על ידי בשמת_א* » 20 אוגוסט 2014, 11:15
לדעת מה את משתיקה כשאת גונבת. מהו הדבר שמתגנב אליך ואת מעדיפה לא להרגיש
כן כן,
ציל צול בדיוק שמה את האצבע על הנקודה.
מצטרפת לגמרי להמלצה על התרגיל שהציעה
ציל צול ולמען האמת יש עוד תרגילים שונים שיכולים לעזור אפילו לפני שיצרת קשר עם הדרכה כלשהי.
למשל, לאו דווקא בסיטואציה הקשה (נורא קשה לעצור באמצע דחף כפייתי בלתי נשלט S-: ) - למצוא מקום רגוע שנעים לך בו (בביתך או בחיק הטבע וכדומה), לשבת בנוח, לעצום עיניים, לנשום כמה נשימות עמוקות ומרגיעות, להניח יד על הלב ולנשום אל הלב. כשאת מרגישה רגועה, לדמיין את עצמך בסיטואציה כזאת ולתת לכל הרגשות שעולים, לעלות.
נקודת המוצא לתירגול: סקרנות. את באה סקרנית לדעת מה מתחבא שם, ממש כמו שכתבה
ציל צול.
כמובן לצאת מנקודת הנחה שאת יכולה ורשאית להפסיק את התרגיל בכל שלב שלו. אני כותבת את זה כי הדבר הכי חזק שיעלה, קרוב לוודאי, הוא פחד מוות. ולכן, לצפות לו ולקבל אותו ולהבין, כמו שאומרת
עירית לוי, שהוא בא להגן עלייך. להגיד לו תודה. להפסיק, או לא, לכבד את הקושי וללכת בקצב שלך. כמה שאת יכולה, זה טוב. איפה שאת מרגישה שלא יכולה עוד, זה טוב.
יש פה קוץ שתקוע עמוק.
לפעמים צריך הרבה ריכוך מסביב, לא ככה סתם לבוא עם פינצטה ולתלוש... עדינות, רכות, סבלנות, חמלה והבנה לעצמך.
ההתמודדות פה היא עם הילדה הקטנה הפגועה שבתוכך. היא פתאום משתלטת עלייך בגלל איזה טריגר במציאות שאת עדיין לא מזהה.
אז לגשת מראש בכפפות של משי, מתוך ידיעה שהיא זקוקה לכל האהבה שיש בך היום, האהבה שהיא (את) לא קיבלה כשהיתה קטנה.
[u]לדעת מה את משתיקה כשאת גונבת. מהו הדבר שמתגנב אליך ואת מעדיפה לא להרגיש[/u]
כן כן, [po]ציל צול[/po] בדיוק שמה את האצבע על הנקודה.
מצטרפת לגמרי להמלצה על התרגיל שהציעה [po]ציל צול[/po] ולמען האמת יש עוד תרגילים שונים שיכולים לעזור אפילו לפני שיצרת קשר עם הדרכה כלשהי.
למשל, לאו דווקא בסיטואציה הקשה (נורא קשה לעצור באמצע דחף כפייתי בלתי נשלט S-: ) - למצוא מקום רגוע שנעים לך בו (בביתך או בחיק הטבע וכדומה), לשבת בנוח, לעצום עיניים, לנשום כמה נשימות עמוקות ומרגיעות, להניח יד על הלב ולנשום אל הלב. כשאת מרגישה רגועה, לדמיין את עצמך בסיטואציה כזאת ולתת לכל הרגשות שעולים, לעלות.
נקודת המוצא לתירגול: סקרנות. את באה סקרנית לדעת מה מתחבא שם, ממש כמו שכתבה [po]ציל צול[/po].
כמובן לצאת מנקודת הנחה שאת יכולה ורשאית להפסיק את התרגיל בכל שלב שלו. אני כותבת את זה כי הדבר הכי חזק שיעלה, קרוב לוודאי, הוא פחד מוות. ולכן, לצפות לו ולקבל אותו ולהבין, כמו שאומרת [po]עירית לוי[/po], שהוא בא להגן עלייך. להגיד לו תודה. להפסיק, או לא, לכבד את הקושי וללכת בקצב שלך. כמה שאת יכולה, זה טוב. איפה שאת מרגישה שלא יכולה עוד, זה טוב.
יש פה קוץ שתקוע עמוק.
לפעמים צריך הרבה ריכוך מסביב, לא ככה סתם לבוא עם פינצטה ולתלוש... עדינות, רכות, סבלנות, חמלה והבנה לעצמך.
ההתמודדות פה היא עם הילדה הקטנה הפגועה שבתוכך. היא פתאום משתלטת עלייך בגלל איזה טריגר במציאות שאת עדיין לא מזהה.
אז לגשת מראש בכפפות של משי, מתוך ידיעה שהיא זקוקה לכל האהבה שיש בך היום, האהבה שהיא (את) לא קיבלה כשהיתה קטנה.
(())