אהבת עולם,
_היא אמרה אמירה מאוד יפה ותמימה.
הקטע זה, שזה לא בהכרח נכון. (אפשר להסתכל מסביב)
והאמת, שאם זה נכון - אז זה מוביל לכך שתפיסת 'שכר ועונש' היא באמת נכונה. והרי היא זאת שהרבה פעמים גורמת לי לרגשי אשמה ופחד מאלוהים.
כך שאולי בכלל הייתי מעדיפה לתפוס את אלוהים אחרת. גם לא ככזה ש'מתגמל' על התנהגות טובה._
כן, ברור שזה לא נכון. גם בעיני.
הכוונה שלי כאן היתה אחרת (ואני רואה עכשיו שלא פירטתי ולכן היא לא עברה

) –
היא היתה למחיש את זה ש-מה לעשות,
זו האנרגיה שקיימת בעולמנו, החילוני והדתי כאחד. אם נרצה או לא נרצה.
וגם אם הייתי מאוד רוצה שהילדה שלי תיחשף רק לרעיון לפיו אלוהים הוא אהבה טהורה, שאוהב אותנו כפי שאנחנו ללא תנאי וכו' – היא חשופה מבית ומחוץ לאנרגיה של שכר ועונש. של בסדר ולא-בסדר. זה העולם שלנו. כך הוא מעוצב. יש בו דו"חות תנועה, בתי משפט, פרסים ועונשים.
נתתי את הדוגמא הזאת כדי להמחיש את זה.
וכל זה בתוך ההקשר שממנו התחלתי את השיחה ההיא,
שבעיני
היחסים שלנו עם אלוהים משקפים את
היחסים שלנו עם עצמנו, ולהיפך.
וששחרור התפיסות של אני אשם/לא-אשם, בסדר/לא-בסדר ישפיע על היחסים שלי עם עצמי, על היחסים שלי עם אחרים, ועל היחסים שלי עם אלוהים. וכמובן שאפשר לגשת ולהתחיל את השחרור הזה דרך כל אחת מהחזיתות הללו.
.
פלוני אלמונית,
רוצה לומר, ההבנה והזיהוי עוזרים מאד להיגמל.
אכן.
אבל שימי לב שהיא עוזרת רק עד נקודה מסויימת.
יש מקומות, יש רגעים שבהם למרות ההבנה ורציונל המפותח - אנחנו נותרים המומים, כואבים וחסרי אונים מול היזרקות אוטומטית לתוך בור הקורבנות.
זה קורה כאשר הקורבנות יושבת על נקודה מכאיבה במיוחד. על פצע מהעבר שלא טופל.
אז באמת מתחילים בשלב ראשון מזיהוי כמו זה שאת עושה, מעבודה ברובד של השכל, של ההכרה, ובשלב מסויים עוברים לעבודה שנעשית במשולב גם ברובד הרגשי-חוויתי.
אם תרצי, כאשר תגיעי לנקודה הזאת את מוזמנת לשתף ולפרט - ואשמח להנחות אותך הלאה.
ואני שואלת איך עושים את זה? איך מעבירים מסר שעשית משהו לא מקובל, לא בסדר, אבל בלי גינוי. אני חושבת שלפעמים מצליח לי להעביר את המסר הזה נכון, אבל זה לא מופנם ומוטמע אצלי. אשמח מאוד להסברים ודוגמאות שלך. אני מרגישה שאת מאד ברורה לי, אני מתחברת לדברים שאת אומרת ולכן יעזור לי מאד לקרוא הסבר מפורט שלך.
המסר של - מה שעשית עכשיו הוא לא מקובל - כאשר הוא עובר בצורה שנקייה מגינוי ושיפוט - עובר כך לא רק במילים של מה שתגידי, אלא בעיקר במנגינה של המסר שלך.
ולכן, זה דורש מאיתנו ההורים הרבה מאוד דיוק. דיוק בעבודה שלנו על עצמנו ביחס למנגינה שלנו.
כי אי אפשר לזייף מנגינה, נדרש באמת להתכוון אליה. הילדים קולטים בצורה מאוד מעודנת ומדוייקת את המסר שקיים בין השורות גם אם אנחנו מנסים להסוות אותו.
זה דורש שאת באמת תתכווני לכך ותאמיני בכך שמה שהילד עשה הוא לא לעניין מבחינתך אבל שאת לא חושבת שזה הופך אותו באותו רגע לרע/פגום/דפוק.
ניקיון כזה בהתייחסות, בתגובה, דורש ממך ניקיון פנימי שלך, יכולת למוסס ולעדן את הנטייה שלך לשיפוטיות. עצמית או כלפי אחרים. זה הרי היינו הך.
בהתחלה, כדי לעגן לך את זה בתוך תבנית אני אציע לך עוגן לאחוז בו, על מנת לתרגל ולהתרגל.
אבל כאמור,
זכרי שתבנית לבדה אינה מספיקה, נדרש ללמוד גם את המנגינה.
הנה העוגנים לשם לב אליהם בתגובה לילד:
-
עתיד ולא עבר.
את מתייחסת רק לעתיד ולא לעבר. למשל, "אני מבקשת שבפעם הבאה תשחק עם כדור רק בחוץ. לא מתאים לי שעוד מנורה תישבר. תזכור בבקשה. מעכשיו והלאה – רק בחוץ". התייחסות לעתיד ולא לעבר פותחת פתח אמיתי לשינוי. יש לו מה לעשות עם המסר שלך במקום סתם להרגיש חרא עם עצמו.
שימי לב שאפשר ליפול כאן עם ניסוח של משפט בזמן עתיד ומנגינה שמתייחסת בעצם לעבר

. זה דורש כאמור תרגול ודיוק.
-
בקשות ולא תלונות.
את מבקשת ולא מתלוננת. לא – "למה עשית את זה???" אלא "אני מבקשת שבפעם הבאה...". הניסוח שמדבר בלשון עתיד שהצעתי סוגר גם את הפינה הזאת.
-
העצמה ולא החלשה
את מנסה לכוון את עצמך לכך שהילד יצא מועצם, או לפחות לא-מוחלש, מהאינטראקציה איתך. זה קשור גם ללשון העתיד שהצעתי אבל גם למסר שלך. דרך אחת לוודא את זה היא לבקש מעצמך להיות מולו עם
אנרגיה של אהבה ולא של האשמה. זה עניין של התכווננות וכמובן תרגול.
נסי להשתמש בכך בתגובות מולו אבל גם מול שאר העולם, כולל אלייך עצמך.
הוא מושפע לא רק מהדרך שבה את מתייחסת אליו, אלא גם מהדרך שבה את מתייחסת לעצמך ולכל האחרים. הוא מעתיק אותך.
ולאט ובסבלנות ובלי להיות קשה עם עצמך. זה דורש הפנמה ותרגול.
אני שמחה לספר לך שלי אישית התבנית הזאת עבדה, ועובדת.
אני קולטת לפעמים את הבת שלי אומרת לי או למישהו אחר: " בפעם הבאה בבקשה..." - כאשר "הרגיל" היה יכול להיות להתפוצץ עליו בחמת זעם של "למה עשית את זה???"
בנוסף, זכרי (וזו תובנה חדשה יחסית בשבילי, לפני שנה עוד לא הייתי שם), שהאנרגיה הזאת של האשמה קיימת פה בעולם.
אי אפשר וגם לא נכון לבודד את הילדים ממנה לגמרי בתוך בועה סטרילית.
הבנתי, ועבורי זו הבנה מרגיעה,
שהם יצטרכו לעבור את הדרך שלהם עם העניין הזה, ולא משנה מה אנחנו נעשה או לא נעשה.
תראי אם זה מדבר אלייך ונותן פתח.
אם נדרשות לך הבהרות – אמרי.
.
עלומה,
וכאילו כל פעם שבעלי מתעמת עם מישהו מהמשפחה שלו, לא חשוב באיזה נושא, אני הופכת להיות יותר הצודקת. כי הוא כאילו משתכנע באותן הזדמנויות שהם טועים והם לא מתנהגים בצורה 'נורמלית' אז מסתבר שאני כן הנורמלית, כי הרי יש רק שתי דרכים בעולם - או שלי או שלהם. יצא ברור? כי אצלי בראש זה לא הכי ברור...
זה ברור לגמרי.
זה בדיוק יושב על הדפוס שלך של למצב את עצמך ביחס לאחרים. אם הם כאלה אז אני כזאת.
אם כולכם אשמים סימן שאני בסדר 
.
וזה משהו שילך ויתעדן ככל שתתקדמי בדרך.
אז מה? להגיד לעצמי בראש באהדה ובחמלה "כרגע אני שמחה כי אני מרגישה שבזכות העימות הזה אני יותר צודקת בעיני בעלי"?
כן!
זה משהו שכרגע הכי טוב יהיה לך להתבונן עליו כפי שהוא. לא בעצב ולא בשמחה.
פשוט נקי, בלי ללכת לרציונליזציה ובלי ללכת להאשמה עצמית בגלל זה: "כרגע אני פה (חייכי לעצמך תוך כדי

כדי לא להכניס לזה כבדוּת). זה עוד ביטוי של הדפוס שלי."
באה ע ע ע השוטרת והעמידה אותי במקום.
ואת יקירתי, נכנסת לך לסרט הפרטי שלך בעקבות כך

.
היא קיצרה.
את פירשת את זה כ"העמידה אותי במקום." באופן אוטומטי נצמדה לך לזה אנרגיה של "עשיתי משהו לא בסדר וקיבלתי על הראש".
נסי לצפות בסרט שנקלעת אליו, בחיוך, מבלי לחיות אותו או להאמין לו.
מה אומרת?
על סדנת ההתפעמות (זה הקטע שהגעתי עכשיו). נזכרתי בסבתא שלי. היא אמרה לי פעם - כשילד בן שנתיים גומר לבנות מגדל בלגו, הוא יושב ומוחא לעצמו כפיים. למה שלא ננסה את זה גם אנחנו?
מהמם.
_מדי פעם, משיחות קטנות, מחציי משפטים, ממבט, אני מגלה שבעלי בכלל לא שם לב לשינוי שקורה בי. פה ושם אני מספרת לו משהו, אז הוא יודע. אבל מה שאני לא מספרת - אין לו מושג. ואני מרגישה שזה לא הגיוני. שאם כך אולי אני רק מדמיינת שקורה משהו - הרי אם יש בי שינוי אמיתי, זה אמור להקרין ממני, לא? מי שמדבר אִתי צריך אחרי שני משפטים להגיד לעצמו - וואו, זו לא אותה עלומה. אז בעלי? שמדבר אִתי כל יום? שמכיר אותי הכי טוב? לו אני נראית לגמרי אותה עלומה שהוא הכיר? הידיעה הזאת מחלישה אותי.
תובנות?_
הכי קרובים לנו הם גם האחרונים לחוות את השינויים שאנחנו עוברים.
מבאס אבל כך זה בדרך כלל כך

.
יגיע הרגע שגם הוא יחוש את זה.
בינתיים, ההצעה שלי היא כרגע
להתמקד בתחושה שלך יש עם השינוי שלך, ובבהכרה הפנימית והעצמית שלך ביחס לשינוי שלך.
עד כמה אני מכירה בשינוי? עד כמה אני עומדת מאחוריו? עד כמה אני נוכחת לו?
זה יחזק אותך. מה שמחליש אותך כאן בעיני זו לא אי ההכרה
שלו, אלא התפיסה
שלך שאת זקוקה להכרה שלו, שהוא אמור להכיר בזה.
וזה לא באמת קשור אליו. זו רק הנטייה הטבעית שלנו לפנות קודם החוצה.
זה הרי תמיד הפְּנים, גם אם נדמה לנו שזה החוץ

.
תראי אם זה פותח לך פתח.