דווקא הכתבה של רונה רענן שפריר עשתה לי חשק לקרוא את הספר שלה. אבל היה לי חבל שהיא לא הציצה בבאופן, כי זה היה משלים לה את התמונה אני חושבת.

אני מאוד מתגעגעת לנירה רוסו.
גם אני.
ואני דווקא לא סובלת את מדור הבישול החדש. מייגע נורא.

אבל רגע - צריך אולי לפתוח דף על "הארץ". זה לא קשור לאמהות בעתונות.

חבל מאד שאנשים מגיבים לכתבה בעיתון, ולא קוראים את המלים שנכתבו בספר. יכולות להיות הרבה הפתעות, רובן נעימות, כשמגיעים לספר עצמו.

אה, סליחה לוונדר. תרכובת מזון לתינוקות, ליתר דיוק - סחתיין, כמעט קלעת בדיוק (-:

אז אני מנחשת שתמ"ל זה תחליף מזון לתינוקות... (לא כולן פה אימהות...).

אפשר פרוש בבקשה?
החל מהטור הראשון, ולאורך רוב הטורים אח"כ, יש התייחסות לתמ"ל שאוכלת בתם התינוקת של חנוך-שני. "התינוקת אוכלת בעיקר מ' ", "ואחר כך חיסלה בקבוק מ' באמבטיה ונרדמה", וכן הלאה. זה אותו טבח שכ"כ מזיין את השכל על חומוס אורגני ועגבניות עם שמש, כן?
טרה: לי יש מנוי לימי שישי בלבד. לא כ"כ פשוט לשכנע אותם לעשות אותו, אבל שווה. או לפחות, היה שווה, לפני רוגל אלפר.

אין לי שום דעה על נירה רוסו, אבל מתישהו לפני יותר מעשר שנים, כל הכתיבה על אוכל הפכה לפלצנית ולגעגועים לסירים של הדודה שכן או לא היתה לנו. ובאותו סגנון טיולי אוכל בעקבות האמא הכורדית במושב שלא היתה לנו. מתישהו חמציצים הפכו ממשהו שקוטפים בגינה של השכנים לקציצות שמקצקצים במסעדה. בערך כמו עם סלבריטאי מזג האויר שכשהם גומרים עם כל הרוח שלהם אני עדין לא מבינה אם מחר ירד גשם או שיהיה יותר חם. בשבילי אוכל תמיד יהיה משהו יומיומי, שמכינים למשפחה ואפשר לחסוך ממני את כל הפיוטיות.

הדף התפצל מתישהו ל'אמהות בעיתונות' - וליהיא לפיד, שמשהו צריך לספר לה שפרסומות חינניות ש'שמעתי מחברה שלי' על קרם מסיר אבנית מהזוגיות וכדומה זה דבר שאודטה עשתה באותו עיתון לפני עשרים שנה, וגם אז זה היה מעצבן. ביום שישי במדור שלה במקומון היא כתבה משהו שהרבה נשים חושבות שצריך לתמוך במי שלא מצליחה או לא צולחת את הקשיים של תחילת ההנקה, וכל זאת בשם האחווה נשית. עו דפעם הענין עם נקיפות המצפון והאשמה שנשים אחרות דואגות לה. אני מבינה את הכאב של מי שלא מניקה, במיוחד אם היא רצתה להניק, אבל להגיד ש'זה בסדר, הבחירה שלך לא פחות טובה' - פשוט לא יהיה נכון. אין לי מושג מה המצב של יועצות הנקה בבתי חולים, אבל אם כבר הייתי מפנה את החיצים לכיוון הזה.

בת של טבח אוכלת תמ"ל
אפשר פרוש בבקשה?

אוי, כמה שנירה רוסו מעצבנת אותי. שנים התפללתי שיחליפו אותה כבר.
ועד שסוף סוף זה קרה, אני נמצאת במקום שאני לא יכולה לקנות הארץ, ובמקום זה מדפדפת בידיעות. ומה אני רואה כל שבוע? נכון! את נירה רוסו! אוףףףף!

אני מאוד מתגעגעת לנירה רוסו. ודי תמוה שבת של טבח אוכלת תמ"ל /-:

יפה אמרת
קוקו פיוטי

נירה רוסו מעצבנת. אני שמחה שהיא עברה לעצבן בעיתון שאני לא קוראת ושבמקומה זכינו בקוקו פיוטי.

> השבוע לא קנינו, נו <
לשמור לך?

אני דווקא מאוהבת לגמרי במדור הבישול החדש
כל כך מרתק הזוי וחוויתי, ממש טריפ לקרוא אותו.
שמתם לב איך ממש אפשר לשמוע שבהתחלה זה היא מדברת, ובמתכון זה עובר לקול שלו?
למרות שאין שום כותרת שמעידה על כך,
וזה נראה אותו דבר, אותיות קטנות שחורות, באותו הדף
ממש ברור איך סגנון כתיבה משתנה מאדם לאדם.
תופעה מרתקת בפני עצמה
פעם למירי חנוך היה טור אישי משלה שגם היה תענוג
יודעת לכתוב האשה הזאת.
ואייל שני המטורף, הוא כאילו פועל ממימד אחר שרובנו לא מחוברים אליו,
רק נוגעים בו לפעמים
<חוויה מאוד סובייקטיבית, מעניין אם עוד מישהו מרגיש את זה>

נירה רוסו הרוויחה אותי עם החשיפה שלה לביצי הסבל
עשתה שרות גדול שהעלתה את זה לתודעה הציבורית
אבל מעבר לזה, התחילה קצת לעצבן עם הרפתקאותיה ברחבי העולם
<מישהו אמר קנאה? /-:>

קראתי ראיון עם אורנה אנג'ל במעריב. בין השאר מספרת על שינויים שעשתה בחייה בעקבות מחלה, שהביאה אותה לבחון כמה דברים היא עושה/עשתה בחיים שלה 'בשביל אחרים' ומה או כמה בשביל עצמה. התפיסה שהיא והכתבת בילי מוסקונה-לרמן מציגות תולה בחנוך שלנו, הנשים, על ידי החברה ועל ידי האמהות שלנו - את הסיבה לנטיה שלנו לשרת ולספק את הצרכים של כל הסובבים אותנו - ולא לעצור ולבדוק עם עצמנו מה אנחנו רוצות? מה התפקיד שהיינו לוקחות לעצמנו אם לא היו לנו המחויבויות המשפחתיות? בעקבות חשבון הנפש שלה בחרה המרואינת לעזוב את הבית, הבעל והילדים ולשכור דירה לבד, מול בית השפחה. לחיות חיים מסעירים יותר ולכבוש את פסגת השלטון במדינה.

פמיניזם מהסוג הזה לא לוקח בחשבון שאנחנו רוצות גם וגם. גם להיות אמהות ורעיות וגם לעשות דברים אחרים. ה'בחירה' במימוש עצמי בלבד - גם בה יש ויתור וכנראה שהוא קשה יותר לרוב הנשים. אולי בגלל זה אין קהל נשים עצום ורב מאחורי הססמאות הפמיניסטיות. אולי בגלל שהן נגועות קצת בשנאת הנשים ושנאת המהות הנשית. לנהל את המדינה ולעשות דברים יותר טוב מגברים, כמו שהיא מבטיחה לעשות, זה דבר חשוב, אבל גם לגדל ילדים או ללדת ילדים (דבר שנשמע מפיה כמו מעשה פרימיטיבי) זה דבר מרכזי ופוליטי לא פחות. פוליטיקאית נשית צריכה להבין את זה.

אני דווקא מבסוטה מהמוסף של הארץ בעריכת רוגל אלפר. בשבוע שעבר היתה שם כתבה על זוג אחד מבוגר שמפיק אנרגיה, וזה היה מאלף.

> השבוע לא קנינו, נו <

וכשיהיה לי זמן, אני מאוד רוצה לקרוא את כל הכתבה הזו, מהניוזוויק בלי להתייחס לתכנים, היא פשוט כתובה מצוין (-:

בדחילו, אני מסכים עם הערתך בדבר הראיה המצומצמת של רונה רענן שפריר. פתאום גם עשית לי חיבור בין שולה בלנק (2 כתבות במוסף!) לבין רונה רענן שפריר (להבדיל, בלה בלה בלה) לדברים שכתב באותו עיתון ממש יצחק לאור (מוסף תרבות יום שישיי) על סרט חדש של יולי כהן גרשטל, שגם היא, כבימאית שמתעסקת בכיבוש, רק עסוקה בעצמה, בכאבה האישי לנוכח הסבל בשטחים, מבלי להציג אפילו פלסטינאי אחד.
אצל כולם, כדברייך, החיים הם מאורע פסיכולוגי אישי. אין זולת אמיתי. (שנתחיל לחבר בין קפיטליזם לניו אייג'?)

---

סמדר נ - הוא עבר לכתוב מעט על ספורט באותו עיתון וקראתי שהוא עושה הסבה לטלוויזיה

---

יהודה, לא מצאתי אחד ממלכי החומוס שלא משתמש בסודה לשתיה. אצל אבו חסן, גדול הצדיקים בדורו אפילו משתמשים במלח לימון לא עלינו. אממה- יוצא בן זונה.

הורס אותי (חוסר) הקשר בין ההתחלה להמשך: בהתחלה אומרים שהבעיה היא באמהות שמשקיעות יותר מדי בילדים, אבל בהמשך מסתבר שלא מדברים על השקעה בילדים אלא השקעה בהינדוס הילדים לכל מיני מטרות אחרות (צרכנות, השגיות וכו'). ואז מצלמים אמא עם תינוק במנשא, שנראית רגועה למדי ולא במרוץ לשום מקום, והמסר שעבור הוא "אמהות שלוקחות את הילדים שלהן במנשא ומנשקות אותם = טירוף ודיכוי".

אהבתי מאוד את הכתבה שהביאה איבי כ , ובמיוחד את הדיון במשימה התחרותית של האמהות בימינו - ליצור תנוקות מוכשרים, משוכללים ומוכנים למכבש הצרכני. אהבתי גם את מה שמכונה בסוף הכתבה - חיפוש אחר איכות חיים, במקום מירוץ אחרי השגים בכל החזיתות - יפה, נחשקת, קרייריסטית ומג'נגלת ילדים לתפארת. איכות חיים בעיני זה לראות את כל הרבדים של החיים ולא לנסות לעמוד בסטנדרטים חיצוניים שקריים.

בכל הדיון על אמהות ונשים ביום-האשה ומחוץ לו - לא מזכירים את הילדים. אמהות נמצאות במקום הכביכול מתלבט בין הגשמה עצמית והתמסרות טוטאלית - כאילו שברגע שהן נסוגות מההתמסרות משהו נמצא שם במקומן. כאילו שיש לילדים אופציה אחרת - איזו 'סבתא לאומית' אוהבת שלוקחת על עצמה את המלאכה. זו צביעות בעיני לנתח את המצב כ'בחירה' בין סגנונות חיים (משהו אמר צרכנות?) בלי לקחת אחריות על התוצאות של ילדים שמועברים ממטפל אחד לשני (במקרה הטוב).

למדינה משתלם להשקיע ברגשות האשמה של האמהות, אחרת היא תדרש לשלם את חלקה בצורת סטנדרטים גבוהים לטיפול בתנוקות, משכורות גבוהות לנשים והארכה משמעותית של חופשת הלידה.

עוד משהו לקרוא, יש ב-YNET ואולי גם בידיעות עצמו ראיון עם אשתו של רני רהב, איש יחסי הציבור, בו היא מספרת כמה היא רואה את הבן שלהם (אם איני טועה שעה ביום) ומה דעתה על נשים שאינן עובדות בחוץ (מי רוצה לנחש מה היא חושבת?)

והנה המשך העיסוק של "הארץ" בנושא:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... ntrassID=0

גם בגלל שאת כבר לא נערה, אבל לא פחות מכך כי אנחנו חיים בתאים משפחתיים מבודדים, מנותקים ממסורת של אמהות, האמהות מוציאה אותנו (ואיתנו את הילדים) ל'גלות' מעולם העשיה ומהעולם הציבורי. העולם ה'אמיתי' דורש ממך להיות 'חופשיה מילדים' - וזו לא בעיה פרטית של המעמד המשכיל של קוראי הארץ.
מסכימה עם כל מילה. מצד אחד, אנחנו עדיין חיים בעולם הישן מבחינת הלחץ על בני זוג לילדים ומשפחה ומצד שני, הוצאנו לגמרי את מושג המשפחה ממהקשר הרחב שלנו. וכך נותרנו עם שני בני זוג ובעיקר אמא במאבק השרדותי לא פשוט בכלל, כשכולה מלאה רצון טוב ומוקפת בריק חברתי ותרבותי ...

לי היא נשמעת (בציטוט של ענת) מבוהלת. מבוהלת מהרגש שמציף אותה. הטלת האשמה על ה'מיתוס' ועל החברה שמצפה ממך לתמונה מסוימת של אמהות - זו טעות אופטית בעיני. המקור לקושי בעיני הוא הבדידות ולא הציפיות של החברה. כלומר לא ה'נוכחות' של החברה בתוך החוויה האישית של אמהות - אלא בדיוק ההיפך - היעדרה.

היא מדברת על כמיהה למשהו מובן מאליו, יומיומי, בטוח בהורות שלא קיים אצלינו. כל הבחירות שלנו הן מאוד אישיות - הילד הופך אצלנו ל'פרויקט האמהות' כי אין תמיכה חברתית, כי אין מסורת של שבט. למה שבט, אין גם מסורת של משפחה, אנחנו הרבה פעמים מבקשות לעשות את ההיפך ממה שראינו..

מתוך הכתבה
בדיוק. מה זה 'להיות הורים'? מה העניין הגדול הזה שאנשים עושים מהורות? זה עוד מטבע לשון. אני אדם. אני אשה. ילדתי ילד. כל מה שאני ומי שאני, אני מביאה אל תוך זה. אם אני יודעת לתת ולקבל, אדע זאת גם עם ילדי, וכן הלאה. בא העולם ומציב לי מול הפרצוף את המיתוס העתיק: נהיית לאמא, זהו שיא המימוש שלך כאדם. ואת אמורה להיות מאושרת מזה. אם את לא, משהו לא בסדר אצלך. זה לא נכון, כמובן. רק כשנפרדים מהמיתוס אפשר להסתכל על הורות כמו על עוד משהו שניתן ללמוד ממנו הרבה מאוד על מי שאנחנו ולנסות להיות טובים יותר".
אני דווקא התחברתי לדברים של שפריר. להיפרד מהציפייה למושלמות, ופשוט להיות.

הנה הלינק לכתבה על טיפולי הפוריות - דווקא כתבה מצוינת ומעמיקה. פספסתי אותה כשהתפרסמה, תודה על הדיון!

הנה חמודי

_האם הבנתי נכון מהכתבה שהיא בחרה שלא להביא ילדים?
לא ידוע לי לכאן או לכאן, אבל איפה בכתבה ראית רמז לדבר כזה?_
היא כתבה את זה במפורש לפני שבוע - שבועיים בכתבה על טיפולי פוריות. את הכתבה הזאת אני מודה שלא היה לי כוח לקרוא ביסודיות.
וכמובן - באותו מוסף עצמו ? "חמודי" של דניאלה לונדון-דקל. אומר את הכל בצורה הרבה יותר פשוטה. (מישהו יודע למצוא לתת לינק?)

כתבת החומוס שלו אני זומם למסגר.

הוא השתמש בסודה לשתיה.

יש למישהו את הקישור לדף מתכונים עם החמציצים? רציתי להוסיף את זה בדף בישול בצמחי בר.

האיש והמדור שלחו לפני שבוע וקצת את הקוראים לגינה לבשל סירפדים וחמציצים (הכי באופן טבעי שאפשר) ואת כתבת החומוס שלו אני זומם למסגר.
כל מילה (וגם חוביזה). והמתכון לאורז מלא פשוט אלוהי.

מצטרפת גם למאוכזבים מרוגל אלפר. אז מי כותב מכתב למערכת?

מצד שני הכתבה היתה יותר מדי מגמתית לטעמי
לגמרי לא קשור לנושא הדיון, אבל רציתי להעיר שאני דווקא מעדיפה כתבות וכתבים (גם מה שכתוב וגם אלו שעושות/ים את עבודת הכתיבה) בעלי עמדה. כתבות "מאוזנות" הן הרבה יותר אנמיות בעיני.
כמובן שאני מעדיפה אותם מהצד שלי...

ב דחילו -
ואני מזמן לא קוראת עיתונים... רק את הלינקים מבאופן... (-;

לכלוא רגשות זה חרא ועדיף להוציא החוצה מאשר להדחיק, גם שכועסים אורי, זה לא שהכתבה אומרת משהו לא נכון, אלא שהרגשתי היא שה'חשיפה' של אמיתות כמו 'לא אוהבים ילד מהרגע הראשון', או 'ילדים משנים את החיים מהקצה אל הקצה' ועוד אמירות על התדרדרות הסמכות ההורית כתוצאה מ'מודעות-יתר' מתבוססות במישור האישי - את כבר לא האדם העמצאי שהיית, או הילד משקף לך דברים קשים בעצמך - כאילו הרובד היחיד שקיים הוא הרובד הפסיכולוגי, הרגשות שלנו, הקבלה העצמית שלנו.

האמירות האלו מנותקות מהקשר פוליטי וחברתי של גידול ילדים בזמננו. למה העצמאות שלך נפגעת? גם בגלל שאת כבר לא נערה, אבל לא פחות מכך כי אנחנו חיים בתאים משפחתיים מבודדים, מנותקים ממסורת של אמהות, האמהות מוציאה אותנו (ואיתנו את הילדים) ל'גלות' מעולם העשיה ומהעולם הציבורי. העולם ה'אמיתי' דורש ממך להיות 'חופשיה מילדים' - וזו לא בעיה פרטית של המעמד המשכיל של קוראי הארץ.

אביב לביא שעבר למקום אחר.
הצילו! לאן?
>סמדר חושבת שאביב לביא הוא אחד העיתונאים הכי שווים<

אחד הפיספוסים הגדולים של העורך החדש (רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה המצויין של העיר והארץ לשעבר) זה דווקא אביב לביא שעבר למקום אחר. המדור של אייל שני (הבשלן הפלצן) הוא מצויין בעיני! אני ממש מתפלא עליכן. האיש והמדור שלחו לפני שבוע וקצת את הקוראים לגינה לבשל סירפדים וחמציצים (הכי באופן טבעי שאפשר) ואת כתבת החומוס שלו אני זומם למסגר.
הכתבות של ורד לוי-ברזילי, שאין לה ילדים מבחירה והנושא מעסיק אותה כך נדמה די הרבה, משובחות. לפני מספר שבועות היא כתבה על תעשיית ההפריות הישראלית ושם היא גם דיברה על בהלת הרחם של הישראליות ואחריות הממסד לפאניקה, שבגללה ללדת מעל גיל 35 נחשב סיכון לתפיסת מרבית הנשים בארץ.
הכתבה שלה על רונה רענן שפריר היתה גם טובה לטעמי. נכון, אין בזה חדש עבור רוב האנשים שהורות מעסיקה אותם אבל האמירה שלה בסופו של דבר (ושטוחה ככל שהיא תהיה - היא עזר רב להרבה אנשים) שלכלוא רגשות זה חרא ועדיף להוציא החוצה מאשר להדחיק, גם שכועסים. אז נכון זה אווילי, אבל אותי הרבה יותר מרגיז זה ששבוע לפני כן העורך ירד ממרום מושבו והלך לראיין את אורי שנער משידורי קשת (שבעצם המעשה נותן תוקף לחשיבות המפגש עוד לפני שמילה אחת נאמרה) לקראת תוצאות המכרז של ערוץ 2.

מה שאותי משגע זה שההגהה לא טובה. וזה בולט במיוחד במדור של חנוך-שני.

האם הבנתי נכון מהכתבה שהיא בחרה שלא להביא ילדים?
לא ידוע לי לכאן או לכאן, אבל איפה בכתבה ראית רמז לדבר כזה?

בעיני הכתבה לא עד כדי כך חסרת ערך או פואנטה. זה אולי נורא ברור "לנו" ה'באופנים', אבל בעולם המיינסטרימי
כל מה שנאמר שם כבר נאמר קודם לכן, ובצורה הרבה יותר טובה, באותו מוסף עצמו -- "חמודי" של דניאלה לונדון-דקל.

מאז לא יצא לי כל כך לבדוק אם זה השתפר.
השתפר.
חבל, כי הוא לפחות היה מצחיק.

גם בעיניי הכתבה לא רעה בכלל. נכון, גם אנחנו חשנו את התחלפות העורכים בעיתון (שממילא יוצא לנו להציץ בו רק אצל אחרים...). אני תמיד מתעשרת מלקרוא ולשמוע אנשים אחרים מדברים על ההורות שלהם ובוודאי שזה עוזר כשכותבים שחור על גבי לבן כמה מורכבת וקשה האהבה הזא וההורות הזאת. יפה היא מתארת את המסע שילדינו מציעים לנו.

חוץ מזה, נזכרתי שהייתה עוד כתבה בנושא ניתוץ מיתוס ההורות והמשפחה ב"הארץ".

1. 1.03 "הצללים לחדר באו":

"לא צריך להיות הורה אלים כדי לעורר בילדך פחד מוות גם הורים נורמלים חווים רגשול של עוינות, תוקפנות ואפילו תאוות רצח כלפי ילדיהם, שלא לדבר על הזנחה ונטישה רגשית. התוצאה היא מבוגרים אומללים, מתים-חיים. יש כמה הורים שאפילו מוכנים לדבר על זה".
וזאת אותה הכתבת. האם הבנתי נכון מהכתבה שהיא בחרה שלא להביא ילדים?

בעיני הכתבה לא עד כדי כך חסרת ערך או פואנטה. זה אולי נורא ברור "לנו" ה'באופנים', אבל בעולם המיינסטרימי
הידוע לשמצה, גם אני לא שמעתי הרבה לגיטימציה לסוג הדיבורים שמופיעים בכתבה. אפילו כאן, כשנשים שעוד לא ניסו לדבר על הפחד מפני אובדן החופש, אנשים די דילגו על זה. שתיקה של התעלמות. אולי הדמות היחידה שמקיימת איזשהו דיבור על הדבר הזה, ממקום מאוד חזק זה אורנה שפרון, וגם בשמת רומזת על זה לפעמים, אבל מהאחרות קשה להוציא אפילו רמז.
בעצם, אני מסתייגת מדברי. אני יודעת שנוגעים בזה כאן, לא במישרין, אבל בעקיפין, בהרבה דיונים שקשורים לחופש, וגבולות, ועוד. בעצם, אם יש משהו שלמדתי מ"באופן" זה שהפחד מפני אובדן החופש בהורות, קשור יותר לכל המעגלים הנוספים שבהם את נאלצת לעשות פשרות של ויתור על החופש שלך. או, שלהיות אמא במשרה מלאה זאת חוויה מתסכלת בעיקר אם את לא מרשה לעצמך חופש בדברים אחרים. אולי מה שרציתי לומר, שבכל זאת יש הקלה מסויימת בלשמוע שהחרדה מפני אובדן חופש היא לא רק פסיכוזה אישית. שלי.
יצא לי מבולבל. מילא.
מעבר לזה, באמת משהו קורה למוסף. ודווקא מרוגל אלפר ציפינו ליותר. וגם, תוחזר נירה רוסו.

מה שהכי גדול זה מדור הבישול, שיכול להתפלסף שעות על חביתה...
מישהו שלח פעם מכתב עוקצני למערכת בעניין זה -- אבל מאז לא יצא לי כל כך לבדוק אם זה השתפר.
ההורים שלי עברו ל"ידיעות" לפני כמה חודשים, כי היה להם מבצע אטרקטיבי, אבל אבא שלי כבר יוצא מדעתו (הגרסה הניירית של ידיעות עוד הרבה יותר גרועה וצעקנית מגרסת הרשת, ואין צריכין לומר הרבה יותר גרועה מ"הארץ") וסימן בלוח השנה את חזרתו הצפויה של "הארץ" באחד באפריל...
שנעביר לדף קיטורים על ''הארץ'' ? (;-))

מה'זתומרת איך הם ידעו? בטוח מישהו מהם קורא פה!

בזמן האחרון יש במוסף הארץ המון כתבות על כלום. משהו בסגנון סיינפלד. נגמר להם החומר, או מה?

התחלף העורך, והחדש מנסה כנראה לפנות לקהל - צעיר יותר? חושב פחות?
כן, גם אנחנו שמנו לב. אנחנו מנויים כבר יותר מעשרים שנה, ולאחרונה ממש קשה לנו. מאז שהתחלף העורך זה ממש לא זה. חשבתי שרק אנחנו שמים לב. טוב לדעת שאנחנו לא היחידים. צריך לכתוב לעיתון - אחרת איך הם ידעו שהשינויים שלהם ממש לא נעימים לקהל הותיק?

נגמר להם החומר, או מה?
התחלף העורך, והחדש מנסה כנראה לפנות לקהל - צעיר יותר? חושב פחות?

קצת חסרת פואנטה, הכתבה.
מתאים יותר לספר בדיוני - 'האמא הרעה שנכנסה בי בפנים'. אורלי קסטל בלום כבר כתבה אותו, לא?

לא קראתי, רק רפרפתי. הגעתי לקטע עם ה"מבקשת חיבוק". נו, אם זה אירוע מביך, בלי שום תובנה עצמית, יונת צודקת (כלומר - היא צודקת גם בלי זה, אבל לא היה לי סוף חכם יותר למשפט שהתחלתי).

בזמן האחרון יש במוסף הארץ המון כתבות על כלום. משהו בסגנון סיינפלד. נגמר להם החומר, או מה?

ומגלה שבמציאות קיימים גם רגשות אחרים, אנושיים יותר, כתסכול, כעס ואף שנאה
ואללה? לא ניחשתי...

כתבה במוסף הארץ. לעיונכם

מתוך הכותרת לכתבה:
הסודות האפלים של גילדת ההורים
בספר חדש וחושפני תוקפת רונה רענן שפריר את המיתוס על אהבת אם בלתי מותנית ומגלה שבמציאות קיימים גם רגשות אחרים, אנושיים יותר, כתסכול, כעס ואף שנאה

מתוך באופן טבעי בתקשורת