזוני ודקיקותי, אבל לא כך היה תמיד. תמיד הייתי דחליל קטן ועלה נידף ברוח. בערך בגיל 14 נזכרתי להתחיל להתפתח, ואז צמח לי חזה לתפארת. מסתבר שבעיני אמי זה לא היה כ"כ מוצלח. מובן שאת החזיה הראשונה הלכתי לקנות לבד עם חברה כי אמא התעלמה מהעניין באלגנטיות. בערך בגיל 16 הגעתי למימדים בשלים ויפים - כלומר מאוד מאוד רזה וחזה נשי מלא ויפה - את זה אני אומרת היום ,אז לא הרגשתי כך. התביישתי בגופי, ואמי התביישה בי. אני לא אשכח שהיא אמרה לי: "אני לא מבינה איך יש לך חזה גדול, אצלנו במשפחה אין לאף אחת חזה גדול!". מי שקראה את הדף הזה מתחילתו יכולה לדמיין איך כל העניין של החזה ה'גדול מדי' שלי השתלב בכל העניין של הניתוק שלי מגופי.
אמי כמובן לא הניקה אותי או את אחיי. מה שאני הולכת להגיד עכשיו הולך להישמע פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני אגיד בכל זאת. מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי להיות פסיכולוגית, ועניין אותי לדעת למה אנשים הם כמו שהם, בעלי אישיות כזו או אחרת, התנהגות כזו וכו'. ותמיד חשבתי לעצמי - חבל שאמא שלי לא היניקה אותי, אולי אם היא הייתה מניקה אותי הייתי אחרת...לא יודעת איך ולמה ניטעה המחשבה בראשי.
כן אני יודעת שזה נשמע אינפנטילי. אבל המחשבה הזו על העדר ההנקה העסיקה אותי כנערה. פעם אפילו ממש ניסיתי לשוחח איתה על כך (הייתי בת 16-17) והיא הייתה המומה. חשוב לי להדגיש שלא האשמתי אותה בליבי על כך שלא עשתה זאת - אלא פשוט הצטערתי שזה לא קרה וחשבתי שהפסדתי. אני אפילו לא יודעת למה המחשבות האלו עלו בי, כי עד שהתחלתי להניק בעצמי כאם מעולם לא נתקלתי באשה מניקה....לא היו בסביבתי כאלה...
ועכשיו אני יושבת כאן וכותבת, ושקדי המתוקה שוכבת עלי ויונקת ממני. ואני יודעת שלפחות במשהו הצלחתי להתגבר על מה שהיה. כשהייתי בהיריון ראשון, עם נעם בתי הגדולה, היה לי ברור שארצה להניק. קראתי על חשיבות ההנקה, והרגשתי שזה הולך להיות דבר מדהים. בהיותי אדם אובססיבי ושקדן, הלכתי לקורס הכנה להנקה בחודש תשיעי. היה לי ברור שזה מיותר, כי הרי להניק זה הדבר הכי פשוט והכי טבע בעולם, אבל הייתי ילדה טובה, אז הלכתי וסיכמתי את כל ההרצאות. לאחר הלידה, כבר ביום הראשון התקשתי להניק. נעם, בתי הגדולה, לא הצליחה לתפוס. ישבנו נשים אחרי לידה עם היועצת של בית החולים, שדיברה על חשיבות ההנקה לאם ולתינוק, ושכל אחת יכולה להניק וכו'. היא עברה מאם לאם ובדקה, תיקנה ,עזרה....היא הגיעה אלי, הסתכלה, בחנה ואז עשתה שקט בחדר ואמרה לכל האמהות: זו דוגמא למקרה יוצא דופן של תינוקת שלא יכולה לינוק,,,,יש מקרים קיצוניים שבהם אין ברירה ולכן יש להתשתמש בתחליף חלב". הרגשתי כאילו נחת על משקל של 100 טון. לאחר שכולן התפזרו ניגשתי אליה ושאלתי אם אין משהו שאפשר לעשות. היא הייתי מאוד אמפטית וחמה, אמרה שזה לא סוף העולם, שאולי אפשר אבל בינתיים לתת תחליף. יצאתי מהחדר בוכה. היומיים בבית החולים היו בלתי נסבלים, היה קשה והיא קיבלה תוספת של פורמולה. כשחזרתי הבייתה התקשרתי ליועצת ההנקה שאצלה עשיתי סדנא ובכיתי שתגיע אלי הבייתה. היה ערב חג ואני התחננתי ובכיתי והיא בסוף הגיעה. ואז התחילו שלושה חודשים של שאיבות מטורפות סביב השעון תוך הנקה מלאה, ללא שום תחליף, עד שהיא למדה לינוק היטב ולא הייתה זקוקה לתוספת חלב שאוב. ונעם המשיכה לינוק עד גיל שנה ושלושה חודשים.
מה רציתי להגיד בכל הסיפור הזה? היום אני יודעת על הנקה הרבה יותר ממה שידעתי אז. בכלל כשנעם נולדה הייתי סופר-קונבנציונלית, הדבר הכי הכי
באופן טבעי שעשיתי היה ההנקה. אבל היה כנראה בתוכי גרעין חזק וקשה של אמת שאמר:
את צריכה להניק!
התינוקת שלך זקוקה לאמא מניקה!
הנפש שלך צריכה לקבל שדר של קומפטנטיות, שיזרום ויפעפע לתוכה באמצעות החלב שיצא ממך!
ואין לי ספק שההתעקשות שלי על הנקה היתה לא רק מתוך הדאגה לבתי, אלא גם (אולי בעיקר?) מתוך הדאגה לעצמי - לתיקון שאני צריכה לעשות בעבורי.
ודרך אגב - לשמחתי עם שקד חוויית ההנקה החלה באופן חלק יותר, והפכה במהירות להרמוניה נפלאה ומענגת.
בשמת א, הדברים שכתבת לי מאוד חזקים ומהדהדים. מדהים כמה שבתקופה האחרונה הצלחתי להדחיק ולשכוח הרבה מן הדברים האלו. והתגובה שלך החזירה אלי חלק מן התחושות, אבל מה שמתחיל להיות מנוטרל הוא ההאשמה והכעס. אני מודה לך על תגובתך כי כשקראתי אותה ממש הרגשתי שאת יכולה להזדהות עם הילדה שבי, עם החוויה של שיפוטיות קשה ודחייה, ואת אפילו יכולה לכעוס באמת על דברים שלא נעשו לך אלא לי. וזה המון. וזה נותן לי לגיטימציה לשוב ולהרגיש חמלה כלפי הילדה הקטנה-גדולה שהייתי ועודני.
ולגבי הרזון- אכן חולני. תמיד האשמתי את הגנים כי אמי היא אשה רזה. אבל כנראה שזה לא רק זה. דרך אגב הסיוט שלי אחרי לידות הוא להתייצב מולם. אחרי הלידה הראשונה היא הגיעה חצי יום לאחר הלידה לבית החולים וכשראתה אותי הדבר הראשון שאמרה הוא "לא רואים שילדת, עדיין יש לך בטן גדולה". לאחר הלידה השניה, היא חיכתה מספר שבועות ואז אמרה לי: "כמעט חזרת לעצמך, אבא כבר כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים...". האמת היא שבאותו רגע, הרגשתי ממש אומללה. המשפט הזה "אבא כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים" הרס אותי, ועשה לי רע בנשמה כמה שבועות. ואם הייתי מנסה לתת פרשנויות פסיכואנליטיות לעניין זה אין ספק שהייתי יכולה לעשות מטעמים, אבל אני לא רוצה.
את לא מתארת לעצמך עד כמה הקישור ששמת ל-
כמה להניק מתאים ונכון. קראתי את הדף ואני מתכוונת להגיב שם ישירות, כי זה בהחלט קשור לחוויה שלי כיום - הן כאדם בתהליך שינוי עם עצמו וגופו והן כאמא מניקה.
ודרך אגב- את בתי הגדולה הנקתי לפי שעון, לא באופן קיצוני אך מבחינה עקרונית לא הנקתי לפי דרישה. הרעיון הזה אפילו לא עלה בדעתי. עם בתי הקטנה אני מניקה לפי דרישה- בשעות שהיא נמצאת אתי היא יונקת חופשי, ובקיצור לוקחת שלוקים ביום ובלילה. ואני רואה הבדל - בהתקשרות, באהבה שיש כלפי ההנקה, בפתיחות. ברור שמדובר בשתי ילדות שונות, אבל אין לי ספק שיש משהו בדפוסי ההנקה של דיאדת האם-תינוק שתורמים משהו חשוב לעיצוב האופי של הילד, ובכלל זה היחס שלו לגופו ולצרכיו.
אולי אני נאיבית אך נראה לי ששקד שהתרגלה שכשהיא איתי היא יונקת איך ומתי שבא לה, תדע לכבד את דרישות גופה יותר טוב מנעם שהוגבלה לשעות ותדירויות שנשענות על לוח זמנים חיצוני.
אני בן אדם ביקורתי, שיפוטי, ציני, בעל ציפיות גבוהות מאנשים ובעיקר מעצמו. אבל מה - אני לא ממש מרשה לעצמי לכעוס כמו שצריך על אנשים. וכשקראתי את מה שכתבה בשמת, הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה. אוף, זה כל כך קשה, יש דברים שאני לא רוצה ולא מסוגלת לומר וכשהם נאמרים זה מעורר רגש חזק.
הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.
[po]בשמת א[/po], קודם כל תודה על המחמאה. זה מחזק אותי ומעצים אותי לדעת שהדברים שאני חשה וכותבת עליהם מתחברים גם לחוויות של אנשים אחרים.
וחוץ מזה הדברים שכתבת לי מחזירים אותי למחוזות מוכרים וכואבים.
[u]הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.[/u]
[u]אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת חייבת להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו![/u]
זה נכון שאמא ואבא היום מדברים על רזוני ודקיקותי, אבל לא כך היה תמיד. תמיד הייתי דחליל קטן ועלה נידף ברוח. בערך בגיל 14 נזכרתי להתחיל להתפתח, ואז צמח לי חזה לתפארת. מסתבר שבעיני אמי זה לא היה כ"כ מוצלח. מובן שאת החזיה הראשונה הלכתי לקנות לבד עם חברה כי אמא התעלמה מהעניין באלגנטיות. בערך בגיל 16 הגעתי למימדים בשלים ויפים - כלומר מאוד מאוד רזה וחזה נשי מלא ויפה - את זה אני אומרת היום ,אז לא הרגשתי כך. התביישתי בגופי, ואמי התביישה בי. אני לא אשכח שהיא אמרה לי: "אני לא מבינה איך יש לך חזה גדול, אצלנו במשפחה אין לאף אחת חזה גדול!". מי שקראה את הדף הזה מתחילתו יכולה לדמיין איך כל העניין של החזה ה'גדול מדי' שלי השתלב בכל העניין של הניתוק שלי מגופי.
אמי כמובן לא הניקה אותי או את אחיי. מה שאני הולכת להגיד עכשיו הולך להישמע פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני אגיד בכל זאת. מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי להיות פסיכולוגית, ועניין אותי לדעת למה אנשים הם כמו שהם, בעלי אישיות כזו או אחרת, התנהגות כזו וכו'. ותמיד חשבתי לעצמי - חבל שאמא שלי לא היניקה אותי, אולי אם היא הייתה מניקה אותי הייתי אחרת...לא יודעת איך ולמה ניטעה המחשבה בראשי.
כן אני יודעת שזה נשמע אינפנטילי. אבל המחשבה הזו על העדר ההנקה העסיקה אותי כנערה. פעם אפילו ממש ניסיתי לשוחח איתה על כך (הייתי בת 16-17) והיא הייתה המומה. חשוב לי להדגיש שלא האשמתי אותה בליבי על כך שלא עשתה זאת - אלא פשוט הצטערתי שזה לא קרה וחשבתי שהפסדתי. אני אפילו לא יודעת למה המחשבות האלו עלו בי, כי עד שהתחלתי להניק בעצמי כאם מעולם לא נתקלתי באשה מניקה....לא היו בסביבתי כאלה...
ועכשיו אני יושבת כאן וכותבת, ושקדי המתוקה שוכבת עלי ויונקת ממני. ואני יודעת שלפחות במשהו הצלחתי להתגבר על מה שהיה. כשהייתי בהיריון ראשון, עם נעם בתי הגדולה, היה לי ברור שארצה להניק. קראתי על חשיבות ההנקה, והרגשתי שזה הולך להיות דבר מדהים. בהיותי אדם אובססיבי ושקדן, הלכתי לקורס הכנה להנקה בחודש תשיעי. היה לי ברור שזה מיותר, כי הרי להניק זה הדבר הכי פשוט והכי טבע בעולם, אבל הייתי ילדה טובה, אז הלכתי וסיכמתי את כל ההרצאות. לאחר הלידה, כבר ביום הראשון התקשתי להניק. נעם, בתי הגדולה, לא הצליחה לתפוס. ישבנו נשים אחרי לידה עם היועצת של בית החולים, שדיברה על חשיבות ההנקה לאם ולתינוק, ושכל אחת יכולה להניק וכו'. היא עברה מאם לאם ובדקה, תיקנה ,עזרה....היא הגיעה אלי, הסתכלה, בחנה ואז עשתה שקט בחדר ואמרה לכל האמהות: זו דוגמא למקרה יוצא דופן של תינוקת שלא יכולה לינוק,,,,יש מקרים קיצוניים שבהם אין ברירה ולכן יש להתשתמש בתחליף חלב". הרגשתי כאילו נחת על משקל של 100 טון. לאחר שכולן התפזרו ניגשתי אליה ושאלתי אם אין משהו שאפשר לעשות. היא הייתי מאוד אמפטית וחמה, אמרה שזה לא סוף העולם, שאולי אפשר אבל בינתיים לתת תחליף. יצאתי מהחדר בוכה. היומיים בבית החולים היו בלתי נסבלים, היה קשה והיא קיבלה תוספת של פורמולה. כשחזרתי הבייתה התקשרתי ליועצת ההנקה שאצלה עשיתי סדנא ובכיתי שתגיע אלי הבייתה. היה ערב חג ואני התחננתי ובכיתי והיא בסוף הגיעה. ואז התחילו שלושה חודשים של שאיבות מטורפות סביב השעון תוך הנקה מלאה, ללא שום תחליף, עד שהיא למדה לינוק היטב ולא הייתה זקוקה לתוספת חלב שאוב. ונעם המשיכה לינוק עד גיל שנה ושלושה חודשים.
מה רציתי להגיד בכל הסיפור הזה? היום אני יודעת על הנקה הרבה יותר ממה שידעתי אז. בכלל כשנעם נולדה הייתי סופר-קונבנציונלית, הדבר הכי הכי [po]באופן טבעי[/po] שעשיתי היה ההנקה. אבל היה כנראה בתוכי גרעין חזק וקשה של אמת שאמר:
את צריכה להניק!
התינוקת שלך זקוקה לאמא מניקה!
הנפש שלך צריכה לקבל שדר של קומפטנטיות, שיזרום ויפעפע לתוכה באמצעות החלב שיצא ממך!
ואין לי ספק שההתעקשות שלי על הנקה היתה לא רק מתוך הדאגה לבתי, אלא גם (אולי בעיקר?) מתוך הדאגה לעצמי - לתיקון שאני צריכה לעשות בעבורי.
ודרך אגב - לשמחתי עם שקד חוויית ההנקה החלה באופן חלק יותר, והפכה במהירות להרמוניה נפלאה ומענגת.
[po]בשמת א[/po], הדברים שכתבת לי מאוד חזקים ומהדהדים. מדהים כמה שבתקופה האחרונה הצלחתי להדחיק ולשכוח הרבה מן הדברים האלו. והתגובה שלך החזירה אלי חלק מן התחושות, אבל מה שמתחיל להיות מנוטרל הוא ההאשמה והכעס. אני מודה לך על תגובתך כי כשקראתי אותה ממש הרגשתי שאת יכולה להזדהות עם הילדה שבי, עם החוויה של שיפוטיות קשה ודחייה, ואת אפילו יכולה לכעוס באמת על דברים שלא נעשו לך אלא לי. וזה המון. וזה נותן לי לגיטימציה לשוב ולהרגיש חמלה כלפי הילדה הקטנה-גדולה שהייתי ועודני.
ולגבי הרזון- אכן חולני. תמיד האשמתי את הגנים כי אמי היא אשה רזה. אבל כנראה שזה לא רק זה. דרך אגב הסיוט שלי אחרי לידות הוא להתייצב מולם. אחרי הלידה הראשונה היא הגיעה חצי יום לאחר הלידה לבית החולים וכשראתה אותי הדבר הראשון שאמרה הוא "לא רואים שילדת, עדיין יש לך בטן גדולה". לאחר הלידה השניה, היא חיכתה מספר שבועות ואז אמרה לי: "כמעט חזרת לעצמך, אבא כבר כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים...". האמת היא שבאותו רגע, הרגשתי ממש אומללה. המשפט הזה "אבא כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים" הרס אותי, ועשה לי רע בנשמה כמה שבועות. ואם הייתי מנסה לתת פרשנויות פסיכואנליטיות לעניין זה אין ספק שהייתי יכולה לעשות מטעמים, אבל אני לא רוצה.
את לא מתארת לעצמך עד כמה הקישור ששמת ל- [po]כמה להניק[/po] מתאים ונכון. קראתי את הדף ואני מתכוונת להגיב שם ישירות, כי זה בהחלט קשור לחוויה שלי כיום - הן כאדם בתהליך שינוי עם עצמו וגופו והן כאמא מניקה.
ודרך אגב- את בתי הגדולה הנקתי לפי שעון, לא באופן קיצוני אך מבחינה עקרונית לא הנקתי לפי דרישה. הרעיון הזה אפילו לא עלה בדעתי. עם בתי הקטנה אני מניקה לפי דרישה- בשעות שהיא נמצאת אתי היא יונקת חופשי, ובקיצור לוקחת שלוקים ביום ובלילה. ואני רואה הבדל - בהתקשרות, באהבה שיש כלפי ההנקה, בפתיחות. ברור שמדובר בשתי ילדות שונות, אבל אין לי ספק שיש משהו בדפוסי ההנקה של דיאדת האם-תינוק שתורמים משהו חשוב לעיצוב האופי של הילד, ובכלל זה היחס שלו לגופו ולצרכיו.
אולי אני נאיבית אך נראה לי ששקד שהתרגלה שכשהיא איתי היא יונקת איך ומתי שבא לה, תדע לכבד את דרישות גופה יותר טוב מנעם שהוגבלה לשעות ותדירויות שנשענות על לוח זמנים חיצוני.
אני בן אדם ביקורתי, שיפוטי, ציני, בעל ציפיות גבוהות מאנשים ובעיקר מעצמו. אבל מה - אני לא ממש מרשה לעצמי לכעוס כמו שצריך על אנשים. וכשקראתי את מה שכתבה בשמת, הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה. אוף, זה כל כך קשה, יש דברים שאני לא רוצה ולא מסוגלת לומר וכשהם נאמרים זה מעורר רגש חזק.
[u]הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.[/u]