_בקשר לצעקות, לכולנו יש רגעים, מי קולני יותר ומי פחות. ההשתלטות של התינוק על כל מרחב הזמן שלנו יכולה באמת להלחיץ מאד.
מנסיון, ככל שתרצי שהיא תעזוב אותך בשקט לכמה שניות ככה היא יותר תציק לך. אל תנסי לברוח ממנה, אלא הגדירי פרקי זמן של חופש ממנה, ובשאר הזמן הראי לה שאת איתה לגמרי ומושיטה אליה ידיים לפני שאת עוברת מחדר לחדר, ולוקחת אותה איתך._
בדיוק מה שרציתי לומר...!
את בטח לא אימא רעה וגם כמה ימים שקצת יצאת מאיזון הם לא דוגמא לשום מנהג קבוע. את מודעת לקושי שיש לך ופונה לעזרה שזה הכי טוב שאימא יכולה לעשות. לכל אחת מאיתנו זה קרה ואף יקרה.
אני בשלב שאת מתארת די נבהלתי, גם כי ראיתי שאפילו אבא לא מספיק לה והיא דורשת - אימא.
( זה היה שניסיתי להגדיר לעצמי זמן של "חופש" ממנה) וזה השלב שהכנסתי לתמונה עזרה, מאוד הדרגתית, שתהיה בבית. קודם כל את לא לבד, שנית אם את זזה - היא לא נשארת לבד, וגם היא מתרגלת בהדרגה שיש עוד דמות שיכולה "להציל" אותה במצבי מצוקה קטנים.
לדעתי זו בריאות לשתיכן שכן הטוטאליות יכולה לחנוק, פיזית ונפשית.
זה פשוט לא אפשרי לאורך זמן לאדם אחד להיות לגמרי ורק איתה - וכן הצרכים שלה משתנים והיא זקוקה ליותר תשומת-לב, ואת מגלה שאת לא מגיעה אפילו לשרותים או לצחצח שיניים כל היום!
ועוד לא דיברנו על אוכל, מקלחת, כביסה - הכל היה מאוד "קליל" לפני הלידה. והפער הזה פוער פה.
והלבד מתחיל להציק יחד עם הצרכים האחרים שלך (שמתחילים לקפוץ) שעד כה הצלחת בקלות רבה לדחוק הצידה.
עזרה! זה הפתרון שאני הגעתי אליו. לא הכל עלייך.
מבינה אותך.
_בקשר לצעקות, לכולנו יש רגעים, מי קולני יותר ומי פחות. ההשתלטות של התינוק על כל מרחב הזמן שלנו יכולה באמת להלחיץ מאד.
מנסיון, ככל שתרצי שהיא תעזוב אותך בשקט לכמה שניות ככה היא יותר תציק לך. אל תנסי לברוח ממנה, אלא הגדירי פרקי זמן של חופש ממנה, ובשאר הזמן הראי לה שאת איתה לגמרי ומושיטה אליה ידיים לפני שאת עוברת מחדר לחדר, ולוקחת אותה איתך._
בדיוק מה שרציתי לומר...!
את בטח לא אימא רעה וגם כמה ימים שקצת יצאת מאיזון הם לא דוגמא לשום מנהג קבוע. את מודעת לקושי שיש לך ופונה לעזרה שזה הכי טוב שאימא יכולה לעשות. לכל אחת מאיתנו זה קרה ואף יקרה.
אני בשלב שאת מתארת די נבהלתי, גם כי ראיתי שאפילו אבא לא מספיק לה והיא דורשת - אימא.
( זה היה שניסיתי להגדיר לעצמי זמן של "חופש" ממנה) וזה השלב שהכנסתי לתמונה עזרה, מאוד הדרגתית, שתהיה בבית. קודם כל את לא לבד, שנית אם את זזה - היא לא נשארת לבד, וגם היא מתרגלת בהדרגה שיש עוד דמות שיכולה "להציל" אותה במצבי מצוקה קטנים.
לדעתי זו בריאות לשתיכן שכן הטוטאליות יכולה לחנוק, פיזית ונפשית.
זה פשוט לא אפשרי לאורך זמן לאדם אחד להיות לגמרי ורק איתה - וכן הצרכים שלה משתנים והיא זקוקה ליותר תשומת-לב, ואת מגלה שאת לא מגיעה אפילו לשרותים או לצחצח שיניים כל היום!
ועוד לא דיברנו על אוכל, מקלחת, כביסה - הכל היה מאוד "קליל" לפני הלידה. והפער הזה פוער פה.
והלבד מתחיל להציק יחד עם הצרכים האחרים שלך (שמתחילים לקפוץ) שעד כה הצלחת בקלות רבה לדחוק הצידה.
עזרה! זה הפתרון שאני הגעתי אליו. לא הכל עלייך. (()) מבינה אותך.