על ידי פלומלית* » 17 יולי 2004, 12:43
מכירים את זה שלפעמים נראה שהחיים שלך הם לא בדיוק ברצף הנכון?
אני יודעת שסביר להניח שאין כזה דבר רצף "נכון", אבל בכל מה שקשור להבאת ילדים לעולם- נראה לי חשוב לחשוב על הכל מאוד מאוד טוב ולשאול ולברר ולשמוע...
אני רוצה לשתף אתכם בהתלבטות.
נדמה לי שהאינסטינקטים האימהיים שלי התעוררו אולי מוקדם מדי. כשהייתי מדמיינת בגיל ההתבגרות איך זה להיות בהריון, אלו היו חלומות של ערגה אבל מלווים בהמון פחד, מן ידיעה שעכשיו זה לא צריך לקרות. ויחד עם זה , מאז ומעולם הייתה לי תחושת בטן שאצלי זה לא יקרה "על הרצף" (פוגשים מישהו, מתאהבים מתחתנים, זוגיות לזמן מה ואז , איפה שהוא אחר כך, מחליטים להביא ילד לעולם...) חלק מהתחושה הייתה שבכלל לא בטוח שילד יהיה תולדה של זוגיות ( אבל זה הכל ברמת תחושת בטן) . ועכשיו - רק מספר קטן של שנים אחר כך - הפחד נעלם, הוא הפך להתרגשות. אני מסתובבת הרבה בחברה של נשים מבוגרות ממני (21) והילדים שבחיים שלי הם "ה"חיים שלי, אבל הערגה הזאת שנשארה עוד מאז, היא מאוד חזקה עכשיו.
היא גדלה כמובן כשיש לי בן זוג (אולי בגלל שהאפשרות באמת קיימת.... זה יותר מסובך להיכנס להיריון לבד...)
לפני כמה זמן כשהייתה אפשרות כזאת , שאולי נכנסתי להיריון, אני כמעט - שמחתי. היה איזה שהו עצב כשגיליתי שלא. למרות ההבנה שבגילי הצעיר ההתארגנות שלי לקראת ילד תהיה אולי קשה יותר , ונטל לסביבה שלי, ויש שיגידו - גם נטל עצום עלי. אני לא מתעלמת מהקשיים, בכלל לא. אני אפילו חושבת עליהם המון. אבל אימהות - נראית לי כל כך הרבה יותר מזה. מכל השאר. ונדמה לי , שמודעות והתארגנות נכונה יכולה להתגבר על הכל.
יש אישה חכמה מאוד (ואימא מאוד וגם אימא נהדרת) שאמרה לי שלדעתה, אימהות צעירה היא תמיד לא נכונה. שאין סיכוי להיות מוכנה לדבר כזה לפני גיל... לא יודעת, אולי 25? אולי אפילו יותר.
הייתי שמחה לשמוע-
מה אתם חושבים? על להיות אימא בגיל צעיר, על לרצות להיות אימא בגיל צעיר, ואיפה שמים את הרצון הגדול הזה? והאם זה באמת נדון לכישלון ? (ומה הוא בכלל כישלון...)
יש לי צורך לפתוח בדיון, שאני מרגישה שאי אפשר לנהל בשום מקום אחר...
מכירים את זה שלפעמים נראה שהחיים שלך הם לא בדיוק ברצף הנכון?
אני יודעת שסביר להניח שאין כזה דבר רצף "נכון", אבל בכל מה שקשור להבאת ילדים לעולם- נראה לי חשוב לחשוב על הכל מאוד מאוד טוב ולשאול ולברר ולשמוע...
אני רוצה לשתף אתכם בהתלבטות.
נדמה לי שהאינסטינקטים האימהיים שלי התעוררו אולי מוקדם מדי. כשהייתי מדמיינת בגיל ההתבגרות איך זה להיות בהריון, אלו היו חלומות של ערגה אבל מלווים בהמון פחד, מן ידיעה שעכשיו זה לא צריך לקרות. ויחד עם זה , מאז ומעולם הייתה לי תחושת בטן שאצלי זה לא יקרה "על הרצף" (פוגשים מישהו, מתאהבים מתחתנים, זוגיות לזמן מה ואז , איפה שהוא אחר כך, מחליטים להביא ילד לעולם...) חלק מהתחושה הייתה שבכלל לא בטוח שילד יהיה תולדה של זוגיות ( אבל זה הכל ברמת תחושת בטן) . ועכשיו - רק מספר קטן של שנים אחר כך - הפחד נעלם, הוא הפך להתרגשות. אני מסתובבת הרבה בחברה של נשים מבוגרות ממני (21) והילדים שבחיים שלי הם "ה"חיים שלי, אבל הערגה הזאת שנשארה עוד מאז, היא מאוד חזקה עכשיו.
היא גדלה כמובן כשיש לי בן זוג (אולי בגלל שהאפשרות באמת קיימת.... זה יותר מסובך להיכנס להיריון לבד...)
לפני כמה זמן כשהייתה אפשרות כזאת , שאולי נכנסתי להיריון, אני כמעט - שמחתי. היה איזה שהו עצב כשגיליתי שלא. למרות ההבנה שבגילי הצעיר ההתארגנות שלי לקראת ילד תהיה אולי קשה יותר , ונטל לסביבה שלי, ויש שיגידו - גם נטל עצום עלי. אני לא מתעלמת מהקשיים, בכלל לא. אני אפילו חושבת עליהם המון. אבל אימהות - נראית לי כל כך הרבה יותר מזה. מכל השאר. ונדמה לי , שמודעות והתארגנות נכונה יכולה להתגבר על הכל.
יש אישה חכמה מאוד (ואימא מאוד וגם אימא נהדרת) שאמרה לי שלדעתה, אימהות צעירה היא תמיד לא נכונה. שאין סיכוי להיות מוכנה לדבר כזה לפני גיל... לא יודעת, אולי 25? אולי אפילו יותר.
הייתי שמחה לשמוע-
מה אתם חושבים? על להיות אימא בגיל צעיר, על לרצות להיות אימא בגיל צעיר, ואיפה שמים את הרצון הגדול הזה? והאם זה באמת נדון לכישלון ? (ומה הוא בכלל כישלון...)
יש לי צורך לפתוח בדיון, שאני מרגישה שאי אפשר לנהל בשום מקום אחר...