לדעתי זה תלוי באיזה עזרה מדובר.
איך את יודעת איזה עזרה עוזרת לי? עוזרת לי כל עזרה. ובעיקר כזו שבה יש לי שקט מוחלט, ואני פנויה לעניינים שלי (עבודה מהבית, סתם שקט).
כשהוא היה קטן יותר, רציתי שיהיו איתו בבית (כשאני יודעת שהוא באזור ולכן שקטה).

ואצלי הצעקות מגיעות בעיקר בעיקר כשהוא עושה משהו ממש מסוכן ואני מזדעקת- זה ישר יוצא לי בצעקה (ואז הטפות מוסר בטון גבוה ועצבני- 'זה מאוד מסוכן! אסור לרדת במדרגות עם אופניים!!) <15 מדרגות, ילד בן שלוש וחצי>

אתמול צעקתי בגן שעשועים כשהוא עשה משהו שכמעט גרם לו ליפול מסולם של מגלשה (ממש גבוה)- והרגשתי ממש רע אחרי זה. בעיקר כשהוא עונה לי בטון כל כך רגוע: 'אמא, אל תדאגי, אני מיזהר' )-:

<אני אמא חרדתית>
<ויש לי בן שמתנהג כאילו גדל על התוכנית Jackass>

גם אני היום לא צעקתי.
טוב, זה לא חוכמה, הם היו איתי רק שעתיים...
אצלי נקודות התורפה הן: בבוקר, כאשר צריך להספיק להגיע בזמן לבית הספר; סביב האוכל, כשהם לא באים לאכול, או קמים אחרי ביס אחד וגורמים גם לאחים שלהם לקום.
לפעמים אני רק מרימה את הקול. לפעמים צועקת. לפעמים צורחת ממש.
זוועה.
לאחרונה אני בתקופה צעקנית.
מאוד רוצה להיגמל מזה.

הי .. אשמח לתגובות שיתופים וחיזוקים.

היום לא צעקתי!
כל הזמן ידעתי שאני רוצה לכתוב את זה פה הערב. וזה פעל. טוב.. הגעתי היתה רק ב3, אבל זה עעדיין הישג.

אפשר להחליף לי את הניק בקודם, פעם כתבו לי שיש פה מישהי כזאת, ושכחתי. לא זוכרת איך מחליפים.

לי מרגיש שהדיונים האלה הרבה פעמים מוציאים אותי יחסית טובה, כי אני צועקת מעט יחסית, ואז הדיון בעצם מעודד אותי שאני נורמאלית...
אני רוצה להפסיק לצעוק, ובמיוחד לא להגיד דברים טפשיים כשזה קורה.
חשבתי אולי נוכל להשתמש בדף הזה כקבוצת תמיכה למפסיקות לצעוק. נקודות התורפה שלי הם 1- בצהריים כשאני עייפה. 2- סביב המקלחת.
בשבוע שעבר עשיתי ערב אחד נשימות כל פעם כשכמעט צעקתי, זה כמעט עזר.. אנסה עוד ויעדכן על הצלחות.
למישהי יש עוד שיטה שעבדה לה??

הקול שלי עולה והסבלנות שלי יורדת ביחס ישיר לכמות העזרה שאני מקבלת
לדעתי זה תלוי באיזה עזרה מדובר.
אם זו עזרה מהסוג של "בייביסיטר" - משחרר אותך לגמרי מהתעסקות עם צרכי האחר, נותן לך שקט לזמן מה, אבל רק "דוחה" את משימות ההורות.
או אם זו עזרה מהסוג שלוקח חלק, נותן לי יד-כתף-רגל-ראש, מישהו שנמצא בזמן שצריך ואפשר לידו-איתו לחוש שאת לא לבד בתוך העומס הזה.

_עדיין אני טוענת שזה לא פותר את הבעיה של "הצעקנית".
כשהפתיל קצר, ואני מכירה את זה אישית (לא אחת) הפיוז יכול לקפוץ גם לאחר יום שלם שבו קיבלתי עזרה_
מעניין. כאחת עם פתיל קצר (אבל המון המון סבלנות לילד שלי. תמיד מפליא אותי כמה סבלנות יש לי אליו, כי לפני שהיו לי ילדים תמיד חששתי שלא תהיה לי סבלנות) וקול צעקני, אני יכולה לומר שבדרך כלל הקול שלי עולה והסבלנות שלי יורדת ביחס ישיר לכמות העזרה שאני מקבלת.
אין ספק שכשיש לי עזרה, אני הרבה יותר סבלנית וכמעט לעולם לא מרימה את הקול.

<ברור כשמש שהנטיה לצעקנות היא בעייתית, ושזהו דפוס. אני עובדת על זה (-: >

עזרה חיצונית בהחלט יכולה לעזור.
לגמרי לגמרי מסכימה איתך. בעצמי נעזרתי כמה שיכולתי וזה בהחלט מוריד מהעומס.
עדיין אני טוענת שזה לא פותר את הבעיה של "הצעקנית".
כשהפתיל קצר, ואני מכירה את זה אישית (לא אחת) הפיוז יכול לקפוץ גם לאחר יום שלם שבו קיבלתי עזרה.
זה הרגל, זה דפוס, זו דרך התבטאות מוטעת שיכולה "להשתלט" עלינו במהרה, וקשה לה לעזוב. אפשר בקלות לחשוב שהיא שולטת בנו, מנהלת אותנו
אבל היא לא! רק צריך המון נחישות מולה, וכוחות פנימיים.

את הילדים אפשר לאפסן, את הצרות קשה יותר

עזרה חיצונית בד"כ לא פותרת בעיות
תרשי לי לומר לך, שזו טעות מרה. כיום, כשאנחנו לא חיים בשבטים תומכים, אלא במשפחות בהן אמא נמצאת לבד עם הילדים כל היום, ואין לה שום תמיכה (בן זוג חוזר מאוחר, משפחות לא גרות יחד אלא כל אחד בבית משלו)- לאמא יש פחות זמן, יותר עבודה, פחות משאבים, פחות עזרה, פחות זמן אישי, ולכן פחות סבלנות ויותר תסכולים, יותר כעס.
עזרה חיצונית בהחלט יכולה לעזור.
עזרה חיצונית יכולה להיות בייביסטר, סבתא, דודה, גן הורים, גן.
כל אחד לפי מה שמתאים ונכון לו.

לקדש מושג כלשהו כאידאל, ולהפוך אותו לאופציה היחידה הנכונה, זה קצת מוגזם בעיני (גם אם הרעיון הוא חינוך ביתי).

_זה באמת לא מובן לי, אני בעד חינוך ביתי מאוווד
אבל- לא בכל מחיר.
טובת הילד מעל הכל!

(יאללה תתחילו לצלוב אותי....)_

בלי לצלוב טובת הילד היא מעל הכל, וכל אחד ואחת רוצה את טובת הילד שלו/שלה.
איך להשיג את הטובה הזו? כל אחד בוחר בדרך אחרת, ועל כך אפשר להתווכח בלי סוף,וזה בכלל לא העניין.
העניין הוא שבצעקות אין שום טובה, ולא משנה אם הן בבית, בגן, מהדודה או מהשכנה.
אמא צעקנית היא אמא במצוקה, או שחסרים לה כלים אחרים להתמודד/ לחנך.
הדרכים לפתרון המצוקה צריכות להתאים לסיטואציה.
אין לי מושג על איזה מקרה את מדברת אבל עזרה חיצונית בד"כ לא פותרת בעיות. זו האמונה שלי.
@}

סליחה כן
הבן שלי בגן, ואני בהחלט מוצאת את עצמי צועקת עליו (לא גאה בזה, אבל אני גם בן אדם וגם לי מותר לאבד סבלנות). מה הקשר לגן, לא הבנתי? בחינוך ביתי צועקים יותר?

בטח אמהות ששולחות למטפלת בכלל אף פעם אף פעם לא צועקות בכלל........

את לגמרי צודקת!
זה ידוע שאמהות ששולחות לגן ולבית הספר לעולם לא צועקות על הילדים שלהן!!!! אף פעם!!! (אני למשל).
ובמיוחד כאלה שעובדות עד 8 בערב!!!!!!!!!!!!!!!!

ואגב, יתכן וזה לא המקום המדוייק לעלות את העניין הזה...
כנראה אני עוד בשוק מהבחורה שכתבה בדף אחר שאין לה כבר כסף...ועוד מעט לא יהיה חשמל אבל היא לא מוכנה לשלוח לגן....

באמת סליחה מראש אני מודעת לרגישות הנושא,
אבל אם הסבלנות אוזלת והפניות משתנה למה, למה לכל הרוחות
לא להעזר במטפלת,גן,מעון,דודה??????!!!!?!

איזה רצון מעוות זה להיות קדוש מעונה?
לחיות אידיאלים שלא מתאימים לכולם...
זה באמת לא מובן לי, אני בעד חינוך ביתי מאוווד
אבל- לא בכל מחיר.
טובת הילד מעל הכל!

(יאללה תתחילו לצלוב אותי....)

גם אני.
מרגיעון: ' כולנו זקוקים לחסד'

גם אני אמא צעקנית.

נועה ברוך, באמת בימים האחרונים לא הייתי אמא צעקנית, בתי נרגעה, כנראה מרגישה יותר טוב ואני לוקחת אותה איתי לכל מקום בבית אז היא לא בוכה. אני מניחה שעברו עליה כמה ימים קשים ואני חשבתי שככה זה ימשיך להיות ובגלל זה יצאתי מכליי. אני מודעת לזה שיהיו עוד ימים קשים ואף יותר מהקודמים, אבל כשזה יקרה, אני אדע איך להתמודד (בזכות העצות של כולכן). שוב תודה.

אם יש משהו שמוציא אותי משלוותי זה אנשים שנהיים שקטים שקטים כשהם עצבניים והשתיקה שלהם הרבה יותר אגרסיבית מכל צעקה.


גם אני...

גם אני אמא צעקנית. אבל אני גם אשה צעקנית אחות צעקנית ובאופן כללי די צעקנית. לא שזה תמיד נעים. נדמה לי שבנותי למדו שאני אדם רגשן לכל הכיוונים וכמו שאני מתעצבנת בקול רם אני אוהבת בקול רם.

הייתי רוצה לצעוק פחות, אבל זה היה משהו מאוד לא טבעי לי, והרבה יותר טבעי לי להוציא את זה בצעקה קצרה ולהיות אדם רגוע יותר, מאשר ללחוש, לפתח אולקוס, ולהיות עצבנית כל הזמן. אני כן מקפידה לאמר לסביבה הקרובה שלי, ובעיקר לבנותי, שכשאני עצבנית אני לפעמים צועקת, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת וכו'. אם יש משהו שמוציא אותי משלוותי זה אנשים שנהיים שקטים שקטים כשהם עצבניים והשתיקה שלהם הרבה יותר אגרסיבית מכל צעקה.

אמא צעקנית מה שלומך? אני מנחשת שאת כבר לא צעקנית, ספרי מה קורה איתך איך את מסתדרת?

ידעתי שיהיה עוד יום קשה ובאמת נצמדתי אליה, וזה היה הרבה יותר טוב מהימים הקודמים
איזה יופי!
הילדים שלנו עוברים ימים קשים.
בגיל שבין חצי שנה לשנה, לא זו בלבד ש"חרדת הנטישה" בשיאה, אלא גם מתפתחות יכולות מוטוריות חדשות, שלפעמים מלהיבות ולפעמים קצת גורמות חשש ובלבול,
וגם צומחות שיניים - משהו מאוד חדש וגם כואב ומציק (דמייני את עצמך עם כאב שיניים, כשאת אפילו לא יודעת מה זה, מתי זה ייגמר, ומה יהיה אחרי זה! הרי הם אפילו לא יודעים מהן שיניים ולמה זה טוב - עד עכשיו הם הסתדרו יפה מאוד בלי שיניים...),
ולפעמים משהו חדש שהם אכלו קצת עשה בלגן בבטן (בטן שרגילה לחלב אם צריכה להתרגל למזון מוצק),
ולפעמים עובר עליהם איזה וירוס קטן, שבזכות אמא וההנקה הוא התבטא רק ב"יום קשה ונצמד" - ובגלל זה לא תפסנו שזה היה וירוס שחירפן אותם, כי תינוק שאוכל פורמולה כבר היה נעשה ממש חולה, עם חום וכל השאר.
אני מאוד מסכימה עם העצה שיהיה עוד מישהו בבית, שהיא תתרגל אליו בהדרגה, ויאפשר בהדרגה פרידות קצרות.

וכמובן גם אני מצטרפת לתזכורת: שאם יש פרידה אמיתית (לא רק הלכת שניה לחדר השני להוציא את הכביסה מהמכונה בזמן שהיא משחקת "קו קו" עם סבתא או עם הבייביסיטר), לדאוג שהיא תגיד לך "ביי ביי" ולא להיפך.

אני גם משתדלת להגיד בקול ( ולעשות זאת כבדרך אגב ) לאן אני הולכת. תוך כדי שאני קמה אני "מודיעה"
(לא שואלת אותה, גם לא במבט, אם זה בסדר שאני הולכת אלא רק מודיעה. שתדע ותבין ).

אני התכוונתי לקחת עזרה - בהדרגה.
וזה השלב שהכנסתי לתמונה עזרה, מאוד הדרגתית, שתהיה בבית. קודם כל את לא לבד, שנית אם את זזה - היא לא נשארת לבד, וגם היא מתרגלת בהדרגה שיש עוד דמות שיכולה "להציל" אותה במצבי מצוקה קטנים.
יש עוד אדם שיושב לידה על השטיח או מחזיק אותה על הידיים ושר לה שיר, בהתחלה את יושבת לידם, שהילדה רואה גם אותך, מחייכת ושרה ואחר-כך שאת רואה שהילדה מרגישה טוב ( משחקת עם עצמה או מסתדרת לרגע עם "העזרה" אז את קמה לרגע ( סתם לשרותים או לשתות מים) וכך לאט עם הזמן יווצר קשר עם עוד אדם ואת תוכלי להתרחק ליותר ויותר זמן.
הסברתי את עצמי? אם לא תשאלי עוד. ( דרך-אגב זה לא דבר שאפשר לעשות עם אבא, לדעתי )

איך אני יכולה לעשות את זה בהדרגה ? מה לעשות ?
אצלנו מאוד עוזר להיפרד. היא עושה "ביי ביי" ואז זה בסדר שהולכים.
הייתה פה בעבר הצעה שמי שמחזיק את התינוק יילך ולא האדם השני.

אני שוב מודה על העזרה שלכן, אני מרגישה ממש טוב שיש לאן לפנות ובמי להיעזר, העצות שלכן מאוד טובות, מרגיעות אותי והתחלתי ליישם אותן.

שימי לב לא להרגיל את הילדה שלך לדברים שלא טובים לה, כי זה דפוס נרכש, ובהמשך חייה כל אדם קרוב יוכל לשכנע אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה ובניגוד לטובתה.

פלונית, הייתי רוצה, אם את יכולה להסביר לי למה הכוונה, ואיך אני אדע מה לא טוב לה, רק לפי הבכי ?

לבת שלי יש ימים, שאני מזהה אותם מהרגע הראשון שקמים

טרה רוסה, באמת שמתי לב שיש בקרים שהיא קמה עם בכי בעוד שבבקרים אחרים היא קמה ומקשקשת ושרה. היום בבוקר כששמעתי את הבכי, ידעתי שיהיה עוד יום קשה ובאמת נצמדתי אליה, וזה היה הרבה יותר טוב מהימים הקודמים (חוץ מזה שהייתי מנוטרלת, אבל זה היה שווה את הרוגע שלה ושלי).

ראיתי שאפילו אבא לא מספיק לה והיא דורשת - אימא.

נועה ברוך, גם אצלנו אבא לא מספיק, כשהוא מרים אותה ואני נעלמת לרגע, היא מתחילה לבכות. איך אני יכולה לעשות את זה בהדרגה ? מה לעשות ?

היא הייתה תינוקת מלאכית ופתאום בבת אחת כל השינויים האלה
יש פשוט ימים כאלה. זה לא אומר שמעכשיו ועד עולם היא לא תסכים להישאר שניה על הרצפה.
לבת שלי יש ימים, שאני מזהה אותם מהרגע הראשון שקמים, שאני יודעת שכ---ל היום היא תרצה להיות על הידיים. אפילו אם אני יושבת בכיסא, היא לא תסכים לעמוד לידי צמוד אלי. בדרך כלל זה יום אחד, וזה עובר. אני מכינה את עצמי נפשית לכך שלא אוכל לעשות כמעט כלום, ואז יותר קל להתמודד עם זה. אני מייחסת את זה להרגשה לא טובה, אולי שיניים.

_בקשר לצעקות, לכולנו יש רגעים, מי קולני יותר ומי פחות. ההשתלטות של התינוק על כל מרחב הזמן שלנו יכולה באמת להלחיץ מאד.
מנסיון, ככל שתרצי שהיא תעזוב אותך בשקט לכמה שניות ככה היא יותר תציק לך. אל תנסי לברוח ממנה, אלא הגדירי פרקי זמן של חופש ממנה, ובשאר הזמן הראי לה שאת איתה לגמרי ומושיטה אליה ידיים לפני שאת עוברת מחדר לחדר, ולוקחת אותה איתך._

בדיוק מה שרציתי לומר...!
את בטח לא אימא רעה וגם כמה ימים שקצת יצאת מאיזון הם לא דוגמא לשום מנהג קבוע. את מודעת לקושי שיש לך ופונה לעזרה שזה הכי טוב שאימא יכולה לעשות. לכל אחת מאיתנו זה קרה ואף יקרה.

אני בשלב שאת מתארת די נבהלתי, גם כי ראיתי שאפילו אבא לא מספיק לה והיא דורשת - אימא.
( זה היה שניסיתי להגדיר לעצמי זמן של "חופש" ממנה) וזה השלב שהכנסתי לתמונה עזרה, מאוד הדרגתית, שתהיה בבית. קודם כל את לא לבד, שנית אם את זזה - היא לא נשארת לבד, וגם היא מתרגלת בהדרגה שיש עוד דמות שיכולה "להציל" אותה במצבי מצוקה קטנים.

לדעתי זו בריאות לשתיכן שכן הטוטאליות יכולה לחנוק, פיזית ונפשית.
זה פשוט לא אפשרי לאורך זמן לאדם אחד להיות לגמרי ורק איתה - וכן הצרכים שלה משתנים והיא זקוקה ליותר תשומת-לב, ואת מגלה שאת לא מגיעה אפילו לשרותים או לצחצח שיניים כל היום!
ועוד לא דיברנו על אוכל, מקלחת, כביסה - הכל היה מאוד "קליל" לפני הלידה. והפער הזה פוער פה.
והלבד מתחיל להציק יחד עם הצרכים האחרים שלך (שמתחילים לקפוץ) שעד כה הצלחת בקלות רבה לדחוק הצידה.
עזרה! זה הפתרון שאני הגעתי אליו. לא הכל עלייך. מבינה אותך.

ואני גם חוששת שהיא תתרגל רק למנשא/ידיים ובכלל לא תרצה לשחק על הרצפה ולא תתקדם בזחילה/הליכה.
אין סכנה כזאת. את יכולה להירגע.
תינוקות במנשאים מודיעים על רצונם לרדת לרצפה באופן מאד תקיף, ואם לא נשמעים להם הם מתפתלים ואף מנסים לברוח החוצה בקפיצות ראש.
אם יש סכנה שהיא תתרגל למשהו, זה להיות עזובה על הרצפה בניגוד לרצונה ולצרכיה. שימי לב לא להרגיל את הילדה שלך לדברים שלא טובים לה, כי זה דפוס נרכש, ובהמשך חייה כל אדם קרוב יוכל לשכנע אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה ובניגוד לטובתה.
בקשר לצעקות, לכולנו יש רגעים, מי קולני יותר ומי פחות. ההשתלטות של התינוק על כל מרחב הזמן שלנו יכולה באמת להלחיץ מאד.
מנסיון, ככל שתרצי שהיא תעזוב אותך בשקט לכמה שניות ככה היא יותר תציק לך. אל תנסי לברוח ממנה, אלא הגדירי פרקי זמן של חופש ממנה, ובשאר הזמן הראי לה שאת איתה לגמרי ומושיטה אליה ידיים לפני שאת עוברת מחדר לחדר, ולוקחת אותה איתך.
העצות של בשמת א ושל טרה רוסה נראות לי טובות מאד, לקחת רסקיו רמדי, להתאוורר.

תודה על התגובות המהירות, אני כבר מרגישה יותר טוב.
אני כבר לא נעזרת במנשא כי היא כבר כבדה לי ואני גם חוששת שהיא תתרגל רק למנשא/ידיים ובכלל לא תרצה לשחק על הרצפה ולא תתקדם בזחילה/הליכה.
כשאני יוצאת מהחדר היא על הרצפה/שטיח עם צעצועים מסביבה.
היא עדיין לא יציבה בישיבה כך שאני לא יכולה לשים אותה על בימבה ולהוביל אותה איתי.
נזכרתי שאתמול באמת לקחתי אותה לכל חדר איתי ושמתי אותה על הרצפה כשהיא רואה אותי, ולמרות זאת הבכי המשיך, אני לא יודעת, אולי זה גם השיניים, אני ממש מבולבלת.
היא הייתה תינוקת מלאכית ופתאום בבת אחת כל השינויים האלה, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, אני באמת אנסה את הרסקיו, אולי זה יעזור.

מסכימה עם טרה רוסה.
וגם, בתך לא
פיתחה, כנראה, חרדת נטישה
אלא "הגיעה סוף סוף, במזל טוב, לשלב ההתפתחותי שנקרא 'חרדת נטישה'". כלומר : זה שלב חיובי, שמעיד על התפתחות בריאה.
אבל מסיבה כלשהי קשה לך עם החרדה שלה, שכשהיא לא רואה אותך סימן שהיא איבדה אותך לעולמים.
את נעזרת במנשא?
איפה היא כשאת בדיוק יוצאת מהחדר? משחקת על הרצפה?
יש לך דברים על גלגלים בבית, שאפשר לקחת אותה איתך מחדר לחדר? היא יושבת יציב? אפשר להוביל אותה על בימבה איתך.

עוד רעיון: פרחי באך יכולים לעזור. קודם כל רסקיו רמדי במשך כמה ימים לפחות פעמיים ביום, וכל פעם שאת מרגישה את סערת הרגשות וחוסר האונים שגורם לך הבכי המפחיד הזה של "אמא, אני לא רואה אותך, אמא!!!!!!!!!!"
(במקרה שלא הסברתי: הבכי מפחיד כי התינוקת מרגישה פחד מוות, בהלה ותחושת אובדן שחודרת חדרי בטן).

אל תחמירי עם עצמך כל כך.
את לא אמא צעקנית. את אמא קצת חסרת סבלנות בכמה ימים האחרונים. קורה לכולנו. אני לא אומרת שזה טוב, כמובן, אבל אני יודעת על עצמי שיש ימים שפשוט אין לי סבלנות.
אולי את הולכת לקבל מחזור, אולי את מדגירה איזה וירוס, ואולי סתם לא ישנת טוב בימים האחרונים. נסי להקל על עצמך בטיפול בילדה, להיעזר באבא, לצאת יותר החוצה, לבקר חברה עם ילדים כך שילדתך תשחק ואת תוכלי לנוח קצת וכדומה.
בהצלחה @}

אני אתחיל בזה שהתלבטתי מאוד אם לכתוב כאן מה שקורה לי כי אני מרגישה אמא רעה ולא יודעת איזה תגובות אקבל אבל אני ודעת שאני צריכה עזרה ולפי מה שאני קוראת באתר הזה, אני חושבת שאולי אמצא כאן את העזרה לה אני זקוקה.
בתי בת 10 חודשים, בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צועקת עליה ואח"כ מצטערת על זה, כמובן.
בתי פיתחה, כנראה, חרדת נטישה. בכל פעם שאני לא בסביבתה, היא מיד בוכה ומסתכלת לכיוון אליו הלכתי ולא נרגעת עד שהיא לא רואה אותי.
היום נעלמתי לה לשניה והיא החלה לבכות, חזרתי לכיוון שלה וצעקתי "די, אני כאן" אח"כ כמובן בכיתי על מה שעשיתי. כשנרגעתי, שוב היא בכתה, ואני שוב חזרתי על מעשי, הסתכלתי עליה וצעקתי: "מספיק, מה את רוצה ממני ?" ושוב הצטערתי על כך אח"כ.
אני לא מצליחה לשלוט בעצמי ולהפסיק את המנהג הזה שהחל לפני כמה ימים. אני יודעת שבתי יכולה להביע את עצמה רק באמצעות הבכי, אבל אין לי שליטה על מעשיי. אני יודעת שחלק ניכר מחוסר הסבלנות שלי נובע שאני איתה כל היום, וחשבתי על לצאת לעבוד, חשבתי על גן בשבילה, אבל אני חושבת שהיא עוד לא מוכנה (או שאני עוד לא מוכנה להיפרד ממנה לטובת זרים). אני מקווה שתוכלו לעזור לי ושלא תחמירו איתי.