על ידי אמא_מתבגרת* » 17 אוקטובר 2003, 19:44
שירי, את ממש צודקת. אני באמת לא מרשה לעצמי בשום שלב לשקוע בזה. כל הזמן עומד לי בכי תקוע בגרון ובחזה, ואני נושמת עמוק, כדי שזה יעבור. אני גם לא רוצה להעיק על בן זוגי האהוב, לגרום לו תחושת חוסר אונים. אני גם חושבת שהוא לא יבין. אצלו אין את הדחף הזה לילדים נוספים. אני זאת שרציתי עוד ילד בגיל ארבעים, ובזכותי יש לנו את הילדה מקטנה המקסימה שלנו. הוא מודה שהוא מאד נהנה ממנה, אבל אם זה היה תלוי בו - היא לא היתה. ולפני כמעט שנה נכנסתי להריון, וזה היה מאד לא מתאים מסיבות שונות, והוא ואני ממש שקלנו לבצע הפסקת הריון. זו היתה החלטה מאד קשה, אך עוד לפני שהספקנו להחליט, היתה הפלה טבעית (הראשונה והיחידה בחיי). אני הייתי ממש גמורה מזה, ממש מדוכאת, עם התחושה שהנה חלפה ההזדמנות האחרונה (מה שכנראה נכון), והוא ממש לא הבין - הוא חשב שזה היה ממש פתרון מהשמיים, שמנע מאיתנו צורך בהחלטות קשות. ממש הייתי צריכה בכוח להסביר לו כמה קשה לי. הוא ממש לא הבין. עם זאת, הוא לא דרש להשתמש באמצעי מניעה גם לאחר מכן. זה לא שהוא דרש הפלה, או שהחלטה כזאת היתה באה לו בקלות, אבל הו ראה בהפלה הטבעית פתרון מצוין. איזה מזל שלא עשינו הפסקת הריון - אני בכלל לא רוצה לחשוב איך הייתי מרגישה.
ולכן אני מרגישה שאני לא יכולה לשתף אותו, לבכות בזרועותיו. למרות שהוא החבר הכי טוב שלי.
אתמול קיבלתי תוצאות של בדיקות דם שמראות שבאמת הסיכוי להריון קלוש ביותר, לפי רמות ההורמונים. מצד אחד זה מדכא, מצד שני אולי זה יעזור - כי אני אפסיק כל חודש לקוות, ושוב להתאכזב. אם זה סופי - אולי אוכל יותר טוב להתמודד עם זה, מאשר עם התחושה שאולי בכל זאת.
והיום היינו אצל אמא שלי, והיא שואלת - נו, יש אצלי עוד כסא ומיטה לתינוקות (בישביל הנכדים). אפשר כבר לזרוק את זה מהבית, נכון? וכמובן ששוב בקושי התאפקתי מלבכות.
אין לה כמובן מושג מה קורה. לה היו שני ילדים, בהפרש של עשר שנים, וזה נראה לה די והותר. גם כך אני ואחי עם ריבוי הילדים שלנו נראים לה משונים.
אני רואה סביבי נשים רבות מבוגרות ממני, מלאות שמחת חיים, מרוצות. אני מאמינה שגם אני אגיע לשם, אך כרגע מאד קשה לי לראות עצמי שם.
שירי, את ממש צודקת. אני באמת לא מרשה לעצמי בשום שלב לשקוע בזה. כל הזמן עומד לי בכי תקוע בגרון ובחזה, ואני נושמת עמוק, כדי שזה יעבור. אני גם לא רוצה להעיק על בן זוגי האהוב, לגרום לו תחושת חוסר אונים. אני גם חושבת שהוא לא יבין. אצלו אין את הדחף הזה לילדים נוספים. אני זאת שרציתי עוד ילד בגיל ארבעים, ובזכותי יש לנו את הילדה מקטנה המקסימה שלנו. הוא מודה שהוא מאד נהנה ממנה, אבל אם זה היה תלוי בו - היא לא היתה. ולפני כמעט שנה נכנסתי להריון, וזה היה מאד לא מתאים מסיבות שונות, והוא ואני ממש שקלנו לבצע הפסקת הריון. זו היתה החלטה מאד קשה, אך עוד לפני שהספקנו להחליט, היתה הפלה טבעית (הראשונה והיחידה בחיי). אני הייתי ממש גמורה מזה, ממש מדוכאת, עם התחושה שהנה חלפה ההזדמנות האחרונה (מה שכנראה נכון), והוא ממש לא הבין - הוא חשב שזה היה ממש פתרון מהשמיים, שמנע מאיתנו צורך בהחלטות קשות. ממש הייתי צריכה בכוח להסביר לו כמה קשה לי. הוא ממש לא הבין. עם זאת, הוא לא דרש להשתמש באמצעי מניעה גם לאחר מכן. זה לא שהוא דרש הפלה, או שהחלטה כזאת היתה באה לו בקלות, אבל הו ראה בהפלה הטבעית פתרון מצוין. איזה מזל שלא עשינו הפסקת הריון - אני בכלל לא רוצה לחשוב איך הייתי מרגישה.
ולכן אני מרגישה שאני לא יכולה לשתף אותו, לבכות בזרועותיו. למרות שהוא החבר הכי טוב שלי.
אתמול קיבלתי תוצאות של בדיקות דם שמראות שבאמת הסיכוי להריון קלוש ביותר, לפי רמות ההורמונים. מצד אחד זה מדכא, מצד שני אולי זה יעזור - כי אני אפסיק כל חודש לקוות, ושוב להתאכזב. אם זה סופי - אולי אוכל יותר טוב להתמודד עם זה, מאשר עם התחושה שאולי בכל זאת.
והיום היינו אצל אמא שלי, והיא שואלת - נו, יש אצלי עוד כסא ומיטה לתינוקות (בישביל הנכדים). אפשר כבר לזרוק את זה מהבית, נכון? וכמובן ששוב בקושי התאפקתי מלבכות.
אין לה כמובן מושג מה קורה. לה היו שני ילדים, בהפרש של עשר שנים, וזה נראה לה די והותר. גם כך אני ואחי עם ריבוי הילדים שלנו נראים לה משונים.
אני רואה סביבי נשים רבות מבוגרות ממני, מלאות שמחת חיים, מרוצות. אני מאמינה שגם אני אגיע לשם, אך כרגע מאד קשה לי לראות עצמי שם.