גם אני מרגישה קצת מוזר בקשר לזה.
מצד אחד, רוצה עוד ילד.
מצד שני, למי יש כח לעוד אחד?
זה קצת כייף שגומרים עם טיטולים ועם מיטת תינוקות ויש כבר עם מי לדבר.
ומצד שני, אין אין כמו תינוק חדש...
ולמי יש כסף לעוד אחד? ילדים עולים הרבה כסף. הלימודים, בגדים, הכל. ההוצאות על קטנים זה כלום.
וגם מסרתי את כל בגדי התינוקות שלי...
אבל מצד שני: יו, איך בא לי עוד אחד...

לאף אחד אני לא מגלה כמה שבא לי. אני יודעת שזה טיפשי. ואם אני אגיד את זה לאחרים - לא נראה לי שיבינו. כי באמת כבר יש לי ואני עוד מעט בת ארבעים וזה קצת מסוכן בגילי. אבל יו, כמה שבא לי....

אני עוד כמה חודשים בת ארבעים ודווקא לא מדוכאת . תינוקות לעד יעשו לי חשק לעוד.. אוף , הם לגמרי ממכרים , אבל יש הרבה דברים ממכרים ואני לא נוטה להתמכרויות . הדבר הכי טוב בלא ללדת עוד ילדים זה ליהנות מהאפשרויות הצפונות בעתיד .

• ילדים מביאים ילדים וזה אומר להיות סבתא. נשמע לי אפילו יותר כיף מלהיות אמא.
• אפשר לצייר , לנגן , לקרוא וכד'
• ליסוע לחופש רק איתו . בלעדיהם (אני לא מדברת מנסיון , רק השבוע העזתי להעלות את הרעיון בקול רם בפני משפחתי..)
• האפשרות שיש עוד המון חיים אחרי האמהות היא רעיון נפלא שכדאי לזרום איתו

אמא מתגברת...
תודה על התשובה

ממשיכה להתבגר...
ההריון שסיים כאן את הדף הסתיים למרבה הצער בהפלה (כפי שתואר בדף אמא מתבגרת בהריון חדש).
היה לאחר מכן הריון נוסף, שהסתיים גם הוא בהפלה, כמה ימים לאחר גילויו.
לפני חודש וחצי עבר יום הולדתי ה- 45, כך שנמחשבה על הריון נוסף הולכת ונמוגה.
סה"כ המצב טוב, נהנית מהמשפחה, מחפשת אתגרים חדשים, ומסתגלת לשלב החדש. לא תמיד פשוט, אבל משתדלת כל הזמן לזכור שמצבי נפלא. השגתי מה שתמיד חלמתי עליו. נשאר רק לנסות לחלום חלומות חדשים - כדי לנסות להשיג גם אותם...

דיכאון קליני, לא תמיד מתבטא בחוסר תפקוד. הוא נובע מחוסר איזון הורמנלי, כך שאין שום צורך להרגיש רגשי אשמה, או להחביא וכדומה. זה לגמרי בסדר!

מחזיקה לך אצבעות.

איזה יופי. גם שמחה איתך

יו! נהדר!
כזאת הפתעה!

מצטרפת לברכות (-:

איזה יופי! מאחלת הצלחה!

בתקופה האחרונה הרגשתי ממש בסדר - הבנתי והשלמתי עם זה שכבר לא יהיו לי ילדים נוספים, וחייתי במצב של מה שיהיה - יהיה. ברור שגם קודם לא הייתי בדכאון אמיתי - רק דכדוך מסוים.
חודש שעבר היה לי אחור של שלושה ימים, ואז כשקיבלתי מחזור הייתי קצת מאוכזבת כמה ימים, אבל כרגיל - זה עבר.
החודש היה שוב אותו אחור, והפעם כבר ממש לא היו לי כל ציפיות. פשוט חיכיתי שהמחזור יגיע.
והוא לא הגיע.
ובאותו יום שבחודש שעבר קיבלתי את המחזור החלטתי החודש לעשות בדיקת הריון - והתשובה חיובית.
אני לא מאמינה. תאריך הלידה המשוער לפי וסת אחרונה הוא ימים ספורים לפני יום הולדתי ה- 45 !
מה, אני השתגעתי???
לפני שנה גם הייתי בהריון, אבל הסתבר שההריון לא התפתח כלל, כלומר לא הגיע לשלב של דופק, והיתה לי הפלה עצמונית בשבוע 7. זה היתה ההפלה הראשונה בחיי, והייתי מאד מאד עצובה. כך שהפעם אני ממש לא מעיזה להתייחס לזה ברצינות עד שאני אראה דופק. אפילו לבעלי רק אמרתי שיש אחור, והוא לא שאל יותר - כי גם הוא בודאי לא רוצה לשהקיע בזה אנרגיה נפשית עד שנדע אם זה בכלל אמיתי. וגם אז - בגילי יש סיכויים של יותר מ- 50% להפלה, שלא לדבר על הבדיקות הגנטיות וכו' וכו' - כלומר הסיכוי שבעוד 36 שבועות יהי לנו עוד ילד הוא קלוש ביותר.
ואני מרגישה דווקא בסדר עם זה - מה שיהיה - יהיה. עצם הכניסה להריון נותנת לי הרגשה טוב - הנה הגוף שלי עוד מסוגל, הנה בעלי ואני עוד צעירים!
ואני אפילו לא מתלבטת אם זה רעיון מוצלח הריון נוסף בשלב הזה, למרות שאני אהיה באמת מאד חריגה, לרמות שאני מאד חוששת שילדי הגדולים ממש לא יתלהבו. ברור לי לחלוטין שאין כל סיכוי שאפסיק את ההריון הזה ביוזמתי, אם הוא יהיה תקין. כך שבעצם המחשבה "מה שיהיה - יהיה" ממשיכה, ואני מרגישה פשוט טוב, שלווה, רגועה.
הייתי חייבת להוציא את כל זה - אני הרי לא אדבר עם אף אחד ולא אספר על ההריון הזה לפחות עד שבוע 12. כך עשיתי עם כל ההריונות שלי, ובודאי עכשיו, כשהסיכוי שזה בכלל לא ימשך כל כך גדול.
אז תודה לכם על ההקשבה!

בהחלט דיוקר, או פרחי באך יכולים לעזור, אם את בעניין וודאי גם דברים רבים אחרים.

אמא מתבגרת, מצוין שעכשיו את לא בדכאון, וזה בסדר אם בעוד כמה ימים או שבועות שוב תהיי עצובה. זהו חלק מהתהליך שאת עוברת. זה מאוד, מאוד טבעי להתאבל על משהו שנגמר, זה טבעי ואף חשוב. ונכון שעכשיו את לא יכולה לחשוב על משהו אחר שימלא את חייך, מה שגם מגביר את העצב, אבל את עוד תחשבי על דברים, ואת עוד תעשי אותם. ועוד יבוא יום ותכתבי לנו כאן, איזה כיף שכבר אין לי ילדים קטנים, כי זה מאפשר לי ... (את ההמשך את תצטרכי להשלים לנו).
אז תשמחי בימים הטובים, ותהיי עצובה בימים הפחות טובים, ועם הזמן זה יעבור ואת תשקיעי את האנרגיות שלך בדברים אחרים.

לנורית ד - האמת שנכון, כרגע אני כבר לא מרגישה בדכאון. התחושה של הבכי בגרון כבר לא היתה כמה ימים. אפילו כשאני עם תינוקות - זה לא קורה. אני לא יודעת אם זה באמת השלמה עם המצב, או אולי הדחקה. או אולי בכלל זה פשוט בגלל שהתרחקתי מהוסת האחרון, ובעוד שבועיים כשאקבל שוב, שוב יהיו לי כמה ימי דכאון.
לא כתבתי כמה ילדים די בכוונה - בעיקר כדי למנוע מאלה המכירים אותי לזהות (כאמור - אני מרגישה מאד לא נוח להודות במצבי המדוכא). אסתפק בלומר שהמספר הוא יותר מן המקובל בחברה החילונית, ובכיתות של ילדים שלי אין עוד ילדים עם אותו מספר אחים, ככל שאני יודעת.
ולגבי גיל 50 - נכון ששוב אוכל לעשות הרבה דברים ששנים לא עשיתי, וזה בודאי יהיה כיף, אבל מה שמטריד אותי זה התחושה של חוסר ההמתנה בקוצר רוח לעיתיד - תמיד חייתי בציפיה להריון הבא, ללידה הבאה, לתינוק הבא. עם כל הדברים שעשיתי בחיי, והם באמת לא מעטים, המחשבה על הילד הבא תמיד היתה ברקע. אני זוכרת שלאחר הלידה הראשונה הלכתי עם אמא שלי לקנות בגדים, וכל הזמן חשבתי אם הבגדים החדשים יתאימו לי בהריון הבא. אני זוכרת בבית החולים, לאחר הלידה השלישית, אמרתי משהו על הלידה הבאה, והיולדות סביבי לא הבינו איך אני בכלל יכולה לדבר על הלידה הבאה למחרת הלידה.
זו מין תחושה שהריון, לידה, הנקה הם הדברים הגדולים ביותר בחיים, ועתה כל מה שנשאר זה רק דברים קטנים. אולי כך מרגיש מי שהגיע לפסגת האוורסט לאחר ששאף לכך שנים רבות. עשיתי זאת - ומה עכשיו? או למשל מי שהיה נשיא ארצות. אחרי זה הוא יכול רק לרדת.
אבל עכשיו אני יכולה לכתוב את הדברים בכלל בלי הרגשת הדכאון של לפני כמה ימים. אני יודעת שאני צריכה לחפש אתגרים חדשים, ואני מניחה שאמצא אותם. בתחום שאני עוסקת בו ממש לא חסרים אתגרים.

אחרי כל הדברים החכמים והחמים שנכתבו פה,
רציתי רק לציין שנשים רבות סובלות מדיכאון בגלל חוסר ברזל , או חוסר בויטמינים.
אני סבלתי מדיכאון (לא מאובחן, לא כבד, אבל בלי ספק דיכאון) במשך חודשים רבים.
בעקבות קריאה באתר הזה על הקשר בין דיכאון לחוסר בויטמין בי 12, החלטתי לעשות בדיקת דם שהראתה על חוסר ברזל.
נטילת ברזל נוזלי הביאה לשיפור עצום כעבור שבוע, וסיימתי כמו ילדה טובה את הבקבוק כולו למרות שכבר היה ברור לי שזה מאחוריי.
מומלץ בחום לכל המניקות, הלא ישנות, המדממות בכבדות במחזור, העצובות, הכועסות, המתוסכלות, העייפות והחלשות ובכלל, לכל התקועות עם בכי קבוע בגרון, לבדוק את רמות הברזל שלכן.

טיפ בנטילת ברזל: לצרוך אותו על בטן ריקה, על הבוקר, ולא בסמיכות לצריכת מוצרי חלב או קפה שמעכבים את ספיגתו.
ברזל נוזלי לא גורם לעצירות, לא אצל האם ולא אצל היונק.

למרות שאני רחוקה בגיל, ויש לי רק תינוק אחד בנתיים, היה לי מאוד מעניין לקרוא.
מספר דברים עלו לי תוך כדי קריאה : למרות שאת מצהירה שיש לך התמכרות לתינוקות אני בטוחה שאת מכורה לילדים הגדולים שלך, בדיוק כמו לקטנים שלך. תנסי למצוא דברים חדשים שמרגשים אותך בגידול ילדים גדולים. לי זה תמיד ניראה מרתק, שיחות עם ילדים גדולים, בילוי עם מתבגרים וכו', (כנראה שזה בגלל שעוד אין לי גדולים...)

ועוד אגב, אני וחברותי תמיד צוחקות שאנחנו רק מחכות כבר לגיל 50, שאז נוכל שוב לעשות את אותם דברים שעשינו פעם והיום עם תינוקות הם כמעט בלתי אפשריים....

את ה "בכי תקוע בגרון" אני מכירה מנסיון אישי
ואחרי כמה חודשים
החלטתי לנסות את השיטה הרגילה
הלכתי לפסיכיאטר, קיבלתי תרופה (לא חזקה), לקחתי את זה 4 חודשים
כבר חודשיים שאני בלי תרופה ואני רגועה

אני מציעה לך בחום ללכת לשיחות (עם איש מקצוע לבחירתך). לי זה עוזר להתמודד עם הרגשות האלו ועם הדכאון, אם כי לא למגר אותם לחלוטין

לתדהמתי גיליתי שסביבי כמעט כל אשה שניה סובלת מדכאון ברמה זו אחרת, וברמות שונות של תפקוד. כולן נשים שלמראית עין לא סובלות משום בעיה. גם לך אני מציעה בחום עזרה נפשית כלשהי.

אני חושבת שלא אוכל לחיות עם המתח הזה כל חודש (בקושי עכשיו אני חיה עם זה כשאני יודעת שאני פוריה ובכל זאת מקבלת מחזור כאילו אני לא עושה הכל כדי להכנס להריון. טוב, חוץ מלהפסיק להניק...).
ברגע שיודעים זה נגמר אפשר בשקט (יחסי כמובן) לעבור לשלב הבא.

אז זהו בשמת, שגם אני הייתי באשליה הזאת, ובעצם כל חודש מחדש הייתי באבל. כל ההריונות שלי היו מתוכננים, וברובם נכנסתי להריון בנסיון הראשון. ולכן כשזה לא הלך עכשיו זה היה לי מוזר. למרות מחזור סדיר ותקין. אז כל חודש מחדש פיתחתי ציפיות במשך חצי חודש, חשבתי על מתי יכולה להיות לידה אם נכנסתי להריון בחודש הזה וכו' וכו'. וכל חודש מחדש עם בוא המחזור ממש היו לי ימים קשים. אני ממש לא יכולה לחשוב בכלל על נשים שההריון בא בקושי, אולי עם טיפולים, איך הן מרגישות כל חודש. מישהי תיארה את זה פעם כאילו כל מחזור הוא הפלה.
אז עכשיו ברור לי שאין מה לחשוב על זה, לתכנן, לחשוב על תינוקות, על איך אני אארגן את הבית אם יהיה עוד ילד, על איך אעבוד אם יהיה תינוק, על איך הבת הקטנה שלי תסתגל לזה, ועוד ועוד - אין ספור מחשבות שבלי וסוף העסיקו אותי. גמרנו. אני פשוט במודע לא נותנת לעצמי יותר לחשוב על זה. מספר הילדים שיש לי זה מספר הילדים הסופי שיהיה לי. אני כבר לא אהיה משפחה ממש גדולה, כמו שאולי עוד חלמתי. זהו. (מרות שכמובן בעיני אנשים אחרים שה נראה משפחה גדולה).

כמה טוב לשמוע!

עדכון אופטימי - היום הרגשתי הרבה יותר טוב. כאילו עברתי איזה שלב. כאילו הבנתי שזהו, אין מה להסתכל אחורה, ומה שהיה הוא נפלא, ואני מרגישה בסדר עם זה שעכשיו הולכים קדימה. אני חושבת שאחד הדברים שעשו את זה , זה בדיקות הדם שהראו שבאמת כבר לא סביר שאוכל להכנס להריון. בהתחלה זה היה מדכא נורא, אבל לאחר כמה ימים זה הבהיר את סופיות העיניין. שאין כבר מה לחשוב על זה - זהו זה. סופי. אולי כמו שאמא שלי אמרה פעם, על נושאים אחרים לגמרי "אין הקלה כהתרת הספקות".
אני בטוחה שעוד יהיו ימים קשים, אבל אני כבר יותר אופטימית. יהיה בסדר. אולי יקח קצת זמן, אבל אני אצליח לעבור לשלב הבא.
תודה שהקשבתם ותמכתם. גם לזה יש חלק בשיפור ההרגשה.

ההתמכרות הזאת לתינוקות היא דבר מדהים. אני חושבת שלא הרבה נשים חוות אותה כמו שאת מתארת. והידיעה הזאת שאת טובה בלהיות אמא, בללדת אותם, להניק אותם ולגדלם היא אושר גדול. הלוואי ואוכל פעם להסתכל על עצמי ככה.

בהחלט לא כל עיסוקי הם הילדים. תמיד חזרתי לעבוד, אפילו חלקית, אחרי שלושה חודשים, למרות שכולם ינקו בין שנה וחצי לארבע וחצי שנים. זה לא שאני עקרת בית, שחוששת שלא יהיה לי מה לעשות כשהילדים יגדלו. אבל משום מה הקטע של התינוקות הוא מופלא בעיני, ואני עוד לא מצליחה לחשוב על משהו שיכול למלא את החסר הזה, הציפיה לתינוק הבא.
מישהי קראה לזה פעם "התמכרות לתינוקות". אני חושבת שזאת הבעיה שלי. ודרושה גמילה. כי בדיוק כמו שהחברה שלך אמרה - לא משנה כמה ילדים יהיו לי, אני תמיד ארצה עוד אחד. לפני הלידה האחרונה אמרתי לעצמי, ולבעלי - רק עוד אחד. אבל תוך זמן קצר שוב הייתי באותו מקום - אולי בכל זאת עוד אחד. וגם כך אנחנו כבר יוצאי דופן במספר הילדים שלנו. אולי כמו שאמרה לי פעם חברה על עצמה - כל אחד רוצה לעשות את מה שהוא מרגיש שהוא הכי טוב בו. ואני מרגישה שאני טובה בללדת ילדים, להניק אותם, לגדל אותם. למרות כל השגי המקצועיים, אני מרגישה שאלה השגי הגדולים ביותר. כמו כל אמא, רק שמשום מה אני רוצה שוב ושוב.
אני יודעת שעם הזמן אני אהיה בסדר. אמצא אתגרים, נושאים חשובים לי, לימודים ועוד.
אבל כרגע קשה לי. זו בעצם התבגרות. אני גם בכיתי בטכס הסיום של התיכון. ידעתי שזו תקופה שחלפה, ולא תחזור. כך גם עכשיו - קשה לי עם המחשבה שכל מה שהיה, הוא לא מה שיהיה. אני רק צריכה לעבור לשלב הבא, להנות מהדברים שכן יהיו. בכל 18.5 השנים האחרונות היו רק שנתיים וקצת שלא הייתי בהריון או הנקתי. אז אני באמת צריכה להסתגל למצב החדש.
תודה לכולן על התמיכה, זה באמת מקל. וגם עצם זה שאני מוציאה את הדברים, ומנס להסביר לעצמי אותם, זה כמובן גם עוזר.

קודם כל
אני בשלב שבו יש סיכוי סביר שסיימתי עם פרק ההריונות/לידה/הנקה בחיי. יש לי הרבה הזדמנויות להרגיש צער על זה שכבר לא אלד בבית, לא אניק צמד, וכו'. עזר לי מאוד משפט של חברה שיש לה חמישה ילדים, שאמרה "הבנתי שלא משנה כמה ילדים יהיו לי, תמיד אני ארצה עוד ילד".
למען האמת, בשלב הזה, למרות שיש עוד הרבה שנים עד אז, אני בונה על נכדים (לא ללדת ולהניק, כמובן, אבל לצ'קמק ולפנק (-: ).
אני מרגישה שאצלך הצורך הגדול בגדילה עצמית הוא בגידול של ילדים. אבל האם באמת אין עוד דברים שהיית רוצה לפתח בתחום המקצועי שלך? בתחום האישי - זוגיות, תחביבים, ספורט? ללמוד משהו אחר, רק בשביל הכיף - שפה, בישול, מה שלא יהיה? אולי פעילות התנדבותית איזושהי? ילדים הם איזושהי דרך להשאיר משהו מעצמנו אחרינו - מה עם להשאיר משהו אחר - לכתוב ספר, לפתח משהו?

זו באמת השאלה מה זה דיכאון. יש דכאון שהוא מחלה, ואז באמת אין תפקוד, ואפשר כל היום לשכב במיטה (ראה התאורים של עמוס עוז על אימו בספר "סיפור על אהבה וחושך"). ויש דכאון כמו שאני מרגישה, שזה עצבות גדולה, עם תחושה שכל רגע עלול להתפרץ בכי, ובעיקר אם אין לזה סיבה ממש טובה, כלומר, הרי חס וחלילה לא קרה שום אסון. אבל עם תפקוד מלא, ללא בעיה בשינה או תאבון. פשוט עצבות.
אני מאמינה שזה די שכיח, אבל כמובן לא מדברים על זה. כי כמו שכתבתי למעלה - מי רוצה להודות שהיא עצובה, כשבאופן אוביקטיבי הרי אין לכך שום סיבה.
וכמובן יש דכאון עם סיבות טובות מאד, כמו אסונות אמיתיים, שלמרבה הצער לא חסרים.
אז הכל ביחד - אני מניחה שדכאון זה די נפוץ.
מה שלא הופך את היאוש להרבה יותר נוח...

הקטע הזה עם ה"דיכאון" מעורר אצלי תהיות.
זה נורמלי שיש כל כך הרבה דיכאון בסביבה?
אני כבר שנים חושדת שאני סובלת מדיכאון (תת קליני?), אף על פי שלמראית עין אני עושה רושם של מתפקדת.

לאט לאט.
בכולנו יש את הרצון הזה, ההגיוני, לבקש שהקושי יסור מהר. סורה, חושך. הלאה, שחור...
בטוח שלאחר שתשלימי עם המצב/תקבלי את עצמך בפאזה הנוכחית וכן הלאה, אזי תהיי מוכנה לדברים שיהיו אז.
אבל עכשיו.
הנה, את עובדת עם תינוקות. זה נפלא. אולי, בכל פעם שאת נזכרת מחדש שלך לא יהיו ההזדמנויות לבצע - היזכרי גם בכל מה שעשית, וראי את עמלך הגדל ופורח... (הרי תינוקות, גם של אחרים, למיטב זכרוני, לא נשארים הרבה זמן בסטטוס הזה...).
במחשבות דכאוניות, אני נעזרת לפעמים בכלי הזה: באה לי מחשבת מָטָה - מייד אני מעמידה מולה מחשבת מעלָה. לא כדי "לפתור" את המצב, או לצאת ממנו, אלא כדי לאזן. שהרי בדיכאון יש נטייה לראייה מוּטָה לכיוון אחד.
אני מאמינה שההצטברות הזו, של הדיאלוג הפנימי המאזן - יש לה כוח. בסוף יום כזה תוכלי לומר לעצמך: "אוי אוי, כמה מחשבות עצובות היו לי היום..." ותוכלי גם להוסיף: "אבל כמה מחשבות טובות העליתי כדי לאזן אותן!".
חשובה מאוד גם המודעות שלך לחומרת המצב. את אומרת בעצמך: אני יודעת שאני לא באמת בדכאון חולני - אני מתפקדת היטב, עובדת, מטפלת בבית, גולשת באינטרנט וכו'. זה חשוב. את המטפלת הטובה ביותר של עצמך.
תני גם אחד כזה ממך לעצמך.

כן, נכון. באמת הפעם הראשונה שחשתי בדכאון היה לאחר ההפלה הזאת. פעם ראשונה שבכלל העליתי בדעתי שאולי אני בדכאון. פעם ראשונה שחוויתי את התחושה הזאת שאני יכולה להתחיל לבכות בכל רגע נתון. בהמשך היתה תקופה טובה, אך בשבועות האחרונים זה שוב חוזר אלי. אני יודעת שאני לא באמת בדכאון חולני - אני מתפקדת היטב, עובדת, מטפלת בבית, גולשת באינטרנט וכו'. חשבתי שאני לא מודעת לזה, אבל בימים אלה גם חל מועד הלידה המשוער של ההריון שהסתיים בהפלה. אולי בכל זאת זה משפיע. למרות שחשבתי שלא.
ועוד דבר - העבודה שלי היא עם תינוקות - זה אמנם נפלא, אבל כמובן כל פעם מחדש מזכיר לי שלי כבר לא תהיה הזדמנות לבצע את מה שאני מדריכה אחרים לעשות. תמיד חייתי עם המחשבות - בהריון הבא אני .... בלידה הבאה אני.... עם התינוק הבא אני.... (למשל לנסות בלי חיתולים).
אני מקווה שלאחר שאני אשלים עם זה שהמצב סופי, אוכל לעבור לשלב הבא בחיי. הרי באמת אפשר לעשות המון דברים כשאין ילדים קטנים.

>אמא משכנעת את עצמה שזה כך<

אמא מתבגרת יקרה.
אני רוצָה להציע כאן הצעה למחשבה, שייתכן שכבר העלית על דעתך.
סיפרת שלפני פחות משנה עברת הפלה טבעית. ללא שום קשר לנושא הגיל, עובדה זו לבדה יכולה להרחיב את ההבנה שלך על מצבך הנוכחי, או לפחות להציע כיוון נוסף.
להפלה, במקרים רבים, יש השפעה קשה על האם. תופעות של אֶבֶל אינן פוסחות (לא תמיד, לא בהכללה, אבל זה בהחלט שם) על אם המאבדת עובר.
סביר להניח שההפלה הזו התקשרה לך יחד עם (אולי) אובדן גדול יותר, מפחיד יותר, סופי יותר - של היכולת להרות עוד.
אבל עצם ההפלה עצמה היא טראומה שעלולה להביא עימה גם תופעות של דיכאון.
(והדיכאון לא "שואל" אף אחד אם חייו מאושרים או לא. גם לא כדאי לשקוע למקום הזה, של רגשות האשמה המכרסמים ולנבור ב "אבל החיים שלי כ"כ יפים, למה אני מתפנקת...?" זה כאן. זה שלך, ואולי זה אומר לך משהו שכדאי להקשיב לו. את מאמינה שחייך מאושרים ואת שמחה במה שיש לך - הדברים הללו לא ייעלמו. להיפך. הם יעזרו לך לעבור את התקופה הזו. עצרי לחשוב בלי הטחות אשמה עצמיות - כמה יפים ההישגים שהשגת. כמה טובה ותומכת/מוצלחת/מוכשרת/שמחה משפחתך, וכמה גדול הוא חלקך בכל זה.אסור לשכוח לחשוב-על ולראות-את מה שישנו...)
אמא שלי נכנסה לדיכאון בשלב מסויים בחייה, כשהייתי עוד ילדה, והמשפחה טולטלה מזה עד כמעט להרס טוטאלי. כולם האשימו את כולם והיה נורא, והיו לזה השלכות לזמן רב מדי אחר כך. רק שנים לאחר מכן, היא "נזכרה" שכמה חודשים לפני הדרדרות המצב היא עברה הפלה טבעית. בדיוק מהסוג שאת מתארת. הריון במקרה. הריון אחרון. היא מעולם (עד שנים ארוכות לאחר מכן) לא נפנתה לחשוב על ההפלה כגורם או טריגר לדיכאון. אני מאמינה כי לו הייתה רואה אז את התמונה השלמה, הרבה צער ואשמה היו נחסכים ממנה ומכולנו.
זהו. נקודה אחת למחשבה.
תרגישי טוב. לאט לאט.

עודד, תודה. (כמובן גם לכל האחרים שמשתתפים איתי). האמת שהעבודה שלי זה לעזור לאחרים, ואני באמת מאד נהנית מהעבודה שלי. ויש לי הרבה סיפוק ממנה. ובשעות שאני עסוקה באמת אין כל כך קושי.

תרופה בדוקה למקרים של דכאון קל: תעזרי לאחרים.
תמצאי מישהו שצריך עזרה, ותעזרי לו.
עובד כמו פלא.

שירי, את ממש צודקת. אני באמת לא מרשה לעצמי בשום שלב לשקוע בזה. כל הזמן עומד לי בכי תקוע בגרון ובחזה, ואני נושמת עמוק, כדי שזה יעבור. אני גם לא רוצה להעיק על בן זוגי האהוב, לגרום לו תחושת חוסר אונים. אני גם חושבת שהוא לא יבין. אצלו אין את הדחף הזה לילדים נוספים. אני זאת שרציתי עוד ילד בגיל ארבעים, ובזכותי יש לנו את הילדה מקטנה המקסימה שלנו. הוא מודה שהוא מאד נהנה ממנה, אבל אם זה היה תלוי בו - היא לא היתה. ולפני כמעט שנה נכנסתי להריון, וזה היה מאד לא מתאים מסיבות שונות, והוא ואני ממש שקלנו לבצע הפסקת הריון. זו היתה החלטה מאד קשה, אך עוד לפני שהספקנו להחליט, היתה הפלה טבעית (הראשונה והיחידה בחיי). אני הייתי ממש גמורה מזה, ממש מדוכאת, עם התחושה שהנה חלפה ההזדמנות האחרונה (מה שכנראה נכון), והוא ממש לא הבין - הוא חשב שזה היה ממש פתרון מהשמיים, שמנע מאיתנו צורך בהחלטות קשות. ממש הייתי צריכה בכוח להסביר לו כמה קשה לי. הוא ממש לא הבין. עם זאת, הוא לא דרש להשתמש באמצעי מניעה גם לאחר מכן. זה לא שהוא דרש הפלה, או שהחלטה כזאת היתה באה לו בקלות, אבל הו ראה בהפלה הטבעית פתרון מצוין. איזה מזל שלא עשינו הפסקת הריון - אני בכלל לא רוצה לחשוב איך הייתי מרגישה.
ולכן אני מרגישה שאני לא יכולה לשתף אותו, לבכות בזרועותיו. למרות שהוא החבר הכי טוב שלי.
אתמול קיבלתי תוצאות של בדיקות דם שמראות שבאמת הסיכוי להריון קלוש ביותר, לפי רמות ההורמונים. מצד אחד זה מדכא, מצד שני אולי זה יעזור - כי אני אפסיק כל חודש לקוות, ושוב להתאכזב. אם זה סופי - אולי אוכל יותר טוב להתמודד עם זה, מאשר עם התחושה שאולי בכל זאת.
והיום היינו אצל אמא שלי, והיא שואלת - נו, יש אצלי עוד כסא ומיטה לתינוקות (בישביל הנכדים). אפשר כבר לזרוק את זה מהבית, נכון? וכמובן ששוב בקושי התאפקתי מלבכות.
אין לה כמובן מושג מה קורה. לה היו שני ילדים, בהפרש של עשר שנים, וזה נראה לה די והותר. גם כך אני ואחי עם ריבוי הילדים שלנו נראים לה משונים.
אני רואה סביבי נשים רבות מבוגרות ממני, מלאות שמחת חיים, מרוצות. אני מאמינה שגם אני אגיע לשם, אך כרגע מאד קשה לי לראות עצמי שם.

התיאור שלך, למרות שאת מתמקדת בו ב"לא יהיה לי עוד ילד", נשמע לי כמו "אני לא יודעת איך אחיה מעכשיו, במצב/במקום החדש". נסי לחשוב על זה כך - חיובי - "מה הלאה", ולא "באסה, לא יהיה כמו קודם".

יש (אצלי [לכן אני מעזה לכתוב - למרות שאני רחוקה מלהיות במצבך, וחרדה, כמוך, מהמחשבה של להיות אחרי כל הלידות שלי]) הבכי הזה שלפני תקופה/מקום/עיסוק חדש - אולי הפחד מהחדש, אולי (הפחד מ)הגעגוע לקיים, זה כמו לפני שדורכים על המדרגות הנעות - "על החיים ועל המוות".
יש מקום לבכי, אבל יחד אתו - יש ציפיה, תוכניות, התרגשות - פני גם להם מקום.

ראשית, אני שולחת אליך חיבוק ענק, מבינה ובחלק מהדברים גם מזדהה (אני בת 40 , קצת פחות ממך אבל לא בהרבה).
עצה שלי_ במקום לשאול את עצמך איך את מעיזה להיות בדכאון , נסי להיות שם קצת, בדיכאון הזה. מותר לך, ולא יאונה לך מזה כל רע. הרשי לעצמך לחוש אותו בכל הגוף בכל לשד עצמותיך ורמ"ח אבריך, תני לו להתפשט ולחלחל לכל חלקה טובה מעולמך, עשי זאת בצורת הדמיה כשאת עם עצמך. זה תרגיל שלא אמור לקחת יותר מכמה דקות. עשי זאת במקום שנוח לך בו ונעים, בשעה שאת לא מוטרדת לא מהילדים ולא מאף אחד ושום דבר. אל תפחדי מהדיכאון. הוא חלק אורגני מהחיים שלנו ויש לו תפקיד חשוב וחויבי בהם.הגדולה שלו, כמו כל דבר אחר, זה שאם נותנים לו את הספייס והמרחב הוא גם עובר ומפנה מקום לאנרגיות חדשות. לפי כל מה שאת כותבת על עצמך, לא נראה לי שזה ייקח לך יותר מידי זמן להתגבר עליו ולצאת מתוכו מחוזקת ועם תובנות מחודשות ומעניינות לגבי עצמך ולגבי העולם. . לשם כך, כאמור יש להגדיר אותו, ויפה את עושה שאת מעלה את זה על כתב.
שנית, אני רוצה להזכיר לך שאם באמת היית רוצה, היית יכולה ללדת עודה כמה ילדים. זה קורה באופן טבעי יותר או פחות או עם קצת עזרה מהרופאים גם בגיל שלך ועוד כמה שנים אחר כך לנשים מסוימות, אלא שבמקרה שלך נראה שאת פשוט מבינה שמיצית את זה. כעת גופך ונשמתך מתמודדים עם תחושות חדשות, מחשבות חדשות, רגשות חדשים שעדיין לא חווית ןעדין לא הכרת, יש פחד מהחדש ומהלא נודע, וזה לגיטימי לחלוטין. את נשמעת לי כמו בן אדם אופטימי ומאמין, ולכן למרות שאני לא מכירה אותך, אני סומכת עליך שתדעי לתחבר את האופטימיות הזו לתדר החדש והלא נודע הזה, שיכול להיות מרתק ו נפלא (ככה אנחנו רואים מסביב כשאנחנו מסתכלים לעבר האנשים הנכונים), כאשר יכנסו אליו תכנים חדשים אשר את תבחרי בהם. אני גם סומכת עליך, וגם מאחלת לך את זה.

מעולם לא האמנתי שזה יקרה לי. תמיד שמעתי על משבר גיל הארבעים, אבל חשבתי שזה קורה רק לכל מיני אנשים מסכנים שגם ככה הם בודאי בדכאון. והנה זה בא.
כל חיי רציתי ילדים. מאז שהייתי קטנה תמיד חלמתי על התינוקות שיהיו לי. ותמיד רציתי מקצוע מלא אחריות ועיניין.
ויש לי את הילדים שרציתי. ויש לי את המקצוע שרציתי. אבל מה עכשיו? אני כבר מבינה שלא יהיו לי עוד ילדים, עקב הגיל (44). תמיד חשבתי על ההריון הבא, התינוק הבא, הפלא הזה של גידול חיים חדשים בתוכי. הקרבה הנפלאה בהנקת התינוק והפעוט. וזה לא יהיה יותר. לעולם. והדמעות זולגות מעיני. ואני יודעת שאני חוצפנית - יש לי בעל נפלא, ילדים נהדרים. אז למה אני כל הזמן נלחמת בדמעות?
ואני במקצוע שתמיד חלמתי עליו. ואני אוהבת את עבודתי. אבל גם כאן - אני כבר יודעת שאני לא אגיע למעמד גבוה ומוכר. בחרתי תחום שמעניין אותי, אך לא מביא לקידום ומעמד, שלא לדבר על כסף. ולא שזה נורא - אבל התחושה שלי שאני לא יכולה עכשיו להתמקד בעבודה במקום בילדים. זה לא במקום.
אני יודעת שהרוב כאן צעירים, ועוד רחוקים מהשלב שלי בחיים. אבל אולי בכל זאת יש כאן כמה שכבר יודעים שלא יהיו עוד ילדים.
איך אתם חיים עם זה? איך מצליחים לצקת תוכן בחיים?
וזה לא שאין לי מה לעשות עם הילדים הגדלים, שהם עדיין די צעירים, וצריכים אותי. זה התחושה של לעולם לא עוד ההתעלות של הריון ולידה. הציפיה כל חודש אולי אני בהריון? הרגשה שאין למה לצפות. שכבר לא יכולות להיות התרגשויות.
אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי. אני - שתמיד הייתי כל כך חזקה, שתמיד הובלתי, שתמיד ידעתי מה לעשות, שתמיד יועצת לאחרים, שכולם פונים אליה לתמיכה. אני כמובן גם לא מעיזה לשתף אף אחד במצבי. כי כמו שאמרתי - זו הרי חוצפה מצידי. איך אני מעיזה להיות מדוכאת כשכל משאלותי התגשמו?