על ידי סאן_שיין* » 12 נובמבר 2004, 01:52
אוטוביוגרפיה שלי...
פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים, היתה ילדה קטנה ויפה, טובה ונחמדה. הילדה הקטנה אהבה מאד להסתכל מסביב ולחשוב לעצמה כל מיני מחשבות מעניינות:
מאיפה באים הדברים כולם?, כמה מעניין העולם,
איזה יופי שהשמש זורחת ביום ומחממת
בסתו כל העלים נושרים ויש שלכת
הירח מאיר בלילה כדי שלא יהיה לנו חשוך, וואו, יש המון כוכבים
הפרחים פורחים בשלל צבעים ובלילה כמוני הם ישנים,
הרוח את גופי מלטפת ועושה לי הרגשה מדגדגת,
כשיש גשם אני הכי אוהבת לרוץ בשלוליות,
מממ... כמה כיף להרגיש את המים בתוך הערדליים,
הים גדול, איפה הוא נגמר?
יש בעולם רק פיות טובות ששומרות על הילדים כולם?
הו, כמה כיף לי לחיות ולחשוב מחשבות כל כך מעניינות.
לילדה הקטנה היו אמא ואבא כמו לכל הילדים הקטנים.
אמא ואבא של הילדה הקטנה היו מאד עסוקים.
הם שכחו כבר מזמן איך קופצים בתוך השלוליות עם ערדליים וכמה יפים הם השמיים.
הם ידעו אותם פעם מזמן כשגם הם היו ילדים קטנים, אבל בינתיים הם גדלו ונהיו מבוגרים,
והיו עסוקים בדברים שמבוגרים יודעים לעשות, דברים מאד חשובים:
לקום בבוקר וללכת לעבודה, לראות חדשות בטלוויזיה, לקרוא עתון ולהתעצבן המון.
הם כבר לא האמינו שיש דברים שהם כל כך מעניינים כמו פיות טובות ורוח מדגדגת.
הילדה הקטנה ניסתה לפעמים לספר להם על כל הדברים שהיו כל כך מעניינים,
אבל לא היה להם זמן להקשיב לה, הם היו נורא עסוקים.
אמא של הילדה הקטנה ששכחה מזמן את הדברים המענינים,
סיפרה לילדה הקטנה כמה החיים שלה היו עצובים כשהיא היתה ילדה קטנה
(בגלל שאמא ואבא שלה היו נורא עסוקים ושכחו את הדברים המעניינים),
ואז הילדה הקטנה התחילה להיות גם היא קצת עצובה,
ובגלל שהיא אהבה מאד את אמא שלה, והיא רצתה שאמא תהיה שמחה,
היא ניסתה להצחיק אותה כל היום, להיות ילדה יותר טובה ולחבק אותה חזק חזק
כדי שתדע שהיא אוהבת אותה הכי בעולם.
לאט, לאט, אמא שהיה לה מאד נעים מהאהבה של הילדה הקטנה שלה,
שכחה קצת שהיא אמא והפכה קצת לילדה קטנה,
והילדה הקטנה שכחה קצת שהיא ילדה קטנה והפכה קצת לאמא.
היא כל כך רצתה שלאמא יהיה שמח שהיא היתה מאד עסוקה כל הזמן, ולא היה לה יותר זמן להסתכל על השמש, העצים והפרחים.
אבא של הילדה הקטנה ששכח מזמן את הדברים המענינים,
היה מאד עסוק בעבודה החשובה שלו.
ובגלל שהעבודה שלו היתה כל כך חשובה אסור היה להפריע לו.
פעם אחת אבא אמר לילדה הקטנה: אל תשחקי בקוביות עכשיו, כי המגדל יפול, ויהיה כאן באלגן גדול.
פעם אחרת הוא אמר לה: אל תנגני במצילתיים, זה עושה לי חורים באוזניים,
אני צריך שקט כדי לנוח, עבדתי מאד קשה, זה הכל בשבילך,
אחר כך תוכלי ללכת לבית הספר הכי טוב שיש.
לפעמים לפעמים אחרי שהוא עבד מאד קשה והילדה הקטנה שיחקה בבית במחבואים ושרה בקול חזק שירים יפים,
הוא היה נותן לה בטוסיק מכה קטנה, ואז הילדה הקטנה ידעה שזה בגלל שהיא היתה ילדה מאד רעה,
והיא הבינה שהיא צריכה להשתדל להיות יותר טובה כדי שאבא יהיה שמח.
לאט, לאט, היא הפסיקה להסתכל גם על הירח, ההרים והים, כי לא היה לה זמן.
היא הסתכלה רק על אבא ואמא שהיו מאד עצובים וניסתה לעשות הכל כדי שהם יהיו יותר שמחים.
היא שכחה את כל הדברים שהיו פעם מעניינים.
ככה גדלה לה הילדה הקטנה וחשבה תמיד שכל המבוגרים צודקים: אמא, אבא, סבא וסבתא, החברים שלהם,
המורים שלה שדיברו תמיד בהמון מלים יפות שנראו לה חשובות וחכמות
(אז היא מיד למדה אותן בעל פה כדי שאבא ואמא יהיו מרוצים).
לפעמים הם עשו דברים שנראו לה לא צודקים ולא יפים, אבל בגלל שהיא היתה ילדה קטנה,
היא חשבה שככה זה צריך להיות כי המבוגרים הם גדולים, חכמים ויודעים הרבה דברים.
לפעמים היא הרגישה כל כך עייפה והיא הייתה נהיית קצת חולה, ואז זה היה מאד נעים,
כי פתאם אמא ואבא דאגו לה וטיפלו בה (אבל זה היה רק לפעמים).
הילדה הקטנה המשיכה לגדול עד שהגיע יום אחד שבו כולם אמרו לה שהיא כבר לא נראית כמו ילדה קטנה,
וכמו שילדים שכבר לא נראים קטנים בדרך כלל עושים, היא עזבה את הבית של אמא ואבא ועברה לגור לבד בבית משלה.
היא יצאה לעולם הגדול וחשבה שהיא יודעת הכל: היא יכולה לדאוג לעצמה ולהיות כמו אמא ואבא מאד עסוקה.
אבל בעצם עמוק בפנים, מישהו זר שהיא לא הכירה השמיע לה לפעמים קולות מוזרים:
זו היתה כאילו ילדה אחרת בתוכה, קטנה פוחדת ומבולבלת.
אז כל פעם שהילדה הקטנה שמעה את הקולות היא שמה ידיים חזק על האזניים והכל נהייה בסדר.
יום אחרי יום החיים נמשכו. הילדה הקטנה שהתרגלה לדאוג לאמא ואבא שלה כל היום והרגישה עכשיו כל כך לבד ועצובה,
התחילה לעשות את מה שהיא ידעה הכי טוב לעשות: לדאוג לכל הילדים הקטנים שהיא פגשה בדרך.
היא הלכה לטייל עם הרבה ילדים קטנים שהיא פגשה ברחוב, היא הזמינה הביתה ילדים שלא היה להם מה לאכול ואיפה לישון
כי אמא ואבא שלהם היו רחוקים, היא נתנה להם לפעמים לישון במיטה שלה וחיבקה אותם חזק כדי שלא יהיו עצובים..
אבל הילדה הקטנה המשיכה להרגיש לבד ועצובה.
היא נזכרה בעוגות הטעימות שאמא הכינה לה בימי הולדת ואיזה הרגשה שמחה היתה לה, והתחילה לאכול כל היום עוגות מתוקות.
אבל הילדה הקטנה המשיכה להרגיש לבד ועצובה.
יום אחד היא הלכה לטייל בחוץ ופגשה ילד אחד שנראה לה גדול וחכם והוא נתן לה סוכריות מיוחדות (סוכריות קסמים)
ואמר לה שאם היא תאכל אותן היא תרגיש יותר טוב. ובאמת, לכמה זמן העולם נראה יותר יפה. הכל היה בסדר,
היא יכלה לצחוק, להיות גיבורה ולהרגיש שהיא יכולה לעשות הכל.
אבל אחרי כמה זמן היא הרגישה שבפנים בפנים היא עדיין עצובה ולא הצליחה להזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה היא היתה שמחה.
הילדה הקטנה התחילה לחשוב שהחיים הם ככה, ובגלל שהיא כבר ידעה כל מיני דברים, היא גם ידעה שבסוף החיים הכל נגמר,
ואז פשוט מתים. היא חשבה לעצמה שאולי אם היא תמות עכשיו היא תפגוש את אלוהים והוא יסביר לה את הכל.
יום אחד הילדה הקטנה הלכה ברחוב ובמקרה בלי לשים לב, היא מצאה את עצמה ליד המקום הזה שהיא זכרה שקוראים לו ים.
בגלל שלא היה לה שום דבר אחר לעשות באותו רגע, היא התיישבה ליד המים והתחילה לחשוב...איך היא תגיע הכי מהר לאלוהים,
כדי שהוא יסביר לה למה היא כל כך עצובה.
ופתאם, בכפות ידיה היא הרגישה את מגע החול הרך, ובכפות רגליה היא הרגישה דגדוג נעים ותחושה של קרירות נעימה.
היא ראתה שהים הגיע עד לכפות רגליה וליטף אותן בעדינות וזה היה מאד נעים.
היא התבוננה בתוך המים והבבואה שלה השתקפה כמראה.
היא הסתכלה עליה וראתה שיש שם דמות שהיא בכלל לא מכירה, מישהו זר.
היא נבהלה, נרתעה אחורה ושאלה את עצמה מי זאת הדמות הזאת?
והיא הבינה שהיא לא יודעת.
גלי הים הקטנים נצצו והתנודדו וטשטשו את הבבואה הזרה, ופתאם היה נדמה לה שהיא רואה שם דמות אחרת.
היא הסתכלה טוב, כי היא לא היתה בטוחה, אבל כן,
מתוך המים השתקפה אליה דמות של ילדה קטנה ויפה.
הילדה חייכה אליה והחיוך שלה נגע בתוך ליבה.
היא הרגישה שהיא מכירה את הילדה הזו ותחושה של חמימות ואהבה התפשטה בכל גופה. אהבה שלא הכירה.
היא נגעה בפני המים ברכות והרגישה שהיא מתאחדת עם הילדה הקטנה שבמים והן נהיות אחת.
היא הרגישה שהיא חזרה הביתה.
ולא היה שם כאב, פחד או בלבול.
היתה שם רק היא ברורה וצלולה ומגע ידיה במים הקרירים שגרם לה לדעת שמה שקורה הוא באמת.
ואז בא גל גדול ושטף את הבבואה הרחק הרחק.
הילדה הקטנה ישבה על החול והרגישה מאד מאד עצובה.
אז עלה ובא מתוכה בכי גדול עד אינסוף, והבכי עלה ושטף את הכל: האהבה שלא היתה שלה, השיכחה, הזמן שעבר, הכאב, הבדידות,
אבל בתוך הבכי היה גם קול דקיק וחדש שאמר לה שאת אלוהים היא תפגוש בחיים, ושמי שצריך למות זה לא היא אלא כל מה שבתוכה ואינו שלה,
כדי שהילדה הקטנה הטהורה שנמצאת שם בפנים תיפגש אתה בקול חזק ואוהב וכדי שהיא תוכל לחיות, היא תוכל לחיות!
לחיות מתוך האהבה ולחיות רק בתור מי שהיא.
הילדה הקטנה כבר ידעה הרבה דברים על החיים, והיא ידעה שמחכה לה דרך ארוכה.......אבל היא גם ידעה שבשבילה אין דרך אחרת אם היא רוצה לחיות.
כשהילדה הקטנה חזרה הביתה העיניים שלה היו ישירות, גדולות ופקוחות.
היא הסתכלה סביב וראתה שהפרחים פורחים והשמש זורחת בשמיים.
והתחילה להזכר בכל המחשבות המעניינות והיפות שפעם מזמן היא חשבה............................
אוטוביוגרפיה שלי...
פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים, היתה ילדה קטנה ויפה, טובה ונחמדה. הילדה הקטנה אהבה מאד להסתכל מסביב ולחשוב לעצמה כל מיני מחשבות מעניינות:
מאיפה באים הדברים כולם?, כמה מעניין העולם,
איזה יופי שהשמש זורחת ביום ומחממת
בסתו כל העלים נושרים ויש שלכת
הירח מאיר בלילה כדי שלא יהיה לנו חשוך, וואו, יש המון כוכבים
הפרחים פורחים בשלל צבעים ובלילה כמוני הם ישנים,
הרוח את גופי מלטפת ועושה לי הרגשה מדגדגת,
כשיש גשם אני הכי אוהבת לרוץ בשלוליות,
מממ... כמה כיף להרגיש את המים בתוך הערדליים,
הים גדול, איפה הוא נגמר?
יש בעולם רק פיות טובות ששומרות על הילדים כולם?
הו, כמה כיף לי לחיות ולחשוב מחשבות כל כך מעניינות.
לילדה הקטנה היו אמא ואבא כמו לכל הילדים הקטנים.
אמא ואבא של הילדה הקטנה היו מאד עסוקים.
הם שכחו כבר מזמן איך קופצים בתוך השלוליות עם ערדליים וכמה יפים הם השמיים.
הם ידעו אותם פעם מזמן כשגם הם היו ילדים קטנים, אבל בינתיים הם גדלו ונהיו מבוגרים,
והיו עסוקים בדברים שמבוגרים יודעים לעשות, דברים מאד חשובים:
לקום בבוקר וללכת לעבודה, לראות חדשות בטלוויזיה, לקרוא עתון ולהתעצבן המון.
הם כבר לא האמינו שיש דברים שהם כל כך מעניינים כמו פיות טובות ורוח מדגדגת.
הילדה הקטנה ניסתה לפעמים לספר להם על כל הדברים שהיו כל כך מעניינים,
אבל לא היה להם זמן להקשיב לה, הם היו נורא עסוקים.
אמא של הילדה הקטנה ששכחה מזמן את הדברים המענינים,
סיפרה לילדה הקטנה כמה החיים שלה היו עצובים כשהיא היתה ילדה קטנה
(בגלל שאמא ואבא שלה היו נורא עסוקים ושכחו את הדברים המעניינים),
ואז הילדה הקטנה התחילה להיות גם היא קצת עצובה,
ובגלל שהיא אהבה מאד את אמא שלה, והיא רצתה שאמא תהיה שמחה,
היא ניסתה להצחיק אותה כל היום, להיות ילדה יותר טובה ולחבק אותה חזק חזק
כדי שתדע שהיא אוהבת אותה הכי בעולם.
לאט, לאט, אמא שהיה לה מאד נעים מהאהבה של הילדה הקטנה שלה,
שכחה קצת שהיא אמא והפכה קצת לילדה קטנה,
והילדה הקטנה שכחה קצת שהיא ילדה קטנה והפכה קצת לאמא.
היא כל כך רצתה שלאמא יהיה שמח שהיא היתה מאד עסוקה כל הזמן, ולא היה לה יותר זמן להסתכל על השמש, העצים והפרחים.
אבא של הילדה הקטנה ששכח מזמן את הדברים המענינים,
היה מאד עסוק בעבודה החשובה שלו.
ובגלל שהעבודה שלו היתה כל כך חשובה אסור היה להפריע לו.
פעם אחת אבא אמר לילדה הקטנה: אל תשחקי בקוביות עכשיו, כי המגדל יפול, ויהיה כאן באלגן גדול.
פעם אחרת הוא אמר לה: אל תנגני במצילתיים, זה עושה לי חורים באוזניים,
אני צריך שקט כדי לנוח, עבדתי מאד קשה, זה הכל בשבילך,
אחר כך תוכלי ללכת לבית הספר הכי טוב שיש.
לפעמים לפעמים אחרי שהוא עבד מאד קשה והילדה הקטנה שיחקה בבית במחבואים ושרה בקול חזק שירים יפים,
הוא היה נותן לה בטוסיק מכה קטנה, ואז הילדה הקטנה ידעה שזה בגלל שהיא היתה ילדה מאד רעה,
והיא הבינה שהיא צריכה להשתדל להיות יותר טובה כדי שאבא יהיה שמח.
לאט, לאט, היא הפסיקה להסתכל גם על הירח, ההרים והים, כי לא היה לה זמן.
היא הסתכלה רק על אבא ואמא שהיו מאד עצובים וניסתה לעשות הכל כדי שהם יהיו יותר שמחים.
היא שכחה את כל הדברים שהיו פעם מעניינים.
ככה גדלה לה הילדה הקטנה וחשבה תמיד שכל המבוגרים צודקים: אמא, אבא, סבא וסבתא, החברים שלהם,
המורים שלה שדיברו תמיד בהמון מלים יפות שנראו לה חשובות וחכמות
(אז היא מיד למדה אותן בעל פה כדי שאבא ואמא יהיו מרוצים).
לפעמים הם עשו דברים שנראו לה לא צודקים ולא יפים, אבל בגלל שהיא היתה ילדה קטנה,
היא חשבה שככה זה צריך להיות כי המבוגרים הם גדולים, חכמים ויודעים הרבה דברים.
לפעמים היא הרגישה כל כך עייפה והיא הייתה נהיית קצת חולה, ואז זה היה מאד נעים,
כי פתאם אמא ואבא דאגו לה וטיפלו בה (אבל זה היה רק לפעמים).
הילדה הקטנה המשיכה לגדול עד שהגיע יום אחד שבו כולם אמרו לה שהיא כבר לא נראית כמו ילדה קטנה,
וכמו שילדים שכבר לא נראים קטנים בדרך כלל עושים, היא עזבה את הבית של אמא ואבא ועברה לגור לבד בבית משלה.
היא יצאה לעולם הגדול וחשבה שהיא יודעת הכל: היא יכולה לדאוג לעצמה ולהיות כמו אמא ואבא מאד עסוקה.
אבל בעצם עמוק בפנים, מישהו זר שהיא לא הכירה השמיע לה לפעמים קולות מוזרים:
זו היתה כאילו ילדה אחרת בתוכה, קטנה פוחדת ומבולבלת.
אז כל פעם שהילדה הקטנה שמעה את הקולות היא שמה ידיים חזק על האזניים והכל נהייה בסדר.
יום אחרי יום החיים נמשכו. הילדה הקטנה שהתרגלה לדאוג לאמא ואבא שלה כל היום והרגישה עכשיו כל כך לבד ועצובה,
התחילה לעשות את מה שהיא ידעה הכי טוב לעשות: לדאוג לכל הילדים הקטנים שהיא פגשה בדרך.
היא הלכה לטייל עם הרבה ילדים קטנים שהיא פגשה ברחוב, היא הזמינה הביתה ילדים שלא היה להם מה לאכול ואיפה לישון
כי אמא ואבא שלהם היו רחוקים, היא נתנה להם לפעמים לישון במיטה שלה וחיבקה אותם חזק כדי שלא יהיו עצובים..
אבל הילדה הקטנה המשיכה להרגיש לבד ועצובה.
היא נזכרה בעוגות הטעימות שאמא הכינה לה בימי הולדת ואיזה הרגשה שמחה היתה לה, והתחילה לאכול כל היום עוגות מתוקות.
אבל הילדה הקטנה המשיכה להרגיש לבד ועצובה.
יום אחד היא הלכה לטייל בחוץ ופגשה ילד אחד שנראה לה גדול וחכם והוא נתן לה סוכריות מיוחדות (סוכריות קסמים)
ואמר לה שאם היא תאכל אותן היא תרגיש יותר טוב. ובאמת, לכמה זמן העולם נראה יותר יפה. הכל היה בסדר,
היא יכלה לצחוק, להיות גיבורה ולהרגיש שהיא יכולה לעשות הכל.
אבל אחרי כמה זמן היא הרגישה שבפנים בפנים היא עדיין עצובה ולא הצליחה להזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה היא היתה שמחה.
הילדה הקטנה התחילה לחשוב שהחיים הם ככה, ובגלל שהיא כבר ידעה כל מיני דברים, היא גם ידעה שבסוף החיים הכל נגמר,
ואז פשוט מתים. היא חשבה לעצמה שאולי אם היא תמות עכשיו היא תפגוש את אלוהים והוא יסביר לה את הכל.
יום אחד הילדה הקטנה הלכה ברחוב ובמקרה בלי לשים לב, היא מצאה את עצמה ליד המקום הזה שהיא זכרה שקוראים לו ים.
בגלל שלא היה לה שום דבר אחר לעשות באותו רגע, היא התיישבה ליד המים והתחילה לחשוב...איך היא תגיע הכי מהר לאלוהים,
כדי שהוא יסביר לה למה היא כל כך עצובה.
ופתאם, בכפות ידיה היא הרגישה את מגע החול הרך, ובכפות רגליה היא הרגישה דגדוג נעים ותחושה של קרירות נעימה.
היא ראתה שהים הגיע עד לכפות רגליה וליטף אותן בעדינות וזה היה מאד נעים.
היא התבוננה בתוך המים והבבואה שלה השתקפה כמראה.
היא הסתכלה עליה וראתה שיש שם דמות שהיא בכלל לא מכירה, מישהו זר.
היא נבהלה, נרתעה אחורה ושאלה את עצמה מי זאת הדמות הזאת?
והיא הבינה שהיא לא יודעת.
גלי הים הקטנים נצצו והתנודדו וטשטשו את הבבואה הזרה, ופתאם היה נדמה לה שהיא רואה שם דמות אחרת.
היא הסתכלה טוב, כי היא לא היתה בטוחה, אבל כן,
מתוך המים השתקפה אליה דמות של ילדה קטנה ויפה.
הילדה חייכה אליה והחיוך שלה נגע בתוך ליבה.
היא הרגישה שהיא מכירה את הילדה הזו ותחושה של חמימות ואהבה התפשטה בכל גופה. אהבה שלא הכירה.
היא נגעה בפני המים ברכות והרגישה שהיא מתאחדת עם הילדה הקטנה שבמים והן נהיות אחת.
היא הרגישה שהיא חזרה הביתה.
ולא היה שם כאב, פחד או בלבול.
היתה שם רק היא ברורה וצלולה ומגע ידיה במים הקרירים שגרם לה לדעת שמה שקורה הוא באמת.
ואז בא גל גדול ושטף את הבבואה הרחק הרחק.
הילדה הקטנה ישבה על החול והרגישה מאד מאד עצובה.
אז עלה ובא מתוכה בכי גדול עד אינסוף, והבכי עלה ושטף את הכל: האהבה שלא היתה שלה, השיכחה, הזמן שעבר, הכאב, הבדידות,
אבל בתוך הבכי היה גם קול דקיק וחדש שאמר לה שאת אלוהים היא תפגוש בחיים, ושמי שצריך למות זה לא היא אלא כל מה שבתוכה ואינו שלה,
כדי שהילדה הקטנה הטהורה שנמצאת שם בפנים תיפגש אתה בקול חזק ואוהב וכדי שהיא תוכל לחיות, היא תוכל לחיות!
לחיות מתוך האהבה ולחיות רק בתור מי שהיא.
הילדה הקטנה כבר ידעה הרבה דברים על החיים, והיא ידעה שמחכה לה דרך ארוכה.......אבל היא גם ידעה שבשבילה אין דרך אחרת אם היא רוצה לחיות.
כשהילדה הקטנה חזרה הביתה העיניים שלה היו ישירות, גדולות ופקוחות.
היא הסתכלה סביב וראתה שהפרחים פורחים והשמש זורחת בשמיים.
והתחילה להזכר בכל המחשבות המעניינות והיפות שפעם מזמן היא חשבה............................