על ידי רוחלה* » 14 אוגוסט 2004, 15:03
מזמן לא כתבו כאן, אבל אני גילית רק כעת את הדף הזה, אז אני מקווה שיהיה מי שיקרא.
ואני מקווה שלא תראו זאת כהטפה [אחרי שכתבתי קראתי שוב, ועלול להשמע ככה....]
אני קצת כנראה מבוגרת מכולכן [כך אני משערת על פי התכנים] - אני בת 46, שלושה ילדים, הגדול - בן 21, השניה - בת 18 והשלישי - בן 12.
למה פירטתי?
כי גם לי יש והיתה מערכת יחסים קשה מאד עם אמי, אכלתי מרורים, הייתי במקומות קשים מאד והיום אני במקום אחר.
זה היה הפרומו ...
והפירוט:
אמי היא אדם לא קל, בלשון המעטה, דומה לרבות שהוזכרו כאן לפני.
אז רק על קצה המזלג - ביקורתית באופן קיצוני, זקוקה לשליטה באופן קיצוני, רדתה באבי ביד רמה, ניסתה לרדות גם בי, מעולם לא אהבה לחיות, תמיד ראתה ורואה את הצד השחור של החיים, תמיד מה רע, כמה קשה, איך אנשים רעים וכו'. שואבת אנרגיות בצורה קיצונית, כל מי שלידה הופך להיות דעוך ונטול אנרגיות [הבן הצעיר שלי היה מתעייף ונרדם בנוכחותה!]. שיחות רבות היו מסתיימות בפיצוצים קולניים, או לחילופין - ברצון שלי למות [ממש! לא באופן סמלי] מתוך התסכול וחוסר היכולת להוציא ולבטא את הכעס.
תמיד - מילדות! - חשבתי לעצמי שאני אהיה אמא אחרת. קראתי כל מה שניתן היה לקרוא בזמני על חינוך נאור יותר, "סאמרהיל" של ניל, אדלר, חינוך דמוקרטי ועוד ועוד, לא אלאה אתכן. הילדים שלי באמת ילדים מיוחדים, מרשימים מבחינת האישיות שלהם [קודם כל! זה הדבר החשוב ביותר] וגם מבחינות אחרות [מוכשרים וכו'].
השקעתי, שוחחתי, הייתי שם בשבילם, הייתי מודעת, פתוחה כמיטב יכולתי, מהרהרת, עושה עם עצמי חשבון נפש.
למה אני מספרת את כל זה?
כי גם לילדי יש מה להגיד עלי. עשיתי את מיטב יכולתי דאז. אבל היו לי השדים הפרטיים שלי.
היום אני אדם אחר, עשיתי המון עבודה עם עצמי, אני במקומות הרבה יותר מודעים ממה שחשבתי שניתן להגיע. משמע - אז, בצעירותי, עשיתי גם אני טעויות. אין אדם שלא עושה טעויות. אבל הייתי יהירה עד כדי המחשבה שעם מאמץ - ילדי ואני נהיה מחוברים ללא סייגים, פתוחים זה לזה וכו'.
זה נכון רוב הזמן, אבל יש קשיים. רובם אופייניים לגילאים שונים, משהו שחשבתי שאוכל למנוע, שעם החינוך הנכון - זה לא חייבלקרות. ובאמת זה קורה יחסית לאחרים - באופן מינורי לגמרי, אבל בכל זאת כואב...
כל זה - ודברים נוספים גרמו לי להתחיל לעשות דרך גם בענין אמי.
התחלתי לקחת בחשבון - באמת, לא רק במחשבה - את המקום שלה.
ראיתי איך לא היתה לה ברירה אלא להיות מי שהיא. היא נאלצה לשרוד, ועשתה זאת בגבורה רבה. לצורך כך גייסה את תכונת השליטה במצב, וזו נשארה עמה כתכונה הישרדותית. [פרטים למעונינים בלבד ...]
ולא, היא לא יכלה לעשות שינוי, כי היא נאחזה בשליטה, בהישרדות, בביקורת כדרך להתקיים.
וראיתי איפה אני ,כאדם מבוגר, יכולה להרשות לעצמי להפסיק לרקוד את הריקוד המשותף לי ולה, ולצאת בעצמי מהמקומות הקשים שמצאתי עצמי בהם, תוך כדי שאני מאשימה אותה.
הבנתי, שעלי מוטלת האחריות לחיי, ליחסים שלי עם האנשים שסביבי ושדי לי להאשים אותה.
בדקתי איפה אני מצליחה לצאת מהמעגל - ועשיתי זאת. ולא כמניפולציה, אלא רק כי שמרתי על עצמי, רק כי עשיתי את הבחירות הנכונות עבור עצמי.
היום- היא עצמה במקומות אחרים. אין מי שישתף איתה פעולה ואין לה עם מי לרקוד את הריקוד [אבי נמצא , לצערי, במוסד סיעודי וממילא זה משנה את המערך ביניהם]. היום אין פיצוצים, אין מניפולציות, הביקורת נתקלת או בשויון נפש או הדברים [שכבר נאמרו כאן] "לי זה לא מתאים, אני שונה ממך".
וממקום עוד יותר טוב: אני מכבדת אותה על החיים שלה, על מה שהיא עשתה מתוך המקומות הלא קלים שלה.
אני מאמינה לה שהיא עשתה כמיטב יכולתה. כמו שאני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי כשהייתי אמא צעירה וכמו שאני עושה היום. ומתוך הכבוד הזה - באה גם חמלה, ומבט מפוכח יותר...
והיא - יכולה כבר קצת לפרגן לי, והכי חשוב - לעצמה!
היום לילדי הבוגרים יש בני זוג. הם באים ללון אצלנו, אוכלים איתנו. האם אני תמיד נפלאה? מושלמת? אני חושבת שאני בסדר גמור, ובכל זאת - בני יכול "להתפדח" ממצב רוח טוב שלי, בעוד אני אינני מבינה מה קרה, מה כבר אמרתי....
וכשיהיו נכדים? לא יודעת איך יהיה.
אני מאמינה בתיאום ציפיות, בשיחה גלויה. אבל זאת אני. כי אני מסוגלת. האם נאשים את מי שאינו מסוגל? אני האשמתי. היום - לא עוד.
זהו,
מהקשישה שבחבורה....
מזמן לא כתבו כאן, אבל אני גילית רק כעת את הדף הזה, אז אני מקווה שיהיה מי שיקרא.
ואני מקווה שלא תראו זאת כהטפה [אחרי שכתבתי קראתי שוב, ועלול להשמע ככה....]
אני קצת כנראה מבוגרת מכולכן [כך אני משערת על פי התכנים] - אני בת 46, שלושה ילדים, הגדול - בן 21, השניה - בת 18 והשלישי - בן 12.
למה פירטתי?
כי גם לי יש והיתה מערכת יחסים קשה מאד עם אמי, אכלתי מרורים, הייתי במקומות קשים מאד והיום אני במקום אחר.
זה היה הפרומו ... :-)
והפירוט:
אמי היא אדם לא קל, בלשון המעטה, דומה לרבות שהוזכרו כאן לפני.
אז רק על קצה המזלג - ביקורתית באופן קיצוני, זקוקה לשליטה באופן קיצוני, רדתה באבי ביד רמה, ניסתה לרדות גם בי, מעולם לא אהבה לחיות, תמיד ראתה ורואה את הצד השחור של החיים, תמיד מה רע, כמה קשה, איך אנשים רעים וכו'. שואבת אנרגיות בצורה קיצונית, כל מי שלידה הופך להיות דעוך ונטול אנרגיות [הבן הצעיר שלי היה מתעייף ונרדם בנוכחותה!]. שיחות רבות היו מסתיימות בפיצוצים קולניים, או לחילופין - ברצון שלי למות [ממש! לא באופן סמלי] מתוך התסכול וחוסר היכולת להוציא ולבטא את הכעס.
תמיד - מילדות! - חשבתי לעצמי שאני אהיה אמא אחרת. קראתי כל מה שניתן היה לקרוא בזמני על חינוך נאור יותר, "סאמרהיל" של ניל, אדלר, חינוך דמוקרטי ועוד ועוד, לא אלאה אתכן. הילדים שלי באמת ילדים מיוחדים, מרשימים מבחינת האישיות שלהם [קודם כל! זה הדבר החשוב ביותר] וגם מבחינות אחרות [מוכשרים וכו'].
השקעתי, שוחחתי, הייתי שם בשבילם, הייתי מודעת, פתוחה כמיטב יכולתי, מהרהרת, עושה עם עצמי חשבון נפש.
למה אני מספרת את כל זה?
כי גם לילדי יש מה להגיד עלי. עשיתי את מיטב יכולתי דאז. אבל היו לי השדים הפרטיים שלי.
היום אני אדם אחר, עשיתי המון עבודה עם עצמי, אני במקומות הרבה יותר מודעים ממה שחשבתי שניתן להגיע. משמע - אז, בצעירותי, עשיתי גם אני טעויות. אין אדם שלא עושה טעויות. אבל הייתי יהירה עד כדי המחשבה שעם מאמץ - ילדי ואני נהיה מחוברים ללא סייגים, פתוחים זה לזה וכו'.
זה נכון רוב הזמן, אבל יש קשיים. רובם אופייניים לגילאים שונים, משהו שחשבתי שאוכל למנוע, שעם החינוך הנכון - זה לא חייבלקרות. ובאמת זה קורה יחסית לאחרים - באופן מינורי לגמרי, אבל בכל זאת כואב...
כל זה - ודברים נוספים גרמו לי להתחיל לעשות דרך גם בענין אמי.
התחלתי לקחת בחשבון - באמת, לא רק במחשבה - את המקום שלה.
ראיתי איך לא היתה לה ברירה אלא להיות מי שהיא. היא נאלצה לשרוד, ועשתה זאת בגבורה רבה. לצורך כך גייסה את תכונת השליטה במצב, וזו נשארה עמה כתכונה הישרדותית. [פרטים למעונינים בלבד ...]
ולא, היא לא יכלה לעשות שינוי, כי היא נאחזה בשליטה, בהישרדות, בביקורת כדרך להתקיים.
וראיתי איפה אני ,כאדם מבוגר, יכולה להרשות לעצמי להפסיק לרקוד את הריקוד המשותף לי ולה, ולצאת בעצמי מהמקומות הקשים שמצאתי עצמי בהם, תוך כדי שאני מאשימה אותה.
הבנתי, שעלי מוטלת האחריות לחיי, ליחסים שלי עם האנשים שסביבי ושדי לי להאשים אותה.
בדקתי איפה אני מצליחה לצאת מהמעגל - ועשיתי זאת. ולא כמניפולציה, אלא רק כי שמרתי על עצמי, רק כי עשיתי את הבחירות הנכונות עבור עצמי.
היום- היא עצמה במקומות אחרים. אין מי שישתף איתה פעולה ואין לה עם מי לרקוד את הריקוד [אבי נמצא , לצערי, במוסד סיעודי וממילא זה משנה את המערך ביניהם]. היום אין פיצוצים, אין מניפולציות, הביקורת נתקלת או בשויון נפש או הדברים [שכבר נאמרו כאן] "לי זה לא מתאים, אני שונה ממך".
וממקום עוד יותר טוב: אני מכבדת אותה על החיים שלה, על מה שהיא עשתה מתוך המקומות הלא קלים שלה.
אני מאמינה לה שהיא עשתה כמיטב יכולתה. כמו שאני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי כשהייתי אמא צעירה וכמו שאני עושה היום. ומתוך הכבוד הזה - באה גם חמלה, ומבט מפוכח יותר...
והיא - יכולה כבר קצת לפרגן לי, והכי חשוב - לעצמה!
היום לילדי הבוגרים יש בני זוג. הם באים ללון אצלנו, אוכלים איתנו. האם אני תמיד נפלאה? מושלמת? אני חושבת שאני בסדר גמור, ובכל זאת - בני יכול "להתפדח" ממצב רוח טוב שלי, בעוד אני אינני מבינה מה קרה, מה כבר אמרתי....
וכשיהיו נכדים? לא יודעת איך יהיה.
אני מאמינה בתיאום ציפיות, בשיחה גלויה. אבל זאת אני. כי אני מסוגלת. האם נאשים את מי שאינו מסוגל? אני האשמתי. היום - לא עוד.
זהו,
מהקשישה שבחבורה....