הדף הזה משדר בתדר נפלא!

מחזירה מתהום הנשייה את הדף הנפלא הזה,
ותודה לכל מי שכתבה ושיתפה בו.

[u]תקופה די מעיקה אך הכרחית[/u]
רק תזכרי את המיקוד החדש שלך. את תהיי בסדר.

היי תמרוש -
אני כבר מדמיינת בעיני רוחי שלישייה לפי האיור החביב שהוספת....
אצלי המצב לחוץ - עבודה בקצב מטורף-אפשר לומר שחזרתי לסוס הישן והדוהר. תקופה די מעיקה אך הכרחית כדי שבעתיד יהיה קל יותר.
שמחה לשמוע שאצלך עליז ומתחיל להיות שלם יותר. נשמע מבטיח.

(())
(())
(())

הדברים מסתדרים מצוין. התינוק יבוא בקצב שלו, אם זה בעוד חודש או בעוד שנה, ואנחנו נשמח בו. או בה.

ובינתיים מה שלומך?

היי תמרוש, אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר.
[u]ושהחיים בלי ההתכוונות להולדת ילד - הם לא החיים האמיתיים שלי, אלא רק מסלול צדדי. וצריך לחזור למסלול הראשי. ואין טעם "לחכות למשיח".[/u]
המסלולים גמישים, תופסים דגשים שונים לאורך ולרוחב החיים. יש תקופות שגם עם ילדים פתאום המסלול המקצועי תופס חשיבות רבה, ויש תקופות שהוא נזנח. הלוואי שתשכילי ללכת עם הרגש האמיתי שבוער בך. מי כמוני יודעת כמה קשה להתקיים עם הדחקת הרצונות שבך, או דחייה שלהם. חשבתי על הדברים בקצת פרספקטיבה, והיות וגם קיבלתי אישור ממך לכתוב את מה שאני חושבת, אז אני כותבת בפירוש - דברים מהסוג הזה שאת מדברת עליהם, כשמרגישים אותם כל כך חזק לא נראה לי שכדאי לדחות עקב סיבות חיצוניות מציאותיות כביכול. המציאות יכולה להשתנות כל רגע נתון, אי אפשר לצפות ולתכנן הכל מראש, אבל עם הצורך העז של הגופנפש שלך לא כדאי להתווכח. זו דעתי שאינה מנוסחת באופן פוליטיקלי קורקט, אבל זה מה יש.
תמרוש, הלוואי שהכל יסתדר לך על הצד הטוב ביותר....

[u]איך אני יכולה להעיז ולהביע את דעתי...[/u]
בטח שאת יכולה!!! (())
כי זה לא דוקטורט ;-) ואף אחד לא יכריח אותך להגן על התזה.
כן, את יכולה לשחרר, להגיד מה שעולה על דעתך. תחשבי על זה: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם תטעי?
מה, זה הכל?

הממ... אז הייתי מעורפלת מדי...
בפרספקטיבה של כמה ימים, הכל הרבה פחות דרמטי מהרושם שיצרתי כשכתבתי את הכל. זה נהפך למשבר פשוט ביותר:

רציתי להיכנס להריון. אבל מסיבות ברורות ומובנות לחלוטין - הנסיעה לאוסטרליה - דחיתי את העניין, מתוך מחשבה שקודם ניסע, נתאקלם, אני אמצא עבודה במקצוע, ואתמרן כך שאעבוד בה לפחות שנה לפני הלידה. כך גם אני אוכל להתחייב למעסיקים שלי במצפון נקי, גם אתקדם מקצועית ואהנה ממה שיש לאוסטרליה להציע בתחום הזה (ויש!) וגם נחסוך קצת כסף לתקופה שאהיה בבית עם התינוק (כי אין פה חופשת לידה ממומנת, ועם הויזת סטודנט שלנו אין לי זכות לקבל את מענק הלידה האוסטרלי).

וזה לא ממש הולך, כי השתלבות מקצועית באוסטרליה היא הרבה יותר מורכבת וארוכה ממה שחשבתי. כך שיכול להיווצר מצב שאני לא אמצא עבודה מקצועית בשנה הקרובה, או בשנה שאחריה, ואלוהים יודע איך ומתי זה כן יקרה.

ומה קרה עכשיו? פשוט: תפסתי שיחת נפש עם ידיד טוב שלי, ששאל את שאלת מיליון הדולר "איפה את בזמן האחרון", כלומר איפה [b]את[/b], איפה הרצונות שלך, איפה הלב שלך. ואז תפסתי שירדתי ממסלול חשוב, ושהחיים בלי ההתכוונות להולדת ילד - הם לא החיים [b]האמיתיים[/b] שלי, אלא רק מסלול צדדי. וצריך לחזור למסלול הראשי. ואין טעם "לחכות למשיח".

איזה כיף היה, יומיים אחר כך, ללכת ליום של עבודה זמנית, ולהגיד לאישי "אני הולכת לעבוד ולהרוויח כסף בשביל התינוק שלנו!". היומיום שלי נשאר בדיוק כמו שהיה קודם, בתכלס, אבל הפוקוס השתנה. והכל השתנה לטובה. זה הוריד ממני כמה לחצים שלא היו אמורים להיות שם בכלל.

ושוב תודה, מירי ורחלי.

[u]לא יכולתי לתת לגוף שלי את ההקשבה שהוא צריך, ואת יכולת הביטוי הגלויה שלו (תנועה היא הביטוי והשפה של הגוף), בעודי כפופה להחלטה לא לתת ביטוי לרצון החזק ביותר שלי.[/u]
תמרוש, אני מזדהה לגמרי, ועוברת עכשיו משהו דומה או קרוב, בשלבי יציאה ממנו...

מירי ותמרוש - קוראת אתכן בעיון ונמצאת אתכן בלבי...

תמרוש, אני קוראת אותך שוב, ומנסה להבין.
לא ברור לי שאני מצליחה.
ניזהרתי מאוד כשכתבתי את הדברים קודם, לא הרשתי לעצמי להגיד את מה שבאמת רציתי להגיד לך, מכל הלב.
גם עכשיו אני מהססת...מצד אחד את כותבת ומשתפת,חושפת את עצמך במידה מסוימת, ומצד שני כל הפרטים והנסיבות כל כך מעורפלים אז איך אני יכולה להעיז ולהביע את דעתי...
ובכל זאת - תמרוש, נראה לי שהרחם שלך זועקת , והיא מוכנה ומזומנה. יש לי תחושה שמה שחסר עכשיו הוא תיאום בין הלב למחשבה. הלב שלך, הרגשות והתחושות במקרה הזה הולכים עם הגוף ,שרוצה להתחיל תהליך נפלא, מרגיש את הצורך ומרגיש שיש לו יכולת ובשלות להוציא לפועל את התהליך הנפלא הזה. נראה לי שכל ההיסוסים הם ברמת המחשבה, וכאן אין לי מה להוסיף כי אכן רציונלית יש סיבה להסס לפני החלטה כזו.
נראה לי שהלב שלך צריך להיות חזק יותר מהמחשבה בשלב הזה.אני מאמינה שאם תלכי עם הכיוון הפיסי המתאים לך, ותעני לצרכי הגוף שכל כך זועק ומבקש את שלו, גם המחשבה תשמח, ותבין שזה טוב גם לה.
התשובה שעניתי לך קודם באה מהראש, מהשכל, וזה בדיוק המקום שאת צריכה לצאת ממנו כרגע, לעניות דעתי הבלתי קובעת.
אני מכירה את המקום הזה כי גם אני כזאת - הגוף יחכה כי הגוף 'מרגיש' והראש 'חושב' ואנחנו גדלנו והתחנכנו על ברכי הכפפת הלב למחשבה- והצורך להיות רציונליים כל הזמן.
אחד מהדברים שאני לומדת יום יום בתהליך ה'חזרה בתשובה' הזה שלי, הוא לא לזלזל במסרים של הגוף כשנמצאים בדילמה או קבלת החלטה. יש לו חכמה פנימית משלו, שגם אם נראית לעיתים מנוגדת לרציונל השכלי, היא מבוססת על הצרכים הכי אמיתיים של הנפש.
אני חושבת עליך מדי פעם במשך היום, נזכרת בדברים שכתבת. התהליך אצלך כל כך מודע, ולכן כל הכאב הזה.
אני מאחלת לך מכל הלב שתלכי הכי רחוק שהלב שלך יקח אותך, ותהיי שמחה עם הגשמת היכולת שלך לתת חיים לאדם אחר.

(())
תודה

כן, כשכתבתי את זה האשמתי את עצמי.
עכשיו כבר לא. אבל גם עכשיו אני מרגישה את הקושי להיעצר, להפסיק את מה שאני עושה ולחזור קצת אחורה, וקצת קדימה, ולנסח את ההחלטות הבסיסיות ואת סדרי העדיפויות מחדש, קודם כל ברמה הרגשית.

וכן, כעסתי על עצמי. כי זה לא רק "לדחות". כמו שבשמת כתבה פה קודם (וגם ב [po]כמה להניק[/po] בהשראת הדף הזה) - דחיית צורך אמיתי היא לא סתם "נדחה את זה למחר ואז נעשה את זה". כי היא עלולה לכלול הכחשה של מידת האמיתיות והדחיפות של הצורך.

אם את יכולה לדחות דברים בעין צלולה, ולדעת כל הזמן מה המקום של הדבר בחייך - אשרייך.
מה שקרה לי, ומה שאני מאמינה שקורה לנו הרבה פעמים, זה שעם דחיית הצורך באה ההשעייה של החשיבות שלו בעינייך. וזה השקר.
"טוב, אני אחכה, בעצם יש דברים חשובים יותר כרגע, ועוד כמה דברים חשובים, ואופס הנה עוד אחד", ואז אולי עוד שנה, ועוד שנתיים, והשגרה סוחפת אותך, והערוץ הצדדי שפנית אליו "רק לרגע" - הולך ומעמיק, ולזרם בו יש כוח משלו, והגדות הולכות וגבהות.
(זה נשמע חזק נורא. עם כל הכבוד, אנחנו עדיין מדברות על נחל, בשטח מישורי יחסית. זה לא הירדן ההררי. ובכל זאת התהליך מתקיים ויש לו את הכוח הזה)

[b]אני שיקרתי לעצמי[/b]. אולי במצבים מסוימים הייתי יכולה לדחות את התכנון בילד לעוד תקופת זמן, אבל רק אם היא מוגדרת בקפדנות, וגם אז, אני חושדת שזה היה קשה מנשוא. מה שאני עשיתי היה לוותר על ילד לטובת תהליך מעבר לא ברור לארץ חדשה, תהליך שברור שייקח הרבה זמן, ולא ברור [b]כמה[/b] זמן. אז בסיטואציה כזאת הייתי חייבת להגיד לעצמי "אני יכולה לחכות בסבלנות", בשעה שלא יכולתי לחכות בכלל. זה חייב חסימה של הרגשות האמיתיים שלי - אחרת פשוט לא הייתי מסכימה לחכות. נקודה.
ולא שהייתי מסרבת בהכרח לכל הנסיעה הזאת. אבל הייתי אומרת "גם אוסטרליה וגם תינוק". אנחנו נסתדר. וגם אם נסתדר בקושי - זה הדבר הנכון לעשות, ואי אפשר ואין טעם לדחות את זה יותר.

[u]למה את מתייחסת לעצמך כמו מישהו שעשה משהו איום ונורא? לא מגיע לך להרגיש כך[/u]
ברור שאני לא רוצה לשפוט את עצמי בחומרה. ולא מגיע לי להעמיד את עצמי לבית משפט. זה לא מה שאני רוצה.
אבל פתאום הבנתי איזה מחיר שילמתי על זה, בחצי השנה האחרונה. בשנה וחצי האחרונות. ואני חושבת שזה שיעור חשוב בצורה בלתי רגילה, ולכן גם כתבתי את זה פה. כי אנחנו לא תמיד מודעים למחיר המתפשט ומשתרג של התכחשות לרצון.
המחיר כן היה נורא!!!
מחיר שאני לא רוצה לשלם עוד פעם אחת בחיי!!!!!!!!

כי מה קרה? בסך הכל רציתי לדחות קצת את הרצון. אבל כיוון שהדחייה היתה קשה מנשוא, התכחשתי לעוצמה שלו. המעטתי בו. אמרתי "זה בסדר" כשזה לא היה. ומה ההמשך? איבדתי מגע עם עצמי, לזמן מה. והיו לזה השלכות לא צפויות. פתאום לא יכולתי לעשות מדיטציה, מאז שהגעתי לפה. כי איבדתי את הקשר עם עצמי. והרגשתי שאיבדתי את הכיוון הפנימי של חיי!
ולא הבנתי למה.

מה עוד? איבדתי מעט את הקשר עם הגוף. חצי שנה אני פה, ולא פניתי לשיעורי יוגה, כמו שרציתי, ולא עשיתי מנוי לבריכה, כמו שרציתי, וכשעשיתי סוף סוף מנוי - לא ניצלתי אותו. עד היום :-) [sup](אח, זה היה כיף!!!!!!)[/sup]
ובזמן האחרון הרגשתי היטב את קוצר הרוח של הגוף, את ההזדקקות שלו לפעילות ותנועה, ולא הייתי מסוגלת לספק לו את זה. למה? כי איך יכולתי להתחיל בפעילות גופנית, בהקשבה לגוף (שכידוע משקר הרבה פחות מהנפש), בעודי משקרת לעצמי? זה היה עולה מתישהו. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה.
לא יכולתי לתת לגוף שלי את ההקשבה שהוא צריך, ואת יכולת הביטוי הגלויה שלו (תנועה היא הביטוי והשפה של הגוף), בעודי כפופה להחלטה לא לתת ביטוי לרצון החזק ביותר שלי.

כך שזה כמו שבשמת כתבה, בהקשר אחר. התעלמות מצורך אחד, מרצון אחד - תגרור הדחקה של צרכים ורצונות נוספים. והמחיר יהיה תמיד יותר גדול ממה שחשבת, ובכיוונים לא צפויים.

מירי, אני חושבת שמה שאת שומעת ככעס על עצמי, וכחומרה, זה לא לגמרי זה. זה גם זה, כמובן, אבל בעיקר תחושה דוחקת מאוד של: אני חייבת להבין. אני חייבת להבין כאן ועכשיו ומייד מה קרה לי בעצם בשנה וחצי האחרונה. למה הייתי אומללה. למה הביטוי "אני שונאת את הכל" הופיע אצלי שוב ושוב בשבועות האחרונים. אני! שונאת את הכל! לא הבנתי עד כמה זה משמעותי, עד כמה אני [b]באמת מרגישה ככה[/b], גם כשאמרתי אותו שוב ושוב. נטיתי להמעיט בערך מה שחשתי, גם כשניסחתי את זה במילים הכי פשוטות וישירות שהיו לי. [b]אני שנאתי את הכל[/b]. למה? כי איבדתי את הצפון, כי איבדתי (זמנית, הכל זמנית) את הטעם והכיוון של חיי. והסתפקתי במטרות ושאיפות מדרגה שלישית ורביעית.
ואני חייבת לעצור הכל ולהבין את זה ולראות את זה. חלק מה"כעס" זה לא כל כך כעס, אלא היכולת לבטא סוף סוף בקול רם ובתקיפות ובנחרצות את האומללות שהכחשתי.

אחרי הביטוי הזה, תבוא האהבה, החיבוק, העדינות, ויבוא גם הפתרון.

תודה שאת נותנת לי מקום.

[po]תמרוש רוש[/po], (()).

תמר, קראתי שוב את מה שכתבת ומה שכתבתי אני, ונראה לי שמה שכתבתי קודר מאוד, אולי בהשפעת מזג האוויר הקודר בחוץ ומחלות החורף כאן אצלנו בבית (הגדולה עם דלקת ריאות, הקטנה מנסה להידבק ככל יכולתה).
רק רציתי להוסיף דבר אחד - כל השינויים הטובים באמת בחיי החלו בעקבות האמהות.
גיליתי את עצמי בעקבות האמהות, גיליתי כוחות חדשים שבי ויכולות שלא ידעתי על קיומן.
ההריונות, הלידות והחיים עצמם על ילדים מוציאים ממני לא רק תסכולים אלא גם הרבה הצלחות, שנזקפות ביני לבין עצמי, בסקאלה האישית הפנימית שלי.
ואין לי ספק שגם את תרגישי כך, ואף יותר, יום אחד.

[
וואוו, תמרוש, קראתי פעם אחת, פעם שניה ופעם שלישית.
אני שולחת לך הרבה חיבוקים ואהבה, מקווה שהם יגיעו עד אוסטרליה.
עובר אלי חזק מאוד הכעס העצום שלך על עצמך.
ההאשמה העצמית.
האם את באמת מבקשת סליחה מעצמך או שאת עדיין מאשימה את עצמך?
למה את מתייחסת לעצמך כמו מישהו שעשה משהו איום ונורא? לא מגיע לך להרגיש כך
את אדם טוב ומיוחד ומגיע לך להרגיש טוב עם עצמך, גם עם החלטות בעייתיות שלך שאינך שלמה עמן
האם החלטת כבר על אלו רצונות וצרכים את מוותרת ועם אלו את נשארת?


[u]תמרונים שמאפשרים לי להתחמק מהדבר האמיתי.[/u]
לפעמים כשאני במצב של התלבטות קשה בין דברים, או לחילופין ניסיון לכבוש את כל העולם ולרקוד על כל החתונות במקביל, אז אני עושה תמרונים שמאפשרים לי להתחמק מהדבר האמיתי.
האם גם לך זה קורה? האם יש יותר מדי בלבול בחיים שלך עכשיו? אולי בגלל זה יש תמרונים - כי את בשלב של חוסר החלטיות וזה גוזל ממך את כל האנרגיות?


_והכנתי
והתבשלתי
והסרתי מכשולים שונים_
את מתארת תהליך נפלא. הרבה אמהות צעירות, כמוני, לא עברו אותו באופן שאת עוברת, אלא עשו מסלול מזורז שלא תמיד מקל על ההתמודדות, אלא להיפך. את בן אדם מאוד שקול ולכן את מבינה את גודל השינוי והאחריות, ומכאן החששות. אני יכולה להעיד על עצמי שאם הייתי יודעת מראש למה אני נכנסת הייתי מפחדת יותר,
אך לא הייתי עושה אחרת.
אבל ההתבשלות שלך נהדרת. למרות שיכול להיות, לפי מה שאת כותבת שהתבשיל כבר מוכן, אבל מי אני ומה אני שאביע את תחושותיי....


[u]ודיברתי עם האיש שלי, והסכמנו, ושמחנו, והוא הודה בעובדה ש"אני אף פעם לא אהיה מוכן באמת", ושהזמן הזה לא פחות טוב מכל זמן אחר.[/u]
מוכר לי משני ההריונות. הגברים כל כך שונים מאיתנו. החיבור שלהם מתחיל לדעתי רק כשיש משהו קונקרטי להתחבר אליו. חוויית החיבור האמהי שלך התחילה עוד כל כך מזמן, מן הסתם כבר כשהיית קטנה והדוגמא על המטופלים שלך ממחישה את מה שקיים בך. גברים לא חשים כך אבל הכל משתנה בבת אחת כשיש להם ילד משלהם. ראיתי זאת אצלי ואצל חברות רבות מאוד.


[u]הדחייה שלי את רצונותי, את תחושותי. והשקר שיש בזה.[/u]
למה שקר? את לא מוותרת, את דוחה. ויש הבדל גדול בכך. את לא סטית מהדרך, לא איבדת את הכיוון. את תמשיכי ללכת לאן שאת רוצה, רק שעצרת בדרך לדברים אחרים. וכשתרצי ותרגישי שאת מתפקעת מבפנים ולא יכולה יותר, אי אפשר יהיה לדחות כלום - ותעשי את מה שאת רוצה.

[u]ואיפסנתי את הרצון הזה בארון.[/u]
הארון נמצא על פני כדור הארץ, נכון? הוא לא בשמיים, הוא בידייך, יש לך שליטה עליו. תמר, לא איבדת את הרצון, זה נורמלי שיש עליות וירידות.
אני אישית באמת אוהבת את משפחתי ואת בנותיי, אבל יש ימים קשים ומתישים, בהם אני מקנאה בחברות שאין להן ילדים וחולמת בהקיץ כמה יכולתי לטפח את עצמי ולעבוד על עצמי אם לא היו לי אזיקים של שתי נשמות פעוטות שתלויות בי טוטאלית....
גם לאחר שמקבלים החלטה יש לפעמים תחושות של קנאה במי שהחליט אחרת. אבל השאלה המרכזית היא מה קורה רוב הזמן - האם את שלמה עם ההחלטה או לא. אפשר להיות שלמים יחסית גם בידיעה שזו דחייה והגולל לא נסתם כלל....

תמר, אם את מרגישה שכתבתי דברים שלא מתאימים או לא נעימים, בבקשה תמחקי אותם.
בכל מקרה הלוואי ויכולתי לחזק אותך. הדילמה שלך היא ה-דילמה של החיים בהא הידיעה. אולי זה לא אותו דבר, אבל בכל זאת אשתף אותך שביומיים האחרונים עקב הקשיים שלי כאם אני כל הזמן רק עסוקה במחשבות טורדניות ובלתי פוסקות על כך שאני לא רוצה יותר ילדים. ואני בעצם כן רוצה. את רואה - ככה אנחנו, מורכבות...

<[po]תמרוש רוש[/po] ממחשב אחר>

לבקש סליחה מהגוף שלי? נו באמת. תעזבו אותי מהשטויות האלה. זריית חול בעיניים. תמרונים שמאפשרים לי להתחמק מהדבר האמיתי.

אני הולכת לבקש סליחה [b]מעצמי[/b] .

על כל הפעמים שבהם הדחקתי את הצרכים [b]שלי[/b]
על כל הפעמים שבהם דחיתי את הרצונות [b]שלי[/b]
על כל הפעמים בהן שכנעתי את עצמי שאני בעצם לא רוצה את זה כל כך, שאני יכולה לחכות, שאני צריכה לחכות, שאפשר לדחות למחר.
על כל הפעמים ששיקרתי לעצמי
על כל הפעמים ששיקרתי לבן זוגי. שלא אמרתי לו את מה שכואב. שאמרתי לו - אבל תיכף נסוגותי, אמרתי שזה בסדר, שאפשר לחכות.

על כל הפעמים שבהן הוויתור על עצמי, על מה שהכי חשוב לי, נעשה מתוך פחד וקוטן אמונה. אמונה בעצמי וביכולותי.
על חטא שחטאתי בחוסר אמון בי
על חטא שחטאתי בזלזול בעצמי
על חטא שחטאתי בהתנתקות מעצמי
על כך שקימצתי באהבה. שלא הנחתי לעצמי לאהוב אותי מספיק, לא הנחתי לאהבתם של אחרים להגיע אלי
ועל כל הפעמים שבהן הייתי בטוחה שזה לא כך. שבהן שכנעתי את עצמי שזה לא כך.

מה בסך הכל רציתי? רציתי תינוק. ילד שאוכל לגדל אותו מההתחלה. אדם שאוכל לקחת אחריות מקיפה על חייו (לפחות בהתחלה), שאוכל לראות אותו גדל ומתפתח לאורך שנים, שאוכל ללמוד ממנו. ילד שאוכל להרעיף עליו ולתת לו מעצמי על בסיס יומיומי, בלי הצורך להחזיר אותו אחר כך להורים שלו. אדם שאוכל לראות אותו צומח ומתעלה, אדם שאוכל ללמוד לכבד ולהעריץ, מתוך עמדה חדשה. שילמד אותי משהו שרק ילד שבגר יכול ללמד.

בהתחלה לא רציתי. לא הייתי מוכנה.
אחר כך רציתי קצת,
אפילו הרבה יותר מקצת, אבל עדיין לא הייתי מוכנה.
ואחר כך הייתי כבר די מוכנה, אבל לא הייתי בטוחה ביכולותי. התחלתי לעבוד כמרפאה בעיסוק, ונתתי מעצמי ומכל הלב, לילדים שעבדתי אתם.
וזה היה נפלא. קשה. מספק. זה היה הדבר הנכון לזמנו.
ולאט לאט זה כבר לא הספיק. ונמאס לי, לטפל בילדים של אחרים. והחלטתי להתכונן לילד משל עצמי.
ושיפרתי את התזונה שלי (קצת, אבל קצת משמעותי).
וקראתי על לידה.
והכנתי
והתבשלתי
והסרתי מכשולים שונים
ודיברתי עם האיש שלי, והסכמנו, ושמחנו, והוא הודה בעובדה ש"אני אף פעם לא אהיה מוכן באמת", ושהזמן הזה לא פחות טוב מכל זמן אחר.
ו...

נסעתי לאוסטרליה. ואיפסנתי את הרצון הזה בארון.
אל תשאלו אותי למה. התשובה כואבת מדי, ויש לי רק תירוצים. אף סיבה היא לא אמיתית, לא מצדיקה את עצמה. רק הפחד, ההתחמקות, הדחייה שלי את רצונותי, את תחושותי. והשקר שיש בזה.
עיקרתי את עצמי.
רגשית.

תודה מירי
<ציפציף מסמיקה> [-:

בהמשך לשאלה -
מה גורם לנו לא להיות כמו אמותינו
נזכרתי הלילה במשהו שציפציף כתבה לי לפני מספר שבועות- חשבתי אז הרבה על העניין ונוכחתי לדעת שהוא מקל עלי
וזה מאוד מאוד רלוונטי לשאלה הזו.
זה מה שהיא ענתה לי כאן ואני מעתיקה שוב את הדברים ומדגישה את מה שרלוונטי לעניין זה לדעתי:


_כמו שאני מבינה את אדם מאמין , וחלק מהאמונה שלנו זה [b]לדעת שלא הכל בידיים שלנו[/b], נשמתך בחרה להוולד לאימך ההפוכונדרית כדי להשלים דווקא באופן זה את [b]תיקונך[/b],
יפה את עושה [b]במודעות שלך[/b] לבנותיך,כאן יש באמת [b]פתח לתיקון[/b].לדעתי ברגע שאת מודעת לגוף שלך את מעבירה את המסר באופן לא מודע הלאה לילדייך, בדיוק כמו כל מודל אחר שהם מקבלים בבית - של יושר, של חסד, של אמונה.
[b]כל שנותר זה להעביר חלק מהאחריות למעלה[/b], להתפלל על זה ולבקש .לדבר אליו ._

_

_כל אדם בנוי להיות כמו הוריו.
זו הביולוגיה.
לכן השאלה האמיתית היא, מה גורם לנו לא להיות כמו אמותינו?_

אני מרגישה היום שגם אם אני דומה מאוד לאמי בפרה-דיספוזיציות שלי, אני איכשהו בונה ומארגנת את חיי החיצוניים והפנימיים כך שחלק מפרה-דיספוזיציות אלו לא יתקלו בגירויים שיגרמו להם לצאת מהכוח אל הפועל.
אין ספק שהביולוגיה משחקת כאן תפקיד חשוב, אך מודעות חזקה ועבודה חזקה שנכנסת יכולה לדעתי להטות קצת את הזרם. כלומר-הזרם יהיה אותו זרם, אך הכיוון ישתנה כאן.
והאמת שלא מפחיד אותי להיות דומה לה קצת, ולשים לב לא לחזור על נקודות משגה קריטיות שלה.



[u]והאמונה שיש לנו מידה של בחירה חופשית[/u]
בדיוק כך אני חושבת. וזה אכן פרדוקס גדול כי-'הכל צפוי והרשות נתונה' - מצד אחד יש לאדם בחירה חופשית ומצד שני הכל כביכול ידוע מראש. איכשהו בשכלי הדל אני מצליחה לחיות בשלום עם הפרדוקס הזה.

[u]לכן השאלה האמיתית היא, מה גורם לנו לא להיות כמו אמותינו?[/u]

הה! שמת את האצבע על הנקודה.

מה גורם לי להיות קצת שונה מאמא שלי?
העובדה שאני רוצה להיות כזאת.
העובדה שאני מנסה בפועל להיות כזאת.
אחי הבכור, שבגיל שמונה עשרה הסביר לי שכל אדם צריך לעמוד יום אחד ולעשות בדיקה עם עצמו: מה הוא אוהב אצל ההורים שלו, מה הוא לא אוהב. ואז להסתכל על עצמו ולראות, איפה הוא בדיוק כמוהם. ואז להחליט: את זה אני אוהב, את זה אני שונא. את התכונות האלה אני רוצה לשמור - ואת ההן אני הולך לזרוק. ועד שאת לא עושה את התהליך הזה - הוא אמר לי - את לא אדם בוגר.

והאמונה שיש לנו מידה של בחירה חופשית. ושאנחנו מסוגלים ומוזמנים להיות גרסה משופרת של ההורים שלנו. לא ההיפך הגמור מהם - זה נראה לי כמו מתכון בטוח לכישלון - אלא גרסה משופרת. להיות כמו החלקים הטובים ביותר שלהם, להיות כמו שהם היו רוצים ומייחלים להיות, וכמובן עם כל הניואנסים המיוחדים לנו.

אולי גם העובדה שהיא מרשה לי להיות שונה. שכל המשפחה מרשה לי להיות שונה, להכניס למשפחה אלטרנטיבות.

_מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן??
אולי קשור לכך שזה דור של הגירה? או האמהות שלנו או האמהות שלהן היגרו לכאן מארץ אחרת._
כל אדם בנוי להיות כמו הוריו.
זו הביולוגיה.
לכן השאלה האמיתית היא, מה גורם לנו [b]לא להיות[/b] כמו אמותינו?

רחלי,
אין ספק שיש אלמנטים מסוימים של דור הגירה שיכולים להשפיע קשות על קשרי ההורות. ברור גם שהדורות הקודמים השקיעו חלק גדול מהאנרגיות שלהם בהסתגלות - ומה נשאר לדברים המנטליים ה'גבוהים' או הרוחניים יותר? לא תמיד הרבה. אני לא רוצה להשמע מזלזלת-רק שבאמת הדור שלנו יותר 'מפונק' במידה זו שההתמודדויות שלנו הן לרוב לא על ההשרדות הקיומית היומיומית, ולא להתחיל חיים בארץ חדשה - ולכן אולי אנו מסוגלות לעסוק בתהליכים הפנימיים יותר.
אבל זה בוודאי רק חלק מהעניין.
[u]אני עדיין מכסחת את עצמי על כל הדברים "הפחות טובים".[/u]
אל תדאגי, גם לי זה עדיין קורה. אבל איכשהו המודעת לכך שאני עושה את זה ושזה לא פייר ולא מועיל לעצמי, מצליחה קצת לרכך. חוץ מזה אני מנסה לשנות קצת את הקריטריונים. פעם רציתי שהכל יהיה מושלם, מרגשים, ויוכיח לעצמי ולכל הסובבים אותי איזה אדם מדהים מוכשר ויוצא דופן אני. מאז שאני מתרכזת יותר במה שאני מרגישה לגבי עצמי גופי וחיי ולא במה שאחרים חושבים עלי-פתאום כל הקריטריונים לשיפוט נעשו גמישים יותר...ואני מרשה לעצמי להיות מרוצה סתם כך מלהיות 'בסדר' בלי להיות 'מצוינת'...

[u]אפשר פירוט??? אבל אני מאד מזדהה, ולא כל כך מצליחה לחבר בין טעימים, בריאים ומוצאים חן בעיני הילדים והבעל..[/u]
טוב, סוגיית הבעל ודברים טעימים היא באמת קשה-וכבר דובר על כך כאן באתר. בעלים נוטים להעדיף ג'אנק פוד, אבל אפשר בהדרגה להרגיל אותם. עכשיו בחורף לדעתי אין כמו סיר מרק מהביל שמתבשל לאיטו על האש כדי לפתוח ולגרות את התיאבון של כולם...זה גם בריא וגם מזין מאוד.
המרק הוא מזון בריא מאוד כי יש בו מיצוי טוב ומרוכז של כל מה ששמים בתוכו, ולרזים כמוך וכמוני שלא מסוגלים לטרוף בכמויות זה פתרון אידאלי. אני משתדלת להעשיר כל מרק בקטניות או דגנים - למשל - מרק חומוס, מרק גריסים, מרק עדשים, מרק עם חיטה או קוואקר. בדרך כלל אני מוסיפה עוף או בשר - והשילוב של זה עם קטניות ודגנים והירקות הופך זאת לארוחה שלמה. אני מתבלת בנדיבות, כך שהבעל שמחפש טעם עשיר מוצא זאת. אני משתמשת הרבה בג'ינג'ר, שום ובצל, פלפל שחור/לבן, כורכום, ויש לי גם אבקת תיבול אורגנית נהדרת שמורכבת מהרבה ירקות שורש. בכלל ההוספה של הרבה ירקות שורש משבחת את הטעם של המרק -אני קונה הרבה שורשים, ואם אף אחד לא רוצה לאכול אחר כך זורקים, מה לעשות. כפרת עוונות. ודרך אגב הילדות מתרגלות לדברים הללו, אבל לפעמים צריך קצת דחיפה. עכשיו הבת הגדולה אפילו מבקשת 'מרק דרדסים' =גריסים. עוד משהו שנעים לאכול בערבי החורף ומאוד מזין וקל להכנה - קינואה בתוספת בצד של בטטות מתוקות. אני מבשלת קינואה כמו אורז, זה קל מאוד להכנה וקל לעיכול. מתבלנת קצת עם שום וגזר מרוסק, או לא מתבלת בכלל. את הבטטות אני חותכת לריבועים קטנים ומגלגלת בשמן זית ושומשום, מוסיפה טיפונת רוטב סויה ושמה מעל דבש לפי הטעם - אח"כ אוכלים זאת יחד עם הקינואה ואפילו בעלי שונא מזון הבריאות אוהב את זה. ודרך אגב - זה בערך 5 דקות הכנה לשניהם.
זהו, נסחפתי. בקטעים של בישול אני אמא פולניה וכל שאלה כזו היא טריגר שמשפריץ החוצה את הגנים הפולנים שלי.
רחלי, בהצלחה!

תמרוש, לגבי הוספת טוב על הטוב- אני מסכימה איתך באופן כללי. מה שהתכוונתי הוא שבהוספת הטוב את לא פועלת ישירות על הפחות טוב -כלומר את לא באה במגע ישיר של תיקון ושיפור של החלקים הפחות טובים, אך בוודאי שבעקיפין כל האישיות שלך מושפעת מכך שאת מוסיפה טוב, ובהכרח זה משנה את מאזן הכוחות הפנימי ולכן בסופו של דבר כמו שאת אומרת -
[u]ודאי שהיא מצמצמת! התמקדות ב"טוב" - מאוד עוזרת להגדיל אותו על חשבון ה"פחות טוב". זה עובד.[/u]

_אני צריכה לבקש סליחה מהגוף שלי.
אבל אין לי אומץ לעשות את זה בפומבי, בייחוד לא פה.
אבל כן, בהחלט מגיעה לגוף שלי התנצלות על כמה פעמים של התנהגות לא ראויה.
השאלה מה אני עושה עם זה עכשיו? אלה פרצי התנהגות שמופיעים לעתים נדירות (פעם בשנה בערך) ואני לא רוצה לוותר עליהם._
נראה לי שאת בעצם מבקשת. אמנם משאירה זאת בערפול רב, אבל מנסה לבקש סליחה.
למה את עוצרת את עצמך?
טוב, אני לא צריכה לספר לך שבעבורי בקשת הסליחה 'בפומבי' מאוד עזרה. ודרך אגב אני צריכה להמשיך ולבקש כל הזמן. יש ימים שאני נפלאה עם עצמי ועם הגוף שלי ויש ימים של נפילות קשות. בשבוע שעבר למשל ממש לא הייתי טובה עם עצמי, הייתי בהמון לחץ, והשבוע התחלתי ברגל ימין עם בקשת סליחה גדולה ורצון לתיקון. וכשאני לא שופטת את עצמי בחומרה על ה'נפילה' איכשהוא גם הרבה יותר קל לי לתקן...


[u]אלה פרצי התנהגות שמופיעים לעתים נדירות (פעם בשנה בערך) ואני לא רוצה לוותר עליהם.[/u]
אז אל תוותרי! כנראה את צריכה את זה באיזה מקום! מי אמר שאת צריכה לוותר על משהו שאת מרגישה בו צורך?
[u]אמנם היחס שלי אליו לא אידיאלי (קצת פחות מדי פעילות גופנית בזמן האחרון, למשל) אבל הוא די טוב, יחסית לנורמה התרבותית המזעזעת שלנו, והוא הולך ומשתפר.[/u]
מאיך שהספקתי להכיר אותך - ברור לי שאת כמה רמות מעל כל האנשים. אז הכל יחסי :-)

[u]מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן??[/u]
אולי קשור לכך שזה דור של הגירה? או האמהות שלנו או האמהות שלהן היגרו לכאן מארץ אחרת.

[u]ובינתיים אני מסתכלת על החלקים הפחות טובים שבי כ'מיותר'-משהו שאמנם קיים בי אך הוא שולי ולאט לאט אוכל להתמודד איתו. וכשאני מנסה להתמודד עם אותם חלקים מיותרים שאינני אוהבת בי, אני מתחילה ממש בקטן, בלי יומרנות ובלי הפרזה ברצון לשנות[/u]
זה ממש מקום מדהים מירי. אני עדיין מכסחת את עצמי על כל הדברים "הפחות טובים".

[u]שחלק חשוב אצלי בלהפוך את הבית לבית חם הוא בית שכל הזמן מתבשלים בו דברים טעימים ובריאים[/u]
אפשר פירוט??? אבל אני מאד מזדהה, ולא כל כך מצליחה לחבר בין טעימים, בריאים ומוצאים חן בעיני הילדים והבעל..
<אפשר להזיז אח"כ לדף אחר>

[u]הוספת טוב על הטוב לא מוחקת את הפחות טוב שקיים[/u]
ודאי שהיא מצמצמת! התמקדות ב"טוב" - מאוד עוזרת להגדיל אותו על חשבון ה"פחות טוב". זה עובד.

[b]אני[/b] צריכה לבקש סליחה מהגוף שלי.
אבל אין לי אומץ לעשות את זה בפומבי, בייחוד לא פה.
אבל כן, בהחלט מגיעה לגוף שלי התנצלות על כמה פעמים של התנהגות לא ראויה.
השאלה מה אני עושה עם זה עכשיו? אלה פרצי התנהגות שמופיעים לעתים נדירות (פעם בשנה בערך) ואני לא רוצה לוותר עליהם.

בכל שאר הזמן אני משתדלת להתייחס לגוף שלי בכבוד. אמנם היחס שלי אליו לא אידיאלי (קצת פחות מדי פעילות גופנית בזמן האחרון, למשל) אבל הוא די טוב, יחסית לנורמה התרבותית המזעזעת שלנו, והוא הולך ומשתפר.
אבל זה לא תירוץ לאירועים החריגים. הם עומדים בפני עצמם.

סליחה.

[u]גם אמא שלי גדלה עם אם (כלומר סבתא שלי) שמאוד דומה לה בריחוק הרגשי והפיזי מילדיה. מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן?? כיצד הן לא חשו כמונו, ברצון להעניק לילדים בדיוק את מה שהן לא קיבלו?[/u]
אין לי תשובה אחת ממצה וטובה, אבל יש לי כמה מחשבות מעורפלות בעניין.
אולי זה חוסר המודעות
אולי הדחקה מאוד חזקה ומנגנוני הגנה אחרים שפעלו חזק מאוד כדי לא להרגיש כאב- ולאחר מכן לא אפשרו גם לתת רגש לאדם אחר
ואולי כן היתה מודעות, וכן היה רגש - אך לא היו מספיק כוחות נפש כדי להוציא את הידיעה מן הכוח אל הפועל
אולי לא היו מספיק אנשים תומכים ואוהבים בצד הדרך - כמו בעל אוהב למשל
אולי היה חוסר התאמה בין המזג של הילדה למזג של האמא - זה קורה הרבה וזה דבר קשה מאוד
ואולי....כן היה תיקון מסוים, רק שהוא לא מספיק, ובכל דור מנסים קצת יותר ....

כרמל,
אני מתחברת מאוד לכל מה שכתבת, למרות שאצלי בבית הורי הסגנון היה שונה. התחברתי מאוד למה שכתבת על הבית
[u]פשוט אין חשיבות לבית, הוא לא מהווה קן חמים ומגן ליושביו[/u]
מה שכתבת הוא מאוד משמעותי, והוא תובנה שלך כבוגרת על דברים שבוודאי עיצבו אותך כילדה. ומכאן אפשר לעשות שינוי. כאן גם אני התחלתי/מתחילה- בלהפוך את הבית למבצר שלי, במובן של מקום מוגן, אינטימי, פרטי, מעין 'מקדש מעט', וזה כל כך שונה מאיך שהאמהות שלנו בנו את הבתים שלהן.
אני מאמינה שהרבה מהתיקון שלנו כילדות שגדלו בבתים 'קרים וחשופים' הוא קודם כל בבניית הבית החם והמוגן. ואפשר לעשות זאת גם פיסית וגם מנטלית. צריך להתחיל ממה שקל. ולכל אחד יש דברים אחרים שקלים לו. אני למשל יודעת שחלק חשוב אצלי בלהפוך את הבית לבית חם הוא בית שכל הזמן מתבשלים בו דברים טעימים ובריאים - ואני משתדלת כמיטב יכולתי לעשות זאת. אני גם משתדלת לטפח ולהשרות חמימות בעיצוב. אבל אלו דברים כל כל סובייקטיביים, לכל אחד הדרך שלו.
וכמובן העבודה המנטלית על חמימות הבית היא קשה יותר, אבל גם כאן- נתחיל מהיכן שקל ומתאפשר. יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל לצערי הרב מחכה לי המון עבודה-אז אני חוזרת למציאות הלא-ווירטואלית. להתראות בינתיים!

היי כרמל. קודם כל אני מזמינה אותך להיות שותפה בכל מה שתרצי, וחס וחלילה אל תרגישי -
[u]אין לי כוונה שזה יהפול להיות הבלוג שלי..[/u]
מבחינתי זה כל היופי שבדבר - אני לא כותבת כאן יומן אישי או משהו כזה, אלא מצפה לאינטראקציה עם אנשים כמוך, שיש להם מה לומר ומה לספר. וכמובן אין לי תחושת 'בעלות' על הדף הזה....אז - welcome , בכל דרך שתרצי!

נראה לי שגם אני אלך לקרוא את הדף אני מתעללת רגשית בילדי. לא נחשפתי אליו בעבר אך אני משערת שיש לי מה ללמוד מקריאתו. ובוודאי אני יכולה להעיד על עצמי שהמחשבה שאני עושה רע לילדי עברה לי בראש לא אחת. זו מחשבה קשה שמסתובבת כמו סכין בלב.

[u]עכשיו מעסיקות אותי המחשבות שמשהו אצלי לא בסדר, אולי באמת אני לא מסוגלת להעניק את מה שלא העניקו לי ואני חוזרת על כל השגיאות של הורי. זה מפחיד.. אבל אני מקווה שהמודעות (שהגיע עכשיו) תעזור לי להשתנות. הרי יש לי ילדים כל כך מקסימים ואני רוצה שיהיה לכולנו רק טוב. אשמח לשמוע ממך עצות...[/u]

נראה לי שאחד השלבים הקשים כשעוברים תהליכים של שינוי הוא השלב הראשוני של העצמת המודעות. אם פעם הדימוי העצמי היה אידאלי יותר, אז פתאום מגיעים רסיסים של מודעות כואבת, ואת מרגישה כל כך חשופה...כל נקודות התורפה פתאום זועקות, ונראה שיש כל כך הרבה לשנות.
אין לי עצות קסם, אני בסך הכל יכולה לספר לך מה אני עושה עם עצמי.
הדבר הראשון - מחדדת את המודעות שלי לנקודות החזקות שלי כאמא - במה אני טובה כאמא, איזה צדדים מוצלחים, יצירתיים, מפרגנים, אוהבים יש לאימהות שלי. אני מגבירה את המודעות לטוב שבי ומשתדלת לפתח ולשכלל אותו. זה נכון שהוספת טוב על הטוב לא מוחקת את הפחות טוב שקיים, אבל אני מאמינה שגם זה יגיע.
ובינתיים אני מסתכלת על החלקים הפחות טובים שבי כ'מיותר'-משהו שאמנם קיים בי אך הוא שולי ולאט לאט אוכל להתמודד איתו. וכשאני מנסה להתמודד עם אותם חלקים מיותרים שאינני אוהבת בי, אני מתחילה ממש בקטן, בלי יומרנות ובלי הפרזה ברצון לשנות. למשל, אם אני נוטה לצעוק ולהתפרץ אני לא אנסה לעבוד על הנטייה החזקה והאינטנסיבית הזו, אלא קודם כל אתרכז בדברים קטנים יותר שמפריעים לי, ואנסה לשפר אותם. הסיכוי להצליח בדברים הקטנים גדול יותר, והצלחה היא גורם מדרבן להצלחות נוספות.
דבר נוסף שאני עושה - משתדלת לנטרל קצת רגש מהביקורת העצמית שלי. כלומר-ברור לי שאני אדם מאוד ביקורתי, גם כלפי עצמי. אני לא יכולה להשתחרר בקלות מהנטייה החזקה הזו. אבל אני מנסה תוך כדי ההזדמנויות שבהן אני מבקרת את עצמי על משהו להוריד את הרגש השלילי ולהתמקד בעובדות - מה עשיתי טוב ומה לא עשיתי טוב, האם נגרם נזק ועד כמה, ומה אני יכולה לעשות בעתיד כדי לשפר או למנוע. אני מוצאת שלפעמים זה מאפשר לי להיות ממוקדת, לא להתייסר ברגשות קשים שלא מובילים לשום מקום, ולהתמודד באופן יעיל יותר.

ודרך אגב - תודה על המחמאות. אני לא מרגישה שאני ראויה להן כיום, אבל מאמינה שבעתיד בעזרת ה' אהיה ראויה. אני תוך כדי בנייה...

עוד הרהורים.. אין לי כוונה שזה יהפול להיות הבלוג שלי.. אבל אכן יש תרפיה בכתיבה וקל לסדר כך את המחשבות ויש בונוס כאשר מקבלים גם תגובות..
גם אמא שלי גדלה עם אם (כלומר סבתא שלי) שמאוד דומה לה בריחוק הרגשי והפיזי מילדיה. מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן?? כיצד הן לא חשו כמונו, ברצון להעניק לילדים בדיוק את מה שהן לא קיבלו?
בבית שלנו היו גם הרבה מכות, קשה לי מאוד כי הדחקתי את זה המון זמן. אמא שלי היתה מרביצה הרבה בעזרת נעליים, אפילו במכות לא היה מגע פיזי ממש.. והיו גם צביתות מכאיבות שהופכות את העור כחול. הבית היה די מוזנח מבחינת סדר וניקיון והיום אני רואה קשר בין הדברים. פשוט אין חשיבות לבית, הוא לא מהווה קן חמים ומגן ליושביו. התביישתי כאשר חברות באו אלי, התביישתי להזמין בעיקר את בני המין השני.
אמא שלי דווקא כן מגלה חום כלפי ילדיי=נכדיה (יחסית.) גם אצלי אחרי הלידות כל הנושא של היחסים עם אמא צף ועלה והסעיר אותי. הדחקתי. זה מה שעשיתי עד היום, כל החיים הצגה. לחייך, לא לספר לאף אף אחד, לכאורה הכל מצויין. אבל בחדר, על המיטה בכיתי המון. ושוב מירי, הזדהתי עם הקטע ש"הלוואי והייתי יתומה", שתהיה לי לגיטמציה שירחמו עלי, יתומה לא צריכה להתבייש. כשהייתי קטנה פינטזתי על בריחה מהבית, שנאתי את הורי על ההתעללות הרגשית. אבל כלפי חוץ היינו משפחה מאושרת, אבא, אמא, שלושה ילדים וכלב.

טוב אני כבר לא כל כך אורחת פה... הדברים שנכתבים כאן ובדפים אחרים מעסיקים אותי יותר ויותר. קראתי את הדף של "אני מתעללת ריגשית בילדיי" (או משהו דומה). ומה ש"תפס" אותי היה שהיא מכנה עצמה "מתעללת". אני מוצאת את עצמי במצבים דומים, כועסת.. בעצם צורחת על ילדיי (כל השכנים שומעים, אני בטוחה) אבל עד היום אמרתי לעצמי, זה הם, הם מופרעים, לא ממושמעים, קשים, בקיצור "קרציות ומעצבנים" כמו שכתבה אותה אמא. ואני אמא טובה ו [b]הם[/b] מביאים אותי למצב בו אני יוצאת מדעתי. עכשיו מעסיקות אותי המחשבות שמשהו אצלי לא בסדר, אולי באמת אני לא מסוגלת להעניק את מה שלא העניקו לי ואני חוזרת על כל השגיאות של הורי. זה מפחיד.. אבל אני מקווה שהמודעות (שהגיע עכשיו) תעזור לי להשתנות. הרי יש לי ילדים כל כך מקסימים ואני רוצה שיהיה לכולנו רק טוב. אשמח לשמוע ממך עצות...
ד"א נראה שאת שופטת את עצמך בחומרה יתרה, אני בטוחה שלכל אמא יש ימים כמו שתארת ורגשות האשם שלך באות מהמקום של הפחד להיות כמו אמך, את שונה ממנה מאוד זה ודאי בעיני, התייחסי [b]לעצמך[/b] ביותר רכות, החיים (במיוחד עם ילדים) מזמנים לנו כל יום התמודדויות חדשות שאי אפשר תמיד לצפות, לתכנן ולהתכונן אליהם, נדמה לי (ואולי זה פסיכולוגיה בגרוש..) שבגלל האופי שלך ללמוד כל דבר ביסודיות, לדעת כל נושא לעומקו, את ניצבת קצת ב"עמדת חולשה" (לא מצאתי מילים ממש הולמות אני מקווה שהכוונה הכללית ברורה) מול ההתמודדות עם הילדים, שהם לא מדע מדוייק, לא תמיד צפויים, א"א לתכנת אותם וליישר אותם על פי רצונינו. את אמא נפלאה! זה ברור ממה שאת כותבת, מהחשיבות של האמהות בחייך למרות המקצוע התובעני, אני מצדיעה לך!

כרמל, אני ממשיכה לכתוב על דברים ששאלת אותי.
[u]כתבת שאת מדברת על כך, איך את פותחת שיחה בנושא? מוזר לי שלא מצאת אוזן קשבת. אנשים אולי נבוכים? מופתעים?.[/u]
אני לא חושבת שאנשים נבוכים או מופתעים. מעולם לא אגיע לשיחה בנושא הזה אם נראה לי שזה יביך. וזה באמת אף פעם לא קרה. מה שקרה הוא חוסר יכולת להתעמק בנושא ולהבינו על כל רבדיו. ויש לי תחושה שמי שלא קרוב בליבו לנושא לא יכול ממש להכנס כל כולו לדיבור עליו.


[u]את לא חוששת כלל מחשיפה?[/u]
באופן כללי אני תמיד מדברת גלויות עם אנשים שאני אוהבת או מעריכה את יושרם והגינותם, את יכולתם השכלית ואת פתיחותם הרגשית. לצערי אין הרבה כאלה, ולכן אני באמת לא מדברת על כך עם הרבה אנשים. אבל בהחלט יש מצבים שאני מרגישה שהדיבור על כך עוזר לי, ולא רואה שום צורה שהוא יכול להסב לי נזק. ועם כל אדם בצורה ובאופן שבה זה מתאים לעשות את זה איתו. למשל, עם אחי וגיסתי המקסימים, שמאוד מבינים את המצב, אני מדברת על כך באופן הכי גלוי שאפשר, בלי לייפות דברים ובלי לפחד שישפטו אותי, אפילו אם אני אומרת דברים נוראיים. כנ"ל לגבי בעלי שכמובן יכול לקבל כל דבר שאומר אך מבחינת יכולתו להבין ולהזדהות הוא לא תמיד נמצא שם.
מה שמעניין הוא שגם אחי מרגיש פגוע. הוא אדם רגיש מאוד וכשאנו מדברים על ילדותנו, אני מבינה שלמרות שהוא היה הילד המועדף והנוח, הוא סבל הרבה יותר ממני, שהייתי יותר קשה וחצופה ממנו ואולי לכן היום אני חזקה יותר.
ודרך אגב- כאן באתר אני מרגישה גם חופשי מאוד לתאר את תחושותיי. אבל זה הגיע אחרי תקופה ארוכה מאוד של קריאה פסיבית לחלוטין, וניסיון מרוכז לקלוט את האווירה כאן. לתחושתי יש כאן אווירה פתוחה ומאוד מעמיקה ורצינית, את העומק הזה אני מחפשת כמו אוויר לנשימה ויש אותו כאן בשפע.ברור לי שיכולים לקרוא את זה כאן אנשים שאיכשהו מכירים אותי ואולי מזהים אותי, אבל זה לא מפריע לי.בכלל עכשיו מפריע לי פחות ופחות מה אחרים חושבים. זה לא מעניין אותי. העיקר שאני מרגישה טוב עם עצמי ושאני עושה טוב למי שסביבי.

[u]מודה לך על השיתוף, מקווה שנצא מחוזקות.[/u] גם אני מודה לך כרמל :-)

[po]תמרוש רוש[/po],
[u]האם ייתכן שכשאת כן נותנת או מנסה לתת לה משהו - היא מתחמקת מלקבל?)[/u]
את מכירה את האנשים האלו שהם בור בלי תחתית? זו היא. מרגישה כל כך מרוקנת שכל מה שנותנים לה מיד הולך לאיבוד במעמקי הבור. כואב וחבל אבל עייפתי מלהתייסר בכאביה.

[u]אז תוכלי לחזור לאמא שלך ולתת לה סוף סוף את החיבוק שהיא היתה צריכה לקבל לפני שנים מאמא שלה.[/u]
היא באמת בת לניצולי שואה שעברו חוויות קשות. אני אהבתי מאוד את סבי וסבתי (הם עדיין חיים) אלי הם היו חמים ובעצם היוו תחליף מצוין לאבא ואמא. שנים ניסיתי לברר מה עבר עליה בילדות ולא הצלחתי. חוץ מזה שהיו לה תמיד רגשי נחיתות נוראיים, ללא סיבה אובייקטיבית לכך.
תמיד אהבתי להסתכל בתמונות מילדותה. היא הייתה נראית ילדה כל כך יפה, מסודרת, חייכנית ואסתטית באופן מדהים. ואחד הדברים שהיא כן הייתה מוכנה לומר לי על ילדותה זה כמה היא הרגישה מכוערת ועלובה. כל כך צר לי עליה, וכל כך עצוב לראות איך ילדה קטנה יכולה להכנס לסחרור של תחושות נוראיות כשהמציאות מראה בדיוק ההפך.

[u]אני רוצה להאמין שהנפש יודעת להתגבר, להתרפא, לקבל את החסר ממקור אחר (למשל מבעל כמו במקרה שלך).[/u]
מסכימה ולא מסכימה....
מצד אחד - אצל רובנו, כלומר אלו שבסך הכל די בריאים בנפשם, ולא סובלים מנטיות באמת קשות של מחלות נפש, אני מאמינה שכאבי עבר מעין אלו מסוגלים להגליד לאט לאט עם השנים.
ועדיין - דפוסים כל כך חזקים שהוטבעו עמוק אי שם בינקות ובילדות המוקדמת - קשה מאוד לשנות.
אני יכולה לתת לך דוגמא מעצמי - בתור אחת שמעודה לא קיבלה חום בצורה פיסית, אני כבר שנים רבות עובדת על הנושא, מזוויות שונות וכיוונים שונים. רוצה להשתנות, להיפתח אל עולם המגע ואל אנשים באמצעות עולם המגע. וזה קשה לי.
למשל - בתי הגדולה בתקופה מאוד לא טובה עכשיו: קריזיונרית, מסרבת לאכול, תוקפנית מאוד, התפרצויות זעם וכו'. אנו מתמודדים בדרכנו שלנו. היום היא הייתה באמת בלתי נסבלת והרגשתי שאני בהתמוטטות עצבים. רק בלילה לפני השינה שמתי לב שכל כך כעסתי עליה שבעצם לא נגעתי בה בכלל כל שעות אחר הצהריים. הבנתי שאני חייבת לעשות משהו והשקעתי בעיסוי גוף לפני השינה. למותר לציין שהמגע הזה עשה טוב לי ולה.
אבל - זה משהו חיצוני לי. זה משהו שאני צריכה לחשוב ולהיות מודעת אליו. יש אמהות שתוך כדי שהילד כועס יתנו חיבוק ונשיקה, ולי לקח כמה שעות לקלות עד כמה הייתי מרוחקת היום. ואילולא הייתי עוברת את כל התהליך הארוך הזה של המודעות לעניין - כנראה גם לא הייתי מוצאת את עצמי עושה לה עיסוי לפני השינה.

בקיצור - יש תקווה אך הדרך ארוכה ואין לי ספק שצלו של העבר מרחף כל העת...

כרמל,
[u]אבל אני מתנחמת במחשבות שיש הורים נרקומנים, מתעללים מינית וכו'. אני רואה עצמי כ'פגועה קל', ברת שיקום ואני מודה לאל שגדלתי במקום בו ראיתי סביבי מודלים אחרים של משפחות.[/u]
אני מסכימה איתך במאה אחוז. במובן מסוים ברור שיש לנו צרות של עשירים. כך חשבתי תמיד והרגשתי תמיד. באיזשהו מובן זה גם הוציא את הלגיטימיות שלי מלהרגיש פגועה. שיניתי את דעתי בעניין כאשר הייתה לי שיחה אישית ואמיתית עם אשה בוגרת שעברה בילדותה התעללות מינית זוועתית על ידי אביה הביולוגי. האשה הזו עברה שבעה מדורי גיהנום כשהייתה בת 4, האדם שפגע בה היה אביה והיא עד היום במצב נפשי שברירי. היא באה לבקר אותי לאחר לידה, זמן שבו חסרונה של אמי בלט מאוד, אך היה לי קשה לשתף אותה בכך. התביישתי לספר לה על ה'צרות' שלי בגלל הידיעה של כל מה שעברה בחיים. לאחר שהלכה כתבתי לה מכתב, וסיפרתי לה את זה. היא כתבה לי בכנות ומכל הלב שהיא לא מאמינה שיש כזה דבר 'פרופורציות' או חוסר פרופורציות בפגיעה של ילד. ילד שחש שעבר משהו קשה זה אכן כך. היא נתנה לי את כל הלגיטימציה והזכות לחוש שנפגעתי מאוד, לא משנה אם עשו את זה בכוונה או לא! נכון שלא התעללו בי מינית או פיסית, אבל גם הפגיעה הנפשית שנעשתה בתום לב נחרטה בנפש.
היו ימים בהם היו לי מחשבות מטורפות -הייתי מצטערת על כך שלא גדלתי יתומה ואז אולי מישהו היה מבין אותי ואת הקושי העצום שלי בחום ורגשות. היום ברוך ה' אני במקום אחר. אין בי האשמה אישית כלפיה. אני סולחת לא מבקרת ולא שופטת. אבל את המודעות הרבה שיש בי ביחס אליה ואלי אי אפשר למחוק: במובנים רבים היא לא היתה 'אם טובה דיה' בעבורי. היא גידלה אותי בדרך מאוד לא טובה, וגרמה נזקים. על העבר אני מסוגלת להתגבר, אבל קשה לי שהיא לא מסוגלת לתקן היום. היום שתינו בוגרות, אבל היא עדיין אינה מסוגלת לתת לי דבר. וזה עדיין קשה וכואב.

כרמל, קראתי את מה שכתבת, ויש לי המון מה להגיד לך.
באופן עקרוני אני יכולה לומר לך שהדברים שמעסיקים אותך מאוד דומים למה שמעסיק אותי, והעסיק אותי בעבר. אני מאוד מתחברת.

לאחר שקראתי פה בבלוג מעסיקה אותי יותר השאלה עד כמה זה משפיע עלי כאדם, כאמא ואין לי תשובה. אני מחבקת ומנשקת את ילדי ללא מעצורים ומרעיפה עליהם אהבה. דווקא עם בן זוגי אני עצורה יותר ואולי עם מבוגרים בכלל(?). מעניין אותי גם האם חברות הילדות שלי שמו לב ליחסים המוזרים אצלינו בבית. אין לי אומץ לברר. כתבת שאת מדברת על כך, איך את פותחת שיחה בנושא? מוזר לי שלא מצאת אוזן קשבת. אנשים אולי נבוכים? מופתעים?. את לא חוששת כלל מחשיפה? ועוד דבר שמעניין אותי, עם האחים שלך את גם מדברת על כך?. מודה לך על השיתוף, מקווה שנצא מחוזקות.

אני גם שואלת את עצמי לפעמים עד כמה זה משפיע על האדם שאני היום, אני רוצה להאמין שהנפש יודעת להתגבר, להתרפא, לקבל את החסר ממקור אחר (למשל מבעל כמו במקרה שלך). נכון שהמשפט "אין כמו אמא" מאוד מתאים כאן, אבל נראה לי שאם נמשיך לכעוס ולהאשים את הורינו, אנחנו נהיה הנפגעים העקריים. אני בחרתי לסלוח (למרות שאף אחד לא ביקש סליחה...), לא להתעסק בכך ולא לחשוב על זה.. ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. זו אומנם "נחמת שוטים" אבל אני מתנחמת במחשבות שיש הורים נרקומנים, מתעללים מינית וכו'. אני רואה עצמי כ'פגועה קל', ברת שיקום ואני מודה לאל שגדלתי במקום בו ראיתי סביבי מודלים אחרים של משפחות.

[u]הרי את פסיכולוגית אז את חייבת לעזור גם לאמא שלך![/u]
איזו מניפולציה שפלה.

והתשובה לזה היא: אחרי שתמצאי את החווייה של האהבה הלא אנוכית, אחרי שתספגי הרבה ממנה (כולל חיבוקים, כולל הכל) וכשתוכלי להתחיל להחזיר ממנה לאנשים - אז תוכלי לחזור לאמא שלך ולתת לה סוף סוף את החיבוק שהיא היתה צריכה לקבל לפני שנים מאמא [b]שלה[/b].
ואז גם תוכלי לתת אותו ממקום מלא, אוהב, ולא ממקום שעדיין נאבק בחסרים האדירים שלו.
(דרך אגב, האם ייתכן שכשאת כן נותנת או מנסה לתת לה משהו - היא מתחמקת מלקבל?)

כרגע - אין לך מה לתת לה. וזו עובדה פשוטה. יום אחד יהיה גם יהיה.

ובקשר ל"פסיכולוגית" - אז מה? גם זה לא מחייב אותך. מה, חסרים פסיכולוגים בעולם שלא יודעים לאהוב? ;-)

(ואת דווקא כן יודעת. ואת יודעת למה לשאוף - וזה המון [h=4]המון[/h] [h=3]המון[/h] (()))

חיבוק גדול ומוחץ לשתיכן ממני!
מקווה שאתן תלמדנה לחבק,ולהעניק בצורה טבעית המון מגע,
והעיקר שתהנו מהמגע עם יקירכם.

[po]כרמל האורחת[/po], הרי זה בדיוק הנושא העיקרי של הדף!
אני מאמינה שהאהבה והקבלה שלנו את גופנו ואת עצמנו מתחילה מהיחס הבלתי מותנה של הורינו אלינו עוד בינקותנו.
וכשזה לא קורה צריך הרבה מאמצים של האדם להחזיר לעצמו את אותה אהבה וקבלה בלתי מותנית שלא זכה להם.
אני אמנם משתדלת ככל יכולתי לא לעסוק עכשיו בהאשמה של אמי אלא בתיקון שלי, אבל יש דברים שעולים על גדותיהם.
אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת.
אני לא קיבלתי חיבוקים ונשיקות בתור ילדה וגם לא בתור בוגרת. וגם לא אחרי לידה.
לצערי הרב אני מבינה היטב כי הדבר שהכי קשה לי לתת הוא מה שלא קיבלתי לעולם. הראשון שקיבלתי ממנו מגע פיסי של אהבה וחום היה בעלי, ואולי גם בגלל זה התחתנתי בגיל מאוד צעיר, כדי לברוח, והיה לי מזל משמיים שברחתי למקום חם אוהב ומקבל...

[u]אני זוכרת בילדותי ונערותי כיצד קנאתי בחברות שמקבלות חיבוק, מילת עידוד, שם חיבה או איחולי הצלחה לפני מבחן. דברים קטנים וכאילו ברורים מאליהם בכל בית נורמאלי, ולי הם צרבו בנשמה כאשר שמעתי אותם רק אצל חברות. אף פעם לא דברתי על כך עם איש.[/u]
את לא מתארת לעצמך - זה בדיוק מה שעבר עלי. ולצערי עד היום אני מסוגלת להכאיב לעצמי עם המחשבות האלה. חושבת כמה נעים כשיש לך אמא אוהבת, רכה וחמה. אמא שמקבלת אותך כמו שאת, ללא שום תנאי.
אני כל כך רוצה להיות אחת כזו בשביל בנותיי, אבל מייסרת אותי השאלה כיצד אוכל להיות אחת כזאת אם מעולם לא חוויתי חוויה של קבלה מאמי?
עד היום אני מנסה לפעמים לסחוט ממנה איזה שמץ של קבלה, חום תמיכה, סעד.
אין זכר!
האבסורד הוא שהיא מצפה לזה ממני. וכשאני מנסה להתנער קצת מהרשת שהיא ממשיכה וטווה סביבי כל הזמן, היא אומרת לי - הרי את פסיכולוגית אז את חייבת לעזור גם לאמא שלך!

אני כבר אמא שמתחילה לאט לאט לחוש בעוצמות שלה, אבל עדיין בתוכי ממררת בבכי ילדה קטנה שכל כך רוצה שתהייה לה אמא שאוהבת אותה ומחבקת אותה.
[po]כרמל האורחת[/po], אני דווקא ניסיתי לדבר על כך עם כל מיני אנשים אך לא מצאתי אוזן קשבת. נראה לי שיש דברים שאם לא חווים אותם על בשרך אתה לא תמיד יכול להבין את מצוקת האחר.
שולחת לך את כל החיבוקים שבעולם במקום אלו שלא קיבלת כשהיית צריכה!

מירי של שקד, קראתי ונדהמתי ודווקא מה שתפס אותי הוא לא הנושא העקרי של הדף (סליחה מהגוף וכו'), אלא מה שאת כותבת על אמא שלך, אלולא אחותי היתה קטנה מכדי לכתוב כאן הייתי חושבת שמדובר באמא שלי. אין לי בזכרון שום חיבוק, נשיקה, מגע כלשהו מאמא. לא בתור ילדה, לא בחתונה שלי ולא בלידות. בעצם לאחר לידת בכורי כאשר הגיעו כולם לבית החולים, אמא של בעלי נישקה וחיבקה אותי והיו עוד נוכחים אז היא היתה חייבת לעשות את המצופה ממנה ולתת לי סוג של חיבוק. קר, מרוחק אבל היא נגעה בי! אני זוכרת בילדותי ונערותי כיצד קנאתי בחברות שמקבלות חיבוק, מילת עידוד, שם חיבה או איחולי הצלחה לפני מבחן. דברים קטנים וכאילו ברורים מאליהם בכל בית נורמאלי, ולי הם צרבו בנשמה כאשר שמעתי אותם רק אצל חברות. אף פעם לא דברתי על כך עם איש.

[u]מגיע לי שיהיה לי טוב[/u]
ואכן זה כך!!!

זה אחד מדפי הבלוג החשובים והמשמעותיים ביותר שקראתי אי פעם.

[u]ואני מאחלת ומתפללת שאני וכל מי שנמצא במצבי נשכיל לעבוד קשה כדי להוציא את המודעות מן הכוח אל הפועל[/u] אמן!!

@}

[po]תמרוש רוש[/po], יש לי המון מה לכתוב לך. אני אנסה בדף הבית שלך או למייל אם ציינת אחד כזה כאן באתר. בינתיים שיהיה שבוע טוב!

[po]בשמת א[/po], תודה. נחמד שאפשר להזדהות ולהבין גם מרחוק. ואני כולי תקווה שאת צודקת- שבאמת
[u]אבל כבר לא ייעשה. ואת יודעת למה? כי את שם. כי את מודעת, מבינה, שומעת, ועומדת בין אמא שלך לבין הפגיעה בילדות[/u]
אני אדם ספקן מטבעי. ולצערי נוכחתי גם אצל עצמי וגם אצל אחרים שהמודעות עצמה לא מספיקה. המודעות היא כלי מאוד בסיסי שמכין את הקרקע לצאת לדרך ארוכה ומפותלת של עבודה קשה.
ואני מאחלת ומתפללת שאני וכל מי שנמצא במצבי נשכיל לעבוד קשה כדי להוציא את המודעות מן הכוח אל הפועל, כדי שלא יגרם יותר נזק, כמו שאמרת-
[u]אבל אני מקווה שלך ולבנות שלך הן כבר לא יגרמו יותר נזק[/u]

ודרך אגב- קלעת בעוד דבר-

[u]אתן שני אנשים שונים ואת לא שלוחה שלה[/u]
מבחיתה, תמיד הייתי ואני עודני שלוחה שלה. הבנתי את זה באופן חזק לפני כמה שנים, וההבנה הזו קידמה אותי. דרך המחשבה שלה כל כך פאתטית וילדותית בכל מה שקשור לילדיה, ולא נותר לי אלא לרחם עליה ונסות להרחיק את עצמי מאותו עיוות, תוך הכרת חובי הבסיסי בקיום מצוות כיבוד הורים, שקיים גם במצב זה.

וואו מירי, אין לך מושג כמה אני מתענגת על הדף הזה. איזה עבודה אמיתית את עושה. @}

[po]נבט חיטה[/po] יקרה
שולחת לך חיבוקים - אין ספק שאת יכולה להבין אותי ואני אותך...
גם אצלי האמהות כנראה התחילה תהליך של לידה מחדש, או לפחות הולידה את המודעות לכך שמשהו השתבש ושצריך לתקן אותו. באחד הדפים כאן קראתי משהו מאוד יפה ש- [po]פיצה מחפשת כיוון[/po] כתבה - משהו כמו שהלידה היא הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שיש - ואני בעוונותיי מסכימה.

[u]כל כך נעלבתי ממה שהגוף עולל לי. איך זה קרה?[/u]
אני מגיעה בדיוק מאותו מקום. מצד אחד - לא לתת כבוד לגוף, ומצד שני - להעלב כשהוא בתורו נעלב ומתחיל ליבב. אבל כיום ברוך-ה' אני מרגישה שינוי.

הרמב"ם כתב בחיבורו- 'שמונה פרקים", שעוסק בהרבה אלמנטים חשובים בנפש האדם, על כך שאם לאדם יש נטיה חזקה לדרך מסוימת, והוא רוצה לתקן אותה, עליו ללכת באופן מופגן ונחרץ לצורך התיקון [b]לקצה השני של הסקאלה[/b]: "כשם שהגוף, כשיצא משיווי נראה על איזה צד נטה ויצא, [b]ונעמוד נגדו בהפכו[/b], עד שישוב אל השיווי, וכשישתווה, נסלק ידינו מן ההיפוך, ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שיוויו, כן נעשה במידות (=מידות הנפש) בשווה. והמשל בו: כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו וחיסר בה נפשו מכל טוב לרוב הכילות (=קמצנות), וזו פחיתות מפחיתויות הנפש........וכשנרצה לרפאות זה החולי, לא נצווהו להרגיל בנדיבות.....אבל צריך שנביאו לפזר, ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות, עד שתסור ממנו התכונה המחייבת לכילות, והיה קרוב להגיע אל תכונת הפיזור, אז נסלק פעולות הפיזור, ונצווהו להתמיד על פעולות הנדיבות, וישקוד עליהן - לא יותיר ולא יחסר..."
כשחשבתי אתמול על תהליך השינוי שאני עוברת נוכחתי שוב לדעת עד כמה הרמב"ם בנוסף להיותו רופא והוגה חשוב הבין גם בנפש האדם. הוא מדבר על עקרון חשוב שאני מנסה ליישם כל הזמן באופן אינטואיטיבי, למשל, כל העניין של הזנחת הגוף לצרכים אחרים - פעם הייתי מוותרת על צרכים גופניים עד שאספיק לסיים דברים. כנראה הגוף הרגיש שדרים של "אתה אחרון בתור וכולם לפניך" ועכשיו הפכתי לחלוטין את הכיוון. עכשיו אני מגזימה ומקצינה באופן בולט, כי ברור לי שעבורי זו הדרך לתקן. אין כזה דבר לדחות צורך בשתייה, אכילה, הליכה לשרותים, מקלחת חמה, ברגע שאני חשה צורך פיזי מעין זה אני פשוט עוזבת הכל מהיידיים, פשוטו כמשמעו (כשאין לי אילוצים חמורים) - והולכת למלא את צרכי הגוף. אין דחיות ואין הסברים לה אח"כ יותר טוב - אפילו לא דקה אח"כ. בשבוע שעבר התחלתי ללמד באיזשהו מקום אחר הצהריים. ידעתי שאגיע הבייתה רק בשמונה בערב, ובשלוש, לפני שהתחלתי ללמד הרגשתי תחילת רעב מגיע. באותו רגע נכנסתי למסעדה טובה לבדי, ישבתי והזמנתי ארוחה מלאה. כמובן שזה נתן לי כוח לאחר כך. פעם לא הייתי מעיזה לעשות זאת. אחד הדברים שעזרו לי לעשות זאת היום הוא לדמיין חזק את בנותיי בעוד מספר שנים - ולחשוב כיצד הייתי מגיבה ברגע נתון אם היו שואלות אותי מה לעשות - למשל, אם היו אומרות - היום אעבוד עד מאוחר, האם לאכול עכשיו ארוחה ענקית ומשביעה או לחכות עד הארוחה החמה שתהיה בכל מקרה בבית. כמובן שהייתי משיבה להן שהן צריכות להשביע את רעבונן מייד ולא לחכות. וכיוון שלהן מגיע הטוב ביותר גם לי מגיע הטוב ביותר, ובלי רגשות אשמה:

[u]מגיע לי שיהיה לי טוב. מגיע לגוף שלי להתעבר וללדת. להיות בריא. לפרוח. מגיע לי להיות מאושרת.[/u]
אני עדיין עובדת על זה. מאז ומתמיד כשנעשה לי 'יותר מדי טוב' אני מתחילה להתמלא בחרדה - ולחשוב שזה לא מגיע לי ושאני לא ראויה. מה פתאום שיהיה לי כל כך טוב, הרי אנשים אחרים כל כך סובלים ורע להם, למה דווקא לי מגיע שיהיה לי טוב. זה הלך המחשבה עמו גדלתי, כמו גם הציפייה התמידית לכך שהכל בחיים יכול להשתבש ברגע. אני חייבת להגיד שגם כאם התחלתי לאמץ דפוסי חשיבה אחרים.
חלק מהשינוי התחיל כמובן מנתינת הרגש לעצמי ונתינת האהבה לעצמי. אם אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי 'את יפה, את מקסימה, אני אוהבת אותך' (בעקבות מה שכתבה לי [po]לי אורה[/po] על עקרונות של [po]לואיז היי[/po]), באופן טבעי מתערער לי דפוס האמונה הקודם שלא מגיע לי להיות מאושרת. ואכן אני מתחילה להרגיש כמו שכתבת על עצמך - מגיע לי שיהיה לי טוב.

[u]"מה הם חושבים לעצמם, שאת עובדת סוציאלית?"[/u]
אידיוטים. האיש שאמר את זה חשב שהעליב, ולא הבין שנתן מחמאה.

[u]אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".[/u]

מירי, אני עברתי קורס של טיפול בתנועה באוניברסיטה, כך שאולי אוכל לענות לך עד שרחלי תגיע.
טוב, לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל זה היה קורס מדהים.
את לומדת להקשיב לגוף שלך, ולגופנפש שלך. לראות את הדיאלוג האינסופי בין הרגש לגוף, איך הם מתגברים זה את זה, איך אין בעצם חציצה ביניהם (לכן כל כך קשה לי לכתוב על זה, התחלתי כבר פעמיים ומחקתי, כי השפה ישר משתמשת בדיכוטומיות בין הגוף לנפש, אבל הקורס היה חוויה של אינטגרציה, מחיקת כל הדיכוטומיות).
אני למדתי להתבונן בבני אדם, ביציבה שלהם, בתנועה שלהם, בצורה שהם מנצלים את המרחב שסביבם (או שלא).
למדתי להכיר על עצמי את ההקשרים בין דפוס של תנוחה או תנועה פיזית, לבין הרגש שהיא מעודדת או משקפת.
ניתנה לי שם הזכות לבטא את עצמי בתנועה. להיות אגרסיבית, להכניס אלמנטים של קראטה, ורגע אחר כך להיות רכה מאוד מאוד.
ליהנות מכל העולמות:
גוף-נפש
ביטוי של רגש קיים - עידוד להצמחת רגש חדש
אגרסיביות - רכות
התנסות - דיבור וניתוח ההתנסות (ניהלנו יומן של הפגישות, ובו כתבתי בעט כחול את מה שהיה, ובעט סגול את המשמעות הרגשית וההתנסויות שחוויתי).

הכל.

<הולכת לאכול ארוחת בוקר>

[u]ממש הרגשתי שאת יכולה להזדהות עם הילדה שבי, עם החוויה של שיפוטיות קשה ודחייה, ואת אפילו יכולה לכעוס באמת על דברים שלא נעשו לך אלא לי. וזה המון. וזה נותן לי לגיטימציה לשוב ולהרגיש חמלה כלפי הילדה הקטנה-גדולה שהייתי ועודני.[/u]
תודה, תודה, באמת עניתי לך מתוך הזדהות גדולה עם הילדה שבך, שרואה את הדפוס חוזר מול הילדה שלך. ומתוך המון חמלה.
ומתוך כעס גדול על הנזק שנעשה לך כילדה, ושעלול להיעשות לילדות שלך.

עלול, אבל כבר לא ייעשה. ואת יודעת למה? כי את שם. כי את מודעת, מבינה, שומעת, ועומדת בין אמא שלך לבין הפגיעה בילדות. ההערות שלה הן רק הערות של סבתא, ואמא כבר מחזקת מסר אחר. לך לא היתה אמא שהגנה עלייך, ולהן יש. זה כל ההבדל.

וזה מזכיר לי:
נכון, כעס. אבל באותה מידה: שיחרור גדול. זה כל כך מבליט את העובדה שכל התפיסות והאמירות האלה, של אמך, לא קשורות אלייך ולא אל בנותייך. זה הכל אצלה (ואצל האבא, אני מבינה). זה לא שייך למראה שלך בכלל. זה שייך לבעיה חולנית שיש אצלה.
ועל הבעיות שלה אין ברירה אלא לסלוח לה. ולסלוח ולא להיפגע אפשר כשרואים את זה "מבחוץ", כשמבינים שהיא - היא, ואת - את, אתן שני אנשים שונים ואת לא שלוחה שלה שצריכה להתאים לתפיסות חולניות שלה על גוף האשה.
היא נולדה בזמן הלא נכון, ואלה התפיסות שלה, והן גורמות לה בוודאי נזק עצום, אבל אני מקווה שלך ולבנות שלך הן כבר לא יגרמו יותר נזק.

[u]הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה[/u]
כן, את קולעת לגמרי.
הרגשתי שזה מתחבא אצלך בפנים ושלי יש האומץ להגיד את זה כמו שזה, בגלוי, לשחרר את זה לאוויר העולם, להגיד את זה בשבילך וזה יכול לשחרר אותך מהכלא לאוויר החופשי. זה נאמר! וכשזה נאמר, זה חזק ומהדהד, אבל גם כבר פחות נורא, כי זה כבר לא מתחבא ואורב בחושך.

(()) {@

אוי כמה שאני מזדהה. רציתי לצטט משפטים שכתבת אבל גיליתי שזה יוצא המון.
וכמה שמחתי [po]שבשמת א[/po] שמה את הלינק לדף החשוב הזה שלא שמתי לב אליו עד כה.
אני בטוחה שהרבה דברים שקרו לי פיזית- הגיעו בעקבות התעללות בגוף שלי. התעללות נפשית שגרמתי לעצמי. והביקורתיות הזאת. כלפי עצמי. כלפי אחרים. והציניות.
נורא.
וכשיום בהיר אחד הגעתי לטיפול נמרץ בעקבות מה שנקרא "תסחיף ריאתי"- כל כך נעלבתי ממה שהגוף עולל לי. איך זה קרה? איך הגיעו להם קרישי דם לריאות שלי? ובגיל צעיר יחסית (26). בזמן ששכבתי בבית החולים מחוברת לחוטים ואינפוזיות, במצב סיעודי כמעט, הבנתי שאני בעצם עוללתי את זה לעצמי... ולמרות שכיום ידוע לי שאני סובלת מפגם גנטי ובכל זאת, אני בטוחה שיש קשר נפשי למה שקרה לי פיזית. כל מיני חסימות וציסטות וקרישי דם שלא נדע ותקיעוּת מחשבתית והלקאות והמון סבל נפשי ונבירה אינסופית ובשביל מה? ולשם מה? כמו סם כזה. התענוג שבסבל. וכשאני סובלת אני כמובן לא אוכלת. (זה עבר. שייך להיסטוריה).
וברגע שהגיעה לה תקופה טובה בחיי (הייתי לבד. עצמאית. בלתי תלויה. הרחק הרחק מעבר לים) - פגשתי את בעלי (ועליתי במשקל). מהר מאוד התחתנו ומהר מאוד נכנסתי להריון.
הבטחתי לעצמי (ואני מבטיחה מידי יום) לאהוב את עצמי. להרגיש טוב עם עצמי. להזין את עצמי בשפע. ובכל טוב. וכשאני מביטה על המשפחה הקטנה שלי אני אומרת תודה בלחש... תודה. זה מגיע לי. מגיע לי שיהיה לי טוב. מגיע לגוף שלי להתעבר וללדת. להיות בריא. לפרוח. מגיע לי להיות מאושרת. מגיע לילד שלי אמא טובה ורגועה שמניקה אותו (ונהנית מכל רגע) ומזינה אותו ומעניקה לו חום ואהבה. מגיע לנו. לכולנו. זו זכותנו.
שולחת לך חיבוק (()) @}

[po]בשמת א[/po], קודם כל תודה על המחמאה. זה מחזק אותי ומעצים אותי לדעת שהדברים שאני חשה וכותבת עליהם מתחברים גם לחוויות של אנשים אחרים.
וחוץ מזה הדברים שכתבת לי מחזירים אותי למחוזות מוכרים וכואבים.
[u]הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.[/u]
[u]אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת חייבת להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו![/u]

זה נכון שאמא ואבא היום מדברים על רזוני ודקיקותי, אבל לא כך היה תמיד. תמיד הייתי דחליל קטן ועלה נידף ברוח. בערך בגיל 14 נזכרתי להתחיל להתפתח, ואז צמח לי חזה לתפארת. מסתבר שבעיני אמי זה לא היה כ"כ מוצלח. מובן שאת החזיה הראשונה הלכתי לקנות לבד עם חברה כי אמא התעלמה מהעניין באלגנטיות. בערך בגיל 16 הגעתי למימדים בשלים ויפים - כלומר מאוד מאוד רזה וחזה נשי מלא ויפה - את זה אני אומרת היום ,אז לא הרגשתי כך. התביישתי בגופי, ואמי התביישה בי. אני לא אשכח שהיא אמרה לי: "אני לא מבינה איך יש לך חזה גדול, אצלנו במשפחה אין לאף אחת חזה גדול!". מי שקראה את הדף הזה מתחילתו יכולה לדמיין איך כל העניין של החזה ה'גדול מדי' שלי השתלב בכל העניין של הניתוק שלי מגופי.
אמי כמובן לא הניקה אותי או את אחיי. מה שאני הולכת להגיד עכשיו הולך להישמע פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני אגיד בכל זאת. מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי להיות פסיכולוגית, ועניין אותי לדעת למה אנשים הם כמו שהם, בעלי אישיות כזו או אחרת, התנהגות כזו וכו'. ותמיד חשבתי לעצמי - חבל שאמא שלי לא היניקה אותי, אולי אם היא הייתה מניקה אותי הייתי אחרת...לא יודעת איך ולמה ניטעה המחשבה בראשי.
כן אני יודעת שזה נשמע אינפנטילי. אבל המחשבה הזו על העדר ההנקה העסיקה אותי כנערה. פעם אפילו ממש ניסיתי לשוחח איתה על כך (הייתי בת 16-17) והיא הייתה המומה. חשוב לי להדגיש שלא האשמתי אותה בליבי על כך שלא עשתה זאת - אלא פשוט הצטערתי שזה לא קרה וחשבתי שהפסדתי. אני אפילו לא יודעת למה המחשבות האלו עלו בי, כי עד שהתחלתי להניק בעצמי כאם מעולם לא נתקלתי באשה מניקה....לא היו בסביבתי כאלה...
ועכשיו אני יושבת כאן וכותבת, ושקדי המתוקה שוכבת עלי ויונקת ממני. ואני יודעת שלפחות במשהו הצלחתי להתגבר על מה שהיה. כשהייתי בהיריון ראשון, עם נעם בתי הגדולה, היה לי ברור שארצה להניק. קראתי על חשיבות ההנקה, והרגשתי שזה הולך להיות דבר מדהים. בהיותי אדם אובססיבי ושקדן, הלכתי לקורס הכנה להנקה בחודש תשיעי. היה לי ברור שזה מיותר, כי הרי להניק זה הדבר הכי פשוט והכי טבע בעולם, אבל הייתי ילדה טובה, אז הלכתי וסיכמתי את כל ההרצאות. לאחר הלידה, כבר ביום הראשון התקשתי להניק. נעם, בתי הגדולה, לא הצליחה לתפוס. ישבנו נשים אחרי לידה עם היועצת של בית החולים, שדיברה על חשיבות ההנקה לאם ולתינוק, ושכל אחת יכולה להניק וכו'. היא עברה מאם לאם ובדקה, תיקנה ,עזרה....היא הגיעה אלי, הסתכלה, בחנה ואז עשתה שקט בחדר ואמרה לכל האמהות: זו דוגמא למקרה יוצא דופן של תינוקת שלא יכולה לינוק,,,,יש מקרים קיצוניים שבהם אין ברירה ולכן יש להתשתמש בתחליף חלב". הרגשתי כאילו נחת על משקל של 100 טון. לאחר שכולן התפזרו ניגשתי אליה ושאלתי אם אין משהו שאפשר לעשות. היא הייתי מאוד אמפטית וחמה, אמרה שזה לא סוף העולם, שאולי אפשר אבל בינתיים לתת תחליף. יצאתי מהחדר בוכה. היומיים בבית החולים היו בלתי נסבלים, היה קשה והיא קיבלה תוספת של פורמולה. כשחזרתי הבייתה התקשרתי ליועצת ההנקה שאצלה עשיתי סדנא ובכיתי שתגיע אלי הבייתה. היה ערב חג ואני התחננתי ובכיתי והיא בסוף הגיעה. ואז התחילו שלושה חודשים של שאיבות מטורפות סביב השעון תוך הנקה מלאה, ללא שום תחליף, עד שהיא למדה לינוק היטב ולא הייתה זקוקה לתוספת חלב שאוב. ונעם המשיכה לינוק עד גיל שנה ושלושה חודשים.
מה רציתי להגיד בכל הסיפור הזה? היום אני יודעת על הנקה הרבה יותר ממה שידעתי אז. בכלל כשנעם נולדה הייתי סופר-קונבנציונלית, הדבר הכי הכי [po]באופן טבעי[/po] שעשיתי היה ההנקה. אבל היה כנראה בתוכי גרעין חזק וקשה של אמת שאמר:
את צריכה להניק!
התינוקת שלך זקוקה לאמא מניקה!
הנפש שלך צריכה לקבל שדר של קומפטנטיות, שיזרום ויפעפע לתוכה באמצעות החלב שיצא ממך!
ואין לי ספק שההתעקשות שלי על הנקה היתה לא רק מתוך הדאגה לבתי, אלא גם (אולי בעיקר?) מתוך הדאגה לעצמי - לתיקון שאני צריכה לעשות בעבורי.
ודרך אגב - לשמחתי עם שקד חוויית ההנקה החלה באופן חלק יותר, והפכה במהירות להרמוניה נפלאה ומענגת.




[po]בשמת א[/po], הדברים שכתבת לי מאוד חזקים ומהדהדים. מדהים כמה שבתקופה האחרונה הצלחתי להדחיק ולשכוח הרבה מן הדברים האלו. והתגובה שלך החזירה אלי חלק מן התחושות, אבל מה שמתחיל להיות מנוטרל הוא ההאשמה והכעס. אני מודה לך על תגובתך כי כשקראתי אותה ממש הרגשתי שאת יכולה להזדהות עם הילדה שבי, עם החוויה של שיפוטיות קשה ודחייה, ואת אפילו יכולה לכעוס באמת על דברים שלא נעשו לך אלא לי. וזה המון. וזה נותן לי לגיטימציה לשוב ולהרגיש חמלה כלפי הילדה הקטנה-גדולה שהייתי ועודני.
ולגבי הרזון- אכן חולני. תמיד האשמתי את הגנים כי אמי היא אשה רזה. אבל כנראה שזה לא רק זה. דרך אגב הסיוט שלי אחרי לידות הוא להתייצב מולם. אחרי הלידה הראשונה היא הגיעה חצי יום לאחר הלידה לבית החולים וכשראתה אותי הדבר הראשון שאמרה הוא "לא רואים שילדת, עדיין יש לך בטן גדולה". לאחר הלידה השניה, היא חיכתה מספר שבועות ואז אמרה לי: "כמעט חזרת לעצמך, אבא כבר כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים...". האמת היא שבאותו רגע, הרגשתי ממש אומללה. המשפט הזה "אבא כל כך פחד שתשארי עם בטן גדולה לכל החיים" הרס אותי, ועשה לי רע בנשמה כמה שבועות. ואם הייתי מנסה לתת פרשנויות פסיכואנליטיות לעניין זה אין ספק שהייתי יכולה לעשות מטעמים, אבל אני לא רוצה.
את לא מתארת לעצמך עד כמה הקישור ששמת ל- [po]כמה להניק[/po] מתאים ונכון. קראתי את הדף ואני מתכוונת להגיב שם ישירות, כי זה בהחלט קשור לחוויה שלי כיום - הן כאדם בתהליך שינוי עם עצמו וגופו והן כאמא מניקה.
ודרך אגב- את בתי הגדולה הנקתי לפי שעון, לא באופן קיצוני אך מבחינה עקרונית לא הנקתי לפי דרישה. הרעיון הזה אפילו לא עלה בדעתי. עם בתי הקטנה אני מניקה לפי דרישה- בשעות שהיא נמצאת אתי היא יונקת חופשי, ובקיצור לוקחת שלוקים ביום ובלילה. ואני רואה הבדל - בהתקשרות, באהבה שיש כלפי ההנקה, בפתיחות. ברור שמדובר בשתי ילדות שונות, אבל אין לי ספק שיש משהו בדפוסי ההנקה של דיאדת האם-תינוק שתורמים משהו חשוב לעיצוב האופי של הילד, ובכלל זה היחס שלו לגופו ולצרכיו.
אולי אני נאיבית אך נראה לי ששקד שהתרגלה שכשהיא איתי היא יונקת איך ומתי שבא לה, תדע לכבד את דרישות גופה יותר טוב מנעם שהוגבלה לשעות ותדירויות שנשענות על לוח זמנים חיצוני.


אני בן אדם ביקורתי, שיפוטי, ציני, בעל ציפיות גבוהות מאנשים ובעיקר מעצמו. אבל מה - אני לא ממש מרשה לעצמי לכעוס כמו שצריך על אנשים. וכשקראתי את מה שכתבה בשמת, הרגשתי שהיא אמרה את מה שאני רוצה להגיד ולא מעיזה. אוף, זה כל כך קשה, יש דברים שאני לא רוצה ולא מסוגלת לומר וכשהם נאמרים זה מעורר רגש חזק.
[u]הילדה לא בסדר . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם לתמיד , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.[/u]

[po]עין הסערה[/po] - אם זה מתאים לך, אשמח אם תוכלי לספר קצת על:
[u]אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".[/u]
זה מאוד מאוד מעניין אותי.

[po]תמרוש רוש[/po], שכחתי עוד משהו -
_מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום
את חייבת לפרט. אני חייבת לשמוע. מה זאת אומרת "נחשב למקצועיות"?_
אני קטונתי מלייצג או לשקף עקרונות, תהליכים ועמדות של פסיכולוגים באופן כללי. אני באמת מדברת מהרהורי ליבי, מכאבי האישי ומזווית הראיה שלי שהיא תמיד מאוד ביקורתית ולעיתים גם צינית. אז קחי נא בחשבון :-)
ובכל זאת - התכוונתי לכך שבחוגים מקצועיים מסוימים יש דגש עצום במיוחד על כך שצריך להיות דיסטנס גדול בין מטפל למטופל, והעיסוק בשמירה על המרחק הזה לדעתי מוגזם ומייצג פן מתנשא ומנוכר. זו הכללה ובוודאי יש יוצאים מן הכלל אבל יש גם הרבה שעונים על הכללה זו. גם כל הנטייה לעסוק באופן אובססיבי בפרשנות של התנהגות המטופל, בקישורים שלה לתכנים לא-מודעים, לקונפליקטים בלתי פתורים וכו' תוך דחיקת הכאן והעכשיו חוטאת למציאות לעיתים. אין ספק שהלא-מודע ותהליכים של העברה, התנגדות והגנתיות לסוגיה קיימים בטיפול, אך יש עוד המון דברים קיימים ונוכחים שצריך להתייחס אליהם. אין ספק שאהבה היא מילה שאני לא מכירה באופן 'מקצועי' - אף אחד לא מדבר על זה, לרוב.
התמזל מזלי ובשנתיים האחרונות עבדתי תחת מנהלת מקסימה, היה בינינו קליק מן הרגע הראשון, והיא אכן התגלתה כפסיכולוגית מזן אחר. עם המון אהבה וחמלה כלפי אנשים, שעלתה עשרות מונים על ההתנשאות. והרגשתי שהקשר שלי איתה והמודל שלה עזרו לי. אני זוכרת שהיא שלחה אותי לביקור בשבעה של משפחה צעירה שבה האב התאבד באופן מפתיע והשאיר אלמנה צעירה ושלושה ילדים קטנים. במקום הדרכות פלצניות וטיפשיות על שמירת מרחק, הגדרת גבולות הקשר וכו' היא פשוט הראתה לי איך להכנס ולהיות שם בפשטות ובצניעות. והיא מאוד שונה מהמיין-סטרים. אחר כך כשסיפרתי לפסיכולוגים אחרים על התהליך שהיה עם המשפחה הזו אנשים עיקמו את האף, חשבו שהקשר לא היה מקצועי מספיק כי לא היה בו דיסטנס מכובד. מישהו עוד אמר לי: "מה הם חושבים לעצמם, שאת עובדת סוציאלית?".

אוי, [po]תמרוש רוש[/po], הדברים שלך כל כך קולעים....
ממה אני אתחיל?

[u]אז למה ליצור את הדיכוטומיה הזאת בין מטפלים למטופלים? למה לתפוס תחת על כל העולם ולא להודות שאנחנו כל כך באותו מקום? הרי כולנו בני אדם. כולנו זקוקים. כולנו צריכים. ולכולנו יש משהו לתת, אהבה להעניק, מקורות כוח שיעודדו את הזולת.[/u]
מצטרפת לשאלה ומחזקת אותה. אני מודה ומתוודה שעד שלא קראתי את מה שכתבת הייתה לי הרגשה מעורפלת בבטן ואת נתת לה מילים. באמת יש משהו מאוד מתנשא בללמוד ולנתח את ההתמודדויות הנפשיות של אחרים, לקטלג אותן, ולטפל בהן מתוך גישה של יודעי כל. לא הייתי במקום הזה כמטפלת אך לצערי כמטופלת הייתי בו לא אחת. אין ספק שכולנו בשלב זה או אחר באותו מקום. ואת יודעת מה? מטפל שלא היה או לא יהיה אף פעם ב'אותו מקום', אני לא בטוחה שיש לו משהו להעניק.

הסיפור שאת מספרת על הילד שעבדת איתו נוגע ללב. והוא ממחיש את מה שאני מרגישה כשאני קוראת את כל מה שאת כותבת - את מטפלת משכמך ומעלה. מעבר לזה הסיפור מיוחד, ובעיקר העדר הפרידה והתגובה הטראומטית שלך נוגעים ללב...וכנראה שהאהבה שלך באמת הייתה חודרת ובלתי מותנית...

[u]אלא מה, שיש אנשים שזקוקים להגדרה הברורה הזאת של "טיפול" כדי שהם יסכימו סוף סוף לקבל משהו מהזולת. או לתת.[/u] לא נעים לי להגיד, אבל ברגע של כנות גמורה וחוסר פרגון לעצמי, אני מודה ומתוודה שאני לעיתים מאלה - משני הצדדים. אולי קל לי יותר גם לתת לזולת וגם לקבל מן הזולת במסגרת של מטפלת או מטופלת. אבל עכשיו (ובשנה הקרובה) אני לא זה ולא זה - במקום זה אני המטפלת של עצמי ואין ספק שזה מיוחד במינו עבורי. ובוודאי אלמד מכך.

@}

וזה מה שאני עושה במקום לחפש עבודה...

וואו, המחשב שלי מקולקל כמה ימים, ועכשיו אני נכסנת לשניה ממחשב אחר ומגלה שיש כאן דברים רציניים וחשובים לקרוא...רפרפתי על הכל, ציידתן אותי בהרבה חומר למחשבה בזמן הקרוב. מקווה שבימים הקרובים המחשב האישי שלי יתוקן ואוכל לשבת בנחת ולכתוב. יש לי המון מה לכתוב בקשר למה שכתבו לי
[po]תמרוש רוש[/po], [po]בשמת א[/po], [po]עין הסערה[/po]. אני בקושי יכולה להתאפק.
[po]מירי של שקד[/po], ממחשב שאינו אינטימי דיו כדי לפרוק...

בקשר ל"לדרוש אלוהים":
[u]האם זה ספר עיון, עד כמה הוא 'כבד' ועד כמה נראה לך שמתאים לי להתעסק איתו כרגע?[/u]

אני מנסה לחשוב. מה עורר אותי לצטט לך אותו מלכתחילה? המשפט שלך על כך שקשה לך לדבר עם אלוהים שהערוץ סגור שנים רבות.
וגם העובדה שאת עצמך פסיכולוגית, שרואה חסרים קשים בפסיכולוגיה הקיימת. הספר הזה סוגר (בעיני) את אחד הבורות, ממלא אותו.
מה עוד? האמת היא שזה אחד מכמה הספרים המומלצים הקבועים שלי, אלה שאני מפזרת את ההמלצות עליהם לכל עבר, כל פעם שזה מגיע להתפתחות אישית ותהליכים לשיפור עצמי.
[sup](רוצה לדעת מהם הספרים האחרים? "משפחה במבחן" על טיפול משפחתי מאת ויטאקר ונפייר - הם אלה שכותבים בסוף הספר שהכי חשוב זה למצוא מטפל שמסוגל לאהוב את המטופלים שלו :-), [b]ו"סרטן כנקודת מפנה"[/b] של לארי לה-שאן - למרות שמו המרתיע הוא אחד הספרים הכי אופטימיים ובריאים שקראתי בחיי. מדבר המון על פסיכולוגיה הוליסטית, מתייחס מאוד בכבוד לצד הטכני, הפיזי, הרגשי והרוחני בחיי האדם).[/sup]

זה ספר עיון, או ספר פסיכולוגיה "עשה זאת בעצמך" (אבל איכותי מאוד. בלי עצות שטחיות דביליות).
זה ספר שמתאר את הדכים וכלי העבודה הפסיכולוגיים, ששימשו את היהודים כעזרים לתיקון האדם.
הוא עושה אינטגרציה מעניינת מאוד של "פסיכולוגיה על פי היהדות".
הוא לוקח כל אלמנט חשוב בעולם המושגים הזה (מצווה, חסד, תפילה, חטא, עבודת אלילים) ומסביר את המשמעות המקורית של המושג, את גלגוליו על פני ההיסטוריה של היהודים, ואת השימוש שאנחנו יכולים לעשות בו.
הוא מעודד אותך למצוא את הרצון שלך, את יצר הרע, ואת הגרעין הטוב שביצר הזה. לשאול את עצמך מהי המצווה שלך (הדבר שאת צריכה לעשות, המשימה שלך, החובה שלך) ומה הייעוד שלך. להודות על החסדים שיש לך, האפשרויות והכוחות שניתנו לך, ולעשות אינטגרציה בין ה"אפשר", ה"רוצה" וה"צריך".

כבד? הוא מאוד נוקב. שואל שאלות קשות, מעמיקות. אבל אפשר לקרוא אותו באופן דמוקרטי. פרק אחד פה, אחד שם, הצצות נפרדות (את מכירה את השיטה? פותחים באופן מקרי, קוראים פסקה או שתיים ומהרהרים עליה קצת).

והוא מאוד מאוד פרקטי.

[sup]פתאום חשבתי ששלושת הספרים האלה עזרו לי לפתח גישה פסיכולוגית שלמה: נפייר עם הגישה המשפחתית, לה-שאן עם הצד הפיזי והרוחני, וגישה של "בריאות" ולא של "חולי", וכספי עם אלוהים.[/sup]

טוב, קשקשתי מספיק לשבוע אחד. להתראות :-)
תמרוש

[u]אובייקטיביים גם כשמדובר בילדים שלהם. הם תמיד אמרו לי דברים באופן דוגרי וברור. את כל החסרונות וחוסר השלמויות שלי חשפו אחד לאחד. ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה, זה העמיס עלי מאוד. אני שמה לב לזה בצורה מאוד חזקה ועוצמתית גם ביחס שלהן לבנותיי. אמי מסוגלת להסתכל על גוף התינוקת השמנמן של בתי הקטנה ולומר "אין מה לעשות, לא תהיה לה גזרה דקיקה כמו שלך" או להסתכל על הגדולה ולומר "אני מקווה שלא יהיו לה רגליים שמנמנות...אין לה את הרגליים שלך'.[/u]
טוב, קראתי את כל הדף.
מאוד התרגשתי לקרוא אותך.
והקטע הזה תפס אותי.
את מתארת את אמא שלך פה כ [b]אובייקטיבית[/b] ? זאת אובייקטיביות זאת?
דוגרי וברור?
בואי נקרא לילד בשמו. זאת סובייקטיביות שאין למעלה ממנה, זאת פולניות במירעה, גסות רוח, חוסר טקט ורשעות חסרת מודעות (כלומר, אני עושה הנחה לאמא שלך ומניחה שהיא לא התכוונה במודע, בכוונה, דווקא, להיות מרשעת, בכל זאת היא באה עם כל הכוונות הטובות).
למה "פולניות"? אה, את זה למדתי מהדפים על הסגנון הפולני כאן באתר (-; זאת פולניות כי היא יורה חיצים מורעלים במסווה של דאגה, איכפתיות, חיבה, תשומת לב, ורצון להועיל ולתקן.
והחיצים מורעלים כפול: לא רק שהם מורעלים, הם גם מרעילים כי הם מתחזים לאמירה "נכונה ואובייקטיבית" והם מתחזים לאמירה "מתוך כוונות טובות".
והם מורעלים גם מפני שאי אפשר לענות עליהם ישירות. אי אפשר לסתור אותם. הם בנויים ככה, שהדרך היחידה לסתור אותם תהיה לחשוף את הרעל שמאחוריהם. זה כמו להגיב למשפט: "מתי הפסקת להכות את אשתך?"
אחרי שקראתי לילד בשמו, אני אנתח את זה.
"אין מה לעשות" - כלומר, אוי געוואלד. אסון. איום ונורא. המסר הראשון והכי חזק הוא כמובן, שימי לב, תחזיקי חזק:
[b]הילדה לא בסדר[/b] . היא לא בסדר. היא לא "מספיק טובה" כמו שהיא. היא לא "מושלמת". היא "פגומה", וזה גם [b]לתמיד[/b] , לנצח נצחים - אין מה לעשות. שום דבר לא ימנע את גורלה המר. ממש אסון.

נמשיך:
"לא תהיה לה גזרה דקיקה" - מירי, זו לא את שאמרת בדף אחר שאת רזה מדי?
כן, הלכתי לבדוק. זו את!
אהה. אז ככה נטעו בך את התחושה שאת [b]חייבת[/b] להיות דקיקה, כי "רזה זה יפה", כי אחרת את "שמנמנה" וזה איום ונורא, ותחברי את זה עם "עוצמת הרכות" - הדחייה של הנשיות, הדחייה של הגוף שלנו, כל מה שאת מתמודדת איתו!
פשוט זעזע אותי.
כמה חולני. כמה נורא. כמה לא לא לא אובייקטיבי.
(())

תמרוש, מאוד מאוד מרתק מה שסיפרת וגם מאוד נוגע ללב ומעורר מחשבה.

[u]האדם הוא גופנפש וזו טעות להתעלם מכך. נוכחתי בטעות הזו גם כשהייתי מטופלת בזמנים שונים וגם בעצמי כשטיפלתי. המסקנה שלי כרגע בעניין הזה היא שכדי להיות פסיכולוג טוב צריך בשלב כלשהו גם ללמוד ואם אפשר להתמקצע באמת בתחומים שהם חומריים - להבין כמה שיותר בתחומים שהם לכאורה 'גוף' ולא 'נפש'.[/u]


מסכימה איתך.

אני מכירה מטפלת בתנועה, שעושה בדיוק את זה. היא מתייחסת לבריאות הגופנית, וללבוש, ולתזונה, ולחיבור עם הגוף, כחלק בלתי נפרד מן "הטיפול".

רק עכשיו גיליתי את הדף שלך, וכבר שמתי אליו לינק עם התייחסות ב [po]כמה להניק[/po] .
כל הכבוד לך, איזה דף מדהים! איזו כתיבה! איזה תהליך!
חייבת לטוס עכשיו, אבל בקרוב אקרא את כל הדף. רציתי רק להגיד לך {@

[u]אנסה להיות עניינית וממוקדת[/u]
אל תנסי. דברי. אנחנו נקשיב לכל מילה. נלך אחריך בכל פיתול.

נ.ב. איזה מזל שהפסיכולוג שלנו כן העריך את מה שאני עושה, וגם ידע להגיד לי שאני נותנת לילד [b]אהבה[/b], כשאני חיפשתי הגדרה "מאופקת" יותר. הוא קרא לילד בשמו.

עוקבת בעיניין - איזה יופי!

[u]מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום[/u]
את חייבת לפרט. אני חייבת לשמוע. מה זאת אומרת "נחשב למקצועיות"?
ספרי לי קצת על איך באמת חושבים בחוגים הפסיכולוגיים, על כל מיני נושאים.

אני חייבת לספר לך משהו בקשר לדיכוטומיה הזאת של מטפלים/מטופלים.
אני מרפאה בעיסוק, ועבדתי שנתיים עם ילדים בחינוך מיוחד.
עכשיו אני באוסטרליה, ומנסה למצוא עבודה, מצאתי משרה חלקית מאוד וזמנית עם ילדים עם בעיות התפתחות קלות (סרבול מוטורי, למשל) וקשיים בכתיבה.
לפני כמה שבועות הלכתי לסימפוזיון ארצי ענק, שנמשך יומיים, עם מרצות מכל רחבי אוסטרליה. היתה שם הרצאה מאוד מוצלחת על ילד עם ליקויי למידה, איך הוא מרגיש, מה הקשיים, מה הפרספקטיבה של ההורים, המורה, ושלו עצמו.
כל מה שהיא אמרה על הילד, אחד לאחד, היה נכון לגבי. על המילימטר.
יש לי "לקוי למידה" רציני: קשה לי ללמוד בארץ זרה, בשפה זרה.
הדמיון היה מדהים. הילד מרגיש שהוא מאחורי כולם? אוי, גם אני. הוא לא מבין מה קורה סביבו? נכון, גם. הוא מתקשה להגיב כמו שמצפים ממנו? בדיוק זה. זה יוצר אצלו קשיים חברתיים? מאה אחוז. תחושת הערך העצמי יורדת? אלא מה. ברור שהיא יורדת (בדיוק אז הייתי בשפל, אחרי ראיון שלא הצליח והיעדר ראיונות אחרים באופק).

באיזה שהוא שלב המרצה אמרה: האם אתם מכירות את התופעה הזאת והזאת... מהילדים שלכן?
ואני רציתי לקום ולצעוק לה: מעצמנו, מעצמנו!!! למה את לא מדברת עלינו גם? מי מאתנו לא הרגישה ככה לפחות פעם אחת בימי חייה? ולמה את לא מודה בזה? הרי אנחנו יכולות להבין טוב מאוד מה עובר על הילד שאנחנו מטפלות בו, אם רק נמצא את נקודות הדימיון, את מילון-החוויות שיתרגם את זה למשהו שכל כך מוכר לנו.
אז למה ליצור את הדיכוטומיה הזאת בין מטפלים למטופלים? למה לתפוס תחת על כל העולם ולא להודות שאנחנו כל כך באותו מקום? הרי כולנו בני אדם. כולנו זקוקים. כולנו צריכים. ולכולנו יש משהו לתת, אהבה להעניק, מקורות כוח שיעודדו את הזולת.
מה, הילדים הנכים והמוגבלים והמאותגרים-שכלית והמופרעים-רגשית לא עזרו לי? לא העניקו לי? לא חיזקו אותי? הם אהבו אותי. הם עזרו לי לגדול.

היה ילד אחד שעבדתי אתו, הכי קשה מבחינה רגשית. בהתחלה זה היה סיוט. הוא לא רצה לבוא בכלל. הייתי יושבת אתו רבעי שעות וחצאי שעות, שלושה משחקים מונחים על השולחן והוא מסרב לבחור ולו באחד מהם, מסרב להגיד מה הוא רוצה, ואני מקשיבה, מקשיבה, מחכה, מנסה לתת לו בדממה את היחס שהוא זקוק לו, את הקשב, את התמיכה. מחכה בסבלנות עד שהוא יראה שאפשר לסמוך עלי קצת.
בהתחלה זה היה מתיש. אבל ברגע שננעלתי על הגישה, וידעתי שהיא טובה לו - זה נהפך לטיפול הכי נפלא שלי. הייתי מגיעה לשעה שלו עייפה, מרוטה ומרוגזת (לפעמים) ויוצאת שלווה ומעודדת, כמו אחרי מדיטציה. ועם כוחות לכל שאר היום.
ועוד משהו שמטפלים "לא אמורים להגיד": בסוף השנה יצאנו לחופש, ובתחילת השנה הבאה חזרתי לבית הספר כשבראשי כבר מתרוצצות תכניות לעבודה עם כמה ילדים, כולל אותו כמובן, והגעתי לבית הספר ו... הילד איננו. ההורים החליטו להעביר אותו לבית ספר אחר, הודיעו למנהלת על כך בטלפון, וזהו. אין פרידה מסודרת, אין כלום. נמוג.
ואז הבנתי עד כמה ההשקעה הרגשית שלי בו היתה גדולה. יותר מזה: הוא היה העוגן המקצועי והרגשי שלי בבית הספר. התמצית של "איך אני רוצה להיות ולעבוד כמטפלת". כמה ימים, ואני לא צוחקת, במשך כמה ימים הסתובבתי בבית הספר חסרת אוריינטציה לחלוטין, הרגשתי כאילו הזיזו את המשרד אל הגג, ואת השירותים למרתף, ופתאום אני לא מוצאת שום דבר ולא את ידי ואת רגלי. פיזית! זאת היתה ההרגשה שלי.
ואז היה לי הרבה יותר קל להבין את הקשיים שיש לילדים מסוימים כשאיש צוות מתחלף. וכמה זמן נדרש להם להסתגל לשינוי.

דיברתי על זה עם המטפלת (האלטרנטיבית) שעבדתי אתה, והיא אמרה לי שאין דבר כזה מערכת יחסים חד סטרית. בכל מגע יש נתינה וקבלה, משני הצדדים. גם "בטיפול", שהוא כביכול לא שיוויוני (הוא באמת לא שיוויוני - אבל ברמה די מצומצמת. יש בו יותר שיוויון ממה שאנחנו נוטים לחשוב). אלא מה, שיש אנשים שזקוקים להגדרה הברורה הזאת של "טיפול" כדי שהם יסכימו סוף סוף לקבל משהו מהזולת. או לתת.

@}

עוקבת בעניין - עשית לי סיפתח מצוין לבוקר טוב! תודה רבה!

[b]היי שקטה[/b]
מילים: רחל שפירא

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה כאילו אין בך דופי...

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעוּת מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעוּת עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

היי שקטה כאילו אין בך דופי...

תודה רבה {@

משום שאני נוהגת להשיב או להגיב באותו דף שבו נכתבה השאלה או הבקשה, השבתי לך בדף הבית שלי (-:

תמרוש, אני מסכימה עם כל מה שכתבת...נראה שבכל זאת את כן מבינה הרבה בתחום....
_היה חסר שם מספיק יחס של כבוד לבני אדם (יהיו מי שלא יסכימו אתי, אני מניחה).
אחר כך חשבתי שחסר יחס של אהבה לבני אדם. ושל העצמה._
זה ממש ממש נכון. לכאורה הפסיכולוגיה באה בגישה של קבלת המטופל והעדר שיפוטיות וכו'-בפועל לדעתי זה לא קורה, יש לא אחת אווירה של ניכור מסוים, ובהחלט חסרים מאוד כבוד ואהבה. מה גם שבתהליך ההכשרה של מטפלים דואגים להעביר את המסר שהריחוק והדיסטנס הם חלק מהמקצועיות-ובמידה מסוימת זה תורם לכך שאהבה לא נמצאת שם. אלא אם כן מדובר במטפל בעל אישיות מיוחדת מאוד שקשוב קודם כל לאני מאמין שלו ורק אח"כ לסוציאליזציה המקצועית.

[u]עוד משהו שצרם לי: התעלמות מהרמה החומרית, הפיזית.[/u]
זה למעשה הקושי העיקרי שלי, בהא הידיעה, עם התחום. אני לא מוכנה ולא חושבת שפרקטית זה ראוי להתעלם מהרמה החומרית. יש נטייה של פסיכולוגים לזלזל בעובדים סוציאליים או בעלי מקצועות טיפוליים אחרים שמתעסקים גם עם החומר ולא רק עם הרוח. ואני חושבת שזו גדולה להצליח להתעסק ולטפל בשניהם בו זמנית. מה לעשות - האדם הוא גופנפש וזו טעות להתעלם מכך. נוכחתי בטעות הזו גם כשהייתי מטופלת בזמנים שונים וגם בעצמי כשטיפלתי. המסקנה שלי כרגע בעניין הזה היא שכדי להיות פסיכולוג טוב צריך בשלב כלשהו גם ללמוד ואם אפשר להתמקצע באמת בתחומים שהם חומריים - להבין כמה שיותר בתחומים שהם לכאורה 'גוף' ולא 'נפש'.


[u]כתבה דיון מאוד יפה על איך המטפל שלה לא טרח אף פעם להתקין מתלה שישמש גם את המעיל שלה (ולא רק את שלו), אבל כן התמקד המון ב"למה את מרגישה רע בגלל שאין מתלה ואיך זה משליך על היחס שלך ל..." ואנשים אחרים התייחסו שם להיעדר חדרי שירותים בהרבה קליניקות פרטיות של פסיכולוגים.[/u]
זה מסוג הדברים שמוצאים אותי מדעתי וגורמים לי באמת להתעצבן ולכעוס. זה נורא. ושוב, לצערי, אני נתקלתי ועודי נתקלת בזה. זה הרסני. מה שנורא הוא שבחוגים הטיפוליים זה נחשב כמקצועיות וכתחכום. בעיני זה מזעזע.

[u]הסיבה שהמלצתי לך על הספר היא כי זה ספר לעבודה עצמית קודם כל[/u]
את יכולה לפרט קצת? האם זה ספר עיון, עד כמה הוא 'כבד' ועד כמה נראה לך שמתאים לי להתעסק איתו כרגע? עוררת את סקרנותי...

[u]אבל איכשהו זה תמיד נראה לי כמו שני הצדדים של אותו דבר, ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר דמיון וזהות ביני לבין המטופלים שלי. כך שהמון דברים שנכונים לגביהם - נכונים בדיוק גם לגבי. פנימה, החוצה, החוצה, פנימה[/u]
אין ספק שאת במקום אחר ממני....כיף לך! זה מקסים-את כנראה באמת כבר מטפלת טובה ברמ"ח אבריך ובכל לבבך ונשמתך... אני עדיין לא, וזו הסיבה שאצלי זה עדיין לא שני הצדדים של אותו דבר.

מירי,
בטח שכתבת בצורה מובנת, וזה נשמע לי כמו שינוי כיוון נהדר.
הסיבה שהמלצתי לך על הספר היא כי זה ספר לעבודה עצמית קודם כל. הוא שואל [b]אותך[/b] מי את ומה את. פשוט פירטתי עליו קצת, כי חשבתי שאולי משמו אפשר להבין שהוא משהו אחר לגמרי.
מענין אותי לשמוע עוד על החולשות שאת רואה בפסיכותרפיה.

אני לא בקיאה נורא בפסיכולוגיה :-), אבל היו לי קורסים בסיסיים וקראתי ספרים רבים בהתנדבות. אני באה מתחום טיפולי אחר (למזלי), ריפוי בעיסוק, אבל תמיד הפסיכולוגיה עלתה לי על העצבים בכל מיני מקומות, ואף פעם לא הבנתי למה. אחר כך הבנתי: היה חסר שם מספיק יחס של כבוד לבני אדם (יהיו מי שלא יסכימו אתי, אני מניחה).
אחר כך חשבתי שחסר יחס של אהבה לבני אדם. ושל העצמה.

אחרי כמה שנים גיליתי עוד משהו שצרם לי: התעלמות מהרמה החומרית, הפיזית. מישהי ב"שיחות" כתבה דיון מאוד יפה על איך המטפל שלה לא טרח אף פעם להתקין מתלה שישמש גם את המעיל שלה (ולא רק את שלו), אבל כן התמקד המון ב"למה את מרגישה רע בגלל שאין מתלה ואיך זה משליך על היחס שלך ל..." ואנשים אחרים התייחסו שם להיעדר חדרי שירותים בהרבה קליניקות פרטיות של פסיכולוגים.
אני חשתי את זה כשעבדתי על בעיה שהיה לה אספקט פיזי חזק - והפסיכולוגית שלי מעולם לא התייחסה לצד הפיזי, למשל להופעה החיצונית שלי, ללבוש שלי, בהקשר הזה (והיה הקשר!). הייתי צריכה למצוא מישהי אחרת לעבוד אתה על כך, וראיתי עד כמה העבודה הפיזית, כולל שינוי של ההופעה החיצונית שלי והבית שלי, קריטית וחשובה. היא גם תומכת בשינוי פנימי וגם מאפשרת שינויים נוספים ותובנות שהיה לי קשה יותר להשיג בלי הטריגר הזה.

שיהיה לך המון בהצלחה בדרך שלך
הנכונות שלך להסתכל פנימה היא נפלאה
תמרוש

(איכשהו, אני לא מרגישה שיש כזה הבדל בין עבודה עם עצמי ועבודה עם אנשים אחרים. כלומר, ברור שיש פרקי זמן בחיים שאנחנו חייבות להתרכז בבפנים ואין כוח לבחוץ, אבל איכשהו זה תמיד נראה לי כמו שני הצדדים של אותו דבר, ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר דמיון וזהות ביני לבין המטופלים שלי. כך שהמון דברים שנכונים לגביהם - נכונים בדיוק גם לגבי. פנימה, החוצה, החוצה, פנימה)

[po]תמרוש רוש[/po], תודה על ההמלצה על הספר 'לדרוש אלוהים'. מניחה שאגיע אליו במוקדם או במאוחר. האמת היא שאף על פי שאני עוסקת בפסיכולוגיה יש בי הרבה ביקורת על התחום ובאופן כללי ברור שחסרים הרבה דברים בשיטות הקלאסיות. מדברייך אני מבינה שאת גם בקיאה בחומר.
[u]הוא טוען שמקור החולשה של כל הפסיכולוגיות הישנות, הוא שהן מעמידות את האדם במרכז. וכך מונעות ממנו לשמוע את ייעודו ותפקידו במערכת הגדולה יותר.[/u]
אני מרגישה שלפסיכולוגיה יש עוד הרבה מאוד נקודות חולשה. ואני לא רק מרגישה-אלא רואה אותן משני הכיוונים-מטופלת ומטפלת. אני תמיד ידעתי שארצה להיות מטפלת. זו הייתה תמיד השאיפה הבסיסית שלי. עד לפני כמה חודשים מה שניסיתי לעשות בלי הפסקה הוא ללמוד עוד ועוד לימודים פורמליים בתחום הפסיכולוגיה, עוד ועוד קריאה ולמידה של חומר חיצוני כדי להוסיף ידע.
ועכשיו שיניתי כיוון. כיום ברור לי שחלק מאוד משמעותי מתהליך ההכשרה שלי כמטפלת כרוך גם בתהליך למידה פנימי עצמי שלי שאינו קשור או תלוי במקורות השראה פסיכולוגים חיצוניים. אשה חכמה שהדריכה אותי גרמה לי להבין זאת. בהתחלה זלזלתי וסרבתי להבין וכיום ברור לי שזו האמת. ובאמת כיום חלק מן הביקורת שאני חשה כלפי התחום הוא השינון הקיצוני והאובססיבי לעיתים של 'תורות' ו'תיאוריות' וסגידה לאבות ואמהות של תורות טיפוליות כלשהן...יותר מדי עיסוק בתכנים ספציפיים ופחות בתכנים יותר 'מסגרתיים' או 'פילוסופיים'. נראה לי שאני ממש לא ברורה, בהזמנות אולי אוכל לנסח את הדברים בצורה טובה יותר.
ודרך אגב - עכשיו אני פורמלית ב-freeze מכל העניין של טיפול. לקחתי הפסקה בדיוק מהסיבה הזו - אני מרגישה ממש ב'גיבוש מחדש' עם עצמי, וכרגע לא נראה לי מתאים לאבחן ולטפל באחרים. אני צריכה את השקט בתוך הסערה הפנימית שלי. מזל שיש לי דרך נוספת להרוויח כרגע את לחמי.

[po]לי אורה[/po], תודה על כל מה שאת מלמדת אותי. אני מזכירה לך שהעניין עם ההסתכלות במראה וההיגדים החיוביים התחיל ממך, והוא באמת חלק מרכזי בתהליך. אני מאמצת בחום את הכיוונים הנוספים שנתת לי, הם נראים לי ישימים במצבי הנוכחי ובוודאי מועילים.
[u]לפעמים לא צריך לומר דבר. עצם החיוך לעצמך אומר הכל![/u] נכון. אני שמה לב לכך לאט לאט. מתחילה לקבל את חוסר המושלמות בחיוך ובחביבות...

[po]תמרוש רוש[/po], גם אני הרגשתי בדיוק כך -
[u]אמרתי לעצמי "אויש, אולי זה לא נכון, אולי הילדה קטנה מדי, אולי היה אפשר באופן אחר..."[/u]חשבתי שאני סתם מגזימה ומנסה יותר מדי לשתף אותה במה שעובר עלי. אבל התגובה באמת הפתיעה. וזה ממשיך. היום התלבשנו והתארגנו והיא אמרה לי "את צריכה גם ללמד את שקדי (אחותה התינוקת) כמה היא מקסימה ונהדרת...".
תוך כדי העניין הזה נזכרתי שכשהייתי ילדה במשך מספר שנים הייתי משחיתה את הפנים שלי בכל תמונה שהייתי מוצאת. לא הייתי מוכנה להצטלם וכאשר כבר כן צילמו אם התמונה היתה ברשותי, כלומר אישית שלי ולא של כל המשפחה פשוט הייתי 'מטשטשת' את הפנים שלי. זה התחיל בערך בגיל 8. את ההורים שלי זה משום מה מאוד שיעשע. אני זוכרת שהיא הייתי מספרת לאנשים בצחוק "אתם יודעים מה היא עושה לעצמה? תמונות שהיא לא מרוצה מהן היא מוחקת את הפרצוף שלה בטיפקס" עד היום היא מאוד משועשת מזה ומספרת על זה לאנשים בנוכחותי, כקוריוז מן הילדות. אני תמיד התביישתי כשהייתה מספרת וגם היום זה מביך אותי.
היום כשאני עוברת את התהליך שאני עוברת, אני מרגישה חמלה רבה כלפי הילדה שהייתי. עד כמה היה רע לי עם עצמי שהגעתי למצב כזה. ועד כמה לא הייתי מובנת לסביבה, אף אחד לא היה מודע לדברים.
הורי הם אנשים אינטלגנטים מאוד, וחשוב להם להיות אובייקטיביים גם כשמדובר בילדים שלהם. הם תמיד אמרו לי דברים באופן דוגרי וברור. את כל החסרונות וחוסר השלמויות שלי חשפו אחד לאחד. ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה, זה העמיס עלי מאוד. אני שמה לב לזה בצורה מאוד חזקה ועוצמתית גם ביחס שלהן לבנותיי. אמי מסוגלת להסתכל על גוף התינוקת השמנמן של בתי הקטנה ולומר "אין מה לעשות, לא תהיה לה גזרה דקיקה כמו שלך" או להסתכל על הגדולה ולומר "אני מקווה שלא יהיו לה רגליים שמנמנות...אין לה את הרגליים שלך'. ההערות שלהם באמת מסוגלות להוציא אותי מדעתי. מצד שני הן מלמדות, כי אני נזכרת בילדותי ומתחילה להבין מי אני ומה הוביל אותי להרגיש דברים כאלו. ואני מאמינה שזה חלק מן התיקון.
אני מרגישה שעכשיו אני מתחילה להתמודד עם האובייקטיביות הקרה שלהם, עם השיפוט הביקורתי כל כך. ואני לא רוצה להיות כל כך קשוחה עם עצמי, ולא עם אף אחד ממשפחתי, בוודאי לא עם בנותי שצריכות כל כך הרבה קבלה ועידוד כדי לצמוח.
אבל זה קשה...ידוע שהכי קשה לך לתת את מה שלא קיבלת בעצמך. אני תוהה עד כמה עוברים אליהן מסרים סמויים בסגנון אלו שעברו אלי. עד כמה אצליח באמת לגדול ולגדל בדרך אחרת...

[u]אני באמת מוצאת את עצמי בסיטואציות בהן הייתי יורדת על עצמי מול הראי בעבר וכיום מביטה על עצמי בחיוך[/u] - נפלא!!! לפעמים לא צריך לומר דבר. עצם החיוך לעצמך אומר הכל!

והסיפור על בתך פשוט נפלא! מציעה לך להמשיך ולעודד אותה מכל הכיוונים:
א. גם לומר לה שוב ושוב משפטים חיוביים, ובכך להכניס לה "למחשב" "קבצים חיוביים" שיהיו שמורים עבורה לכל ימי חייה. בקיצור, "תכנות" חיובי
ב. וכמובן להימנע ככל האפשר מלומר לה משפטים שליליים
ג. לעודד אותה לומר לעצמה ועל עצמה משפטים חיוביים
ד. לעודד אותה שלא לומר לעצמה ועל עצמה משפטים שליליים.

וכמובן את יכולה לעודד אותה להתבונן בעצמה מדי פעם במראה ובאותו זמן לחייך לעצמה ולומר לעצמה משפטים טובים.

[po]תמר רוש[/po]
זה יאיר כספי, לא אריה.
ואני מסכימה עם כל מילה הממליצה על הספר.

איזה סיפור מדהים!
תוך כדי הקריאה (בתגובה הנבוכה של בתך) אמרתי לעצמי "אויש, אולי זה לא נכון, אולי הילדה קטנה מדי, אולי היה אפשר באופן אחר..." ואז הגיע הסוף - ואני בלעתי את מחשבותי ונורא נורא שמחתי שטעיתי. איזה מקסים. ואיזה יופי שהיא הטמיעה את זה אחרי פעם אחת! תעשי את זה עוד פעם!!
מזכיר לי שורה בספר על טיפול משפחתי, שאמרה שהילדים למדו שיעור מאוד חשוב מלראות את ההורים שלהם נאבקים עם בעיותיהם ומנסים לדסקס אותם. את הופכת אותה לשותפה בלמידה שלך, וזה נפלא.

עוד ציטוט מ"לדרוש אלוהים", הפרק על החטא:

_למה, אתה שואל, אני ממשיך לעשות מעשים שמחירם בשבילי נורא?
הפסיכואנליזה מציעה לך לבלות שנים על הספה כדי לגלות את הסיבה למעשים המוזרים שלך. הפסיכיאטריה מאמינה שיום אחד תגלה את גן המחלה שלך. ליהודים היה הסבר פשוט ומיידי לחטאך: גודל המשימה._

[u]על בני האדם הוטל להיות שותפים למעשה הגידול המורכב והמסובך של עצמם ושל חברתם האנושית. המשימה הקשה מעוררת התנגדות. רצון לפרוש, לצמצם, לברוח[/u]

אני באמת ממליצה בחום על הספר הזה. הוא מתווה למעשה פסיכותרפיה חדשה-ישנה: פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה.
(אריה כספי הוא פסיכותרפיסט ויוזם התכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת בר אילן).
הוא טוען שמקור החולשה של כל הפסיכולוגיות הישנות, הוא שהן מעמידות את האדם במרכז. וכך מונעות ממנו לשמוע את ייעודו ותפקידו במערכת הגדולה יותר. הוא משתמש בכלים יהודיים, בכלים שפרויד שאל מהיהדות ("ישפוך שיחו"), ומתייחס לכולם בביקורתיות בונה.
מרתק.

מקסים! D-: אין מצב שבנותייך יתמודדו עם הקשיים שלך, את אמא נהדרת,

(אבל אל דאגה עוד ישאר להן עם מה להתמודד בחיים...-הורסת שמחות שכמותי...)

[po]לי אורה[/po] [po]ותמרוש רוש[/po], קראתי, התרשמתי, עכשיו אני חושבת ומעכלת. חשוב לי שתדעו שכל דבר שאתן כותבות לי פותח צוהר לעוד ועוד מקומות מסתור בנפשי, לחלקים קטנים וחשובים של חולשות וכוחות שמקדמים אותי בתהליך. ובעיקר- מה שאתן כותבות מביא אותי לתובנות חדשות על עצמי, על מי שהייתי, על הילדה שבי ועל מי שאני רוצה להיות. אגיב באופן מפורט מאוחר יותר.

לגבי מה שכתבה לי [po]לי אורה[/po] בעבר-
_לעמוד מול הראי ולהסתכל עמוק לתוך העיניים ולומר לעצמך (בגוף שני או ראשון): אני אוהבת אותך (או אני אוהבת אותי)
וכל פעם שאת עוברת ליד הראי לומר לעצמך בקול רם משהו נעים וחיובי על גופך, לדוגמה:
אני אוהבת את גופי היפה
אני אוהבת את גופי הבריא
אני מודה לגופי על כל הטוב שהוא מעניק לי_
אני חושבת על זה המון. זה נראה לי כל כך מהותי. בעקבות הדיון הקצר שנוצר כאן בינינו נראה לי שהגלגלים שומנו מעט ומשהו מתחיל לזוז. בכל מקרה נראה לי שהגמילה שלי ממשפטים לא מחמיאים ולא נעימים ממש עובדת. אני באמת מוצאת את עצמי בסיטואציות בהן הייתי יורדת על עצמי מול הראי בעבר וכיום מביטה על עצמי בחיוך. וזה מאוד קשור למה שכתבה לי [po]תמרוש רוש[/po]-
_יש בזה קצת בעייתיות, כי כשאת נמנעת מלומר על עצמך משהו רע, בקטעים שבהם מתבקש שתגיבי לעצמך - נותר חלל. כדי באמת להיגמל מהביקורת המוגזמת צריך למלא את החלל במשהו טוב.
אולי ניסית יותר מדי בבת אחת? "אני אוהבת את עצמי" זה חתיכת משפט, את יודעת . כשאני עברתי תהליך דומה הייתי עוצרת את עצמי באמצע ה"איזה מטומטמת אני" ואומרת: "עשיתי שגיאה, בפעם הבאה אעשה את זה טוב יותר"._ את צודקת. קודם כל כנראה קפצתי מהר מדי-הרעיון הלהיב אותי, ומה לעשות, אני גם פושרית באופי שלי וכשאני לוקחת על עצמי משהו אני מנסה לעבוד ב120 קמ"ש. וכרגע העבודה שלי היא ללמוד לאהוב ולטפח את הגופנפש שלי, וזו משימה קשה ותובענית. אבל הגיע הזמן.

בכל מקרה קרה משהו מוזר שכנראה היווה 'פריצת דרך'. הייתי עם בנותי מחוץ לבית, וביציאה משרותים ציבוריים כששטפנו ידיים הסתכלתי בראי עלי ועל בתי הגדולה (בת שלוש וחצי). באמת הרגשתי ששתינו מתוקות....המקום היה ריק, אז הסתכלתי על עצמי בחיוך ואמרתי לעצמי "את יפה, את נהדרת, אני אוהבת אותך" אמרתי לבתי שכדאי מאוד גם לה לעשות כך- להסתכל על עצמה בראי ולומר לעצמה "אני יפה, אני נהדרת, אני אוהבת אותי". היא הייתה המומה, לא ממש הבינה מה אני רוצה ממנה וצחקקה בחוסר נוחות. חזרתי על כך עוד פעמיים (לגביה-לא לגביי), היא נראתה מאוד מבויישת (היא ילדה ביישנית מטבעה)....
לתדהמתי הרבה, שמתי לב יום לאחר מכן, שלפני שהיא יצאה מהבית היא עמדה מול הראי ובשיא הטבעיות, עם הרבה רגש, אמרה לעצמה-" כ-מ-ה אני יפה, כ-מ-ה אני נהדרת, אני אוהבת אותי". אויש, ממש התעלפתי מהתרגשות! (היא הייתה כ"כ שקועה בעצמה שלא שמה לב שאני שם. הלכתי משם בשקט והשארתי אותה להתענג לנוכח דמותה המתוקה בראי...) היא אמרה את זה כל כך פשוט ומקסים. ראו שהיא באמת מבסוטית מעצמה. אני חייבת ללמוד ממנה ולחזק אותה.
אני מרגישה שהידיעה שאני יכולה וצריכה לגדל אותה באופן שונה משגודלתי, ולנסות לטעת בה זרעים קטנים של אהבה עצמית, מחזקת אותי:-)

[u]יש משפטים והדמיות שמחברים אותי יותר עם הרכות והאהבה.[/u]
אני לוקחת את כל מה שכתוב בספרים של [po]לואיז היי[/po] ושל מחברות/ים נוספות/ים לא "כתורה מסיני" אלא כהמלצות. אז לדעתי כדאי להפוך את כל התהליך לאישי, לנסח את ההיגדים החיוביים בצורה הכי אותנטית, שמתאימה לסגנון האישי. העיקר שאלו יהיו משפטים חיוביים שמביעים רגשות חיוביים - את הניסוח המדויק כל אחת יכולה לנסח בדרך המתאימה לה.

[u]היא [אמא שלי] טוענת שמאז שהייתי ילדה קטנה שנאתי חיבוקים ונשיקות... ולכן היא אינה מחבקת ומנשקת אותי[/u]
היי מירי.
פעם התלוויתי כסטודנטית למרפאה בעיסוק וביקרנו במעון כדי לעשות מעקב התפתחותי לכל הילדים שם - לראות שאין בעיות מיוחדות ולהדריך את הגננות. והגננת אמרה שיש ילד אחד שהתקשורת שלו לא לגמרי בסדר: הוא עדיין לא מדבר (הילדים היו בגיל של התחלת דיבור), והוא בכלל לא יוצר אתה בכלל קשר עין. היינו שם אולי עשרים דקות, וראיתי משהו מדהים: הפעוט הזה כן יצר אתה קשר עין, הסתכל עליה כמה פעמים כשרצה תשומת לב, אבל זה היה בדיוק בזמנים שהיא לא הסתכלה עליו. והיא לא ראתה את זה. וכשהיא הסתכלה - הוא כבר לא פנה אליה, המשיך לשחק.
וכך - מבחינתה, הוא לא יוצר קשר, ולכן היא גם פחות פנתה אליו, כי זה היה מעגל שמזין את עצמו, ומבחינתו היא באמת לא פונה אליו, ולא מתייחסת אליו כשהוא הסתכל אליה, ובאופן מצטבר זה וודאי הוביל להפחתת מספר הניסיונות שלו... נשמע מוכר?
מה התפספס בין הרצון שלך לקבל חיבוקים לבין יכולת הנתינה של העולם?

[u]אני עובדת חזק על העניין של לא לבקר את עצמי ולא לשפוט באופן קטלני ונוקשה. וזה באמת הולך. ומשום מה עדיין קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים[/u]
יש בזה קצת בעייתיות, כי כשאת נמנעת מלומר על עצמך משהו רע, בקטעים שבהם מתבקש שתגיבי לעצמך - נותר חלל. כדי באמת להיגמל מהביקורת המוגזמת צריך למלא את החלל במשהו טוב.
אולי ניסית יותר מדי בבת אחת? "אני אוהבת את עצמי" זה חתיכת משפט, את יודעת ;-). כשאני עברתי תהליך דומה הייתי עוצרת את עצמי באמצע ה"איזה מטומטמת אני" ואומרת: "עשיתי שגיאה, בפעם הבאה אעשה את זה טוב יותר".
וזה עבד.
זה היה מספיק ריאלי בשביל שאני אסכים וארגיש נוח אתו, וגם מספיק חיובי ותומך.
ה"אני יפה" וה"אני טובה" מול הראי באו הרבה אחר כך.
ו"אני אוהבת אותי" זה משהו שלא בא עד היום. אבל אני לא זקוקה לו, כי אני באמת אוהבת את עצמי. ואני גם לא מתחברת אליו בעצם - זה לא בדיוק מה שמתאים לי, יש משפטים והדמיות שמחברים אותי יותר עם הרכות והאהבה.

תודה רבה {@

_ברוח הדברים של [po]לואיז היי[/po] אכן ניסיתי לעמוד מול הראי ולומר לעצמי שאני אוהבת אותי-ואני פשוט עדיין לא יכולה. זה לא זה. הרגשתי כל כך מגוחכת ולא אמיתית. זה פשוט לא מתחבר לי עם עצמי...
קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים. אני מנסה ומרגישה משהו זר ומלאכותי, לא אני_
בוודאי שזה לא "מרגיש" לך אמיתי ושאת מרגישה מגוחכת. הרי עד לא מזמן אמרו לך ואמרת לעצמך על עצמך היגדים לא חיוביים (שלא נאמר ממש שליליים), ביקורתיים וכו'. אם נדמה את המוח למחשב, אז יש לך קבצים או אפילו תיקיות ענקיות המכילות קבצים רבים הכוללים טקסטים בלתי מחמיאים בעליל, טקסטים שאמרו לך א-נשים משמעותיים בחייך וגם אולי פחות משמעותיים, וטקסטים שאמרת (במחשבה וגם בדיבור) לעצמך וגם טקסטים שאמרת לאחרים אודותייך. [b]וזה[/b] מה שנראה לך רגיל, טבעי, ידוע, שכיח. וכנראה שאת פחות רגילה לשמוע מאחרים/ות ומעצמך מילים טובות שמכוונות אליך... אם את לא רגילה שיאמרו לך ושתגידי לעצמך (בינך לבין עצמך) שאת אהובה וכו' - אז בוודאי שזה ישמע לך מגוחך, פתטי וכו' וכו'. מה, [b]את[/b] ראויה לאהבה? [b]את[/b] אהובה? הרי כל השומע/ת ת/יצחק... את הרי X (כל ההיגדים הרעים שאמרו לך ושאמרת לעצמך על עצמך...)

הגיע הזמן לבנות הרגלים חדשים! הגיע הזמן למחוק את הקבצים השליליים, את כל הוירוסים והסוסים הטרויאניים שיש במחשב הפרטי שלך ולכתוב קבצים חיוביים על עצמך ועל חייך! הגיע הזמן לתכנת את עצמך בצורה חיובית!

מאוד מצא חן בעיניי ה"סור מרע ועשה טוב", ולדעתי אפשר לעשות את שניהם במקביל:
א) סורי מרע - לנסות להימנע ככל האפשר ממחשבות שליליות על עצמך ומדיבורים שליליים על עצמך - בכל פעם שבאה לך מחשבה שלילית את יכולה לומר לעצמך (בלב או בקול רם) "בטל ומבוטל"!!! (מזכיר את הנאמר ב"כל נדרי", נכון?) ומייד לחשוב מחשבה הפוכה או לומר היגד הפוך וחיובי.
וכמובן, נסי לא להרשות לא-נשים אחרים/ות לומר לך משפטים שליליים ומבקרים! ואם יש סיטואציות שבהן את לא יכולה משום מה להפסיק אותם/ן, אמרי בינך לבין עצמך: "זה לא נכון!!! הוא טועה! או היא טועה! בטל ומבוטל!" ואמרי לעצמך את ההיפך.

ב) ועשי טוב עם עצמך ולעצמך - אמרי לעצמך (כפי שכתבתי בהודעה הקודמת: בלב, בעל פה, בכתיבה וכו') היגדים חיוביים. ונראה לי שדווקא בתחומים שקשה לך, שזה לא טבעי לך, שזה לא מוכר לך - דווקא בהם כדאי לך ליצור הרגלים חדשים. אם תאמרי לעצמך מאות ואלפי פעמים: "אני טובה כפי שאני! אני אוהבת את עצמי!" זה יהפוך להרגל שני, זה יהפוך לטבע, זה יהפוך למובן מאליו, זה יהפוך לאמת שלך! ונראה לי שכדאי לך לעשות גם את התרגיל עם הראי גם באופן מכוון (כלומר שתקחי ראי ותאמרי וכו') וגם כל פעם שאת עוברת ליד ראי או רואה את דמותך משתקפת במראה או בזכוכית וכו' - תאמרי לעצמך מייד מילים טובות של אהבה ושל קבלה.

[u]אני מתלבטת - האם אני צריכה לעשות את זה ולחכות שאחרי המעשים ימשכו הלבבות, או להמתין בסבלנות ולעשות כשזה ינבע מהלב עצמו??? אשמח לשמוע את דעתך בעניין[/u]
לדעתי, היום הוא היום! הרגע הזה הוא הרגע הנכון להתחיל הרגלים חדשים! זוהי שנה חדשה ועכשיו זה הזמן! אני מאוד מאוד מאמינה ב"משלא לשמה - בא לשמה" וב"אחרי המעשים ימשכו הלבבות". ואתן לך דוגמה: נאמר שהחלטת להתחזק במצוות הצדקה. האם תחכי עד [u]שזה ינבע מהלב עצמו[/u] ותהפכי לצדקת גמורה או שתתחילי כבר עכשיו, כפי שאת כיום, לתת בתקווה שתוך כדי הנתינה והעשייה ליבך יפתח יותר ויותר? אז עשי צדקה עם עצמך והחלי לתת לעצמך עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ממה שאת כל כך זקוקה לו: מילה טובה, יחס טוב, יחס של אהבה וכבוד.

ורציתי לשאול אם שמעת על המונח "הילדה הפנימית". אם לא, אכתוב קצת עליה בהודעה אחרת. בקיצור אכתוב כבר עכשיו שהגיע הזמן להזין אותה, לחבק אותה, להגן עליה, לתת לה מה שלא קיבלה והיתה כל כך זקוקה לו. (אותה=אותך!)

[u]לסלוח אני יכולה[/u] - זה הרבה מאוד! אז תעבדי בינתיים על העמקת הסליחה עד שלא ישארו משקעים או שישארו פחות ופחות משקעים של טינה וכו'.

[u]את כל החום שכל כך נזקקתי לו כילדה כבר לא אקבל[/u] - זה קשור למה שהתחלתי לכתוב על הילדה הפנימית. היי את אימא של עצמך! תני לעצמך מה שכל כך רצית שהיא תיתן לך! אהבי את עצמך! אם את לא יכולה לדמיין אותה מחבקת אותך (תחשבי מה זה אומר שאת לא מצליחה אפילו בדמיון לראות אותה מחבקת ומנשקת אותך...) דמייני את עצמך מחבקת ומנשקת את עצמך! או הסתכלי בראי ונסי לדמיין שאת מחבקת את עצמך. ובא לי רעיון: נסי לדמיין את עצמך מחבקת ומנשקת אותה.

ותזכרי, כמה שתקבלי יותר אהבה וכל מה שאת זקוקה לו - יהיה לך יותר מה לתת!

מאחלת לך הרבה אהבה עצמית וקבלה עצמית ושנה טובה מאוד, שנה שבה תהיי טובה לעצמך!

מירי, חג שמח !
ממשיכה להתפעל ממך ומהתהליך שאת עוברת.

מירי, תודה על התודה :-)

יש לי עוד מה להגיד :-) אבל אני צריכה ללכת.
בינתיים שולחת לך חיבוק גדול גדול.
ענק.

היי [po]תמרוש רוש[/po],
וחג שמח גם לך!

יש לי הרבה מה לומר על מה שכתבת לי, אנסה להיות עניינית וממוקדת:
[u]יש לך נטייה לייחס את הברכה למקום אחר: לעצמי או לאחרים שבהם יש לי שליטה. שבאמצעותם אוכל למנוע את תלותי בנותן חסדי. אבל שום דבר אמיתי לא נמצא במקום שאין בו חסד אלוהי"[/u]
זה אכן מאוד מתאים, וזה מאוד אני. 'פריקית של שליטה', חייבת שההגה יהיה תמיד בידיים שלי, משתגעת ומאבדת עשתונות כשדברים יוצאים משליטתי. אף פעם לא קישרתי את העניין הזה עם הקושי שלי להתפלל. ויש בכך היגיון רב. כל תפיסת העולם שלי היא כזו שצריך לעבוד קשה להתאמץ ולנסות בכל כוחי להשיג את מה שאני רוצה, ואיכשהוא לא נשאר מקום לתפילה או לבקשת חסדי שמיים. זה נשמע איום ונורא, אבל כנראה זו דרך החשיבה שלי עד כה. אני צריכה להתחזק ולהרגיש אדם שלם וראוי עם כל חוסר השליטה המוחלטת שלי כדי שיתאפשר לי להתפלל ולבקש סיעתא דשמייא. תודה שעוררת בי את התובנה הזו.

[u]דבר אחד בטוח - לך יש את המוכנות לשינוי, את בתנועה עכשיו, וזה ברור לכל עין.[/u]
תודה. אני כל כך מקווה שזה נכון. באופן כללי אני מתייחסת לעצמי כל הזמן בתקופה האחרונה כאל אדם בשינוי. ברור לי שאני במעין תקופת 'אינקובציה', או במעין 'מורטוריום' של חיפוש זהות. ויש חששות בלב ופחדים שמא הכיוון לא יהיה מספיק חזק. כלומר אני מחפשת ויש חשש בלב שלא אמצא בדיוק את מקומי. אני יש גם תקווה ותחושה שאמצא.

[u]כי המשפט "לא כל אחד יכול להיות חבר שלי" כל כך דיבר אלי. התחושה שמתאים לי רק דבר מסוים מאוד, ושכל כך קשה למצוא את החברה המאוד מסוימת הזאת. וההתלבטות האם "להתפשר" או לא, ואיך. והשנים בהן חיפשתי את החברה הזאת, ולא ידעתי שהיא קיימת, והשנים שבהן מצאתי אותה, והקשרים היו כל כך שבריריים, ופחדתי לאבד אותם, ולא ידעתי איך לשמור, והייתי כל הזמן במתח.[/u]
הוצאת לי את המילים מהפה. אני קוראת את מה שכתבת ונדמה לי שאני כתבתי את זה. אני בתקופות שונות בעליות וירידות של 'כן להתפשר-לא להתפשר'. באופן כללי כיום ברור לי שכמו שלמצוא בעל זו קריעת ים סוף, כך לפעמים גם בעניין חברה טובה. ובנוסף ברור לי שיש צרכים נפשיים ששותף לחיים ממין זכר, נהדר ככל שיהיה, פשוט לא יכול לספק. לפחות לא בעבורי. יש דברים שבאמת אפשר לחלוק רק עם חברה טובה. אני חושבת שהפכתי להיות קצת קיצונית בעניין הזה. למען האמת כרגע אני בשלב בו אני די בוחלת בשיחון חולין קלילות או בsmall talk שגולשות לרכילות ודברים בלתי רלוונטיים בעליל כגון אלו. אני מחפשת את העומק וכרגע לא ממש מוכנה להתפשר, ואין לי כוח להמון חברויות קטנות וקלילות שאין בהן שום דבר אמיתי. במובן מסוים אני גם משלמת על כך מחיר. אני תוהה עד כמה חבל. וברור לי שכאשר אהיה מגובשת יותר עם עצמי אולי אהיה פתוחה יותר לקשרי חברות סתמיים וקלילים. אך עמוק בליבי לא אתפשר על אותו קשר שיש בו איכות ועומק.

[u]למשל, לוותר על האדם הזה, להתרחק ממנו לא בכוח, אלא מתוך תחושה אמיתית ש"אין לי מה לחפש פה". בלי כעס. אמנם עם תחושת דחייה (מובנת מאליה), אך ללא הבעירה הפנימית הזאת.[/u]
אני משתדלת לעשות זאת. הבעיה שלא תמיד טכנית זה ניתן. ובלי כעס...זה מאוד קשה. יש לי דם חם. מקווה לעבוד על עצמי בקטע הזה.

[po]תמרוש רוש[/po], נגעת בנקודות הנכונות, תודה על הכל!!!

[po]לי אורה[/po] יקרה
כתבת לי כל כך הרבה דברים, רעיונות יפים ומכיוונים שונים. ואני קוראת ומנסה לחשוב מה מתאים לי, ועם מה אוכל לזרום.
ברוח הדברים של [po]לואיז היי[/po] אכן ניסיתי לעמוד מול הראי ולומר לעצמי שאני אוהבת אותי-ואני פשוט עדיין לא יכולה. זה לא זה. הרגשתי כל כך מגוחכת ולא אמיתית. זה פשוט לא מתחבר לי עם עצמי. כל כך התלהבתי והתחברתי לרעיון כשהצעת אותו, הרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה, ואיכשהוא אני מתקשה מאוד לבצע. אני חושבת הרבה על כך שיש בכל התהליך שאני עוברת עכשיו 'סור מרע' ו-'עשה טוב'. לפעמים אני מצליחה רק ב'סור מרע' ולפעמים גם ב'עשה טוב'. ואני מנסה ללכת לאט בקצב שמתאים לי. בעניין של דימוי עצמי דימוי הגוף ובכלל היחס שלי למי שאני כנראה שעדיין המיקוד הנו ב'סור מרע'. אני עובדת חזק על העניין של לא לבקר את עצמי ולא לשפוט באופן קטלני ונוקשה. וזה באמת הולך. ומשום מה עדיין קשה לי לומר לעצמי דברים רכים וטובים או אוהבים. אני מנסה ומרגישה משהו זר ומלאכותי, לא אני. אני מתלבטת - האם אני צריכה לעשות את זה ולחכות שאחרי המעשים ימשכו הלבבות, או להמתין בסבלנות ולעשות כשזה ינבע מהלב עצמו??? אשמח לשמוע את דעתך בעניין. בכל מקרה היה לי כל כך מוזר שלא הצלחתי לומר זאת לעצמי.

ולגבי מה שכתבת על אמי. אני נפעמת ממה שכתבת. מהעומק והרוחב של הדברים. לכתוב דברים כאלה אני משערת שאפשר רק ממקום מאוד אמיתי בוגר ומנוסה. אני חושבת על הדברים, וכרגע הכי מתחברת לעניין של המכתב. ולעניין:
[u]כל לילה לפני השינה תזמיני בדמיונך את אימא שלך ותאמרי לה משהו כגון: "אימא, אני אוהבת אותך וסולחת לך על הכל"[/u]
הלוואי ויכולתי. לסלוח אני יכולה, לאהוב עדיין לא. אולי מאוחר יותר. כרגע הלב שלי ריק מהרגשות הללו. יש הרבה דאגה לשלומה ואכפתיות ממנה אך לא אהבה.

[u]ואחר דמייני איך היא מחבקת אותך ומנשקת אותך ואומרת לך שהיא אוהבת אותך.[/u]
ואוו, גם זה עדיין נשמע כמו מדע בדיוני. היא טוענת שמאז שהייתי ילדה קטנה שנאתי חיבוקים ונשיקות והייתי ילדה קשוחה ולכן היא אינה מחבקת ומנשקת אותי. והאמת היא שמזמן כבר הפסקתי לחפש את החום ממנה. את כל החום שכל כך נזקקתי לו כילדה כבר לא אקבל, ואיני מאשימה אותה על כך. אני מודה לאלוקים שנתן לי את בעלי האוהב כדי להשלים לי את כל החסכים הללו.

לא נראה לי שכתבתי זאת, אבל אני גרה קרוב מאוד לאמי. קרוב מדי. ונראה לי שלא תהיה ברירה ובזמן כלשהוא נצטרך לעבור דירה. איני יכולה להמשיך עם הקרבה הזו. ויש לי תחושה כלשהיא שדווקא לאחר שאוכל לסלוח לחלוטין מכל הלב, אוכל גם להתרחק בלב שלם ולעזוב בלי רגשות אשמה על עזיבתי.

[po]לי אורה[/po], המון תודה על הדברים. הם בהחלט מעוררים מחשבה.

היי מירי, וחג שמח.
גמר חתימה טובה.

[u]את הקשר הישיר איתו איבדתי בגיל ההתבגרות. לצערי אינני מסוגלת להתפלל ולבקש[/u]
האם קראת את "לדרוש אלוהים" מאת אריה כספי?
ציטוט: "ברכי נפשי את ה' (תהילים קג, 1). ברכי נפשי, השתדלי לך. אני יודע שקשה. יש לך נטייה לייחס את הברכה למקום אחר: לעצמי או לאחרים שבהם יש לי שליטה. שבאמצעותם אוכל למנוע את תלותי בנותן חסדי. אבל שום דבר אמיתי לא נמצא במקום שאין בו חסד אלוהי"
(למה כתבתי את זה? זה לא נראה מתאים, זה לא מה שרציתי לכתוב. יצא. רציתי בכלל ציטוט אחר. אני סומכת על האינטואיציה/יד המקרה, מקווה שזה יצא טוב)

כתבת מאוד יפה על המודעות, שלא מספיקה בשביל לשנות. זה משהו שאני תמיד התחבטתי אתו. המודעות היא כל כך חשובה - אבל אם אין את המחוייבות לשינוי, את ההכרה הפנימית שהמודעות היא כלי שיעזור לנו להזיז משהו, ולא מטרה כשלעצמה, אז לפעמים אפשר להתמזמז אתה (סליחה על המילה החריפה) בלי ליצור את השינוי המתבקש. ואם אין מוכנות לשינוי - דברים לא ישתנו.
דבר אחד בטוח - לך יש את המוכנות לשינוי, את בתנועה עכשיו, וזה ברור לכל עין. אני מעריצה את המהלך שלך. זה כל כך יפה לראות.

[u]לא כל אחד יכול להיות חבר שלי. ככה הייתי מאז שאני קטנה. קשה לי מאוד לקבל צביעות, חוסר יושר ונצלנות. אני מסוגלת לבעור מכעס כשאני נתקלת בכאלה דברים ולצערי גם יש לי כנראה חוש ריח לאותן תכונות כי אני מזהה אותן בקלות. הבעיה היא שבדרך כלל אני מכריחה את עצמי לשתוק ופשוט להתרחק מאותו אדם.[/u]
זה משהו שהקפיץ אותי. אני מנסה לחשוב למה...
כי המשפט "לא כל אחד יכול להיות חבר שלי" כל כך דיבר אלי. התחושה שמתאים לי רק דבר מסוים מאוד, ושכל כך קשה למצוא את החברה המאוד מסוימת הזאת. וההתלבטות האם "להתפשר" או לא, ואיך. והשנים בהן חיפשתי את החברה הזאת, ולא ידעתי שהיא קיימת, והשנים שבהן מצאתי אותה, והקשרים היו כל כך שבריריים, ופחדתי לאבד אותם, ולא ידעתי איך לשמור, והייתי כל הזמן במתח.

אבל יש כאן משהו נוסף. האם זה נכון שאת לא רק מזהה בקלות תכונות כאלה, אלא... נמשכת אליהן?
אני תוהה בקשר לדילמה כמו שאת מציגה אותה: להגיד מה שאת חושבת על האדם, או להכריח את עצמך לשתוק ולהתרחק. האם אין אפשרות שלישית? למשל, [b]לוותר[/b] על האדם הזה, להתרחק ממנו לא בכוח, אלא מתוך תחושה אמיתית ש"אין לי מה לחפש פה". בלי כעס. אמנם עם תחושת דחייה (מובנת מאליה), אך ללא הבעירה הפנימית הזאת.

מאוד שמחה שדבריה של [po]לואיז היי[/po] מצאו חן בעינייך ומצאת אותם שימושיים לך. אגב, ברור שיש עוד הרבה א-נשים שכתבו על נושא זה וברוח זו.

[u]חשבתי פעמים רבות על שיחה פתוחה וכנה עם אמי שתוכל להוביל לקתרזיס עבורי, שתהיה חלק מהתהליך קבלה והחלמה שלי. אך אני חוששת מכך מאוד... בהכרותי איתה אין יכולת לנהל איתה שיחה כזו... וכנראה שאת תהליך הבניה המחודשת שלי אצטרך לנהל כך שהיא ברקע המרוחק, ואני לאט לאט סולחת לה ומשחררת אותה מכל אחריות, [b]מבלי לשתף אותה ישירות[/b] בכך[/u]

אחת מהדרכים (שמצאתי בספריה של לואיז היי וגם בספרים של הוגות/ים נוספות/ים שכתבו על נושאים אלו) היא [b]לדמיין[/b] שיחה כזו. את יכולה לעשות מעין טקס שכזה: כשאת נמצאת במקום ובמצב שבו את יודעת שלא יפריעו לך, שבי או שכבי בשקט (ואפשר כמובן בלילה לפני שאת נרדמת, אבל לא כשאת מאוד עייפה כדי שלא תרדמי) ותדמייני את שתיכן יושבות ביחד ושתיכן במצב רוח טוב. דמייני איך את אומרת לאימא שלך כל מה שיש לך לומר לה. ואני מתכוונת: הכל!!!!!!! ואחר דמייני איך היא מחבקת אותך ומנשקת אותך ואומרת לך שהיא אוהבת אותך. את יכולה לדמיין שהיא מבקשת את סליחתך. ואת יכולה גם כן לבקש את סליחתה אם פגעת בה בלי כוונה. ואז תאמרי לה שאת סולחת לה על הכל.

מובן שכל זה לא חייב לקרות בפעם אחת. את יכולה לדמיין כל פעם כמה שאת מצליחה ויכולה (הרי זה מאוד טעון מבחינה רגשית). לפעמים אולי תצליחי לדמיין רק מה שאת אומרת לה, ולפעמים גם מה שהיא אומרת לך. העיקר שבכל פעם תסיימי בכך שתאמרי לעצמך (בדמיון, בלב או בקול רם): "אימא אני סולחת לך" (או בכל נוסח שנראה לך).

טקס נוסף או משלים הוא: כל לילה לפני השינה תזמיני בדמיונך את אימא שלך ותאמרי לה משהו כגון: "אימא, אני אוהבת אותך וסולחת לך על הכל" (את יכולה כמובן לנסח זאת במילים שלך). או את יכולה לדמיין איך את שולחת לה אור ומקיפה אותה באור והאור נכנס גם לתוכה ותוך כדי כך את אומרת לה בדמיונך: "אני סולחת לך על הכל". ואת יכולה לחזור על טקס זה כמה פעמים שאת מרגישה שאת צריכה, כל לילה או כל כמה לילות. וזה יכול כמובן לקרות בכל רגע ביממה. העיקר: לעצום עיניים ולומר לאימא שלך בליבך שאת סולחת לה ומוחלת לה על הכל. ואת יכולה לומר זאת בדמיונך, ואם את לבד - את יכולה לומר זאת בקול רם. ואת יכולה לכתוב זאת המון פעמים שוב ושוב ושוב - במחברת או במחשב.

ותנסי לדמיין את אימא שלך כשהיתה ילדה. אם יש לך תמונות - תסתכלי עליהן. ונסי לחשוב איך היו חייה, איך היתה ילדותה, איך היו חייה אחר כך (מתארת לעצמי שלא קלים).

ואת יכולה לכתוב מכתב ארוך ארוך ארוך לאימא שלך שבו תכתבי הכללללללל - ובסופו של דבר תשרפי את המכתב ותרגישי בלב שבכך נשרפות כל הטענות שלך כלפי אימא שלך. או את יכולה לדמיין את כל זה.

ואת יכולה להמציא לעצמך טקס סליחה. תחשבי על תשליך, על עשרת ימי תשובה וכו'. את יכולה גם לבחור תפילה שמדברת על סליחה ומחילה.

מאחלת הצלחה והחלמה מלאה.
וחג שמח :-)

[po]לי אורה[/po],
לגבי המלצתך בעניין האהבה העצמית בנוסח [po]לואיז היי[/po], התלהבתי, ואני מתחילה ליישם כבר ממחר בבוקר. או בעצם כבר מהיום בלילה לפני שאלך לישון. זה מתאים מאוד מאוד לרוח הדברים שאיתם אני עובדת על עצמי.

תודה לכולכם על התגובות. כמו תמיד זה מעורר בי הרבה מחשבות ופותח לי צוהר לעוד הבנות ועוד יישום של שינויים קטנים אך משמעותיים.

ציפציף, כתבת לי-

[u]פשוט תתחילי לדבר אליו,אין שום דרך אחרת![/u]

וגם

[u]תדברי אליו בפשטות,כמו ילד לאבא,[/u]

[po]לי אורה[/po], את כתבת

[u]שאפשר לדבר אליו כמו לאבא טוב, פשוט לדבר אליו מהלב, במילים פשוטות, כמו שאת מדברת לעצמך.[/u]

אתן כל כך צודקות...נראה לי שכל מה שחסר עכשיו הוא אומץ להתחיל. זה כל כך לא אני, או יותר נכון זה לא מי שהייתי, וזה כן מי שאני רוצה להיות. יש משהו שחוסם אותי, איזו מין קשיחות פנימית, לפעמים אני ממש לא מבינה למה. אבל מה שכתבתן מעודד. ודרך אגב, לדבר כמו ילד לאבא מעלה בי הרבה רגשות. כי גם אל אבא שלי לא הרשתי לעצמי אף פעם לדבר כמו שרציתי, מהלב, במילים פשוטות. תמיד הכל היה מתוכנן מראש, מוקפד, ומאחורי הכל רציונל קר. אז אולי מתאים יותר:
[u]כמו שאת מדברת לעצמך.[/u] איפה שיש רגש ויש יכולת להתפרק.


צחי- אכן צדקת. חשבתי פעמים רבות על שיחה פתוחה וכנה עם אמי שתוכל להוביל לקתרזיס עבורי, שתהיה חלק מהתהליך קבלה והחלמה שלי. אך אני חוששת מכך מאוד. ראשית איני בטוחה שאוכל למחוק ולנטרל לחלוטין כעסים מן העבר בשיחה זו. בנקודה שבה אני נמצאת כעת אינני נקיה לחלוטין מתחושות שליליות כלפיה ואין לי שום רצון לבטאן. שנית - בהכרותי איתה אין יכולת לנהל איתה שיחה כזו. לצערי ההיסטריה מן העבר רק הלכה והתעצמה, וכנראה שאת תהליך הבניה המחודשת שלי אצטרך לנהל כך שהיא ברקע המרוחק, ואני לאט לאט סולחת לה ומשחררת אותה מכל אחריות, מבלי לשתף אותה ישירות בכך.

מירי, תודה על כל מה שכתבת. תודה על השיתוף המרגש {@

לאור כמה דברים שכתבת ושכתבו לך, אני ממליצה לך לקרוא את הדף [po]לואיז היי[/po]
אחת מההמלצות של לואיז היי היא לעמוד מול הראי ולהסתכל עמוק לתוך העיניים ולומר לעצמך (בגוף שני או ראשון): אני אוהבת אותך (או אני אוהבת אותי)
וכל פעם שאת עוברת ליד הראי לומר לעצמך בקול רם משהו נעים וחיובי על גופך, לדוגמה:
אני אוהבת את גופי היפה
אני אוהבת את גופי הבריא
אני מודה לגופי על כל הטוב שהוא מעניק לי

ואפשר לומר כך גם לאיברים שונים.

אפשר לעשות זאת בדמיון (לדמיין לעצמך את גופך ולומר לו בליבך היגדים חיוביים כגון אלו), אפשר לומר זאת בקול שקט, או בקול רם (אם את לבד), אפשר לשיר, אפשר לכתוב את זה, אפשר לכתוב פתקאות ולשים במקומות שונים כדי להזכיר לעצמך וכו'. הכוונה היא לתכנת את עצמך באופן חיובי: כפי שעד היום תכנתו אותך משפטים של אנשים אחרים ותכנתת את עצמך באמצעות מחשבות בלתי חיוביות - את (וכמובן כל אחת ואחד) יכולה לבחור לתכנת את התודעה שלך במחשבות חיוביות על עצמך, גופך, בריאותך, חייך, משפחתך וכו' וכו' וכו'.

ובקשר לדיבור עם ה'. ר' נחמן כתב שאפשר לדבר אליו כמו לאבא טוב, פשוט לדבר אליו מהלב, במילים פשוטות, כמו שאת מדברת לעצמך.

מירי,

כל שעליך לעשות כדי לזרז את הסרת הדפוס למענך תחילה, ולאחר מכן למען בנותיך, הוא לקיים שיחה עם אימך לומר לה תודה על הדרך שהראתה לך, ולומר לה שאת מחזירה לה את מה שנתנה לך. עם זאת תוכלי לעשות זאת בזימונה במדיטציה אך כיוון שאנו פיזיים זה יקח יותר זמן.

צחי.

" אם אתה מאמין שיכולים לקלקל
תאמין שיכולים לתקן..."

אל תתיאשי,פשוט תתחילי לדבר אליו,אין שום דרך אחרת!
את בוחרת להשתנות , האמיני שיש באפשרותך לשנות ולוותר גם על מנגנוני ההגנה שיצרת,את כבר לא זקוקה להם.
אולי גם אז לא היית זקוקה ,אבל עכשיו הביטי קדימה.
יש באפשרותך ליצור צינור ישיר של שפע רוחני, תראי שהתכוונות קטנה מצידך תפתח לך שער גדול של אמונה לה את כ"כ זקוקה כעת.
אני לא באה ממקום של ביקורת והטפה,אני באמת מאמינה שאת נשמה גדולה ! עם עוצמות ויכולת נתינה אדירה.
תתני לעצמך את מה שחסכת עד עכשיו,תדברי אליו בפשטות,כמו ילד לאבא,
ושוב סליחה עם אני נשמעת מיסיונרית... (())