[u]דרך אגב, כדאי להשקיע שעתיים וללמוד את הלכות הכשרת הכלים ו"מהו" ניקיון מהקיצור שולחן ערוך, או אפילו (כמו שאנחנו עשינו כאן) להזמין את רב השכונה שיסביר את הדברים העיקריים. זה מדהים עד כמה זה מצמצם את המטלות ו"מכשיר" מראש הרבה דברים (וכלים) שחשבנו שהם חמץ.[/u]
זה נכון לגבי כל דבר בחיים, לדעתי. חשוב ללמוד כדי לדעת הלכות ומה נכון לעשות.
אני למשל גיליתי הבוקר, אחרי שכל הבית שלי כבר צוחצח מאבק, שזה מנהג ואין הלכה לגבי אבק.

חג שמח.

[u]איך זה מרגיש כשלוקחים עזרה בתשלום לפסח לי זה מרגיש טוב. בזה הרגע בחור צעיר מנקה אצלי את התנור והמקרר, וקראתי לו מתוך ידיעה ברורה שלי אין סיכוי להעמיד את הבית מוכן לפסח לבד. לאיש גם אין זמן (או יכולת כל כך ), וזה מה יש. תחליטי אם זה שווה לך, תעמדי לידו כדי לוודא שבאמת נקי, או תסתכלי אחרי שהוא מסיים. אפשר להכשיר תנור גם אם הוא לא נקי ומצוחצח. יש רמה מסויימת של נקיון שצריך לעמוד בה, אבל לא במחיר השפיות שלנו (מעדיפה לשלם בכסף).[/u]


קוראת בעניין. אתי להתערב בנושא הזה. אני חושבת שחלק מעבודות הבית הן עבודות פיזיות קשות שבכלל אינן מתאימות לנשים. בכל השנה ובמיוחד לפסח בעל-הבית מנקה את הבית, בעוד אני גבירת-הבית עושה מלאכות אחרות (לטאטא, לשטוף כלים, לכבס, לסדר, לבשל).
המודעות של בחורי הישיבה שצצות לפני הפסח תמיד ממלאות אותי שמחה גדולה, כי זה נראה לי כל-כך נכון - שבחורים צעירים וחזקים ינקו וינצלו קצת את הזמן שלהם (חוץ מזה שלהתכונן לפסח ולעזור לבער את החמץ זו מצוה). אולי זה גם יתן להם מושג שיתחתנו איזו כוחות דרושים לנקות ויסתכלו באור אחר על ביתם המצוחצח.

דרך אגב, כדאי להשקיע שעתיים וללמוד את הלכות הכשרת הכלים ו"מהו" ניקיון מהקיצור שולחן ערוך, או אפילו (כמו שאנחנו עשינו כאן) להזמין את רב השכונה שיסביר את הדברים העיקריים. זה מדהים עד כמה זה מצמצם את המטלות ו"מכשיר" מראש הרבה דברים (וכלים) שחשבנו שהם חמץ.

[b]רחמים מלמד[/b] גיבור אמיתי, אבל הוא יכול להיות גיבור בזכות הגיבורים סביבו.

[u]המאמר המדהים ביותר לא קשור דווקא לפסח,אלא לגבורה אמיתית,[/u]
[url=http://www.aish.com/hsociety/society/[po]The]ראיון עם רחמים מלמד[/url] Hero Within[/po].asp
אכן גיבור אמיתי, אדם משכמו ומעלה.
מומלץ לקרוא.

[po]אם הפנינה[/po] , לגבי בתי ספר, בממ"דהכיתות מופרדות כבר מכיתה א' (בחלקם) גם אם הם באותו המבנה. לעומת זאת, בחינוך התורני, המבנים נפרדים לפעמים (בשכונה שלי, נעם בנים ובנות ברחובות שונים בכלל). כשאני למדתי ביסודי, הכיתות עוד היו מעורבות בממ"ד, אבל עם השנים יותר ויותר מקומות הפרידו את הכיתות, גם בגילאים הצעירים. הפרדה בחטיבה נראית לי הגיונית יותר, אבל מי אני שאקבע?
ישנם בתי ספר מעורבים (כמו דרור בירושלים) אבל כדרכם של מקומות כאלה, הם נתפסים כ"פושרים" והמיינסטרים הדתי לא שולח את ילדיו ללמוד שם.

[u]מוסכם עליי ועל בעלי שכל הילדים לומדים איתנו תורה באופן שווה, גם בנים וגם בנות (שיהיו לנו בע"ה) וכולם יבצעו את עבודות הבית בצורה שווה. לא רוצה לפגוע באף אחד אבל עוד לא ראיתי את זה בשום משפחה דתית, שיש בה גם בנים וגם בנות[/u]
אממ, נראה לי שאצלנו המצב לא שונה מאוד. כמובן שאני ואחי לא למדנו אותם הדברים בתיכון, כי למדנו בתיכונים שונים, וגם הבגרות בתושב"ע לא זהה אצל בנים ובנות (למרות שאני עשיתי בגרות גם בגמרא). אבל בבית, התכנים זהים, התפקידים שווים, זה המודל שקיבלתי מההורים שלי, אבל הם באמת לא שגרתיים בנושא הזה (וזה כבר נושא לדיון אחר).

אורגנית,
[u]זה קשור לאמהות דתיות?[/u]
גם ולא רק. זה קשור בפרפקציוניזם, שבא לידי ביטוי בפסח במלוא עוזו. דיברתי אתמול עם חברה על ההבדלים בנקיון לפסח בין הדור שלנו לדורות קודמים. נראה לנו שהדור שלנו קצת מרפה מההיסטריה. אנחנו (אני וחברתי ) לא מרגישות פחות טובות אם הבית לא פיקס 4 ימים לפני החג. הנקיון לפסח הוא באמת נקיון של חמץ ולא של כל הבית. את שאר הבית נסדר וננקה פעם אחרת. מציעה גם לך לראות מה באמת חשוב, במקום להיכנס לסחרור של נקיונות ולמערבולת של רגשות אשם. זה פשוט לא שווה את זה. אם יש לך אצל מי להיות אפילו לכל החג, את יכולה לסגור את הבית, ושלום על ישראל.

[u]איך זה מרגיש כשלוקחים עזרה בתשלום לפסח[/u] לי זה מרגיש טוב. בזה הרגע בחור צעיר מנקה אצלי את התנור והמקרר, וקראתי לו מתוך ידיעה ברורה שלי אין סיכוי להעמיד את הבית מוכן לפסח לבד. לאיש גם אין זמן (או יכולת כל כך ), וזה מה יש. תחליטי אם זה שווה לך, תעמדי לידו כדי לוודא שבאמת נקי, או תסתכלי אחרי שהוא מסיים. אפשר להכשיר תנור גם אם הוא לא נקי ומצוחצח. יש רמה מסויימת של נקיון שצריך לעמוד בה, אבל לא במחיר השפיות שלנו (מעדיפה לשלם בכסף).

מזל טוב לאיש ליום ההולדת, אני מניחה שהוא יבין אם אין סנדויצ'ים שהוא אוהב 3 ימים לפני פסח, לא? אז תחגגו אחר כך או עם משהו אחר. קשה לחגוג יום הולדת כמה ימים לפני פסח, ואם כן, אז לחגוג מחוץ לבית, במסעדה או בפיקניק נחמד, כך שלא צריך לנקות אחר כך. להתאוורר קצת מהלחץ בבית, זה לא מזיק.

איך עומדים מול המראה? את אומרת לעצמך שאת האמא והאשה הכי טובה שאת יכולה להיות, לעצמך ולמשפחה שלך. וזה כל מה שאת צריכה להיות. אפשר להשתגע מציפיות מוגזמות, צריך ללמוד להרפות קצת. זה קשה, אבל אפשרי.

(())

דווקא נקיונות פסח לא מהכיוון של איך בדיוק מכשירים את הכיור או האסלה (לצורך העניין)
מאד מעניינים אותי בתור אשה (וגם אם) דתית.
המקום של בית מסודר ונקי מול בריאות הנפש שלי, התמודדות עם בן זוג שקשה לו כל עניין הפסח (טראומות מהבית - מוצדקות לגמרי) , החלום הרטוב של לסיים שבוע קודם ולנסוע לטייל (עם הבחילות האלו - אין בכלל על מה לדבר)
על איך זה מרגיש כשלוקחים עזרה בתשלום לפסח (גם וואחד הוצאה וגם חשש האם הם באמת עושים את זה כמו שצריך?)
העובדה שיש לאיש היום יומולדת 30 ובקושי הכנתי לו סנדויצ'ים מיוחדים שהוא אוהב, כי כל הפסח הזה מערער אותי. (דחינו רשמית את החגיגות ליום שישי שאחרי פסח)
בקיצור איך אני עומדת מול עצמי, 4 ימים לפני פסח ומצליחה להסתכל במראה.
זה קשור לאמהות דתיות?

[u]כל אחד לפי התענינותו ונטיתו הטבעית.[/u]
לחלוטין מסכימה איתך. הכוונה היתה לגישה שלנו כלפיהם. שכל אחד יקבל זכות שווה ללימודים.



[u]באיזה איזור?[/u]
ברוב בתי הספר הדתיים ממלכתיים (שאינם חרדים) בארץ. מן הסתם לא בכולם.

לכולכן

[b]חג פסח אביב וחרות שמח[/b]

אני יודעת שיהיה גם כשר.

[u]מכתה א'.[/u]
למאן האמת יש מסגרות שאפילו מגיל גן חובה מפרידים, לא בציבור החרדי, אלא בציבור הדתי תורני

[u]בכל מקרה, מוסכם עליי ועל בעלי שכל הילדים לומדים איתנו תורה באופן שווה, גם בנים וגם בנות (שיהיו לנו בע"ה) וכולם יבצעו את עבודות הבית בצורה שווה.[/u]
אני מאמינה שיש הבדלים בין בנים ובנות כשם שיש בין 2 בנים שונים או בין 2 בנות שונות,
הגישה שלי תמיד היתה שכל אחד או אחת ילמד כפי שמעניין אותם.
לא אאסור על בנותי ללמוד תלמוד, כשם שלא אדחוף אותן לכך, אם תהיה התעניינות זה פתוח לפניהן,
כשם שלא אאסור על בניי ללמוד יותר אגדות ומדרשים, או תנ"ך, ולא אדחוף או אותם ללמוד יותר גמרא (כפי שעושים בישיבות מסוימות).
כל אחד לפי התענינותו ונטיתו הטבעית.

[u]המחקר דיבר על לימודים בגילאי יסודי. רוב בתי הספר הדתיים הלא חרדים מפרידים בין בנים ובנות רק בחטיבה.[/u]
באיזה איזור?
ממה שידוע לי על איזור ירושלים (ונראה לי גם באיזור המרכז) יותר מקובל כן להפריד לא רק בין הכיתות, אלא אפילו במבנים.
לכל ביה"ס יש 2 מבנים (לרוב באיזורים שונים) אחד משמש לבנות והשני לבנים.
מכתה א'.
<לא בטוחה שזה הכי טוב>

אז מה? הדף המעניין יהפוך להיות בסוף דף על נקיונות פסח?

אני גדלתי במשפחה חילונית וכעת הבית שלי דתי (אני גם נשואה לבחור דתי). אני לא מכירה מהבית את קיום המצוות וכיצד מעבירים ומלמדים ילדים אותם.
בנתיים יש לי ילדונת בת שנה וחצי שמאוד אוהבת ליטול ידיים איתי ידיים . אני משתדלת בנוכחותה לברך בקול על מנת שתלמד שזהו מנהג בבית אבל אין לי עדיין מושג מה אני אעשה איתה בעתיד (טוב, זה לא מפריע לי כרגע).
להתפלל אני לא יכולה בנוכחותה לבד. היא מפריעה לי.

מה שכן, הייתי רוצה ללמד אותה יותר ממה שלימדו את בעלי ובזה אני אצטרך להשקיע מחשבה כשיגיע הזמן.
בכל מקרה, מוסכם עליי ועל בעלי שכל הילדים לומדים איתנו תורה באופן שווה, גם בנים וגם בנות (שיהיו לנו בע"ה) וכולם יבצעו את עבודות הבית בצורה שווה.
לא רוצה לפגוע באף אחד אבל עוד לא ראיתי את זה בשום משפחה דתית, שיש בה גם בנים וגם בנות.


[u]מחקרים (לא דתיים) הוכיחו כי יש קשר בין לימוד בכיתות נפרדות ולעלייה בהשגי תלמידות, אז כבר יש "הכשר" סקולרי לצורת הלימוד הזו.[/u]
המחקר דיבר על לימודים בגילאי יסודי. רוב בתי הספר הדתיים הלא חרדים מפרידים בין בנים ובנות רק בחטיבה.

רציתי להוסיף תגובות לנאמר לעיל, אבל יש לי כח וזמן רק לומר לילה טוב, בהצלחה בנקיונות המחר ובגיוס השמחה האמיתית שתכנס לכל מדף ארון נקי ובין חריצי הבלטות המקורצפים בביתנו ובלבנו.
[u]עיניים גוררת את גוויתה הדואבת למיטה בשאיפה שקטנטניה ישנו היטב היטב...[/u] ZZZ

כדאי להציץ באתר aish יש שם כמה מאמרים נחמדים לקראת פסח,
המאמר המדהים ביותר לא קשור דווקא לפסח,אלא לגבורה אמיתית,
מרואיין שם רחמים מלמד שחולה במחלה ניוונית,מרגש.

עוד לא יודעת לעשות קישורים לאתרים...

אני עדיין חושבת על השאלה המקורית של [po]רסיסים של אור[/po], במיוחד בהקשר לתפילה.
אני חושבת שדווקא עכשיו, כשאני בתפקיד ההורה, אני מסוגלת לבגרות שמאפשרת לי להתחבר להרבה חלקים בתפילה. אחרי הפסקה ארוכה חזרתי להתפלל שחרית, ומנסה להתמיד.
במיוחד לחלקים המבקשים צניעות, הכנעה וענווה, תכונות ששמץ מהם רכשתי אחרי הלידה.

אני מוצאת את אלוקים במחשבות שצצות בי, כשאני בבעיה ולא יודעת מה לעשות. כשפתאום אני זוכה להבין מה הבת שלי רוצה, מה אני רוצה ואיך אני מצליחה לשלב בין השניים, במידת האפשר. כשדווקא עכשיו קיבלתי את הכוח להיות עצמי, ולדעת שיש מי שתומך בי.

אני חושבת שכשהייתי צעירה ופנויה לכך, לא ידעתי לנצל את זה. ועכשיו כשאני מרגישה פחות מנותקת מהמילים, כשלמדתי מה ראוי שאני אבקש לעצמי, אני צריכה להתאמץ שבעתיים, כי באמת לא מעט [u]באמהות, הכל הולך ומתרחק[/u]

[u]והאם הכל מתוכנן רק לזכרים שביננו או שגם עם זה אני צריכה לחכות עד שהילדים יגדלו ומה שלא הספקתי עד היום פשוט אבוד לי ???[/u]
השאלה היא מה זה הכל. והאם זה הכל או לא כלום?
יש הרבה דברים שאפשר לעשות עד שהילדים יגדלו, ותוך כדי. אני עדיין למדה בעצמי. אני חושבת שעיניים העלתה אדפטציה מאוד מאוד מעניינת, של הכנסת כל העולם הזה אלי הביתה, לחדר הכביסה וסירי הבישול...


<טוב, סיר בישול, פעם בשבוע, אולי>

גם אני לא באה לייצג אף תפיסה, אלא את ההבנה שהתוקף שניתן לדברי חכמים ולכל מה שלא נכתב בתורה עצמה הוא כה מחייב, דווקא משום שהם לא נהגו בלעדית על ידיהם, שרתה עליהם רוח הקודש.

גם רציתי לומר איזה כיף לך!
חמותי עדיין תקועה בקבלת העובדה שאני לא נוסעת בשבת, ועזרת הנשים בבית הכנסת של חמי נעולה! פותחים אותה מספר מצומצם של ימים בשנה. ממש עצוב.
אולי הגיע הזמן לגנוז את הדתומטר? אם את פה, בדף הזה, זה מספיק דתומטרי.

סבתא לשמונה, מחקרים (לא דתיים) הוכיחו כי יש קשר בין לימוד בכיתות נפרדות ולעלייה בהשגי תלמידות, אז כבר יש "הכשר" סקולרי לצורת הלימוד הזו.

[u]נהגתה ע"י גברים? הם בלבד?[/u]
ברור שבהתבסס על התורה, ואכן הם נבחרו לתפקיד. אבל עדיין אני חושבת שעצם זה שגברים כתבו אותה, ושנשים לא היו שותפות להתפתחות ההלכה, ישנם דברים שנעשים בצורה מסוימת, ולא תמיד לטובת הנשים.
ואני חוזרת ומסייגת [u]שתשובותיי אינן מייצגות בכלל. כידוע, יש סוגים רבים ומגוונים של דתיים[/u] . אני לא באה להתווכח וידוע לי שדעותיי הן לא המיינסטרים הדתי. למרות זאת בחרתי לענות ל [po]סבתא לשמונה[/po] בידיעה שיבואו אחרי אחרות וייתנו את התשובות שלהן.

[u]הרי כל ההלכה (פרשנות, ודרבנן, לא נכנסת לדברים שמופיעים בתורה), נכתבה ונהגתה על ידי גברים[/u]
נהגתה ע"י גברים? הם בלבד?
@}
לא בגלל שהם ברייה כזו נעלה ונשגבת, אלא מפני שהם נבחרו לתפקיד. לא כוח הבנה מיוחד או איזה כשרון נסתר מסייע להם במשימה הזו, אלא השם. מדוע אנחנו מצוות לציית לדבריהם אפילו אם הם אומרים על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהם שמאל? להתייחס לדברי דרבנן כאילו הם דברי אלוקים?

אתמול סוף סוף היתה לי שבת כמו שלא היתה לי די הרבה זמן. הייתי אצל חמותי, אז הלכתי לבית הכנסת, כי היא עזרה לי עם הילדים. הגדולה הלכה לאבא, הקטן ישן, והתפללתי מוסף במנין! מצחיק אותי עכשיו כמה שזה ריגש אותי. אולי גם מבחינה חיצונית, התלבשתי יפה, יצאתי החוצה, ראיתי עוד אנשים, גם היה קידוש אחרי התפילה. דברים שפעם בכלל לא נראו לי משמעותיים, ואולי אפילו מיותרים (בצעירותי, לקום בבוקר בשבת היה ממש עונש, ועכשיו במילא אני ערה ;-) ), וממש נהניתי מהם.

סבתא לשמונה, אני מודה מראש שתשובותיי אינן מייצגות בכלל. כידוע, יש סוגים רבים ומגוונים של דתיים. על רגל אחת, נראה לי שההפרדה הקיימת כיום בין גברים ונשים היא החמרה של ההפרדה המקורית שהיתה נהוגה. את אומרת שההפרדה היא [u]המצאה גברית[/u] הרי כל ההלכה (פרשנות, ודרבנן, לא נכנסת לדברים שמופיעים בתורה), נכתבה ונהגתה על ידי גברים, ואכן יש מקרים בהם לא ברורה טובת הנשים מההלכה הספציפית (נא לא לסקול אותי). קריאת המגילה לנשים נחוצה מהנחה של "קול באשה ערווה" שכן אשה לא יכולה לקרוא מגילה בפני גברים. מכיון שלא נחוץ מנין מסודר לקריאת מגילה (למיטב זכרוני), הרבה יותר קל לערוך קריאת מגילה לנשים מאשר קריאת התורה לנשים לדוגמה (ישנן גם נשים דתיות שקוראות בתורה, ללא ברכה).

לימוד תלמוד: אני למדתי תלמוד עוד בבית הספר היסודי, עם בנים, בתקופה שעוד היו בתי ספר ממ"ד מעורבים. התחלנו בכיתה ה' או ו', וזה היה נראה לי הדבר הטבעי ביותר בעולם. גם בתיכון לבנות למדתי תלמוד, ורק אז גיליתי שזו לא הנורמה. כיום, יותר ויותר בבתי ספר דתיים לבנות כן מלמדים תלמוד, ויש גם לפעמים ערבי לימוד משותפים, בד"כ למבוגרים, או מחוץ למסגרת התיכון עצמו.

<[po]אף חצוף[/po] ממקמת את עצמה על הדתומטר, ועדיין חושבת על שאר הדברים שנכתבו כאן>

אני סקולרית מלאה בהכרה(מה שאתן קוראות חילונית, ביטוי שאינו אהוב עלי מפני שמשמעותו שאתן קודש ואני חול) אבל נהניתי לקרוא את הדף. יש לי הרבה בני משפחה דתיים בדרגות שונות של הקפדה ואני מכירה את ההכנות לפסח ועלי לציין שברוב המשפחות כולם נותנים כתף לפני החג.
ודבר מצחיק - לפני כמה ימים סידרנו את ארון הספרים ומסרנו לספריה חלק מהספרים וגם עשינו ברור בניירת והשלכנו ניירת ישנה, לא יאומן כמה ניירת מצטברת! ואח"כ אמרתי מבלי משים "נו, עשינו פסח" ונזכרתי שזה היה ביטוי מקובל לפעולות מעין אלה שסיפרתי עליהן.
לי מפריע שיש קריאת מגילה לנשים וכל ההפרדה הקפדנית ביו נשים לגברים. אני חושבת שזה לא טבוע במהותה של הדת היהודית אלא המצאה גברית כדי לחזק את עליונותם של הגברים.
גם האיסור על לימוד תלמוד לנשים מעצם מהותו הוא אפלייה. אני למדתי בבי"ס תיכון ממלכתי ושם דווקא למדנו תלמוד - האם אין זה מוזר? תלמידות סקולריות לומדות תלמוד יחד עם הבנים ותלמידות דתיות אינן לומדות?
אני יודעת שהיום כבר יש שנויים בכיוון הזה אם כי הבנות לומדות בנפרד.

עבודת המידות שלנו בתקופה שלפני פסח
זה בעיקר לא לתת לטראומות שקיבלנו בבית בקשר לניקיון פסח (ובכוונה לא ביעור חמץ) להשפיע עלינו.
בשנה שנתיים הראשונות לנישואין לא הבנתי למה האיש כל כך שונא את החג (בשנה הראשונה בדיוק עברנו דירה). עד שהייתי אצל הוריו לפני פסח ובפסח עצמו. מדהים, אף אחד מהילדים (בשלב ההוא כולם חוץ מהאיש רווקים) לא היה מוכן לחשוב אפילו על לעזור בניקיון הפסח. יש שם טרור דתי ממש. מחביאים סבונים ודיאודורנטים ובשמים, הופכים את כל הארונות, ביעור החמץ עצמו הוא ממש סזיפי (לא ברמת פירורים). החלטנו שאצלנו בבית זה יהיה בנחת.
זו עבודה קשה מאד, של לשבת ולדבר לפני, איך אנחנו רואים את זה, ולהקפיד לא להתעצבן, ולא להיסחף פתאום לניקוי חלונות או שלבי התריסים, או החורים הקטנים שבדלת התנור (פשוט מנקים שלא יהיו פירורים וסוגרים אותו לפסח).

ובכל זאת גם לי קשה עם העובדה שעדיין לא התחלנו, והשנה בגלל ההריון, והדרור הקטן שמסתובב עם ביסקוויטים (מקמח מלא) ברחבי הבית ושואל "אמא גם לכאן אסור להכניס חמץ?" , נקנה עזרה בכסף. זה די יקר, אבל נראה לי ששווה את בריאותנו הנפשית.

ואגב הרב אבינר, די מחמיר בכל מה שקשור למקום שאוכלים בו. הוא אומר שלא צריך לנקות את חדרי הבית שלא אוכלים בהם מפירורים, אבל כל מקום שאוכלים בו, אסור שיהיה אפילו פירור (מטבח, שולחן האוכל בסלון וכו') . לכן גם לגבי צעצועים שילדים מכניסים לפה, הוא מחמיר בניקוי שלהם. ההמלצה שלו (נראה אם אפשר ליישם) לגנוז את רוב הצעצועים לפסח, ואת מה שמשאירים לבדוק היטב שאין כלום, או לקנות צעצוע או שניים חדשים לחג.

צודקות. "וחי בהן" הוא ציטוט שאני מזכירה לעצמי פעמים רבות. חברה, אחות לשישה נוספים, ספרה לי שהיו שנים שאבא שלה היה משפריץ עם צינור בכל הבית (ארונות וכו') וזה היה רוב ניקיון פסח. אני פדנטית, ונקיון פסח הוא הזדמנות לנקות את החוץ כמו את הפנים (ויש שיחות רבות בנוגע לחמץ הפנימי אותו אנו מבערים ויוצאים לחירות(. נכון שלא תמיד יש זמן וכח ויכולת. החיים גמישים. צריך לרקוד יחד איתם. העניין הוא שלבלגניסטים כמוני מתפזר חמץ בכל הבית......
לי למשל חשוב שהכל יהיה פיקס לחג, שאספיק לארגן את הבית בדיוק כמו שרציתי ושהכל יהיה מסודר ומאורגן. השנה דחיתי את השאיפה לאחרי.
חוצמזה, עיניים היא מסוג האנשים המבולגנים שלא יכולים לחיות בבלגן. אופס, פרובלמה.

[u]תסלחו לי, אבל כנראה שהרב אבינר מעולם לא ניקה את הבית לפסח.[/u]

יתכן מאד.. אבל ניקיון לפסח זה לא ניקיון עונתי. בתור אמא ועובדת גם מחוץ לבית גם אני מתכוונת לנקות יום יומיים את החמץ נטו וזהו.

וזה רק אחרי כמה וכמה שנות נישואין והרבה עבודה עצמית לנטרל את השפעות הסובבות אותי..
(בילדותי שאלתי את אמא שלי לפני פסח אם היא עובדת בפרך בגלל שהיהודים במצרים עבדו בפרך :-) )

עיניים,
לא מזמן ראיתי סרט על ילדה שעומדת לחגוג בת מצווה. היא בחרדה מהרעיון שמאותו יום, כל החטאים נרשמים על שמה. במקרה אלה גם הימים שלפני פסח. היא נכנסת לסחרור של נקיונות, רגע נגעתי פה עם הפיתה אבל אין פרורים אבל אז מה עכשיו הקיר חמץ וצריך לנקות פה ולנקות שם...אני חושבת שהמאמר של הרב אבינר חשוב מאין כמוהו ובכלל לא בא להשתיק את מלאכת הניפוי והבירור. אלא לתת לה את הפרופורציות שלה. להכריז שזה לא נחוץ לנקות את התקרה בשבוע שלפני פסח, שחמץ לא נמצא מעל לארונות, שכן כדאי לשטוף את חדר הכביסה על בסיס קבוע אבל לא צריך לפרק בלטות ומשקופים כדי להתכונן לפסח, ושזה לא ה-עיקר של החג אלא חלק מההכנות לו.

[u]תסלחו לי, אבל כנראה שהרב אבינר מעולם לא ניקה את הבית לפסח.[/u]

אילת,
גברים לא צריכים לנקות לפסח כדי להיות מסוגלים לחלק הוראות ;)

תודה עיניים על תגובתך

ושלא יובן לא נכון, לעיניים יש נפילות אחול שלוקי עמוקות.....ישתבח שמו

ושיטה טובה להזכיר לעצמי להתחבר - לומר תודה. להרים עיניים מהרצפה (מה זה הפירורים האלו....קרקר?!?!) להסתכל על מה שיש לי (וואו!! כמה הרבה!! הנשמות הגדולות הללו, והספרים האלה, והספה היפה שלי, והאבנים שאספתי פעם, והציור של הגדול על המקרר, והבגדים המתוקים של הקטנים, והכתפיים הרחבות של האיש, והרוזמרין הריחני בגינה....ועוד ועוד ועוד) ולרצות לנשק אותו יתברך בעיניים דומעות מהתרגשות

לפי הרבנית שלי "אבק זה כן חמץ וילדים הם לא קורבן פסח".....האמת שתמיד אפשר להקל, אני טוענת שמתי שאפשר להקפיד - כדאי.
מלאכת הבירור, הניפוי העדין הזה של להרפות ולאמץ היא מלאכה מדהימה. מלאכה של קשב אמיתי בין השם לביני דרך כל אותן חוליות המרכיבות את השרשרת הנעלמת בינינו. כשלעצמי, המחשבה שיש לי חמץ בבית לא מאפשרת לי להיות במנוחה, ועם זאת, אני מניחה שהשנה ביטול החמץ צריך להעשות בכוונות גדולות גדולות.....אבל כל אחת צריכה לעשות החלטה בלב שלם וטהור במה היא יכולה לעמוד והיכן היא יכולה, באמת באמת, לשחרר

תסלחו לי, אבל כנראה שהרב אבינר מעולם לא ניקה את הבית לפסח.
<אילת לא דתיה בכלל ויותר מחמירה מהרב אבינר>

[u]אחלה מדריך כתב ר' אבינר[/u]
מאוד אוהבת, מצטטת קטעים נבחרים שמצאו חן בעיניי (מקווה שזה בסדר):

_אם רוצים לנקות את הבית ניקוי יסודי - אפשר, אבל לא לפני פסח. אין זה הזמן. חופש פסח הוא בשביל לטייל, לשחק עם הילדים, לשמוח, לרקוד, להכין סיפורים להגדת ליל פסח
...

אם אישה רוצה לעבוד בפרך ולהיות שפחה נחרפת - זה ניתן. אך חינוכית - אין זה טוב.

...אם אישה אוהבת לסבול - זה ניתן, זה מנכה מייסורי גהינום. כל סבל שסובלים פה בעולם הזה - מוריד מגיהנום. מי שרוצה בכך, זה לגיטימי. אבל לא לפני פסח. חודש ניסן הוא חודש שמח._

[u]ובקשר לנושא הדף, אני קוראת וחושבת וחושבת, ועדיין לא יודעת מה להגיד[/u]

אחלה מדריך כתב ר' אבינר
מעודד
מנסה לשכנע את האיש לקרוא ולאשר
ובינתיים מנקה אבק... (גם בשעות אלו...)

הנה הניסוח המלא ששמעתי
אבק זה לא חמץ
ילדים זה לא קורבן פסח
ובעל זה לא קורבן עולה ויורד

[u]"אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קרבן פסח"[/u]
האיש טוען שהנוסח הוא "אבק זה לא חמץ והבעל הוא לא קרבן פסח". כנראה שהוא טועה ;-)

ובקשר לנושא הדף, אני קוראת וחושבת וחושבת, ועדיין לא יודעת מה להגיד בלי שיהיה לי צורך להתנצל, או להוציא את הדתומטר. תמשיכו לכתוב, אני מחכימה.

@}

[u]פה בבית, בין החיתולים לערימות הכביסה[/u]
אשריך! לזה אני שואפת.

תודה על המילים המעצימות, המנחמות, מלאות טעם ריח וצבע.
@}

[po]ציף ציף[/po]
בדיוק השבוע הועבר אלי מדריך, לפי הרב אבינר, [url=http://www.daat.ac.il/daat/shabat/pesach/aviner.htm]מה לא צריך לנקות לפסח[/url]

הפתרון שלו - אל תטרחי לנקות את X, זה קשה מידי, תמכרי אותו, וברצינות, לשיטתו לא צריך לקחת יותר מחצי יום לנקות לפסח.

[po]סבטקסט כפול[/po],
הדרך להרוג חוסר החלטיות הוא ע"י החלטת החלטה,
[u]לעבוד על המידות (איזה מידות?),[/u]
תבחרי אחת! מתוכה נובעות בערך מליון....יש לי את ספר שמירת הלשון של החפץ חיים, רק ההקדמה העסיקה אותי שבוע :)

[u]איך אפשר להזכיר לעצמי, להתפלל, לברך, לעבוד על המידות (איזה מידות?),להקפיד יותר בין בשרי לחלבי, לשמוע שיעורים, אפילו מוקלטים.[/u]
תעשו דף בסגנון [po]שתו מים[/po] ;-)

(סליחה על ההידחפות לדיון היפה)

אהבתי והתחברתי לעיניים ים עינים כוכבים @}
והעיקר בניקיונות זה להוציא את החמץ-כמו המשפט הידוע - "אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קרבן פסח"
נדוש אבל חשוב.

[po]עיניים ים עיניים כוכבים[/po], תודה.

איך אפשר להזכיר לעצמי, להתפלל, לברך, לעבוד על המידות (איזה מידות?),להקפיד יותר בין בשרי לחלבי, לשמוע שיעורים, אפילו מוקלטים.

חווית האלוקים שלי לא נבעה משנים רכות וארוכות בבית הכנסת. כשהתקרבתי אל חיי היהודיים לימדו אותי שלאשה יש קשר ישיר מאוד וחזק מאוד אל השם. לכן, אולי , קל לי יותר עם הניתוק של התפילה מבית התפילה. עתה, עם שלושה קטנטנים בבית אני בקושי מגיעה לשם. לעומת זאת, אני מנסה להקפיד להתפלל כל יום וכל הזמן. כשיש איזה קושי עם הילדים (וזה, ישתבח שמו, לעולם לא מצוי בחוסר...) אני מבינה שלא התפללתי מספיק, שלא דיברתי מספיק
בכלל, אני מבינה יותר ויותר את מעלתה של ההתבודדות, של התפילה והשיחה הפשוטה והספונטנית. דווקא עכשיו, שיש צפיפות ואין כמעט רגע פנוי לנשימה אני מגלה שהתפילה הרגעית היא זו שמאפשרת מרווח. היא הנשימה בעצמה.
אני מרגישה שהשם קרוב מאוד מאוד מאוד אלי. פה בבית, בין החיתולים לערימות הכביסה, למידות הצועקות תיקון, לכל אותן הנשמות שצריכות אותי וע-כ-ש-י-ו!!!! אני יודעת שאני צריכה להסתובב אליו, להרים את המבט מהעמל לנשום ולדבר איתו. וזה מרגיש לי הרבה יותר חזק מבעבר. עד כדי כך שיש לי הרגשה שאין אני זקוקה לבית הכנסת ( כל פעם שאני נכנסת ורואה ספר תורה ברור לי למה אני כן צריכה...).
ובהצלחה בנקיונות הפסח (איך עושים את זה??? מנדים בייגלה ועוגיות כבר מעכשיו????)

אתן צודקות כ"כ , אבל אין מה לעשות ,

תחושת הדבקות ביו"כ בבי"כ שונה מלהיות בבית בין הבמבה והפלימוביל לא???

או בשבועות בערב לימוד במקום בבית באצצע להחליף סדינים מפיפי...

מתוך זה שאת מקפידה לברך על כל ארוחה/שתיה/תפוח, בין אם אתם יחד ובין אם אתם לא, הדוגמא שאת מהווה היא התזכורת.
כך את גם מעבירה את האחריות אליו, ואת ענין חשיבות ומטרת הברכות אפשר לחזק מחוץ לקונטקסט הארוחה, בשיחות שלכם על הנושא.

<הגם שיש לי דעה בכל נושא, נסיון יש לי קצת פחות ואני מביאה את גישתה של המנחה שלי>

[u]לענ"ד הכי כדאי לתת דוגמא ולא לתת תזכורות.[/u]
נכון. מסכימה מאוד.
אבל אם הוא נניח אוכל לבד?

[u]כמה אתן זוכרות להזכיר להם?[/u]
תמר,
את מתכוונת להזכיר לילדים?
לענ"ד הכי כדאי לתת דוגמא ולא לתת תזכורות.

@}

[u]בעבודה אינסופית על המידות[/u]
ליאורה, זו [b]ה[/b]עבודה הקשורה לדת!

[u]בכלל, בתחושה שאלוקים נוכח בחיי.[/u]
כל הזמן! מרגישה שמישהו איתי כשאני עם הילדים,הקשיים היום יומיים,
אני לא לבד.

[u]במה הייתי "דתיה" היום?[/u]

בתפילות, אישיות בעיקר (בד"כ לא מספיקה להתפלל תפילה "אמיתית"), בעבודה אינסופית על המידות (אפשר לומר שזה לאו דווקא קשור לדת).
בכלל, בתחושה שאלוקים נוכח בחיי.

מה עם ברכות? כמה אתן זוכרות להזכיר להם? אני שוכחת המון.
תפילות אנחנו אוהבים. שרים הרבה.

[u]במה הייתי "דתיה" היום?[/u]
אני לא חושבת על זה. פשוט חיה וזה בכל דבר שאני עושה. הרבה פעמים בלי להרגיש. בהרגל.

אני גם בעניין, ופעמים רבות עולה בי השאלה , טוב אז במה הייתי "דתיה" היום?

ואני תוהה, מה חשבה בנושא סבתא רבא שלי בירושלים לפני 100 שנה(שספציפית לגבית תפילה ברור לי שהיא התפללה כי הסידור שלה משמש את אימי)

איזה כיף לראות שהדף קיבל חיים (נכנסתי כי הכותרת סקרנה אותי, פתאם גיליתי שהשאלה המקורית היתה שלי... ) אני אשמח מאד למצוא זמן להתדיין כאן ובינתיים, נהנית לקרוא. תודה {@

בנתיים היא נותנת מענה...אפילו הדהים אותי לגלות, לאחרונה, כמה השניים מסונכרנים.

אבל אני עוד לא דתיה ועוד לא באופנית מספיק :) אז אולי עוד לא רגישה מספיק לדקויות שכאלה.

אורגנית, מה שאת מתארת זה משהו חברתי.
איפה שאני גרה ברור שיש קריאת נשים. ברור שהיא בשעה שנוחה לנשים. (ממה שאת כותבת, אני מבינה שגם איפה שאת).
בתפילות, כדי שנשים תוכלנה להתפלל יש לנו תורנות הורים (שכוללת אבות. כל משפחה מחליטה מי בתורנות - אבא/אמא) וחדר משחקים עם תפילת ילדים.
בשכונה שבה גרים הורי, אין מצב שאשה תוכל להתפלל. ברור שאם מישהו צריך להיות עם הילדים-זאת אמא.

סבטקסט,
[u]מחפשת משהי לדון על זה...)[/u]
יאללה, דברי. גם אני מחפשת.

לפעמים אני מרגישה שאלוהים לא ממש רוצה שאני אתפלל בדרך הרגילה
זה לא שהוא לא שומע את התפילה שלי - להיפך
אבל הרבה פעמים כשאני מתפללת, בדיוק אז, דרור יכול להחליט שהוא רץ לכביש, או שאם במקרה אנחנו בבית הכנסת (שבת זכור וכאלו) זה בדיוק הזמן לצעוק או ליפול.

בפורים הרגשתי את זה מאד חזק. לא יכולתי ללכת לקריאת מגילה עם כולם, ובמקום בו היינו בערב לא היתה קריאת מגילה לנשים
ישבתי לי בחדר וקראתי את המגילה לעצמי בעצמי, אחרי שדרור נרדם, ופשוט הרגשתי שאני לא שייכת.
למחרת בבוקר, היינו כבר בבית והלכתי לקריאת מגילה של נשים לנשים, והיה מרומם.

די קשה לי שאני לא מצליחה להגיע לתפילה.

האם אתן מרגישות שהיהדות נותנת מענה לשאלות שצצות לכן או שיש איזה שאי סתירה בין מה שאנחנו מדברות באתר למה שהיהדות אומרת? ובאיזה נושאים (מחפשת משהי לדון על זה...)

טוב, אחרי שכתבתי בכזו נחרצות כמה שזה לא חסר לי הגעתי השבת בטעות לבית הכנסת. (אכלנו שם והגעתי מוקדם מידי). הספקתי להתפלל את ברכת החודש, והקטן רצה לינוק.
אין מה להגיד - זה היה כיף! :-)
ביומיום אני לא מרגישה חסר, אבל כשזה מגיע, אותי זה ממש מרגש. אז לפחות כשאני מתפללת, זה נעשה באמת עם כל הלב...

[u]מה שלי בעיקר קשה בכל זה, זה שזה לא מאד קשה לי[/u] גם אצלי.
בשנה הראשונה שלא הלכתי לבית כנסת בחגים היה לי מוזר, אבל לא קשה. היה לי ברור שיש לי עכשיו תינוק להיות איתו ויש סדרי עדיפויות אחרים.
ועכשיו, גם בשבתות שאני יכולה ללכת להתפלל (והוא משחק לבד בחוץ) לא בא לי. :-(

מה שלי בעיקר קשה בכל זה, זה שזה לא מאד קשה לי.........

אני מוצאת את עצמי בכלל לא מצפה להתפלל, בטח לא להתפלל בדבקות, ועל אחת כמה וכמה לא בבית הכנסת, ומה שעצוב הוא שזה לא מפריע לי כל כך, שזה לא מאד חסר לי.

אני לא יודעת אם זה כתוצאה מזה ששנים ארוכות אני משכנעת את עצמי שזה לא עיקר תפקידי היום, כאמא, או שזה מהתקהות רגשות - שזה כמובן עצוב יותר.

אחת השבתות הבן הגדול שלי נשאר בבית כי היה חולה, והתפלל קרליבך בקול, כי בקשתי ממנו, והתרגשתי עד דמעות. בפעמים האחרונות שהייתי בביהכ"נ בליל שבת, עוד לא היה מקובל בכלל תפילת קרליבך.......

מוכר......כל כך מוכר....

אמרה לי פעם מישהי שבגלל זה אנחנו "פטורות", לא עוזר להרגשה ובטח לא מנחם

אני זורקת כפפה לאויר האתר, ומקווה שיהיה מי שירים אותה, אני אנסה לנסח את ההקדמה הכי ברור שאפשר, אבל יודעת שגם אצלי עוד קצת ערפל סביב כל הנושא ובכלל:

חושבת לעצמי, כשהייתי ילדה ונערה, יכולתי לנסות ולמצוא את עצמי מתאמצת נורא לקיים "ודבקת בה' אלוהיך". היה לי הפנאי והיתה לי היכולת, להגיע בשבתות לתפילות האהובות, להתענג על הנעימות, להתחבר למילים. ובחגים, להיות נוכחת, לחוות. לחכות בכל שבועות, לחצות הליל, עת נפתחים שערי שמיים. להישאר ערה כל הלילה בלימוד הממושך. וכו' וכו'.
ופתאם, באמהות, הכל הולך ומתרחק. שוב ושוב אני מגיעה לבית הכנסת, רק על מנת לגלות, שעדיף שאמצא איזה שמרטפית לילדיי וממילא אני כל-כך עייפה ומוטרדת במיליון ואחד דברים ומה ביני לבין דבקות (הדבר היחיד שבא לי להדבק אליו זה מקסימום הכרית במיטה...).

אז מה ? לאן לוקחים את כל זה ? והאם הכל מתוכנן רק לזכרים שביננו או שגם עם זה אני צריכה לחכות עד שהילדים יגדלו ומה שלא הספקתי עד היום פשוט אבוד לי ???